אם את שואלת ספציפית על 2 הדוגמאות שנתת, אני חא היתי נפגעת מהן.

אבל משמע שאצלך זה רגיש, וזה לגמרי לגיטימי, מציעה שתסבירי לו שזה פגע בך.

אם את שואלת ספציפית על מה שכתבת ואת רוצה לדעת אם זה היה פוגע בכל אחת, טז יכולה לענות על עצמי.

קודם כל לגב י חלות. אני לא מכינה בכלל, בדרך כלל קונה. אם הבנות שלי רוצות להכין, וזה קורה מידי פעם, הן מכינות. לא רואה בזה ענין מיוחד להתאמץ עליו.

לגבי הענין של הכנת אוכל בצום, יכול להיןת שהוא רצה להקל עליך , שלא תעבדי קשה בצום, לכן אמר שאין צורך שתתאמצי. ולעומת זאת הבת שלך היא ילדה שמחפשת תעסוקה בצום, אז הוא אמר לה, תכיני משהו , תפנקי אותנו.

באופן כללי, ממש נח לי שהגדולים שלי יודעים לבשל, גם לא מפריע לי לקנות אוכל מוכן אם אני עיפה ביום שישי. ביתי טעים יותר , אז כן משתדלת להתאמץ , אבל אין לי עם זה ענינים רגשים, אם הילדה רןצה להכין חלות , בכייף, לא רואה בזה דוקא תפקיד שלי, העיקר שיש אוכל טעים למשפחה.

אבל את לא אני, יכול להיות שבעלך רואה את הדברים כמוני ולא התכוון לפגוע, מציעה שתסבירי לו מה חשןב לך בענין הזה.

שזה תפקיד של האמא להכין אוכל

לא בקטע של משימה

גם הילדים שלי מכינים אוכל הרבה פעמים

וזה טעים ונהדר וכיף

וכיף להם גם להכין.

אבל התפקיד של האשה להכין לבעלה אוכל טעים

שוב לא בתור משימה אלא במהות.

אבל סיפרת על מקרה שממש נפגעת מזה שבעלך הציע  שהבת שלל תכין אוכל בצום ולא את. וביקשת תובנות.

אז כתבתי שלא בטוח שבעיניו זה פוגע .

אולי אפילו רצה להקל עליך.

ושיש גם דרכים אחרות לראות את זה ואולי בעיניו זה פחות ענין רגשי של - האשה צריכה להכין לבעלה אוכל טעים ואז אם הוא הציע שהבת תכין , זה פוגע בך ובתפקיד שלך כאשה ואמא.

אז כתבתי את הגישה שלי.

בעיני הכנת אוכל זו עוד משימה שצריך לעשות בבית , צריך שיהיה אוכל, כביסה, נקיון,לא משנה מבחינתי מי הכין את האוכל. וגם לא רואה בזה ענין זוגי, של להכין אוכל לבעלי( אם כבר לפעמים הוא מפנק אותי בלהכין לי משהו טעים ).

אולי זה ככה גם בעיניו?

נפגעת כי הרגשת שהוא לא מעריך את האוכל שאת מכינה?

כשאני חושבת על זה , גם בבתים שאני ובעלי גדלנו בהם , בישול הוא לא תפקיד בלעדי של האמא, אז לא מתחברת לאמירה שתפקיד של האשה להכין לבעלה אוכל טעים, זה נחמד להכין לבעלי אוכל טעים( או שהוא יכין לי). אבל לא התפקיד שלי. אולי גם בעיניו זה ככה , ולכן לא הבין מה פוגע במה שאמר.

אומרת בכנות, שלא רק שלא היתי נפגעת מ 2 המקרים שהבאת , היתי רואה בהם התחשבות בי, שהוא מבקש מהילדה לבשל במקומי ולהקל עלי.( ספציפית כרגע אני נחה והבת שלי מכינה אוכל לסוף הצום).

עדין זכותך להפגע, ובעיניך זה אחרת, אבל ביקשת תובנות, אז כתבתי איך זה בעיני, מציעה להסביר לו את תפיסת עולמך בנושא... וכמה זה חשוב לך.

