לעבוד על המחשבות שעולות לך בעקבות זה שמתעלמים ממך... קודם כל, לשים סימן שאלה על המחשבות שעולות- אם מישהי מתעלמת ממה שכתבת, זה כי היא רוצה באמת להשפיל ולהקטין אותך? (נשמע לי סביר שלא... רוב האנשים לא עושים כאלה דברים בכוונה) ואם כן מישהי רוצה להקטין אותך, מה זה אומר עלייך? ולמה זה כל כך נורא?

תכלס יש לאנשים כל מיני מניעים להתעלם מהודעות, כמו ששכחו/ אין להם מה לענות/ סתם אין להם כוח... רוב הסיבות יהיו אישיות שלהם ולא קשורות אלייך בכלל. אבל אני חושבת שזה לא משנה והנקודה היא מה שאת מרגישה מול זה ולא המניעים שלהם...

של הפרעת קשב,

יש לנו מליון קבוצות ווצאפ,

משפחה שלי, משפחה של בעלי, ועוד תתי קבוצות של ארגונים לימי הולדת,

לכל ילד שלי יש לי קבוצה של המסגרת שלו, ועוד תתי קבוצות של מתנה ל..., הקבוצה בלי הגננת, של צהרונים אם יש, של סניף ועוד

ועוד מליון קבוצות שקשורות לעבודה,

ועוד כל מיני דברים שאיכשהו נדחפתי אליהם,.דברים של הישוב/ העיריה...

נשות חיילים והמילואים...

בקיצור, הזיה.

את יודעת כמה פעמים אמרו לי - את באה לאירוע היום?

ואני-??? איזה אירוע?

שלחו בקבוצה הזאת והזאת...

פותחת, רואה שקראתי לכאורה, אבל לא שמתי לב בכלל!!!

ואני אישה סך הכל מסודרת ומפוקסת, בלי הפרעת קשב.

אבל זה קורה כל הזמן! הרי מתי פותחים פלאפון וקוראים הודעות? כל הזמן, תוך כדי שהילדים על הראש שלי, תוך כדי שפתחתי פלא לבדוק מתכון ועל הדרך פתחתי הודעות, כשאני שניה לפני נסיעה ורק רוצה לראות את הכתובת ועל הדרך פותחת הודעות, כשאני בודקת באיזה שעה הפעילות של הילד ועל הדרך פותחת הודעות...

אז אם אני ככה, מה עובר על אנשים מבולגנים? על אנשים עם הפרעת קשב? זה מאוד מאוד קשה לשים לב לכל ההודעות.

עכשיו, אני לא אומרת שלא פוגע, גם בי זה לפעמים פוגע אבל מנסה לדון לכך זכות כי יודעת כמה זה בלאגן במח. 

מתכתבת רק פה בפורומים ומי שצריך אותי שיתקשר.

אבל אני גם אומרת את זה בלי להתבלבל

שיחות וואצאפ (כמו התכתבות בפורום🤭) מצריכות אותי להתרכז רק בהתכתבות בעוד שבשיחה אפשר לעשות עוד דברים במקביל. 

פעם כדי לשאול משהו היה צריך לבקש רשות לשאול.

בבית דופקים, ואחרי קבלת רשות נכנסים.

ברחוב כשאתה רוצה לפתוח שיחה עם מישהו את מתקרב בנימוס, קולט את הלך הרוח, מתחיל בהיי או סליחה, ורק אחרי יצירת קשר עין של השני, מתחילים את השאלה.

בטלפון צריך לענות לשיחה כדי בכלל לפתוח בשיחה.

בווטסאפ זה לא ככה, השואל ישר שואל מה שהוא רוצה בלי לבקש רשות קודם.

לכן זה לא האדם שמקטין, זה הפלטפורמה שמאפשרת יצירת אינטראקציה בלי לבדוק אם לשני יש קשב עוד לפני בכלל העיסוק בתוכן ההודעה.

לפי מה ששמתי לב, לא בהכרח אבל לפעמים אנשים שיותר קשה להם באינטראקציות פנים מול פנים יעדיפו תקשורת בווטסטפ.

(היום זה היטשטש כי כולם התרגלו אבל לפחות בהתחלה זה היה ככה)

יש לזה יתרונות וחסרונות, אבל אני חושבת שמי שהשימוש בפלטפורמה הזאת גורמת לו להרגשה לא טובה ולסוג של חרדה חברתית ודימוי עצמי,

עדיף שישתמש בפלטפורמות אחרות.

אני בטוחה שאם היית מתקשרת היית מקבלת תגובה אחרת. אז אולי לך נכון יותר לשוחח ולא לשאול בהודעה כתובה.

גם העניין שפתאום מכניסים אותי לקבוצה מסוימת.
מי ביקש רשות? מי שואל אותי בכלל?
ואם אני לא מעוניינת בקבוצה הזו?
לא אוהבת את זה.

אלא תשלח לך הזמנה להצטרף לקבוצה.

לק"י

ווצאפ- הגדרות- פרטיות- קבוצה- לבחור את האופציה המועדפת:

בס"ד

עומס

היסח דעת

אין יכולת להגיב כרגע (טכנית, רגשית)

שכחה

ההודעה התפספסה

קרה משהו (גדול, קטן…)

ההודעה בטעות נשלחה (שלך, שלה…)

תזכרי שכמות ההודעות שאנחנו נדרשים להגיב אליה ביום היא ממש פסיכית, בין עשרות למאות…

(ובנימה אישית עושה לי לא נעים כששואלים לו סימן שאלה בודד בתור תזכורת. יותר נעים לי לקבל "הי, מקפיצה…", "רק רציתי לוודא שקיבלת את ההודעה שלי" או משהו כזה).

חיבוק על התחושות ❤️

לפעמים רואים ורוצים לענות, אבל אין פניות באותו רגע, ואחר כך זה נשכח.

לפעמים מישהו אחר בטעות פותח את ההודעה, ואז זה נראה כאילו היא נקראה אבל בכלל לא באמת נקראה על ידי מי שזה מיועד לו.

לפעמים זה סתם תקופה שפחות נמצאים בוואטסאפ ומפספסים הודעות, מכל מיני סיבות...

(לי יצא לשתף חברה שילדתי, ולא לקבל שום תגובה. וזה לא מתאים לה. לא ידעתי מה היתה הסיבה אבל לא חשבתי בכלל להיעלב. אחרי תקופה שלחתי לה הודעה בנושא אחר, ובעקבותיו דיברנו, ואז היא הסבירה שרק עכשיו ראתה את ההודעה ששלחתי אז על הלידה, כי באותה תקופה היתה בתחילת הריון קשה, והיתה די מנותקת מהוואטסאפ, חוץ ממהודעה שלי היא פספססה מן הסתם עוד הודעות....).

לפעמים אם שלחתי הודעה ולא ענו לי, וחשוב לי לקבל תגובה, אני מעדיפה להתקשר.

אני לא עונה או עונה באיחור כש:

אני בחוץ ועסוקה בדברים אחרים

הילדים איתי בבית

לא מרגישה טוב

צריכה לחשוב על התשובה

עומס הודעות

שוכחת כי יש יום עמוס ואז מרגישה לא רלוונטי לענות

צריכה להתייעץ

סתם בבאסה ואין כח בכללי לענות לאף אחד

וגם ההסבר של אמאשוני ממש נכון ומדוייק 

ובנושאים חשובים עונה רק בנחת על הספה כשהבית שקט. ולא בפזיזות תוך כדי הגשת ארוחת צהריים או סיפור לילדים.

ראיתי שאנשים מתנהלים אחרת בהודעות מבשיחה או פנים מול פנים.

לפעמים יש אפילו פערים ממש משמעותיים...

מן הסתם יש לזה הרבה סיבות.

ועדיין, הכי מובן בעולם התחושה הלא נעימה שזה יכול להשאיר. גם תלוי איפה זה תפס אותך, יש ימים שאנחנו יותר פגיעים ויותר רגישים וכל דבר קטן שמזכיר פגיעה יכול להקפיץ, לעומת ימים אחרים שאפשר להחליק ולהכיל והכל בסדר.

זה החיסרון באמת באינטרקציות כאלו... 

מהמתעלמים

לרוב לא בכוונה

יכולות להיכנס הרבה הודעות ואין לי זמן/ סבלנות להסתכל/ לענות

אני מסתכלת ועונה על דברים שחשובים לי

זה שיש ווצאפ לא מחייב לקרוא כל הודעה שמישהו כותב

זה בסדר שאנשים מעדיפים לא להיות זמינים ולא להגיב לכל הודעה

במקרים קיצוניים אפילו שבועות.

קוראת, אין לי פניות לענות, ומסמנת כלא נקרא כדי לחזור לזה.

לפעמים זוכרת לכתוב "קראתי, אשתדל לענות כשאתפנה, מוזמנת להזכיר", לא תמיד..

לפעמים הודעות מתפספסות לי..

גם מטלות אחרות לפעמים מתפספסות אבל זה מול עצמי, אין מישהו בצד השני.

זה אף פעם לא קשור לשולח, יותר למידת הקשב שלי ולעומס באותו זמן

גם כי החיים פשוט עמוסים לי ולא מגיעה לזה

גם אני סוג בן אדם שחושב על כל מילה גם בעל פה וגם בכתב אז צריכה את הזמן לענות כמעט לכל דבר...

בקיצור מקווה ממש שלא נפגעים ממני אישית

(גם היו לי בשנים האחרונות כמה פעמים תקופות של 2/3/4 חודשים שלא הרגשתי טוב והסביבה לא ידעה על זה באותו זמן (רק לאחר מעשה)

ולא הצלחתי לענות להודעות אז(ויש לי באמת חברה שניתקה איתי קשר אחרי הפעם הראשונה שזה היה לי...) 

אני גם לא תמיד עונה בזמן להודעות

לרוב לא עונה בזמן להודעות...

המון עומסים

וחוסר כח

וגם יש לי קטע כזה שמרגיש רצון שאני אשלוט בזמן שלי

ורצון להרגיש חופשיה

ולא שמי שעכשיו פנה אליי עם שאלה

אני אעמוד דום והתפנה לענות.

אני אענה שאני אבחר להתפנות לזה.

וגם לי מפריע הקלטות

זה דבר שאני יותר דוחה להקשיב ולהתפנות לתת תשובות

זה יותר מקשה עליי

הודעות קוליות.

בקיצור תנסי להעביר את מוקד ההרגשה שלך

ולעסוק בכיוונים חיובים

שזה לא נגדך

וקשיים / הסתבכויות אישיות / עומסים / חוסר פניות של הבן אדם שפנית אליו בשאלה

ואם אין מענה

או שאת מתקשרת

או שאת חושבת מי יכול אחר לתת לך את המידע שרצית או השירות או הנושא שלשמו פנית

ותפני למשהו אחר... 

תבדקי אם גם אצלך יש

הולכים להגדרות> צאטים> תמלילים

ברמה די טובה, קוראים לו אליעזר המתמלל (על שם אליעזר בן יהודה🙂).

אני משתמשת בזה המון...

לק"י

אבל גם לא חושבת שיפה לא לענות (לא מדברת על מצב ששוכחים וכאלה. אנחנו בני אדם וזה קורה).

אם מישהו לא מעוניין לתקשר דרך הווצאפ, שיעדכן את הסביבה שלו.

(אבל אני לא עמוסה עד כדי כך בהודעות, וגם מעדיפה הודעות על פני טלפונים ברוב המקרים).

"מזל טוב" והיא התעלמה. אנחנו בקשר בסדר , אין בינינו איזה נתק, אבל עברה לי מחשבה אולי נעלבה שלא צלצלתי?

תכל'ס לא הגיוני, היא יודעת שאני עמוסה עם הילדים ובטח גם לה שלחו הרבה הודעות והתפספסה לה ההודעה שלי.

אבל מבינה את הפותחת, זה לא נעים כשזה קורה🙂

מה שעשיתי אמרתי לבעלי שיצלצל להגיד מזל טוב ואני הצטרפתי בקטנה לשיחה בסוף

נשמע שיש כאב שיוצא לך לפגוש מדי פעם, חוויה שמתעלמים ממך. זו חוויה ממש מכאיבה❤️

שאלת למה אלה המחשבות שעולות בך.

בעצם, כל אדם חווה בתחילת חייו חוויות שונית, מהן יש כאלה שיוצרות בו פצע ונצרבות בו.

בך, ככל הנראה נצרבה חוויה כואבת של התעלמות, שעדיין לא נרפאה.

לרוב חוויות כאלה משתחזרות בחיינו שוב ושוב וצוברות עוד כאב, והופכות לאיזשהי תודעה שמתוכה אנחנו חווים קשרים מסויימים, סיטואציות והתנהגויות מסויימות.

3 אנשים שונים יכולים לעבור את אותה חוויה בדיוק, כשלמישהו אחד היא לא תזיז, לשני תצוף חוויה ששונאים אותו, או לא אוהבים אותו, ולשלישי שמתעלמים ומקטינים אותו.

איך זה יכול להיות?

כי אנחנו חווים את המציאות לפי התודעה הפנימית שלנו.

ובעצם שוב ושוב אנחנו משחזרים חוויות שמציפות אותנו ולא סתם.

בכל פעם שקורה שוב משהו שגורם לני להרגיש שמתעלמים מאיתנו, אפשר לקחת את זה ל2 מקומות:

1. שוב להיעלב ולהפגע (זה טבעי!) ולצבור מטען רגשי נוסף בכל פעם כזאת, שיהפוך את זה לעוד יותר כבד וכואב

2. הפעם שבה נבין שמעבר לסיטואציה המקומית שהייתה עכשיו, והיא מעליבה, יש כאן משהו עמוק בתוכנו, וקדול יותר, שמפעיל אותנט וזקוק לרפואה ונפעל כדי לרפא את עצמנו.

כל הפעמים בהם קורה התרחיש הראשון, מובילות בע"ה לפעם בה יקרה התרחיש השני.

ככל שמהר יותר נהיה במודעות ובמוכוונות לריפוי, בע"ה נצבור פחות כאב ומשקעים רגשיים.

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

לדעתי לא יפה לעשות אירוע בבית, להזמין אנשים, ךהכין כיבוד ולא לדאוג שהם יוכלו לאכול.

זה חוסר התחשבות

כמו שתיארת איך התאמצת שיהיה משהו טבעוני מכל דבר

לק"י

בטח כשלא מדובר בחילוני גמור שמנותק לגמרי מאנשים דתיים.

הוא לא יודע שדתיים צריכים אוכל כשר?... ולא אוכלים בכל מקום?

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

אתם אלופים שהלכתם, ונתתם הרגשה טובה.

חושבת שאת צודקת שלא עשו לכם דווקא, יש לך הסתכלות של עין טובה וזה מקסים בעיני.

בפעם הבאה כדאי לתאם איתם מראש איך מתנהלים עם האוכל.מניחה שבאמת אם הוא דתלש הרבה זמן הוא שכח כבר את ענין התנור.גם לי יש דתלשים במשפחה שממש מתחשבים, אבל חושבת שגם הם לא היו שמים לב לענין החימום בתנור.

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

אם כמובן זה מתאפשר מבחינה טכנית למבנה העין וכו'.

במדידות ובדיקת התאמה הם לוקחים בחשבון גם ניתוח תיקון

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

לפעמים אוכלות פחות מהלחץ

לפעמים מנוהלות מספיק כדי שלמור על בריאות גם בעומס

מבינה את התסכול

אבל לא יודעת איך זה עוזר לך

עזבי את זה ותתרכזי במה נכון וטוב ואפשרי לך

ומאמינה שיש גם את הבודדות שיכולות גם לעמוד בעומס וגם להתמיד באוכל בריא והתעמלות, אבל אותן אני פחות רואה סביבי...

במשרות בכירות לרוב יהיה תכונות אישיות גבוהות

מה שעזר להם להגיע למשרה

וזה גם מה שעוזר להם לתזונה נכונה ומשקל תקין

מודעות תכנון ושליטה עצמית

בנוסף אם לומדים ניהול זמן ואנרגיה נכונים

אפשר להספיק בחיים גם קריירה וגם אורח חיים בריא (וגם עוד דברים)

1. הגדרת מטרות

2. תכנון זמן/ כוח ריאלי לכל מטרה

3.תיעדוף משימות לפי רמת החשיבות

4. שיבוץ המשימות באופן יומי/ שבועי/ חודשי וכו

5. להשאיר מקום בלו"ז לבלתמים והפסקות

6. לעשות בקרה תקופתית על עלות תועלת של ביצוע המשימות לעומת הזמן והאנרגיה שהן לקחו

במידת הצורך לחזור שוב על הסעיפים מחדש

שאני לא מחשבת נכון זמנים

כמו באג כזה חח

ובכלל אני לא זריזה

לחשב זמנים באופן מדויק

אני תמיד מוסיפה זמן נוסף מעבר למה שחשבתי

נניח משימה שלוקחת שעה אני נותנת לה שעתיים

כי כמעט תמיד יש בלתמים

וחוסר דיוק בתכנון

על זריזות אפשר להתאמן

לא לעשות יותר מהר

אלא יותר יעיל

אני תמיד מחפשת את הדרך הקצרה ביותר שנותנת את התוצאה הטובה ביותר 

שסוגר את התאבון..

וגם - יש אנשים שעומס ועשייה עושה להם טוב וממקד אותם, יש אנשים שפחות. השאלה היא איפה את נמצאת בסקאלה.

כשלך יש עומס את אוכלת לא מסודר. לא לכל הנשים זה ככה. כשלי יש עומס אני בקושי אוכלת, יכולה לעבור גם ימים שלמים בלי אוכל או עם ארוחה אחת ביום. זה משתנה בין כל אדם, ולכן זה שהן במשרה בכירה או שיש להן הרבה עומס לא משפיע על הרצון שלהן.

גם זה שהן במשרה בכירה לא אומר שהן עמוסות יותר. יכול להיות שכמו שכתבו פה הן יודעות לתכנן זמנים נכון, או שלהן יש פחות דברים בחיים האישיים שמעמיסים עליהן או שיש להן יותר עזרה
וזה גם אופי של אנשים כמה הם מרגישים עומס וסטרס או שהם נהנים ופורחים מזה