כל ההתחלות קשות, וזו וואחד התחלה.

זוכרת איך בראשון שלי נכנסתי הביתה והיה ערב ואני עם כל כובד העולם על הכתפיים, ואיך אני אצליח לדאוג לו, וההנקה שלא הסתדרה בכלל בהתחלה, והלימודים, ותכף יגיע החורף, האם אני אצליח לשמור שיהיה לו מספיק חם...

וכשיצאתי לטיול בחוץ וראיתי אימהות שילדו כמה חודשים לפני והן נראות שמחות וטוב להן עם התינוק התפללתי להיות באחרי כמה חודשים האלה, שאני כבר מכירה אותו יותר ויודעת יותר מה הוא צריך...

בקיצור, כל כך כל כך מובן, ואין לי הרבה איך לעודד לימים או השבועות הקרובים, אבל את עוד תראי שיום אחד תקומי ותרגישי שעשית דרך והנה הגעת לימים האלה שהכל יותר רגוע ויותר מוכר ומצליחים לשמור על שיגרה נינוחה ומשמחת. ואם זה לא עובר ואת מרגישה אבודה ושאין לך כח לפצפון ולחיים תפני תגידי לאחות בטיפת חלב או רופא/ת המשפחה, זה לא חייב להיות ככה לאורך זמן ואפשר לסדר את זה.

מזל טוב! תאספי את הרגעים של היופי המופלא הזה, אל תתני לזה לעבור לך מתחת לאף 🤗

נראלי אם היה צריך להגדיר איך זה נראה היו כותבים בדיוק מה שכתבת!

אז זה ממש הגיוני!!

כמה דברים קטנים..

זוגיות- ממליצה ממש אח יש אפשרות להשאיר את הקטן ולצאת רק אתם יחד לשעתיים!!

עצמך- השינוי, היצור הקטן שתלוי בך, התנודות ההורמונליות- הכי ממליצה לך לצאת מדי שבוע נגיד רק את לסיבוב, בעלך עם התינוק- רגע יש לך זמן שאת לא בדאגה מתמדת שהכל בסדר , כי ככה זה בילד ראשון בעיקר..., (וגם לבעלך זה יעזור להתחבר לתינוק, אז עוד יתרון על הדרך)

הנקה- הרבה עור לעור אם מתאים לך, מפריש חומרים אצלך ואצלו שעוזרים, אפשר מקלחת עם התינוק זה חוויה מיוחדת.. אם מסתדר  בטיחותית...

להניק בשכיבה, ככה יהיה לך נוח ותהיי יותר רגועה בהנקה..

ודברים שמעשירים חלב- אוכל טוב, שינה כמה שיותר,  קווקר, יש כאלה שעזר להם מורינגה, חילבה..

והעצה הכיייי טובההההה!!!

*לישון מתי שרק אפשר* הכי עוזר להכל !

לגנוב חצי שעה גם אם כל הבית הפוך ובעלך נמצא לזמן קצר

כשתשני הכל ישתפר!!! המצברוח, הזוגיות, התנודות, ההנקה...

לק"י

יש זמן אחרי לידות, שתחושת הדכדוך היא נורמלית וחולפת.

יש כאלה שבזמן בהנקה, מרגישות תחושת דכדוך.

אני אחפש בגוגל.

לק"י

שהדכדוך אמור לחלוף תוך שבועיים.

הייתי מחכה עוד קצת לראות אם זה משתפר.

לגבי ההנקה- אני מבינה שזה תקין, זו תחושה זמנית שחולפת ומגיעה רק בזמן ההנקה.

התרגלנו שהולכים ובודקים לפי הספר מה נהוג

כאילו אנחנו רובוטים כאילו הנפש היא ספר ידוע מראש וזהה ואחיד לכולם.

רגע בוא נראה, אה לפי הספר כתוב כאן, שעד שבועיים זה תקין לך להיות בדכדוך, מעל שבועיים תתחילי לברר כי נשמע לא תקין...

מקצינה כמובן ויודעת את ההגיון מאחורי זה ושגם יש מציאות אמיתית של דכאון אחרי לידה וחשוב לברר ולשים לב לזה.

אבל וזה אבל חשוב לכל נפש יש סביבה אחרת, תנאים אחרים, קצב אחר ועוד המון דברים שייחודיים רק לה, לתחם את כולם תחת גרף של זמן זה.. לא יודעת לי זה קשה.

לק"י

אני מבינה שסטטיסטית לרוב זה חולף לבד אחרי שבועיים.

מעבר לזה כנראה שזה פחות חולף לבד, אז כדאי להיות עם יד על הדופק. ולמצוא דרכים לטפל בזה.

וגם אם זה לא ממש דיכאון, אז למצוא מה עושה טוב. לצאת החוצה עם התינוק, לפגוש חברות, לאכול וכו'.

(אני קצת מבינה מה שאת אומרת, אבל זה לא שכל אחת יודעת איך הנפש שלה מגיבה במצבים כאלה וכאלה).

ולהבין שהנפש שלי היא ייחודית לי

למרות הסטיסטיקה.

זה כן עוזר לנרמול, במיוחד אחרי לידה שצריך להיות במעקב אחרי זה. ויש גם מאפיינים ייחודיים לדיכאון לאחר לידה שגם מצריכים מעקב.

אבל בגדול גם אם זה פיזיולוגי לחלוטין, ויש בזה מן האמת, הטיפול הוא בכל אופן אותו טיפול.

אם רוצים אפשר לקחת כדורים הרי גם בלי להיות תחת הגדרה של "דיכאון אחרי לידה" וטיפול ריגשי זה טוב תמיד.

אז חוץ מנרמול ומעט הבנה בנוגע לסימפטומים לא רואה למה כל כך הדחיפות לרוץ להגדיר.

והאמת גם אין לי התנגדות נחרצת להגדרות. זה עוזר? אוקי אז יש הגדרה רק בבקשה שלא נשכח את הייחודיות שלנו, זה הכל.

( זה מזכיר לי שפרקתי לחברה את התחושות שלי אחרי הלידה, וזה היה ממש סמוך ללידה יחסית, והיא הקשיבה והקשיבה ואז אמרה "ואי לב אוהב תבדקי שאין לך אולי דיכאון אחרי לידה" עכשיו, באמת?? שעה אני שופכת את נפשי וזה הפנינים שיש לך להגיד לי? במיוחד שזה כל כך לא היה קשור אליי ההגדרה הזאת, לא היה לי את הסימפטומים וזה רק הראה לי לפעמים כמה קל לרוץ להגדרות במקום שניה פשוט להקשיב ולהיות ולתמוך ולהבין...) 

לק"י

לשמוע שזה נורמלי ולרוב חולף מעצמו.

(בנוסף לשאר מה שכתבו פה, שזה שינוי בחיים וכו').

בכללי אני מסכימה, שלא צריך ישר להגדיר כל דבר ולמצוא שם לכל בעיה.

יש לזה את היתרון הזה..

ותודה על השיח הנעים ☺️ 

זה ממש תקופה כזאת

אחרי הלידה. הורמונים. דכדוך ברמות שונות...

תחושת דאגה לתינוק. ובכללי המון תחושות שצפות...

זה ממש מובן.

אני זוכרת שהיה לי קשה שלא הצלחתי לפרוק את התחושות שלי בהתחלה וזה רק העמיס עליי יותר

עד שישבתי ופשוט כתבתי על המחשב מלא מלא מלא.

ואו כמה פרקתי.

עם ההורמונים של אחרי הלידה הכל מועצם פי 400 בערך... ואם יש לך גם רגישות בלי קשר אז בכלל...

אני לא באה לייאש, רק באה לנרמל

ולעודד שזה יכול לעבור. לתת לזה מקום. לא להבהל.

לנסות לישון כמה שאפשר זה מאוד עוזר להחלמה גם הנפשית.

ואם את יכולה לנסות למצוא חברה לדבר איתה, לכתוב על דף או כל צורת פריקה אחרת, זה מאוד עוזר

בהצלחה והמון המון מזל טוב!!! גידול קל ונעים בע"ה 

מזל טוב!! וזה כלום זמן, הכל עדיין נורמלי

תני לעצמך זמן. עברת טלטלה ענקית, פיזית ונפשית. לא חושבת שיש מה לחשוב עכשיו על העתיד, חוץ מלהחזיק בראש שעוד 3 חודשים מעכשיו הכל יראה אחרת לגמרי. בעז''ה הכל יסתדר, אתם תלמדו מחדש איך לאזן ולסדר את הזוגיות, העבודה והחיים עם תינוק🙂 רק תני לזה זמן.

(וכמובן כמו שכבר כתבו פה- אם את נותנת לזה זמן אבל התחושות נשארות אותו דבר, כדאי לבדוק דיכאון אחרי לידה. אבל בשלב הזה הכל נורמלי לגמרי.

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר