אם את שואלת ספציפית על 2 הדוגמאות שנתת, אני חא היתי נפגעת מהן.

אבל משמע שאצלך זה רגיש, וזה לגמרי לגיטימי, מציעה שתסבירי לו שזה פגע בך.

אם את שואלת ספציפית על מה שכתבת ואת רוצה לדעת אם זה היה פוגע בכל אחת, טז יכולה לענות על עצמי.

קודם כל לגב י חלות. אני לא מכינה בכלל, בדרך כלל קונה. אם הבנות שלי רוצות להכין, וזה קורה מידי פעם, הן מכינות. לא רואה בזה ענין מיוחד להתאמץ עליו.

לגבי הענין של הכנת אוכל בצום, יכול להיןת שהוא רצה להקל עליך , שלא תעבדי קשה בצום, לכן אמר שאין צורך שתתאמצי. ולעומת זאת הבת שלך היא ילדה שמחפשת תעסוקה בצום, אז הוא אמר לה, תכיני משהו , תפנקי אותנו.

באופן כללי, ממש נח לי שהגדולים שלי יודעים לבשל, גם לא מפריע לי לקנות אוכל מוכן אם אני עיפה ביום שישי. ביתי טעים יותר , אז כן משתדלת להתאמץ , אבל אין לי עם זה ענינים רגשים, אם הילדה רןצה להכין חלות , בכייף, לא רואה בזה דוקא תפקיד שלי, העיקר שיש אוכל טעים למשפחה.

אבל את לא אני, יכול להיות שבעלך רואה את הדברים כמוני ולא התכוון לפגוע, מציעה שתסבירי לו מה חשןב לך בענין הזה.

שזה תפקיד של האמא להכין אוכל

לא בקטע של משימה

גם הילדים שלי מכינים אוכל הרבה פעמים

וזה טעים ונהדר וכיף

וכיף להם גם להכין.

אבל התפקיד של האשה להכין לבעלה אוכל טעים

שוב לא בתור משימה אלא במהות.

אבל סיפרת על מקרה שממש נפגעת מזה שבעלך הציע  שהבת שלל תכין אוכל בצום ולא את. וביקשת תובנות.

אז כתבתי שלא בטוח שבעיניו זה פוגע .

אולי אפילו רצה להקל עליך.

ושיש גם דרכים אחרות לראות את זה ואולי בעיניו זה פחות ענין רגשי של - האשה צריכה להכין לבעלה אוכל טעים ואז אם הוא הציע שהבת תכין , זה פוגע בך ובתפקיד שלך כאשה ואמא.

אז כתבתי את הגישה שלי.

בעיני הכנת אוכל זו עוד משימה שצריך לעשות בבית , צריך שיהיה אוכל, כביסה, נקיון,לא משנה מבחינתי מי הכין את האוכל. וגם לא רואה בזה ענין זוגי, של להכין אוכל לבעלי( אם כבר לפעמים הוא מפנק אותי בלהכין לי משהו טעים ).

אולי זה ככה גם בעיניו?

נפגעת כי הרגשת שהוא לא מעריך את האוכל שאת מכינה?

כשאני חושבת על זה , גם בבתים שאני ובעלי גדלנו בהם , בישול הוא לא תפקיד בלעדי של האמא, אז לא מתחברת לאמירה שתפקיד של האשה להכין לבעלה אוכל טעים, זה נחמד להכין לבעלי אוכל טעים( או שהוא יכין לי). אבל לא התפקיד שלי. אולי גם בעיניו זה ככה , ולכן לא הבין מה פוגע במה שאמר.

אומרת בכנות, שלא רק שלא היתי נפגעת מ 2 המקרים שהבאת , היתי רואה בהם התחשבות בי, שהוא מבקש מהילדה לבשל במקומי ולהקל עלי.( ספציפית כרגע אני נחה והבת שלי מכינה אוכל לסוף הצום).

עדין זכותך להפגע, ובעיניך זה אחרת, אבל ביקשת תובנות, אז כתבתי איך זה בעיני, מציעה להסביר לו את תפיסת עולמך בנושא... וכמה זה חשוב לך.

ואגב כן אני מרגישה שהוא לא רואה אותי בעוד דברים.

קצת מורכב להבין ככה את כל התמונה.

האם הוא אוכל את האוכל שלך בשבת? שר לך אשת חיל?

כשהייתי כמה חודשים אחרי לידה

והוא מתעקש ליסוע לבקר חיילים אחרי השביעי באוקטובר

ואני אומרת לו אל תיסע בבקשה

תישאר איתי

למשל

יש עוד דוגמאות

איך המשמעת עם הילדים? איך עם העבודה?

אם אני מחליטה משהו

אז אני מחליטה

אבל כאן אני מדברת על התחשבות מהצד של מישהו אחר

איתך?

לילה בלי שינה ורצון שיעזור עם הילדים למשל?

אחרת, זה לא בהכרח שהוא לא רואה אותך אלא רצונות מנוגדים ולגיטימיים

חסר רקע נוסף כדי להבין מה עומד מאחורי התחושות שלך אבל אני בטוחה שזה לא עומד בריק סתם כך. יכול להיות שיש עוד דברים שאת לא כותבת או מפרטת וזה לגיטימי, אבל בכל אופן - כדאי לשוחח על זה

וחסרים חלקים בתמונה.

באופן אישי לא הייתי נעלבת מהדוגמה שהבאת.

זה רק בנושא האוכל ככה או בעוד תחומים?

אני לא מסכימה עם הגישה הזאת שתפקיד של אישה ואמא הוא בהכרח לבשל.

אפשר להיות אימהית ונשית מאוד וליצור אווירה חמה בבית גם בלי זה, אבל זכותך לאמץ את הגישה הזאת. נראה שהוא רצה פשוט להקל עליך.

נראה שאת רוצה שיראו אותך בצורה מאוד ספציפית.

כדי לשתף אותו איך בדיוק ופחות לצפות שהוא יבין ויראה אותך בעצמו.

ואם כן נפגעת, לשתף ישר ולא לסחוב את זה איתך❤️

הוא ממש רצה להקל מעלייך את הכנת האוכל בזמן הצום.

אולי רצה שהבת תכין גם כדי לתת לה הזדמנות טובה לבשל/לאפות וגם ככה "לחסוך" לך.

מה אתם אוכלים בד"כ אחרי צומות שהוא אמר לך "לא לעשות חגיגה אחרי צום"?

מצד שני את אומרת שהוא לא רואה אותך וזה לא פעם ראשונה ולא רק בתחום הזה. זה חדש או משהו ישן? הוא יודע שאת מרגישה ככה? דיברתם על זה בעבר אם כן? 

עוגות עוגיות לשבירת הצום

ואחר כך ארוחת ערב חלבית (פסטה/ סלט)

שהוא לא רוצה שתהיה חגיגה?

יכול להיות שבאמת רצה לא להעמיס עלייך

הוא הסביר? 

הוא הבין על מה וממה נפגעת?

ורצון למה שאת מכינה, ומצד שני מול הבת - התלהבות. מכירה את זה. אני חושבת שפשוט האבא מתלהב מזה שמתגלים הכשרונות של הבת... 

והאמא - נתפסת בברורה מאליה... זה קורה וכנראה בלי כוונה רעה. וכן הייתי מציפה את הרגשתך בפני בעלך.

וזה כבר קרה הרי בנושא של חלות של שבת

לא מבינה איך הוא טועה בזה שוב.

זה גם חוסר רגישות לדעתי

זה טבע האדם, שאם משהו לא נראה רגיש בעיניו , הוא לא תמיד ישים לב לניואנסים שרגישים אצלך , גם אם כבר הסברת כמה פעמים.

מציעה לא לשמור בבטן , ולהסביר שוב. ואם יקרה שוב , להסביר עוד פעם, ועדין זה יקרה שוב, אולי פחות, אולי לפחות הוא יבין מיד ויסביר את עצמו.  אני יכולה להזכר בהרבה דברים שהסברתי לבעלי שאני לא אוהבת שהוא אומר , והוא אמר אותם שוב , לפעמים אוופן אחר ובסיטוטציה שונה, קורה שאדם מדבר בלי לחשב, או לא מקשר בין החלות, למקרה הזה.

ואני עדין חושבת שלפחות אצל בעלי זה לא מחוסר רגישות אלי, אלא סוג של הרגלים וחוסר מחשבה באותו רגע( וגם אני עושה לפעמים דברים שהוא לא אוהב ).

הסברתי לבת שלי מלא פעמים ששוטפים ידיים לפני שמכינים אוכל

והיא שכחה שוב ושוב לעשות את זה.

זה חוסר רגישות בעיני

אמרתי לה שאם זה היה לה מספיק חשוב היא היתה זוכרת.

ואני שואלת

איך אפשר לשכוח דבר כזה?

אחרי שאני אומרת כמה וכמה פעמים שלפני שמכינים אוכל שוטפים ידיים

לדעתי זה משהו שאומרים פעם אחת

יש ילדים, גם בגיל הנערות, שלא בכוונה חוזרים על אותם דפוסי התנהגות שלהם גם אם אמרנו להם הרבה.

אני מסכים איתך שמה שאמרת לה חשוב ובסיסי, ועדיין זה יכול לקרות, וכן, מבין אותך מאוד שזה מעצבן.

בעניינים אחרים היא כן קשובה ומיישמת?

נ.ב - את אחלה אמא שמאפשרת לילדים לבשל ולאפות. זה רק יעשה טוב להם ולך

הם נהנים מאוד להיות במטבח

זה תורם הרבה לדעתי להתפתחות 

אשרייך ממש

לא מובן מאליו

שרק ימשיכו ככה

יש דברים שאני אומרת שנים... לבעלי , לילדים ולא מפנימים. דברים שישמעו לאנשים מסומים בסיסים.

כמו- להחזיר חפצים למקום אחרי שימוש...

אני יכולה לנאום עשרות פעמים כמה שזה יעזור לכולנו לשמור על בית מסודר, ולא נצטרך לסדר כל ערב את הבלאגן. מסכימים איתי , אבל ההרגלים חזקים מהכל...אולי נרשם שיפור קל במעל 20 שנות נישואין( לפחות יש מודעות לסדר בערב, אז אולי עזר במשהו...)

ולא מדברת על שטיפת ידים לפני הכנת אוכל, לא שמעו על זה אצלנו...

למה זה ככה? כי זה טבע של אנשים. הציפיה שתאמרי משהו פעם אחת והוא יקרה מעכשיו לתמיד היא לא ראלית. לא עם הבעל, וודאי שלא עם ילדים.

אני לא לוקחת את זה למקום של פגיעה, זה מעצבן, אבל אני יודעת שזה לא נגדי, זה לא חוסר רגישות. פשוט טבע האדם.

את משנה הרגלים אחרי שמעירים חל פעם אחת?

אני לא. 

חוזרת להתנהגותי הקודמת, גם אם מקובלת עלי ההערה. ממש קשה לשנות הרגלים.

אני ממש שמה לב

למזלי מישהו אומר לי שהוא לא אוהב גלידה בטעם מסויים אין מצב שאני אקנה לו את הטעם שהוא לא אוהב

והוא לא יצטרך להגיד לי יותר מפעם אחת

ולפי מה שאמרת אוכל הוא אחת הדרכים שלך להביע אהבה, אז ממש חשוב לך ואת שמה לב מה כל אחד אוהב.

תנסי לחשב על משהו שממש לא נראה לך משמעותי וחשוב, והתרגלת לעשות בו אחרת

ולבעלך חשוב שתשני אותו. זה יכול להיות בדברים קטנים. האם פעם אחת שבה הוא יבקש ממך תספיק?

קחי את הדוגמא שנתת, אבל הפוך. אם בעלך יאמר, שחררי מהאוכל, ממש לא משנה לי מי מכין אותו, העיקר שיש אוכל.

זהו? מייד תשחררי? כנראה שממש לא.

אז גם הפוך, יכול להיות שמבחינת בעלך אוכל הוא אוכל ולא דרך להראות אהבה( או לפחות זה פחות חשוב לו מאשר לך). האם פעם אחת.שבה הסברת לו שחשוב לך להכין את החלות לשבת בעצמך תספיק לו להבין את זה? ממש ממש לא. גם לא פעמים ושלוש.

אולי אם תשבי ותסבירי לו לעומק שזו שפת אהבה בשבילך ודוגמאות קונקרטיות , למה זה אומר , ומה בדיוק פוגע בך. אולי זה יעזור וגם לא ב 100 אחוז, הוא ישתדל אבל עלול גם לשכח או לא לשים לב תמיד לניואנסים. כי הוא לא את, וגם אם את חשובה לו הוא בן אדם ולפעמים לא מדייק. 

אבל שינוי הרגלים (גם אם בעינייך זה לגיטימי לשטוף ידיים לפני הכנת אוכל. וגם בעיניי) אינו דבר פשוט

ואת שופטת לחומרה בעיניי וגם מסתכלת בעין מאוד ביקורתית.

יש לי תחושה, לפי דרך הכתיבה שלך,  שאת נוטה לראות דברים דרך שחור ולבן. נענו לבקשתי או לא. תוצאה. אבל יש הרבה (הרבה) אפור. בכל מיני גוונים.

והחיים דרך שחור ולבן עוברים דרך קיצוניות של רגשות - חסר התחשבות/ רגישות מול רגיש/ מתחשב. אבל זה לא באמת ככה.

אנשים מועדים. כולם. גם את. גם אני. גם בעלך. גם בעלי. כולם.

היכולת לראות את המכלול הטוב שבכל אדם עוברת דרך לצאת מריכוז עצמי גבוה (שחור/ לבן) ליכולת לראות כלפי חוץ. (כל גווני האפור)  וזה הכרחי כדי לחיות בטוב עם עצמנו קודם כל, וגם עם זולתנו. ובראש ובראשונה הבעל והילדים.

אם את נוטה לראות כך דברים,בצורה שכתבתי, אז כדאי לשנות לדעתי. וזה מתחיל בך. כמו שכתבת - הנוקשות הזו של אישה מכינה אוכל לבעלה וככה זה, יכולה להיות עיקרון יפה מאוד שעומדים בו בטוב, או סימפטום של הסתכלות צרה וחוסר גמישות מחשבתית שהינה פתירה

אם אני מסתכלת על דברים כשחור או לבן

למשל אני מאוד גמישה בזה שהילדים במטבח

ברור לך שהמטבח לא נשאר נקי אחר כך..

וכן אני מאוד זורמת עם זה

יש קטעים שאני מאוד זורמת בהם

אבל לגבי שטיפת ידיים לפני אוכל זה נראה לי מובן מאליו

כמו שמובן מאליו שמברכים לפני אוכל (כן זה לא אותו דבר כמובן)

הרבה יותר מובן מאליו שמברכים לפני שאוכלים

אנחנו אף פעם לא רק..

ז"א יכול להיות שאת גמישה בדברים מסוימים, אבל לא באחרים. הכל תלוי בגבול ששמת לעצמך וכמה את מרשה לעצמך להרחיב את היריעה בעצם

לגבי שפת האהבה. אז חייבת לומר שזה נורא מוכר לי. גדלתי בבית כזה והייתי כזו בעצמי ובעלי גדל בבית ממש הפוך אז היה שם איזה שבר. אבל לטובה. מצאנו איזה אמצע שהתאים לנו ב"ה

אולי זה לא נוקשות

אלא שפות לאהבה כמו שהזכירו כאן בעבר

אני רואה בהכנת אוכל דרך להביע אהבה

יכול להיות שזה פחות מרגש את בעלי 

במה שכתבת כאן את עונה למה ששאלת בהתחלה.

נפגעת ממנו כמה פעמים בעניין אוכל וכנראה לע סתם כי עבורך זה דרך להביע אהבה אליו ודווקא בזה יצא שהוא פגע בך אז עוצמת הפגיעה גדולה יותר כי את רגישה לנושא הזה (ואני חושב שבלי קשר יש בך רגישות מעל הממוצע, וזה יפה בעיניי).

יש דברים אחרים שכן מרגשים אותו? אולי שם הוא כן רואה אותך? 

שהוא כן מדבר איתי דרך אוכל..

למשל היתה פעם אחת שהיה בא לו שאני אכין לו משהו טעים בשעה מאוחרת

והכנתי לו בכיף והוא ממש העריך את זה ושמח

ונזכרתי שכשהכרנו הוא אמר לי שאוכל ממש משמח אותו

אתה יודע מה אני מבינה מכל מה שאני כותבת?

שבאמת זוגיות זה דבר כל כך מורכב

אפילו הזוג עצמו לא יכול להבין את כל ההרכב הזה שנוצר.

לא יודעת...

אולי הכל מבוסס על תקשורת טובה 

הנה הבאת דוגמא שהוא כן רואה אותך (ברוך ה) ומעריך את הבישול שלך. מה גם שהוא אמר במפורש שאוכל משמח אותו. אם הוא רואה בזה ביטוי לאהבה צריך לשאול אותו או להרגיש ממנו, זה את יכולה לומר.

וצודקת לגמרי, זוגיות זה דבר מורכב, מאוד, חיבור של איש ואישה הוא מיוחד וגם מורכב כי מראש מדובר בשני אנשים שונים במהותם.

תקשורת טובה? ברור שזה אחד הבסיסים החשובים ביותר

ביקשת מאיתנו תובנות והגעת בעצמך 

שמחנו לעזור 😉

ובאמת בהצלחה

ממש מובן וגם מוכר כל המורכבות הזאת

אגב זה שחלק הגיבו לי:

שזה מוכר

זה גם עוזר.

לי אלף פעם..

מצטרפת לכל דברי החוכמה שלך לכל אורך השרשור, כתבת מדהים

גם אישתי לא רואה אותי.

היא אמרה לי "חלאס עברו כבר חודשיים, צא מהמחבוא".

כאלה וגם אחרות, יושבות בדרך כלל על פצע קדום או עמוק יותר.

הרבה פעמים הצד השני לא מתכוון, או לפחןת לא מתכוון לעורר שום דבר ברמה שהתעוררה, ועדיין דברים מטלטלים, פוגעים, מציפים אותנו.

למה?

פגיעה מתרחשת כשנוגעים בפצע עמוק שכבר קיים בנו, שכבר כואב בנו.

לכל אחד יש פצעים אחרים.

אולי קוראים לפצע

לא אוהבילם אותי, או לא רוצים אותי, או אני לא מספיק טובה, או מעדיפים אחרת על פני...

מה שמייחד את הפצעים האלה, שהם מתעוררים שוב ושוב, לפעמים גם מאמירה או מבט קטנים או אפילו אקראיים,

ומציפים בנו כאב גדול.

כאב של שנים של תחושה שמעדיפים אחרת על פני, או שאני לא מוצלחת, או כל דבר אחר.

והאמת שלא סתם ה' טבע כך במציאות,

זה לא באג אלא הזדמנות שהוא נותן לנו לזהות את השורשים הכאובים שלנו, ולתת להם רפואה.

לא פלסתר מקומי או סליחה בחצי פה, אלא הכרה עמוקה בחוויה הזאת שאני לא מוצלחת,

ורפואה כי הנשמה שלי מרגישה שייכת למקום אחר, שבו אני מוצלחת טובה ואהובה.

האם בעלך התכוון או לא?

קשה לדעת, אבל זה שזה העיר בך מקום כאוב פנימי ועצמי, זה יותר פשוט לזהות. לעשות עבודה עצמית קודם כל, משם גם העבודה הזוגית תהיה בע"ה יותר פשוטה ומבוררת.

אלא רק רכישה באינטרנט 

לא יודע איך אנשים רוכשים מזרון באינטרנט בלי להתנסות ולשכב עליו קודם בחנות.  

כל גוף והצרכים האישיים של הנוחות. לפעמים אפילו לשני בני הזוג במיטה יהודית נדרשים מזרונים שונים ברכות/קשיות לפי הנוחות האישית

בחברות הגדולות והמפורסמות- למשל עמינח, יש הרבה, קרוב ל 20 לדעתי, סוגי מזרונים ורק כשמתנסים בחנות חשים בהבדלים הדקים בין מזרונים.  

אחרי חודש החלפנו לסוג אחר ללא עלות.

מרוצים מאוד. מזרונים נוחים מאוד ואין רווח ביניהם

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

מעניין איך הגעת למסקנה

זה ללכת לקיצוניות.

לא להגיד כלום בקשר למה שנאמר.

לא לעזור בכלום.

לא עולה לכתוב את זה כלום.

וככה יוצאים בתדמית איכפתית./קריזיונרית.

ומבטאים לבן אדם כמה ההודעה שלו נגעה ללב

בלי להתייחס לדברים

זה סוג של תגובה להוצאת הקיטור - לך לטיפול

כלומר באמת אתה בבעיה -

אותי זה לא מעודד, אבל אם יש אנשים שמרגישים

ככה מעודדים ומעודדים - באהבה ובשמחה

ואם יש ליהודי מה לתרום לנושא

שיכתוב את דעתו.

מה הקטע עם המשלוח לייעוץ הזה

אין לך מה לכתוב -

תכתוב "נגע לליבי"

אולי "אשמח לשוחח."

יש לך -תכתוב-

אבל מה הקטע לשלוח כל דקה לייעוץ

ממילא הוא בפורום להתייעץ לא?

נניח שאתה מבין בשיפוצים, וחבר שלך מתייעץ איתך, אתה יכול לייעץ לו איזה חומרים לקנות ובאיזה כלים כדאי להשתמש, אבל אם תעריך שזו עבודה גדולה ו/או מסובכת, או שתשים לב שוואלה לבן אדם אין מושג על מה אתה מדבר, לא תציע לו להזמין איש מקצוע? 

לא מתקרב לייעוץ בחיים האמיתיים

בטח לא לטיפול

ולפעמים רק מהצד רואים כמה טיפול יכול לעזור

אם אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר.

אתה שומע את עצמך?

למה טיפול זה קיצוני?

אדם חולה שלא מצליח להסתדר עם במחלה שלו, ללכת לרופא שיעזור להתאים לו טיפול רפואי/תרופה זה צעד קיצוני?

כלומר, "לך לטיפול" זה אומר שאתה יכול לקבל עזרה בקושי הספציפי שלך. לא צריך להילחם לבד  בלי שיש לך מושג  איך זה פועל.

אבל לפעמים אנשים אוהבים לשמוע את חכמת ההמונים...

יש בזה משהו אחר מהטיפול

לטיפול זה גם טוב

אני חושבת שזה לא סותר

אז אני אסביר את עצמי

כי אכן לא הסברתי את עצמי בצורה מובנת

לשם כך אביא דוגמה:

דו שיח בין אשה לחברה

1)

האשה: בעלי כל כך מיוחד.

חברה: כל הבעלים הם מיוחדים.

האם החברה חיזקה את דברי האשה או ביטלה אותם?

2)

האשה: בעלי הוא כל כך מיוחד.

חברה: אף בעל לא מיוחד.

האם יש הבדל?

בשני המקרים גם בהכל וגם בכלום.

הצד השווה שבהם,

הוא התעלמות/ ביטול/ אי מתן מענה

אי האזנה - למשפט שנאמר.

יפה, אחרי שהדגמנו את זה

שאין הרבה הבדל בין הכל לכלום.

כך גם התכוונתי בעניין שלשלוח לטיפול, 

שזה אומר 0 יחס למה שנכתב כתב

ואי מתן קרדיט שהוא יכול לעזור לעצמו.

למרות שהוא ביקש עזרה / תמיכה בפורום.

שווה בצד מה ללכתוב למישהו להתגרש

שזה דומה במסר של מצבך / מצבכם די אבוד

אין לי ציפיה ממך שתקרא את מה שייעצו לך.

בשני המקרים

לא הייתה תגובה וכבוד

והאזנה למה שבפועל נכתב

כשנשלפו פתרונות הקסם ה- שכחתי את המילה

טיפול, וגירושין.
 

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה