אם את שואלת ספציפית על 2 הדוגמאות שנתת, אני חא היתי נפגעת מהן.

אבל משמע שאצלך זה רגיש, וזה לגמרי לגיטימי, מציעה שתסבירי לו שזה פגע בך.

אם את שואלת ספציפית על מה שכתבת ואת רוצה לדעת אם זה היה פוגע בכל אחת, טז יכולה לענות על עצמי.

קודם כל לגב י חלות. אני לא מכינה בכלל, בדרך כלל קונה. אם הבנות שלי רוצות להכין, וזה קורה מידי פעם, הן מכינות. לא רואה בזה ענין מיוחד להתאמץ עליו.

לגבי הענין של הכנת אוכל בצום, יכול להיןת שהוא רצה להקל עליך , שלא תעבדי קשה בצום, לכן אמר שאין צורך שתתאמצי. ולעומת זאת הבת שלך היא ילדה שמחפשת תעסוקה בצום, אז הוא אמר לה, תכיני משהו , תפנקי אותנו.

באופן כללי, ממש נח לי שהגדולים שלי יודעים לבשל, גם לא מפריע לי לקנות אוכל מוכן אם אני עיפה ביום שישי. ביתי טעים יותר , אז כן משתדלת להתאמץ , אבל אין לי עם זה ענינים רגשים, אם הילדה רןצה להכין חלות , בכייף, לא רואה בזה דוקא תפקיד שלי, העיקר שיש אוכל טעים למשפחה.

אבל את לא אני, יכול להיות שבעלך רואה את הדברים כמוני ולא התכוון לפגוע, מציעה שתסבירי לו מה חשןב לך בענין הזה.

שזה תפקיד של האמא להכין אוכל

לא בקטע של משימה

גם הילדים שלי מכינים אוכל הרבה פעמים

וזה טעים ונהדר וכיף

וכיף להם גם להכין.

אבל התפקיד של האשה להכין לבעלה אוכל טעים

שוב לא בתור משימה אלא במהות.

אבל סיפרת על מקרה שממש נפגעת מזה שבעלך הציע  שהבת שלל תכין אוכל בצום ולא את. וביקשת תובנות.

אז כתבתי שלא בטוח שבעיניו זה פוגע .

אולי אפילו רצה להקל עליך.

ושיש גם דרכים אחרות לראות את זה ואולי בעיניו זה פחות ענין רגשי של - האשה צריכה להכין לבעלה אוכל טעים ואז אם הוא הציע שהבת תכין , זה פוגע בך ובתפקיד שלך כאשה ואמא.

אז כתבתי את הגישה שלי.

בעיני הכנת אוכל זו עוד משימה שצריך לעשות בבית , צריך שיהיה אוכל, כביסה, נקיון,לא משנה מבחינתי מי הכין את האוכל. וגם לא רואה בזה ענין זוגי, של להכין אוכל לבעלי( אם כבר לפעמים הוא מפנק אותי בלהכין לי משהו טעים ).

אולי זה ככה גם בעיניו?

נפגעת כי הרגשת שהוא לא מעריך את האוכל שאת מכינה?

כשאני חושבת על זה , גם בבתים שאני ובעלי גדלנו בהם , בישול הוא לא תפקיד בלעדי של האמא, אז לא מתחברת לאמירה שתפקיד של האשה להכין לבעלה אוכל טעים, זה נחמד להכין לבעלי אוכל טעים( או שהוא יכין לי). אבל לא התפקיד שלי. אולי גם בעיניו זה ככה , ולכן לא הבין מה פוגע במה שאמר.

אומרת בכנות, שלא רק שלא היתי נפגעת מ 2 המקרים שהבאת , היתי רואה בהם התחשבות בי, שהוא מבקש מהילדה לבשל במקומי ולהקל עלי.( ספציפית כרגע אני נחה והבת שלי מכינה אוכל לסוף הצום).

עדין זכותך להפגע, ובעיניך זה אחרת, אבל ביקשת תובנות, אז כתבתי איך זה בעיני, מציעה להסביר לו את תפיסת עולמך בנושא... וכמה זה חשוב לך.

ואגב כן אני מרגישה שהוא לא רואה אותי בעוד דברים.

קצת מורכב להבין ככה את כל התמונה.

האם הוא אוכל את האוכל שלך בשבת? שר לך אשת חיל?

כשהייתי כמה חודשים אחרי לידה

והוא מתעקש ליסוע לבקר חיילים אחרי השביעי באוקטובר

ואני אומרת לו אל תיסע בבקשה

תישאר איתי

למשל

יש עוד דוגמאות

איך המשמעת עם הילדים? איך עם העבודה?

אם אני מחליטה משהו

אז אני מחליטה

אבל כאן אני מדברת על התחשבות מהצד של מישהו אחר

איתך?

לילה בלי שינה ורצון שיעזור עם הילדים למשל?

אחרת, זה לא בהכרח שהוא לא רואה אותך אלא רצונות מנוגדים ולגיטימיים

חסר רקע נוסף כדי להבין מה עומד מאחורי התחושות שלך אבל אני בטוחה שזה לא עומד בריק סתם כך. יכול להיות שיש עוד דברים שאת לא כותבת או מפרטת וזה לגיטימי, אבל בכל אופן - כדאי לשוחח על זה

וחסרים חלקים בתמונה.

באופן אישי לא הייתי נעלבת מהדוגמה שהבאת.

זה רק בנושא האוכל ככה או בעוד תחומים?

אני לא מסכימה עם הגישה הזאת שתפקיד של אישה ואמא הוא בהכרח לבשל.

אפשר להיות אימהית ונשית מאוד וליצור אווירה חמה בבית גם בלי זה, אבל זכותך לאמץ את הגישה הזאת. נראה שהוא רצה פשוט להקל עליך.

נראה שאת רוצה שיראו אותך בצורה מאוד ספציפית.

כדי לשתף אותו איך בדיוק ופחות לצפות שהוא יבין ויראה אותך בעצמו.

ואם כן נפגעת, לשתף ישר ולא לסחוב את זה איתך❤️

הוא ממש רצה להקל מעלייך את הכנת האוכל בזמן הצום.

אולי רצה שהבת תכין גם כדי לתת לה הזדמנות טובה לבשל/לאפות וגם ככה "לחסוך" לך.

מה אתם אוכלים בד"כ אחרי צומות שהוא אמר לך "לא לעשות חגיגה אחרי צום"?

מצד שני את אומרת שהוא לא רואה אותך וזה לא פעם ראשונה ולא רק בתחום הזה. זה חדש או משהו ישן? הוא יודע שאת מרגישה ככה? דיברתם על זה בעבר אם כן? 

עוגות עוגיות לשבירת הצום

ואחר כך ארוחת ערב חלבית (פסטה/ סלט)

שהוא לא רוצה שתהיה חגיגה?

יכול להיות שבאמת רצה לא להעמיס עלייך

הוא הסביר? 

הוא הבין על מה וממה נפגעת?

ורצון למה שאת מכינה, ומצד שני מול הבת - התלהבות. מכירה את זה. אני חושבת שפשוט האבא מתלהב מזה שמתגלים הכשרונות של הבת... 

והאמא - נתפסת בברורה מאליה... זה קורה וכנראה בלי כוונה רעה. וכן הייתי מציפה את הרגשתך בפני בעלך.

וזה כבר קרה הרי בנושא של חלות של שבת

לא מבינה איך הוא טועה בזה שוב.

זה גם חוסר רגישות לדעתי

זה טבע האדם, שאם משהו לא נראה רגיש בעיניו , הוא לא תמיד ישים לב לניואנסים שרגישים אצלך , גם אם כבר הסברת כמה פעמים.

מציעה לא לשמור בבטן , ולהסביר שוב. ואם יקרה שוב , להסביר עוד פעם, ועדין זה יקרה שוב, אולי פחות, אולי לפחות הוא יבין מיד ויסביר את עצמו.  אני יכולה להזכר בהרבה דברים שהסברתי לבעלי שאני לא אוהבת שהוא אומר , והוא אמר אותם שוב , לפעמים אוופן אחר ובסיטוטציה שונה, קורה שאדם מדבר בלי לחשב, או לא מקשר בין החלות, למקרה הזה.

ואני עדין חושבת שלפחות אצל בעלי זה לא מחוסר רגישות אלי, אלא סוג של הרגלים וחוסר מחשבה באותו רגע( וגם אני עושה לפעמים דברים שהוא לא אוהב ).

הסברתי לבת שלי מלא פעמים ששוטפים ידיים לפני שמכינים אוכל

והיא שכחה שוב ושוב לעשות את זה.

זה חוסר רגישות בעיני

אמרתי לה שאם זה היה לה מספיק חשוב היא היתה זוכרת.

ואני שואלת

איך אפשר לשכוח דבר כזה?

אחרי שאני אומרת כמה וכמה פעמים שלפני שמכינים אוכל שוטפים ידיים

לדעתי זה משהו שאומרים פעם אחת

יש ילדים, גם בגיל הנערות, שלא בכוונה חוזרים על אותם דפוסי התנהגות שלהם גם אם אמרנו להם הרבה.

אני מסכים איתך שמה שאמרת לה חשוב ובסיסי, ועדיין זה יכול לקרות, וכן, מבין אותך מאוד שזה מעצבן.

בעניינים אחרים היא כן קשובה ומיישמת?

נ.ב - את אחלה אמא שמאפשרת לילדים לבשל ולאפות. זה רק יעשה טוב להם ולך

הם נהנים מאוד להיות במטבח

זה תורם הרבה לדעתי להתפתחות 

אשרייך ממש

לא מובן מאליו

שרק ימשיכו ככה

יש דברים שאני אומרת שנים... לבעלי , לילדים ולא מפנימים. דברים שישמעו לאנשים מסומים בסיסים.

כמו- להחזיר חפצים למקום אחרי שימוש...

אני יכולה לנאום עשרות פעמים כמה שזה יעזור לכולנו לשמור על בית מסודר, ולא נצטרך לסדר כל ערב את הבלאגן. מסכימים איתי , אבל ההרגלים חזקים מהכל...אולי נרשם שיפור קל במעל 20 שנות נישואין( לפחות יש מודעות לסדר בערב, אז אולי עזר במשהו...)

ולא מדברת על שטיפת ידים לפני הכנת אוכל, לא שמעו על זה אצלנו...

למה זה ככה? כי זה טבע של אנשים. הציפיה שתאמרי משהו פעם אחת והוא יקרה מעכשיו לתמיד היא לא ראלית. לא עם הבעל, וודאי שלא עם ילדים.

אני לא לוקחת את זה למקום של פגיעה, זה מעצבן, אבל אני יודעת שזה לא נגדי, זה לא חוסר רגישות. פשוט טבע האדם.

את משנה הרגלים אחרי שמעירים חל פעם אחת?

אני לא. 

חוזרת להתנהגותי הקודמת, גם אם מקובלת עלי ההערה. ממש קשה לשנות הרגלים.

אני ממש שמה לב

למזלי מישהו אומר לי שהוא לא אוהב גלידה בטעם מסויים אין מצב שאני אקנה לו את הטעם שהוא לא אוהב

והוא לא יצטרך להגיד לי יותר מפעם אחת

ולפי מה שאמרת אוכל הוא אחת הדרכים שלך להביע אהבה, אז ממש חשוב לך ואת שמה לב מה כל אחד אוהב.

תנסי לחשב על משהו שממש לא נראה לך משמעותי וחשוב, והתרגלת לעשות בו אחרת

ולבעלך חשוב שתשני אותו. זה יכול להיות בדברים קטנים. האם פעם אחת שבה הוא יבקש ממך תספיק?

קחי את הדוגמא שנתת, אבל הפוך. אם בעלך יאמר, שחררי מהאוכל, ממש לא משנה לי מי מכין אותו, העיקר שיש אוכל.

זהו? מייד תשחררי? כנראה שממש לא.

אז גם הפוך, יכול להיות שמבחינת בעלך אוכל הוא אוכל ולא דרך להראות אהבה( או לפחות זה פחות חשוב לו מאשר לך). האם פעם אחת.שבה הסברת לו שחשוב לך להכין את החלות לשבת בעצמך תספיק לו להבין את זה? ממש ממש לא. גם לא פעמים ושלוש.

אולי אם תשבי ותסבירי לו לעומק שזו שפת אהבה בשבילך ודוגמאות קונקרטיות , למה זה אומר , ומה בדיוק פוגע בך. אולי זה יעזור וגם לא ב 100 אחוז, הוא ישתדל אבל עלול גם לשכח או לא לשים לב תמיד לניואנסים. כי הוא לא את, וגם אם את חשובה לו הוא בן אדם ולפעמים לא מדייק. 

אבל שינוי הרגלים (גם אם בעינייך זה לגיטימי לשטוף ידיים לפני הכנת אוכל. וגם בעיניי) אינו דבר פשוט

ואת שופטת לחומרה בעיניי וגם מסתכלת בעין מאוד ביקורתית.

יש לי תחושה, לפי דרך הכתיבה שלך,  שאת נוטה לראות דברים דרך שחור ולבן. נענו לבקשתי או לא. תוצאה. אבל יש הרבה (הרבה) אפור. בכל מיני גוונים.

והחיים דרך שחור ולבן עוברים דרך קיצוניות של רגשות - חסר התחשבות/ רגישות מול רגיש/ מתחשב. אבל זה לא באמת ככה.

אנשים מועדים. כולם. גם את. גם אני. גם בעלך. גם בעלי. כולם.

היכולת לראות את המכלול הטוב שבכל אדם עוברת דרך לצאת מריכוז עצמי גבוה (שחור/ לבן) ליכולת לראות כלפי חוץ. (כל גווני האפור)  וזה הכרחי כדי לחיות בטוב עם עצמנו קודם כל, וגם עם זולתנו. ובראש ובראשונה הבעל והילדים.

אם את נוטה לראות כך דברים,בצורה שכתבתי, אז כדאי לשנות לדעתי. וזה מתחיל בך. כמו שכתבת - הנוקשות הזו של אישה מכינה אוכל לבעלה וככה זה, יכולה להיות עיקרון יפה מאוד שעומדים בו בטוב, או סימפטום של הסתכלות צרה וחוסר גמישות מחשבתית שהינה פתירה

אם אני מסתכלת על דברים כשחור או לבן

למשל אני מאוד גמישה בזה שהילדים במטבח

ברור לך שהמטבח לא נשאר נקי אחר כך..

וכן אני מאוד זורמת עם זה

יש קטעים שאני מאוד זורמת בהם

אבל לגבי שטיפת ידיים לפני אוכל זה נראה לי מובן מאליו

כמו שמובן מאליו שמברכים לפני אוכל (כן זה לא אותו דבר כמובן)

הרבה יותר מובן מאליו שמברכים לפני שאוכלים

אנחנו אף פעם לא רק..

ז"א יכול להיות שאת גמישה בדברים מסוימים, אבל לא באחרים. הכל תלוי בגבול ששמת לעצמך וכמה את מרשה לעצמך להרחיב את היריעה בעצם

לגבי שפת האהבה. אז חייבת לומר שזה נורא מוכר לי. גדלתי בבית כזה והייתי כזו בעצמי ובעלי גדל בבית ממש הפוך אז היה שם איזה שבר. אבל לטובה. מצאנו איזה אמצע שהתאים לנו ב"ה

אולי זה לא נוקשות

אלא שפות לאהבה כמו שהזכירו כאן בעבר

אני רואה בהכנת אוכל דרך להביע אהבה

יכול להיות שזה פחות מרגש את בעלי 

במה שכתבת כאן את עונה למה ששאלת בהתחלה.

נפגעת ממנו כמה פעמים בעניין אוכל וכנראה לע סתם כי עבורך זה דרך להביע אהבה אליו ודווקא בזה יצא שהוא פגע בך אז עוצמת הפגיעה גדולה יותר כי את רגישה לנושא הזה (ואני חושב שבלי קשר יש בך רגישות מעל הממוצע, וזה יפה בעיניי).

יש דברים אחרים שכן מרגשים אותו? אולי שם הוא כן רואה אותך? 

שהוא כן מדבר איתי דרך אוכל..

למשל היתה פעם אחת שהיה בא לו שאני אכין לו משהו טעים בשעה מאוחרת

והכנתי לו בכיף והוא ממש העריך את זה ושמח

ונזכרתי שכשהכרנו הוא אמר לי שאוכל ממש משמח אותו

אתה יודע מה אני מבינה מכל מה שאני כותבת?

שבאמת זוגיות זה דבר כל כך מורכב

אפילו הזוג עצמו לא יכול להבין את כל ההרכב הזה שנוצר.

לא יודעת...

אולי הכל מבוסס על תקשורת טובה 

הנה הבאת דוגמא שהוא כן רואה אותך (ברוך ה) ומעריך את הבישול שלך. מה גם שהוא אמר במפורש שאוכל משמח אותו. אם הוא רואה בזה ביטוי לאהבה צריך לשאול אותו או להרגיש ממנו, זה את יכולה לומר.

וצודקת לגמרי, זוגיות זה דבר מורכב, מאוד, חיבור של איש ואישה הוא מיוחד וגם מורכב כי מראש מדובר בשני אנשים שונים במהותם.

תקשורת טובה? ברור שזה אחד הבסיסים החשובים ביותר

ביקשת מאיתנו תובנות והגעת בעצמך 

שמחנו לעזור 😉

ובאמת בהצלחה

ממש מובן וגם מוכר כל המורכבות הזאת

אגב זה שחלק הגיבו לי:

שזה מוכר

זה גם עוזר.

לי אלף פעם..

מצטרפת לכל דברי החוכמה שלך לכל אורך השרשור, כתבת מדהים

גם אישתי לא רואה אותי.

היא אמרה לי "חלאס עברו כבר חודשיים, צא מהמחבוא".

כאלה וגם אחרות, יושבות בדרך כלל על פצע קדום או עמוק יותר.

הרבה פעמים הצד השני לא מתכוון, או לפחןת לא מתכוון לעורר שום דבר ברמה שהתעוררה, ועדיין דברים מטלטלים, פוגעים, מציפים אותנו.

למה?

פגיעה מתרחשת כשנוגעים בפצע עמוק שכבר קיים בנו, שכבר כואב בנו.

לכל אחד יש פצעים אחרים.

אולי קוראים לפצע

לא אוהבילם אותי, או לא רוצים אותי, או אני לא מספיק טובה, או מעדיפים אחרת על פני...

מה שמייחד את הפצעים האלה, שהם מתעוררים שוב ושוב, לפעמים גם מאמירה או מבט קטנים או אפילו אקראיים,

ומציפים בנו כאב גדול.

כאב של שנים של תחושה שמעדיפים אחרת על פני, או שאני לא מוצלחת, או כל דבר אחר.

והאמת שלא סתם ה' טבע כך במציאות,

זה לא באג אלא הזדמנות שהוא נותן לנו לזהות את השורשים הכאובים שלנו, ולתת להם רפואה.

לא פלסתר מקומי או סליחה בחצי פה, אלא הכרה עמוקה בחוויה הזאת שאני לא מוצלחת,

ורפואה כי הנשמה שלי מרגישה שייכת למקום אחר, שבו אני מוצלחת טובה ואהובה.

האם בעלך התכוון או לא?

קשה לדעת, אבל זה שזה העיר בך מקום כאוב פנימי ועצמי, זה יותר פשוט לזהות. לעשות עבודה עצמית קודם כל, משם גם העבודה הזוגית תהיה בע"ה יותר פשוטה ומבוררת.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..