אז חיחיחי חוחוחו אנחנו אמריקאים, איזה מפחיד זה רוצחים סדרתייםםםם... איזה מפחיד זה פסיכופתיםםם...

יצאתי אמביוולנטי מהסרט. מאז שאני ילד השם של הסרט היה מיוחס לסרט הכי מפחיד והכי נוראי, אפילו שלא ידעתי מי הן הכבשים, מי זה חניבעל לקטר וכו'.

בכל אופן חווית הצפייה כן היתה טובה ומהודקת כי המתח היה שמור לכל האורך, וגם היה שילוב מעניין בין מתח של אקשן וF.B.I לבין המפגש המפחיד, הלא צפוי, של קרבה ופחד ודחייה וסקרנות עם חניבעל הפסיכופת והשקול.

מצד שני - הרגשתי שזה סרט מאוד "סרטי" אם אפשר לקרוא לזה ככה, אבל בכל אופן - במובן הרדוד של המילה. מאוד מאוד אמריקאי וחסר נשמה. לא הרגיש אמנותי, הרגיש די תבניתי... הדיאלוגים היו די בינוניים, הדמות הראשית היתה די חיוורת והסיפור רקע שלה לא היה כל כך מעניין. הרוצח "בילי באפלו" היה מאוד סתמי...

בקיצור, יש פער מטורף וכמעט בלתי ניתן לגישור בעולם הקולנוע בין במאים שבאים לעשות סרט לבמאים שבאים לעשות אמנות.

נקודה נוספת שחשבתי עליה היא מידת ה"כשרות". הרגיש לי שזה סרט מאוד כשר. כלומר אפילו שהנושא קשוח ואפילו שהיו קצת תמונות גרפיות - המטרה היא שזה יהיה סרט שכולם יכולים לצפות בו. הרגשתי שאפילו בסצנות הקשות והמפחידות אף פעם הסרט לא חצה קו אדום. זה כמו מתקן בלונה פארק עם הגבלת מהירות. זה לא שאני מבקש זוועות או דברים מתועבים על המסך אבל כן רוצה שהבמאי לא ייתן לי תחושה של האכלה בכפית.

בסוף - המדד המשמעותי והמרכזי הוא שאני יוצא מסרט ואין לי מחשבות או חשמל. צריך למצוא קריטריון מבדיל בין סרטים אמנותיים וסרטים "סרטיים".

הדבר הכי עירוניסט בעולם זה לא לדעת מה זה צל של עננים.

יודעים על מה אני מדברת?

שרואים על איזה גבעה או עמק שטח מוצל, וזה הצל של הענן שמעליו.

ש*גם* היום צריך לאכול? לא הגזמתם?

והגעתי לבית רק לפני חצי שעה,
גמוררר

אבל אם שם אני מרגיש מוגן ובטוח,

אז בתכלס מה אכפת לי מה האמת?

(רק באנגלית, מה שהגיוני, אבל עושה את זה יותר מוזר)
בהצלחה לי במבחן היום 🙃

מישהי כותבת בפייסבוק משהו על התאריך של הבת מצווה של הבת שלה.

אני: חושבת על זה רגע

גם אני: אני יודעת מתי זה אמור להיות

לא דיברתי עם אף אחד מהמשפחה הזו לפחות חמש שנים