"ורב תבואות בכח שור" השור אחראי לחרישה, דישה, טחינה, עצירת שמן, ומשיכת עגלות. כל מה שאנו משתמשים בו במנוע של היום. כלומר השור מייצג את הכוח החייתי של בניית המציאות. וגם יוסף כשבט שמהווה עמוד השדרה הלאומי של עם ישראל נמשל לשור. עם ישראל בחטא העגל לא התאמץ לצאת מהגדרות אנושיות לה', אלא עבד אותו כמי שכל תפקידו הוא להיות דמות אפקטיבית ללאומיות הישראלית "אלה *אלוקיך ישראל*" ותו לא, בניגוד ל"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". מאחר שהשור הוא המייצג של אפיקטיביות במציאות, עשו פסל של שור ועבדו דרכו את ה'.

לא שאני פוסל מה שאתה אומר... אבל מה שכתבתי יכול להיות מאד נכון

שוב, אלא אם כן אתה מהתקופה ההיא ויכול להכחיש בוודאות

תאר לך חברה חקלאית שהשור הוא המנוע שלה. תחשוב שללא שור אין חיים, אין חרישה ואין דישה. שור הוא הבהמה המבוייתת הכי חזקה שיש שניתנת לאילוף כך שתבצע פקודות של הנעת דברים. זה לא רעיון שלי, אלא של הקבלה והרב קוק.  יוסף עצמו נמשל לשור בתורה בברכת משה.  באופן כללי העריכו חיות לפי עצמתם,  אריה אמנם יותר חזק, אבל בלתי ניתן לאילוף ולמשיכת מחרשה.

ואפילו יותר. כי מצרים היא בעיקר ארץ רק חקלאית, בעוד שאצלינו היו גם עדרים של שוורים של דוד שסתם רעו ביערות השרון לצורך אכילת בשר (דברי הימים)

היו להם כל מיני אלים מוזרים עם כל מיני צורות של בעלי חיים...

הבונה והיוצר במציאות. לא סתם פר מלשון פוריות

או שסתם התעלמת וניצלת את הבמה לכתוב את דעתך.. מה קשור שור (או עגל) לאהבה לדוגמא?

שבגלל שלמצרים היו כמה אלילים חקלאיים כי מצרים היא ארץ שהחקלאות היא הבסיס שלה, אז לא היה להם סמל שור.   בעוד שאלת האהבה שקשורה גם לפוריות קשורה לחיה שמייצגת אפיקטיביות יצירה ופוריות.  ולהבדיל אלף הבדלות בין הטהור לטמא,  יוסף שקשור לשור קשור לכוח ההולדה והפוריות של קדושת הברית 

מה זה בלבלת אותי 😑

תן סימן שקראת והאם אתה חולק או מסכים או רוצה להוסיף.

אם אתה פשוט כותב ישר את דעתך בלי שום התייחסות לנאמר זה מרגיש כמו התעלמות.

לפעם הבאה...

תראה בויקיפדיה על אלים של מצרים,קשה מאד עד בלתי אפשרי למצוא קשר בין הבעל חיים למה שהוא מייצג אצלם כאל

הנחת מוצא ראשונה מבחינתי היא שביקורת המקרא היא אסכולה פסודו-מדעית ואולטרה מגמתית שהאקסיומות שלה תמיד יובילו אותה להנחות מראש שלה.

הנחת מוצא שניה היא שהתורה לא שמה בראש התיעדוף את האמינות ההיסטורית. מכיוון שהתורה היא נשמת ישראל ולא ספר היסטוריה היא לא טורחת לבסס אמינות כרונולוגית היסטורית לפרטי פרטים. (התורה = החומש, אבל גם הגמרא ומדרשי חז"ל)

-

אני חושב ש*צריך* להסתמך על מידע מביקורת המקרא בשביל לפתח הבנה נרטיבית מפותחת יותר של הרעיונות הרוחניים בתורה. כלומר כשאני אלמד על מעשה העגל - קודם כל אסתמך על הפגם המהותי במעשה: מה מגלם מהותית עגל, למה דווקא עגל, מה זה "עלה שור עלה" ביחס ליוסף, ובכללי כמו שקעלעברימבאר כיוון - מה חז"ל, והראשוהים והאחרונים חשבו על העגל.

אחר כך אתחשב במימד ההיסטורי אותנטי מציאותי. עם ישראל שעמד במעמד הר סיני הכיר ריטואלים של עבודות זרות כמו שאני עומד בתפילת 18 אבל גם יודע בנפרד להסביר מה זה "סקיבידי טוילט". כלומר אותו עם נשגב ופנימי עמד בעולם שבו בפועל עבדו ע"ז, וכידוע הוא גם בעצמו נפל לסקיבידיטוילט בעצמו.

יש עמדה מרכזית ידועה בביקורת המקרא שגורסת שהיהדות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום שה' הוא האל היחיד שבחר בעם ישראל - זו המצאה, ושלמעשה היתה "דת ישראלית קדומה" של העם היושב בציון לפני דורו של דוד המלך שדגל בפוליתאיזם, ריבוי אלים. אחת ההוכחות החזקות של ביקורת המקרא היא כד עתיק שנמצא בחורבות תימן ובו כתוב "ליקוק ולאשרתו", ולידם רואים עגל.

כלומר סימבול העגל היה נוכח מבחינת האלילויות בסמיכות תרבותית סימבולית כלשהי לה'.

הדת הישראלית הקדומה – ויקיפדיה

אבל זה עושה בלאגן. יש גם פרשנות ביקורתית *מאוד* מרשימה על מגילת הסתר שמציגה את הדמויות על פי הפנתאון העילמי והבבלי. חייב להודות שזה לא עשה לי טוב ללמוד על זה, והגם שאני עדיין סבור שמרדכי ואסתר הם דמויות אותנטיות היסטורית - המהלך שם הציג פרשנות ביקורתית ברמה גבוהה

על ה' ואשרתו זה הוכחה למונתאיזם.

אשרה היא אשתו של בורא העולם לפי הכנענים. אם ישראל סגדו לה כאשתו של ה', מכאן מוכח שהם הרמינו שאלוקי ישראל הוא בורא העולם, תפיסה שלא היתה בשום מיתולוגיה שהאל הלאומי הוא בורא העולם.

כתוב במפורש שישראל בדורות חוטאים סגדו לעוד אלילים חוץ מה' ועדיין האמינו שהוא הבורא ויצר אלים אחרים, עבדו את הבעל אשרה ועוד.

וכתוב שמנשה המלך שם את פסל האשרה בתוך ההיכל לצד ארון הברית, ואת שאר האלילים בעזרה. אם הוא שם את מי שנתפסת כאשתו של בורא העולם (בטעות) לצד הארון שמייצג את השראת השכינה של ה', משמע מנשה האמין שה' הוא בורא העולם. כך שהכתובת על אשרתו לא מחדשת כלןם ממה שכתוב בתנך ודווקא מוכיחה את המונותאיזם

את הפנתיאון זה משחק סטטיסטי נחמד.

תכנס לפורום שר הטבעות שם "הוכחתי" (בצחוק כמובן) לפני כמה ימים כביכול שטולקין היה נביא כי חזה את מאבקי הציונות והערבים ושההוביט שנכתב בשנות ה20 זה משל לציונות מבלפור עד הקמת המדינה אחד לאחד.

סטטיסטית אפשר לטעון על כל סיפור חמישי שהוא מקביל לכל מיני דברים שתרצה. ולהקביל את שלגיה למעשה בבת מלך של רבי נחמן ולטעון ששלגיה זה סודות קבליים עליונים

לא שאני שש לגונן על ביקורת המקרא, כמו שאמרתי אני חושב שלהם חסרה יותר הגינות מאשר לשמרנים + הם לא פגשו קודש ולכן לא יודעים שהתנ"ך עמוק.

תקרא

https://www.thmrsite.com/%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%A8-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%95-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%99%D7%94-7/

חוץ מזה שאלילות מבוססת על תכנים נשפיים אוניברסליים, למשל היחס הקמאי בנפש לנחש יצר בכל התרבויות נחשים מעופפים טובים.  חוץ מזה שהיו קוסמים אצל עובדי האלילים שאכן ראו תכנים רוחניים אמיתיים אך באופן מעוות, והאלילות הושפעה מנביאים שקדמו לאברהם כמו שם ועבר

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור