שהם יודעים שזה לא אמיתי, כך עובדי העבודה זרה השתחוו לפסלים שלהם ודיברו איתם בחוויה רגשית כאילו הם אמיתיים למרות שידעו שהם לא אלא רק פסל בדמות האלים שהם האמינו בהם.

על החוויה הטיפשית הזאת התורה אומרת שזה שטותי לדבר עם פסל שלא שומע ולא רואה. כשם שזה שטותי לבכות כשמישהו מת בסרט או להיות במתח אמיתי שמא יהרג בסרט.

במקום על עצם העבודה זרה עצמה... לא מסתבר בכלל.  

כל כך הרבה השקעה הנביא כותב להסביר שהפסל ייצרו אותו רק אתמול וכו' לצחוק על העובדי עבודה זרה, בשביל זה?

זה כאילו להגיד במילים אחרות: "אם אתה עובד עבודה זרה - תעשה את זה כמו שצריך לא כמו אהבל"  חס וחלילה

מעצימה את הכוח המדמה הגס והעכור במקום הכוח המדמה הצלול של הנבואה. לכן אסור גם לעשות פסל גם לכבוד ה'. אדם צריך לגשת לה' מתוך טהרה שכלית ולא לשקוע בדימויים חזותיים (מלבד בקודש הקדשים שם החזותיות מתקדשת ולכן יש פפסלי כרובים וגם הם של מלאכים ולא מייצגים את ה'). עובדי עבודה זרה התמכרו לדימיון עד שהם ראו את הים גועש הם דימו לראות שם את אל הים כועס. הנטיה הזאת נמצאת אצל ילדים קטנים שמדברים לבובות שלנם ומטפלים בהם כאילו באמת יצורים חיים, אבל אצל ילד קטן זה מצוין ואצל מבוגר זה בעייתי. כנ"ל אנשים כיום שבוכים בסרטים ונמצאים במתח ומכורים לסרט. 

כשעובד אלילים עבד לפסל הוא ממש נכנס לחוויה שהפסל יש לו חיים למרות שידע שלא. שהרי האלילים גרים בהר גבוה לפי הגויים ולכן לא היה לגוים ברירה אלא לפגוש את האלילי דרך הפסל וממש להכנס לאקסטזה שהפסל הוא עצמו האליל. על זה הנביאים אומרים "רועה אפר לב הוטל הטהו ולא ישוב לאמר אך שקר בימיני". 

כל הקטע של עבודה זרה זה לקחת את רגש הקוש הקיים ולהחיל אותו בצורה דימוית על תכנים שונים במציאות עד שיש הרבה אלים - רואים ים- אל הים, אהבה -אלת האהבה, חכמה- אל החכמה, שמש -אל המשמ, גשם - אל הגשם וכדומה.  ברגע שהאדם מאיר באור השכל על נפשו מייד הוא רואה שלכל מגמות הקודדש יש מגמה אחדותית, ואכן האנושות במשך ההיסטוריה כשהתפתחה בשכל עברה לאמונות מונותאיסטיות או חצי מונתאיסטיות

לדעתך אנשים הולכים אחרי עבודה זרה בגלל כוח מדמה מטופש ואח"כ מדביקים לזה סברות? 

או בגלל סברא שזה ממשיך שפע ולא משנה שזה רק פסל דומם ואח"כ נכנסים לדמיון?

מה קודם למה?

מהרמב"ם הבנתי שכל הקטע הוא המשכת שפע ולא כוח המדמה...משמע שלא עניין אותם שזה רק פסל

אם כי ראינו שאברהם אבינו החזיר בתשובה עובדי ע"ז ע"י שאמר להם שזה רק פסל

אז משהו כאן לא ברור לי

הרמבם באמת אומר כמוך: "אף אדם, לא מאלה שהיו ולא מאלה שיהיו, לא דימה ולא ידמה שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים – שצורה זו בראה את השמים ואת הארץ והוא מנהיג אותם. אלא היא נעבדת רק כייצוג לדבר שהוא מתווך בינינו לבין הא-ל..."

אז למה באמת התורה והנביאים מדברים על "עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון" וכדומה? למה ישעיהו צוחק על מי שלוקח עץ ומשתמש בחצי ממנו לבישול וחימום, ומהחצי השני עושה פסל ומתפלל אליו ומברש ממנו להציל אותו?
 

אני חושב שאולי זה דומה לאנשים היום שצוחקים על הומופתאיה - "אחי זה פשוט מים מהברז. עם כל הדילולים אין שם אפילו מולקולה של משהו אחר". או על קלי-צום - "זה פשוט סוכר בעטיפה"
 

כלומר, מכיוון שבאמת באמת תפילה ועבודה לאליל לא מועילה, כי כל התאוריה שמאחורי עבודת האלילים שקרית, אז מה שנשאר זה תפילה לחתיכת עץ . כן, זה מתעלם מהתאוריה (השגויה) שמאחורה, במכוון. כמו שמי שצוחק על רפואה סינית יתעלם מהצ'י וכל שאר הדברים האלו, במכוון

אחי, יצא לי לקרוא אותך פה ושם

וזה תמיד תענוג. אשריך, וזכינו.

עלה והצלח!

והביזיון של מי שלא עובד את ה' הרואה ויודע כל הנסתרות והנגלות, שהחוטא מוצא את עצמו בגלות עובד לעצם חסר כל הבנה ויכולת 

ואולי גם זו הטענה לעובדי עבודה זרה, שאחר כל התירוצים בוחרים לעבוד לאליל במקום לאל הבורא והיודע כל

מן הסתם בסתר הלב אחרי כל הסברות האדם יודע שזאת האמת המרה

לא בטוח במה בדיוק הסתכם היחס לעבודה הזרה בימיהם, לא חיינו אז וקשה לנחש איך בדיוק המשיגו פשוטי העם את העבודה הזרה דאז. ייתכן שהיו אלה סגולות שאנשים היו קונים כדי שיגנו עליהם באי־אילו כוחות מיסטיים, ייתכן שהאמינו שמאחורי הפסל עומד משהו. אולי אפשר להשוות את זה לשינטו היפני.

– כך או כך, כשם שבול העץ הוא חסר כח ולא עושה כלום, כך גם הרעיון שמאחוריו. האדם משליך על בול העץ את רעיונותיו ומאווייו, קורא לו "אבי אתה", וגם אם מכוון לאיזו ישות קוסמית מופשטת יותר, הרי שזאת לא קיימת אלא בדמיונו בלבד (או על־כל־פנים, כח הבחירה שלה), והוא, כפשוטו, מדבר למעשה אל אבנים דוממות בלבד.

– כיוון שכל נבואה שנכתבה, היא כזאת שנצרכת לדורות, טמונים במשפטים האלה רמזים ששייכים גם לדורנו, וייתכן שהם נוסחו כך, כדי שיתאימו גם לדור אחרון. לכן "יחזקהו במסמרים לא ימוט" יכול אמנם לדבר על בניית הפסל אבל גם על אידיאולוגיות או מבנים מחשבתיים / חברתיים כו' שמנסים איכשהו "להדביק" ולגבב אותם אבל אין מאחוריהם כלום וכן הלאה.

וקבלת הקרבנות:

"או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון , לומר: אשר לא יראון בצרת עובדיהם , ולא ישמעון תפלתם , ולא יאכלון - שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם , ולא יריחון בריח ניחוחיהם (ע"פ וי' כו , לא)"

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה