היי לכן..
שוב אני וענייני החמות..
אז מי שזוכרת משרשורים קודמים שלי..
כותבת פה.. ספק פריקה ספק יעוץ..
היחסים בינינו לא משהו בלשון המעטה..
ואני מרגישה שלא משנה מה אעשה- חמותי רואה רק את הרע.
בשבת של ט' באב בעלי שאל אם אפשר להגיע- אמרה שכן, אבל אז נזכרנו שזה ט' באב וצריך לחזור הביתה- ברגל ובאוטובוס וחם.. ולא רצינו להתחיל ככה את הצום, שאלנו אם יש אפשרות שיחזירו אותנו הביתה- אמרה שלא. אז אמרנו שאנחנו מעדיפים להגיע בשבת אחרת כי זה יהיה קשה.. (מספיק זמן לפני)
שאלנו שוב לגבי שבת האחרונה, כתבה "לא מסתדר לנו".
אוקיי.
אמא שלי הסכימה לקבל אותנו.
ביום חמישי האחרון בעלי חוזר מיום עבודה מפרך, הכנתי לנו ארוחה זוגית מיוחדת.. תכננו ערב זוגי.
אני פותחת את הדלת ואני מיד רואה בפנים שלו שמשהו לא בסדר.. מה קרה? "כלום." אוכל ושותק.
הבנתי שזה קשור לאמא שלו (איך לא?!)
בסוף.. הוא מראה לי את הודעה שהיא שלחה לו :
"שמעון היקר!! (שם בדוי)
רציתי לשתף אתכם בתחושות שעלו אצלנו כבר זמן מה.
לצערנו, לא יצא שתגיעו אלינו לשבת הקרובה – הילדים של אחותך נמצאים אצלנו, והיא מאושפזת בשמירת הריון.
כבר תקופה שאנחנו מרגישים שהמפגשים בינינו אינם זורמים בצורה נעימה. לדוגמה, כשאתם מגיעים לשבת, הילדים שלכם כמעט ואינם מכירים אותנו (וזה כמובן לא באשמתם), והאווירה לעיתים מרגישה מרוחקת. אבא הולך לבית הכנסת לבד, ולעומת זאת, גיסך, כשהוא מגיע, מצטרף אליו תמיד.
בנוסף, אין לנו קשר עם אשתך – גם כשאנחנו מתקשרים, היא אינה עונה, וזה יוצר תחושת ניתוק. ניסינו לא פעם לגשר על הפער – בין אם זה במפגשים בפארק, או כשהזמנו לארוחה – אך לא הרגשנו שהייתה מעורבות מלאה או רצון להישאר. לעיתים נראה שאתם מגיעים כשהכול מוכן, ואז עוזבים מיד, וזה חוזר על עצמו.
אנחנו מבינים שלכל אחד יש את סדרי העדיפויות שלו, אך כך נוצר מצב שבו הקשר מתרחק. ייתכן שיש משקעים או כעסים, למשל סביב נושא הדירה – אבל כבר מההתחלה הבהרנו שאנחנו לא מתחייבים לעזרה כלכלית בעניין הזה, ( אולי יש הרגשה שאנחנו חייבים) אבל בואו נבהיר שאנחנו לא חייבים שום דבר בחיים שלנו לא בקשנו מההורים שלנו שום דבר. תודה לבורא עולם שעזר לנו בכל.
אנחנו מאמינים שכבוד צריך להיות הדדי. כשאנחנו מרגישים שאין כלפינו כבוד או רצון לקרבה – קשה לנו להמשיך להתקרב בכוח.
העולם הזה הוא גלגל – וכשיגיע היום, הילדים יגדלו וישאלו שאלות, נוכל לומר שפעלנו לפי האופן שבו התייחסו אלינו.
מאחלים לכם שבת שלום."
דעתי בעניין:
יש פה מן האמת.. אבל השאלה החשובה ביותר היא.. למה אנחנו כך?
ויש פה גם המון שקרים (למשל- בחיים לא היה מצב שלא עניתי לה לטלפון, אם כבר- כל פעם שהייתי מתקשרת- היא לא עונה לי) , וחוסר לקיחת אחריות בקשר. רק אנחנו אשמים. אנחנו מתנהגים בצורה כזו או אחרת- ממש בלי סיבה..
גם סביב נושא הדירה – זה לא רק העניין הכלכלי. הבעיה היא לא רק בכסף שלא עזרו, אלא גם לא הסכימו לכבד את ההורים שלי ולשבת יחד לדיון מכבד, ולא רק זה, אלא גם חמי דיבר עליי דברים לא יפים ולא נכונים באוזני ההורים שלי.. ממש ליכלך עליי באוזני ההורים שלי,
וכשאני אמרתי לחמותי שנפגעתי שלא הסכימו להיפגש עם ההורים שלי, אמרה לי : "נכון, לא רצינו להיפגש איתם כי לא רצינו לספר להם איזו כלה את.."
הנושא שהיא כתבה שאנחנו באים על מוכן- ממש לא, פשוט הרבה פעמים לא משתפים אותנו ואין לנו מושג שמתארגנים ומכינים דברים.. ודיברנו על זה כמה פעמים עם הגיסות שלי.. גם כשהן מתארגנות, הן שולחות לי את אחת הגיסות למסור לי מסר.. אפעם לא שאלו האם מתאים לי להכין דווקא את זה ? (גם כשידעו שאנחנו במצב כלכלי לא משהו)
ברור לי, גם העניין של בית הכנסת, היא לא באה בטענה נגד בן שלה, היא כל הזמן נותנת תחושה שאני אשמה שבעלי לא יוצא עם אבא שלו לתפילות, שאני לא מאפשרת.. וזה בכלל לא נכון. וכל פעם , שאני שם, זה עושה לי לחץ שיחשבו שזו אני.. ולוחצת עליו לצאת עם אבא שלו.. והוא מתעצבן עליי..
"עוזבים מיד..?" לא תמיד, בכלל לא. אבל היא רואה רק את הרע, רק את המקרים שכן עזבנו ראשונים. וברוב המקרים זה היה בשעות מאוחרות, כשהילדים שלי כבר היו עייפים מאוד. ויש לי עוד נסיעה רחוקה באוטובוס הביתה.
למשל בראש השנה שנה שעברה, התקשרתי לשאול מה לעשות? סיכמנו שאכין את הסלטים והחלות.. עמדתי עד 4 בבוקר והכנתי סלטים בכמויות.. היא ובעלה אפילו לא נגעו בסלטים שלי.. ובשביל העקיצה היא הייתה חייבת לשאול את בעלי- "איך הכנת את הבטטה?" כאילו להדגיש שאני לא עושה כלום.
שום דבר היא לא מעריכה, ככל שאעשה יותר- ככה תדרוש יותר.
מדברת איתנו על רצון לקרבה וכבוד?
ברור, קשה לשמור על קשר רציף ומכבד כשעל כל טעות קטנה- ישר עושים עלינו נתק וברוגז ולא מדברים איתנו תקופה עד שנוכיח שאנחנו ילדים טובים.
וכל פעם שאנחנו מגיעים היא עוקצת ומשפילה את בעלי, שהוא בעצמו לא רוצה לנסוע אליהם..
נורא מפריע לי, זה לא פעם ראשונה, הם עושים את זה המון פעמים שהם מטנפים עליי באוזני בעלי ומסיטים אותו נגדי (במקרה הזה- למה להגיד שאני לא עונה לטלפונים?! מתי התקשרת?! מה המטרה? שהוא יריב איתי?
יש לי פה עוד מלאא הוכחות ומלא דרכים להצדיק את עצמי בקלות, ולהוכיח שהדברים שהיא כתבה פה- פשוט לא מדויקים והאשמה היא לא רק שלנו.
אני נורא עצבנית.
ולא יודעת איך לסגנן לה הודעה בחזרה,
מצד אחד, אני יודעת שאין לי מה להוכיח לבנאדם שרואה רק כמה שהוא בסדר.
"וכשיגיע היום, הילדים יגדלו וישאלו שאלות, נוכל לומר שפעלנו לפי האופן שבו התייחסו אלינו."- גם אנחנו מתנהגים בדיוק באותו האופן שבו מתנהגים אלינו.
בעלי מאוד עצוב מזה. הוא רוצה קשר, אבל הוא מבין שזה קשר לא הגיוני.
אוף,
אין לי כוח להסביר ולהוכיח ואני לא עד כדי כך רעה ומכשפה.
מי שרוצה יכולה להציץ בשרשורים הקודמים שלי, על מקרים ספציפיים..
יש לי כעס, יש לי אכזבה,
יש לי רצון שהם לא יהיו חלק מהחיים שלי.
אבל אני אפעם לא דיברתי בצורה לא מכבדת ואפעם לא התנהגתי בחוצפה.
אני חושבת שיש לה בעיה במשקפיים,
היא רואה רק את מה שלא טוב.
לא יודעת מה לעשות,
האם לכתוב ולהוכיח לה..?
האם לוותר ולסתום ?
באמת, מציק לי מאוד.
משנה יותר איך אתם מול זה -יש חשש תמידי של פגיעה אפשרית מאנשים כאלה, איפה הם יתפסו אותי מה הם יגידו או לא יגידו איפה הם ימצאו דרך לסחוט אותי... והפחד הזה הוא עצמו מה שמאכיל את התחושה אצל הנרקסיסט - שיש לי מקום שבו אני יכול לשלוט, יש לי כפתורים שאותם אני יכול להפעיל אצל השני, ואת זה הם עושים דווקא לאלה שקרובים להם שיש מקום שהאמירות שלהם ישפיעו.
(במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה
)