ואגב כן אני מרגישה שהוא לא רואה אותי בעוד דברים.

קצת מורכב להבין ככה את כל התמונה.

האם הוא אוכל את האוכל שלך בשבת? שר לך אשת חיל?

כשהייתי כמה חודשים אחרי לידה

והוא מתעקש ליסוע לבקר חיילים אחרי השביעי באוקטובר

ואני אומרת לו אל תיסע בבקשה

תישאר איתי

למשל

יש עוד דוגמאות

איך המשמעת עם הילדים? איך עם העבודה?

אם אני מחליטה משהו

אז אני מחליטה

אבל כאן אני מדברת על התחשבות מהצד של מישהו אחר

איתך?

לילה בלי שינה ורצון שיעזור עם הילדים למשל?

אחרת, זה לא בהכרח שהוא לא רואה אותך אלא רצונות מנוגדים ולגיטימיים

חסר רקע נוסף כדי להבין מה עומד מאחורי התחושות שלך אבל אני בטוחה שזה לא עומד בריק סתם כך. יכול להיות שיש עוד דברים שאת לא כותבת או מפרטת וזה לגיטימי, אבל בכל אופן - כדאי לשוחח על זה

וחסרים חלקים בתמונה.

באופן אישי לא הייתי נעלבת מהדוגמה שהבאת.

זה רק בנושא האוכל ככה או בעוד תחומים?

אני לא מסכימה עם הגישה הזאת שתפקיד של אישה ואמא הוא בהכרח לבשל.

אפשר להיות אימהית ונשית מאוד וליצור אווירה חמה בבית גם בלי זה, אבל זכותך לאמץ את הגישה הזאת. נראה שהוא רצה פשוט להקל עליך.

נראה שאת רוצה שיראו אותך בצורה מאוד ספציפית.

כדי לשתף אותו איך בדיוק ופחות לצפות שהוא יבין ויראה אותך בעצמו.

ואם כן נפגעת, לשתף ישר ולא לסחוב את זה איתך❤️

הוא ממש רצה להקל מעלייך את הכנת האוכל בזמן הצום.

אולי רצה שהבת תכין גם כדי לתת לה הזדמנות טובה לבשל/לאפות וגם ככה "לחסוך" לך.

מה אתם אוכלים בד"כ אחרי צומות שהוא אמר לך "לא לעשות חגיגה אחרי צום"?

מצד שני את אומרת שהוא לא רואה אותך וזה לא פעם ראשונה ולא רק בתחום הזה. זה חדש או משהו ישן? הוא יודע שאת מרגישה ככה? דיברתם על זה בעבר אם כן? 

עוגות עוגיות לשבירת הצום

ואחר כך ארוחת ערב חלבית (פסטה/ סלט)

שהוא לא רוצה שתהיה חגיגה?

יכול להיות שבאמת רצה לא להעמיס עלייך

הוא הסביר? 

הוא הבין על מה וממה נפגעת?

ורצון למה שאת מכינה, ומצד שני מול הבת - התלהבות. מכירה את זה. אני חושבת שפשוט האבא מתלהב מזה שמתגלים הכשרונות של הבת... 

והאמא - נתפסת בברורה מאליה... זה קורה וכנראה בלי כוונה רעה. וכן הייתי מציפה את הרגשתך בפני בעלך.

וזה כבר קרה הרי בנושא של חלות של שבת

לא מבינה איך הוא טועה בזה שוב.

זה גם חוסר רגישות לדעתי

זה טבע האדם, שאם משהו לא נראה רגיש בעיניו , הוא לא תמיד ישים לב לניואנסים שרגישים אצלך , גם אם כבר הסברת כמה פעמים.

מציעה לא לשמור בבטן , ולהסביר שוב. ואם יקרה שוב , להסביר עוד פעם, ועדין זה יקרה שוב, אולי פחות, אולי לפחות הוא יבין מיד ויסביר את עצמו.  אני יכולה להזכר בהרבה דברים שהסברתי לבעלי שאני לא אוהבת שהוא אומר , והוא אמר אותם שוב , לפעמים אוופן אחר ובסיטוטציה שונה, קורה שאדם מדבר בלי לחשב, או לא מקשר בין החלות, למקרה הזה.

ואני עדין חושבת שלפחות אצל בעלי זה לא מחוסר רגישות אלי, אלא סוג של הרגלים וחוסר מחשבה באותו רגע( וגם אני עושה לפעמים דברים שהוא לא אוהב ).

הסברתי לבת שלי מלא פעמים ששוטפים ידיים לפני שמכינים אוכל

והיא שכחה שוב ושוב לעשות את זה.

זה חוסר רגישות בעיני

אמרתי לה שאם זה היה לה מספיק חשוב היא היתה זוכרת.

ואני שואלת

איך אפשר לשכוח דבר כזה?

אחרי שאני אומרת כמה וכמה פעמים שלפני שמכינים אוכל שוטפים ידיים

לדעתי זה משהו שאומרים פעם אחת

יש ילדים, גם בגיל הנערות, שלא בכוונה חוזרים על אותם דפוסי התנהגות שלהם גם אם אמרנו להם הרבה.

אני מסכים איתך שמה שאמרת לה חשוב ובסיסי, ועדיין זה יכול לקרות, וכן, מבין אותך מאוד שזה מעצבן.

בעניינים אחרים היא כן קשובה ומיישמת?

נ.ב - את אחלה אמא שמאפשרת לילדים לבשל ולאפות. זה רק יעשה טוב להם ולך

הם נהנים מאוד להיות במטבח

זה תורם הרבה לדעתי להתפתחות 

אשרייך ממש

לא מובן מאליו

שרק ימשיכו ככה

יש דברים שאני אומרת שנים... לבעלי , לילדים ולא מפנימים. דברים שישמעו לאנשים מסומים בסיסים.

כמו- להחזיר חפצים למקום אחרי שימוש...

אני יכולה לנאום עשרות פעמים כמה שזה יעזור לכולנו לשמור על בית מסודר, ולא נצטרך לסדר כל ערב את הבלאגן. מסכימים איתי , אבל ההרגלים חזקים מהכל...אולי נרשם שיפור קל במעל 20 שנות נישואין( לפחות יש מודעות לסדר בערב, אז אולי עזר במשהו...)

ולא מדברת על שטיפת ידים לפני הכנת אוכל, לא שמעו על זה אצלנו...

למה זה ככה? כי זה טבע של אנשים. הציפיה שתאמרי משהו פעם אחת והוא יקרה מעכשיו לתמיד היא לא ראלית. לא עם הבעל, וודאי שלא עם ילדים.

אני לא לוקחת את זה למקום של פגיעה, זה מעצבן, אבל אני יודעת שזה לא נגדי, זה לא חוסר רגישות. פשוט טבע האדם.

את משנה הרגלים אחרי שמעירים חל פעם אחת?

אני לא. 

חוזרת להתנהגותי הקודמת, גם אם מקובלת עלי ההערה. ממש קשה לשנות הרגלים.

אני ממש שמה לב

למזלי מישהו אומר לי שהוא לא אוהב גלידה בטעם מסויים אין מצב שאני אקנה לו את הטעם שהוא לא אוהב

והוא לא יצטרך להגיד לי יותר מפעם אחת

ולפי מה שאמרת אוכל הוא אחת הדרכים שלך להביע אהבה, אז ממש חשוב לך ואת שמה לב מה כל אחד אוהב.

תנסי לחשב על משהו שממש לא נראה לך משמעותי וחשוב, והתרגלת לעשות בו אחרת

ולבעלך חשוב שתשני אותו. זה יכול להיות בדברים קטנים. האם פעם אחת שבה הוא יבקש ממך תספיק?

קחי את הדוגמא שנתת, אבל הפוך. אם בעלך יאמר, שחררי מהאוכל, ממש לא משנה לי מי מכין אותו, העיקר שיש אוכל.

זהו? מייד תשחררי? כנראה שממש לא.

אז גם הפוך, יכול להיות שמבחינת בעלך אוכל הוא אוכל ולא דרך להראות אהבה( או לפחות זה פחות חשוב לו מאשר לך). האם פעם אחת.שבה הסברת לו שחשוב לך להכין את החלות לשבת בעצמך תספיק לו להבין את זה? ממש ממש לא. גם לא פעמים ושלוש.

אולי אם תשבי ותסבירי לו לעומק שזו שפת אהבה בשבילך ודוגמאות קונקרטיות , למה זה אומר , ומה בדיוק פוגע בך. אולי זה יעזור וגם לא ב 100 אחוז, הוא ישתדל אבל עלול גם לשכח או לא לשים לב תמיד לניואנסים. כי הוא לא את, וגם אם את חשובה לו הוא בן אדם ולפעמים לא מדייק. 

אבל שינוי הרגלים (גם אם בעינייך זה לגיטימי לשטוף ידיים לפני הכנת אוכל. וגם בעיניי) אינו דבר פשוט

ואת שופטת לחומרה בעיניי וגם מסתכלת בעין מאוד ביקורתית.

יש לי תחושה, לפי דרך הכתיבה שלך,  שאת נוטה לראות דברים דרך שחור ולבן. נענו לבקשתי או לא. תוצאה. אבל יש הרבה (הרבה) אפור. בכל מיני גוונים.

והחיים דרך שחור ולבן עוברים דרך קיצוניות של רגשות - חסר התחשבות/ רגישות מול רגיש/ מתחשב. אבל זה לא באמת ככה.

אנשים מועדים. כולם. גם את. גם אני. גם בעלך. גם בעלי. כולם.

היכולת לראות את המכלול הטוב שבכל אדם עוברת דרך לצאת מריכוז עצמי גבוה (שחור/ לבן) ליכולת לראות כלפי חוץ. (כל גווני האפור)  וזה הכרחי כדי לחיות בטוב עם עצמנו קודם כל, וגם עם זולתנו. ובראש ובראשונה הבעל והילדים.

אם את נוטה לראות כך דברים,בצורה שכתבתי, אז כדאי לשנות לדעתי. וזה מתחיל בך. כמו שכתבת - הנוקשות הזו של אישה מכינה אוכל לבעלה וככה זה, יכולה להיות עיקרון יפה מאוד שעומדים בו בטוב, או סימפטום של הסתכלות צרה וחוסר גמישות מחשבתית שהינה פתירה

אם אני מסתכלת על דברים כשחור או לבן

למשל אני מאוד גמישה בזה שהילדים במטבח

ברור לך שהמטבח לא נשאר נקי אחר כך..

וכן אני מאוד זורמת עם זה

יש קטעים שאני מאוד זורמת בהם

אבל לגבי שטיפת ידיים לפני אוכל זה נראה לי מובן מאליו

כמו שמובן מאליו שמברכים לפני אוכל (כן זה לא אותו דבר כמובן)

הרבה יותר מובן מאליו שמברכים לפני שאוכלים

אנחנו אף פעם לא רק..

ז"א יכול להיות שאת גמישה בדברים מסוימים, אבל לא באחרים. הכל תלוי בגבול ששמת לעצמך וכמה את מרשה לעצמך להרחיב את היריעה בעצם

לגבי שפת האהבה. אז חייבת לומר שזה נורא מוכר לי. גדלתי בבית כזה והייתי כזו בעצמי ובעלי גדל בבית ממש הפוך אז היה שם איזה שבר. אבל לטובה. מצאנו איזה אמצע שהתאים לנו ב"ה

אולי זה לא נוקשות

אלא שפות לאהבה כמו שהזכירו כאן בעבר

אני רואה בהכנת אוכל דרך להביע אהבה

יכול להיות שזה פחות מרגש את בעלי 

במה שכתבת כאן את עונה למה ששאלת בהתחלה.

נפגעת ממנו כמה פעמים בעניין אוכל וכנראה לע סתם כי עבורך זה דרך להביע אהבה אליו ודווקא בזה יצא שהוא פגע בך אז עוצמת הפגיעה גדולה יותר כי את רגישה לנושא הזה (ואני חושב שבלי קשר יש בך רגישות מעל הממוצע, וזה יפה בעיניי).

יש דברים אחרים שכן מרגשים אותו? אולי שם הוא כן רואה אותך? 

שהוא כן מדבר איתי דרך אוכל..

למשל היתה פעם אחת שהיה בא לו שאני אכין לו משהו טעים בשעה מאוחרת

והכנתי לו בכיף והוא ממש העריך את זה ושמח

ונזכרתי שכשהכרנו הוא אמר לי שאוכל ממש משמח אותו

אתה יודע מה אני מבינה מכל מה שאני כותבת?

שבאמת זוגיות זה דבר כל כך מורכב

אפילו הזוג עצמו לא יכול להבין את כל ההרכב הזה שנוצר.

לא יודעת...

אולי הכל מבוסס על תקשורת טובה 

הנה הבאת דוגמא שהוא כן רואה אותך (ברוך ה) ומעריך את הבישול שלך. מה גם שהוא אמר במפורש שאוכל משמח אותו. אם הוא רואה בזה ביטוי לאהבה צריך לשאול אותו או להרגיש ממנו, זה את יכולה לומר.

וצודקת לגמרי, זוגיות זה דבר מורכב, מאוד, חיבור של איש ואישה הוא מיוחד וגם מורכב כי מראש מדובר בשני אנשים שונים במהותם.

תקשורת טובה? ברור שזה אחד הבסיסים החשובים ביותר

ביקשת מאיתנו תובנות והגעת בעצמך 

שמחנו לעזור 😉

ובאמת בהצלחה

ממש מובן וגם מוכר כל המורכבות הזאת

אגב זה שחלק הגיבו לי:

שזה מוכר

זה גם עוזר.

לי אלף פעם..

מצטרפת לכל דברי החוכמה שלך לכל אורך השרשור, כתבת מדהים

גם אישתי לא רואה אותי.

היא אמרה לי "חלאס עברו כבר חודשיים, צא מהמחבוא".

כאלה וגם אחרות, יושבות בדרך כלל על פצע קדום או עמוק יותר.

הרבה פעמים הצד השני לא מתכוון, או לפחןת לא מתכוון לעורר שום דבר ברמה שהתעוררה, ועדיין דברים מטלטלים, פוגעים, מציפים אותנו.

למה?

פגיעה מתרחשת כשנוגעים בפצע עמוק שכבר קיים בנו, שכבר כואב בנו.

לכל אחד יש פצעים אחרים.

אולי קוראים לפצע

לא אוהבילם אותי, או לא רוצים אותי, או אני לא מספיק טובה, או מעדיפים אחרת על פני...

מה שמייחד את הפצעים האלה, שהם מתעוררים שוב ושוב, לפעמים גם מאמירה או מבט קטנים או אפילו אקראיים,

ומציפים בנו כאב גדול.

כאב של שנים של תחושה שמעדיפים אחרת על פני, או שאני לא מוצלחת, או כל דבר אחר.

והאמת שלא סתם ה' טבע כך במציאות,

זה לא באג אלא הזדמנות שהוא נותן לנו לזהות את השורשים הכאובים שלנו, ולתת להם רפואה.

לא פלסתר מקומי או סליחה בחצי פה, אלא הכרה עמוקה בחוויה הזאת שאני לא מוצלחת,

ורפואה כי הנשמה שלי מרגישה שייכת למקום אחר, שבו אני מוצלחת טובה ואהובה.

האם בעלך התכוון או לא?

קשה לדעת, אבל זה שזה העיר בך מקום כאוב פנימי ועצמי, זה יותר פשוט לזהות. לעשות עבודה עצמית קודם כל, משם גם העבודה הזוגית תהיה בע"ה יותר פשוטה ומבוררת.

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה