אני חייבת לומר לך, שהרבה דברים שכתבת קורים גם במשפחות עם 2 הורים מתפקדים. אז אל תרגישי שהבית לא מתפקד, מלוכלך, לא מאורגן וכו'.

ולהרבה בנים קשה לקום למניין, אז יפה שהוא הולך בהמשך.

ואני מבינה את הקושי שלך. גם לבעלי יש קושי נפשי, שאומנם מאוזן רוב שנות נישואינו, אבל יש דברים שזה עדיין משפיע (כמו הקושי להחזיק בעבודה לאורך זמן).

בעלך מטופל?

טיפול יכול לעזור ולהחזיר אותו למסלול טוב יותר.

עריכה- ראיתי שכתבת שהוא טופל בעבר. הוא במעקב אצל פסיכיאטר? 

אולי שווה לשקול טיפול תרופתי לצד טיפול רגשי.

אולי סל שיקום אם מגיע לו?

קצבה?

ב"ה הוא לא נזקק לטיפול תרופתי, ויצא לגמרי מהדכאון והפוסט טראומה. אבל.... מיצה את הנושא של הטיפול אחרי שעבר טיפולים ארוכים....

ולכן נניח יש לו המנעות משינה שהוא לא מטפל בה וזה משפיע.... וגם יוצר עייפות כל הזמן כי הוא ישן מעט מאד... אז אולי בגלל זה גם התפקוד נמוך.

לגבי סל שיקום וקצבה הוא לא רוצה.... אומר שהוא לא זקוק יותר ושהנזק של זה עבורו שהוא סה"כ במצב כמעט לגמרי רגיל, גדול מהתועלת...

בעי אמנם לא מאובחן עם פוסט טראומה אבל כם עם קשב וריכוז חוסר היכולת להתמודד עם הזמנים, מסגרות קבועות, שעות שינה, זה מאוד דומה. מה שעזר לו להתמודד זה לא לנסות בכח ללכת למקומות שירגישו לו שהוא נכשל. צבירת הצלחות היא דבר שמרומם את הנפש

ואני רוראת שגם הייתם בטיפול שזה מהמם

גם אני לא מבשלת כל יום. שלא נדבר על פעמיים ביום רחמנא ליצלן😅

וגם הבית שלי לא מאוד מסודר הרבה פעמים

זה ממש הגיוני קודם כל לזוג הורים עובדים. בלי קשר לכל השאר

מה שאני כן יכולה לומר, ששמחה בחיים ושמחה בזוגיות בכלל נותנת קלילות לגוף ומוטיבציה ועוזרת לצלוח תקופות קשות. וגם אם קשה לך עדיין זה בסדר ומובן❤️

בעלך מטופל כיום?

את עושה דברים שאת אוהבת וממלאים אותך?

שימי לב גם לעצמך שאת לא שוקעת ביחד איתו. תרימי את עצמך בכל דרך. אני מניחה שיש כל מיני קבוצות תמיכה לנשים של מתמודדים ואני חושבת שזה יוכל לעזור לך להרגיש בקבוצת שוות .

הנירמול שווה לי המון לא להרגיש מקרטעת לבד.... כרגע הוא מחזיק בשיניים בעבודה שלא טובה לו ממלא בחינות (בוס בעייתי שרומז על פיטורין... שכר נמוך, עשיה שהוא לא אוהב, חברה גרועה.... ועוד)

היתרון היחיד שזו עבודה מסודרת, וגם זה לא ברור מאליו בכלללל שיש משכורת ברצף תקופה כל חודש. הגם שהיא נמוכה ליכולות ולכישורים שלו ולמה שדורשים שם (יש תחומים שהכישורים שלו גבוהים ויש שלא משהו....)...

אנחנו מחפשים עבודה אחרת בנרות תקופה, ולא מוצאים

אני משתדלת לעשות דברים שטובים לי... עכשיו תקופה שבעיקר אני יכולה לקחת חופש... וקשה לי ממש עם הבלאגן והתחושה שדברים לא בשליטה ושוקעים זה מציף אותי נראה שהכל גדול עלינו.

כרגע בעלי כבר לא ממש מתמודד, רוב ההתמודדות מאחורינו... נשארנו עם השאריות ועם הצלקות. ....

עם הלילות והבקרים ועם התפקוד הנמוך ועל הנורמות של הבית שהם יחסית נמוכות....

וגם עם ההכנסה הנמוכה והעבודה המבאסת.

בדרך כלל אני שמחה אבל לפעמים כמע עכשיו מסתכלת על הבלאגן מסביב.... או שקשה עם ההתנהגות של הילדים ונכנסת לאפיסת כוחות מהכל....

אבל יקרה שלי, יש לך סטנדרטים בשמיים

ונשמע לי האמת, שמעבר לעניין עם בעלך, אצלך יש משו לא פתור שאת מתמודדת איתו גם

הפרפקציוניזם שלך והרצון בשליטה כשלעצמם מביאים לדכדוך הנפש.

ממליצה לך לעשות עבודה עצמית על זה. אפשר ורצוי גם בטיפול, כדי להבין למה את מצפה מעצמך לככ הרבה ולמה זה נורא קשה לך כשאת לא עומדת ביעדים של עצמך. מנסיון שלי, בקטנ הזה - אנחנו האויבות הכי קשות של עצמנו. החיים ייראו לך אחרת

שכל החיים הייתי ממש בסביר עם זה שככה זה אצלנו... ולא הרגשתי רע מדי שזה המצב... אבל כמה דברים שקרו לאחרונה גרמו לי פתאום להרגיש רע עם עצמי.... שאולי אנחנו לא מספיק נקיים, ולא מספיק משגיחים על הילדים, ולא מספיק נותנים את הצרכים שלהם. והיו כמה אנשים במהלך השנה האחרונה שזרקו לני מילה וזה גרם לי לחשוב שוב אם באמת הכל בסדר..... ואולי אנחנו עובדים על עצמנו ועל כולם ובעצם לא... ולכן ךתחתי את השרשור הזה עכשיו וגם כי תכלס זה מבאס אותי שזה המצב שלנו... אבל לא שכל השנים חייתי ככה....

אני עוד אוסיף שאין לנו שום תמיכה משפחתית כמעט..... גם שהם יודעים שהמצב מורכב. גם כשעברנו תקופות ממש מורכבות (לדוגמא מילואים... והיו עוד דברים יוצאי דופן ממשששש שלא אפרט). המשפחה שלי יש לה בעיות משלה... ממש משתדלים לעזור אבל לא יכולים הרבה, לפחות נותנים הרגשה טובה..... שכן לפעמים זוכרים ומנסים טיפה לעזור מרחוק, לשלוח איזה מרק.... המשפחה שלו לצערי פשוט לא רואים צורך לעזור לילדים שלהם.... כולל ילדים שהיו במצבים מטורפים והם ממש עמדו מנגד אבל ממש באופן קיצוני.

אנחנו עוד כאילו מסתדרים והם גם יודעים רק על חלק מהקשיים....

זה גם ממש מבאס וקשוח וגורם לי לבכות עכשיו כי אני במצב רוח ממש לואוווו.  שאף פעם אין לנו באמת מישהו להשען עליו. וגם בזוגיות זה קצת ככה..... מין הרגשה תלושה וחלשה שאין לאן לברוח ועל מי להשען.

יכולה לומר על עצמנו, וסליחה שחוזרת על דברי נשים אחרות כאן

ארוחה מבושלת ביום- השתדלות

אקונומיקה- במקרה הטוב לפני שבת

גם אצלנו יש ימים שלא מתקלחים, ורק מחליפים בגדים

שטיפת הרצפה- עדיך לא לדבר על זה

וזה עם שני הורים בחופש ובנות גדולות שיכולות לעזור.

אז קודם כל,תתפחי לעצמך על השכם כאן ועכשיו!!!!

את מתארת מצב של מילואים ובעל שב"ה יצא מדיכאון אך עדיין לא בתפקוד 100, ייתכן שזה קורה בשל השינה המאוחרת בכלל ואם תעבדו על זה יהיה טוב יותר.

אני גם ישנה מאוחר מאוד, אז ממש מבינה ללב בעלך שקשה לישון מוקדם ואז עייפים, מציעה לך לצאת איתו או להעסיק אותו במשהו אטרקטיבי שלא ישן צהריים כמה ימים כך שבלילה כבר יהיה עייף (עדיין גם כשאני עייפה אחזיק עצמי ולא אישן מוקדם בחצות, זה משהו פסיכולוגי) ולכן כדאי רצף של כמה ימים...

עוד דבר- כתבת שאתם אגרנים- תעיפו ותעיפו ותעיפו הרבה דברים, חוזרים למסגרות עוד מעט, קחו שניכם יום-יומיים חופש ותרוקנו את הבית, לפעמים עומס בבית עושה עומס בנפש, עייפות נפשית- שיטת המגירות של הבעל שם טוב, אני ממש רואה את זה אצלנו.

וחוץ מזה, את נשמעת חזקה, ואתם אחרי הטיפול ואחרי הקושי הגדול ב"ה. מכאן והלאה תהייה לכם רק עלייה.

בגדול- שיטה טיפולית (כמובן רק למי שמוסמך לכך) שבה מפנים מגירה ודרך הפינוי והסדר שלה מגלים דברים פנימיים על האדם, ועל התת מודע. זה מרפא את הנפש ומכך גם את הגוף

השיטה טוענת שאין לנו סתם חפצים בבית, כל חפץ אנו שומרים בגלל סיבה- נפשית או רגשית. ואם קשה לי לפעמים להיפטר מהחפץ הזה יסייע לי להתגבר על המועקה, הרגש השלילי או הכאב הפיזי.

מאמינים בשיטה שגם כל רהיט או חפץ מיותר בבית- סופח אליו אנרגיה טובה, ולכן רצוי כמה שיותר לשחרר ולא לאגור כדי לפנות גם מקום ברגש ובלב.

זה בגדול.

אולי יש מישהי יותר בקיאה שיותר תדייק...שיטה מרתקת

אישית מכירה מחברה שעברה טיפול של השיטה הזו וזה מאוד עזר לה.

בס"ד
 

ומרתק שמרי קונדו שכתבה את סוד הקסם היפני כותבת על אותו העקרון בדיוק - שהסדר ושחרור החפצים המיותרים או שלא משמחים אותנו מסדר ומשחרר לנו דברים עמוקים בנפש. תודה על ההסבר!

אמרה לי שזה של הבעל שם טוב, ורבנית פיתחה את השיטה ומלמדת אותה ועובדת איתה ומטפלת באנשים.

ולא ידעתי על מרי קונדו, מקסים שזו שיטה שמוכחת בעוד רבדים.

אני הפכתי ללא אגרנית בזכות זה, כשלא טוב לי, אני מעיפה דברים וזה תמיד עושה לי הרגשה טובה יותר.

שפיתחה את שיטת מגירות.לא יודעת אם אנחנו מתכוונות לאותו דבר

כי זה לא שיטה טיפולית מוסדרת ויש לה מדריכות, לא מטפלות.

אבל הרעיון הכללי הוא שכשיש סדר בבית ובחיצוני זה מייצר סדר פנימי.

כל סדר חיצוני שעושים בכל מגירה בבית, לוקחים ממנה כלים לאירועים שקורים בחיים.

למשל אחד מהכלים זה מיון והפרדה

כשמסדרים מגירה מאוד עוזר למיין ולהפריד בין החפצים, מה נצרך ומה לא, מה אני בוחרת להשאיר ומה אני בוחרת למסור ולהעביר הלאה.

וככה גם בחיים, נדרשים למיון והפרדה בסיטואצות שונות. מה קשור אלי ובשליטתי ומה לא, איזה אמירות אני מכניסה ללב ואיזה לא.

בדרכ זה קבוצות בבית שיושבות כמה נשים ואחת מעלה אירוע שקרה לה ואז המדריכה מסבירה לפי הכלים של הסדר איך נכון להתייחס לסיטואציה הזאת ואחכ יש מדריכות שמתקשרים אליהן ועושים יחד איתן מגירות לפי העקרונות של הסדר ומתגלגלים גם לסיטואציות שקרו ואיך אפשר להשליך מהסדר החיצוני לסדר בלב.

ומארי קונדו מהממת, באמת יש שם קווים מקבילים.

שמדברת על זה אולי יעניין מישהי..

האמת שאני ממש מבינה אותך,

כשהבעל בדיכאון הרבה פעמים זה סוחף אחריו את כל הבית.

ולמען האמת צריך ללמוד לייצר נפרדות בין המצב שלו לשל כל הבית.

מבחינת ההתנהלות שלכם שאת מתארת,את עושה הרבה מעבר למה שצריך,גם בבתים נורמליים שאין שם אתגרים מיוחדים העומס של החיים עצמם הוא הרבה פעמים נוגס המון מהזמן והכוחית שלנו.

אצלי בבית אין שתי ארוחות מבושלות ביום בקושי אחת,לפעמים זה סתם התנהלות של איך להכין מראש חוץ מיזה ממש לא חייב טרי,אצלי בקבוע מוציאה אוכל שנשאר מהיום הקודם,

אני גם לא מתעקשת עם הילדים על מקלחות כל יום,רק המריבות על זה מתישות אותי,אם לא טיילו והתלכלכו והזיעו לא מקפידה על זה  ובטח על בגדים, בגדים שלא מלוכלכים ומריחים טוב אין סיבה לא ללבוש שוב.באיזה שהןא שלב הם גודלים ואז הם במילא מבלים  במקלחת בלי הפסקה ומחלפים בלי סוף בגדים.

כנל לגבי הנקיון של הבית,

ובטח בבית של ילדים קטנים לא הייתי מצפה לסדר ובטח לא בחופש שמוסיף על הקושי

ממה שנראה לי מה שאת חושבת זה בעיקר מה שמרגיש לך,זה העול שעליך והחוסר שותפות שלו. כן הייתי ממליצה לך ללכת את לטיפול אישי כדי לקבל כוחות ולהתחזק,כדי לקבל את התמיכה שאת זקוקה לה,

וגם כדי ללמוד לייצר נפרדות.

או לחילופין לצאת לחוג,כושר,וכו משהו שיעשה לך טוב בלי קשר למצב שלו...

שולחת לך המון כוחות...

אם הוא בכל זאת קם, ובכל זאת מאכיל ומשכיב. איפה הקושי שלך מול זה?

קודם כל כבר יש בנים יחסית גדולים שרואים שאבא לא קם לתפילה ובכלל ישן... ויוש ערבים שלמים מול המסך....

בזוגיות אנחני בכלל לא מדברים כי הוא צריך את הזמן שלו וכבר עייף ממש.... גם כשאנחנו כבר יחד זה בשעות מאוחרותתת ומופרכות.

וגם זה שהוא עייף כל כך הוא יחסית לא סבלן לילדים, אין לו כח לעבודות בית ברמה בסיסית... 5 דקות מדיח.. 5 דקות טאטוא.... כלום. גם בשישי הוא בסוף די נמרח.... עושה את המינימום שבמינימום מתוך מה שהוא אמור כשאני משתדלת להכין בכיף ובשפע ולדאוג להכל. הוא כן סהכ משקיע ומתאמץ לשמח אותי לא אגיד שלא... אבל היכולות והתוצאות נמוכות.

אני חושבת שדברים שהכי מפריעים לך בסוף זה הקימה מאוחר וחוסר היכולת להביא פרנסה, זה מערער את הביטחון והיציבות, זה כל כך מובן. גם חוסר תקשורת כן, אבל זה סוג של נגזרת מהאורח חיים והחוסר בטחון שלו.

כמו שהבנות אמרו לך הדבר הכי נכון לך, לייצר איזה שהיא נבדלות, להפסיק לחשוב איך את הולכת לעזור לבעלך, פשוט don't. תשחררי. רק הוא יכול לעזור לעצמו.

תתחילי לחשוב איך את עוזרת לעצמך. מה ישמח אותך?

מה את יכולה לעשות בשביל עצמך בלי תלות בבעלך?

אולי את בעצמך תצליחי לא להגרר ולקום מוקדם ואז לעשות משהו שישפיע על מצב רוח שלך? מקלחת/ טיפוח/ הליכה/ תפילה/ כתיבה..זורקת לך רעיונות

ממש מבאס שאין חברות נפש ואין משפחה תומכת,

אבל אולי כן יש דרך לייצר חברויות/ לשתף דברים?

ותמשיכי כמובן לשתף כאן!!

את תראי ככל שתתחזקי ותהיי בעצמך אור זה ישפיע על בעלך. השמחה היא מדבקת. אני מבינה שסחבת את זה כל כך הרבה זמן כבר יאללה בא לך כבר גם לנוח ושהוא יהיה זה שישמח ויאיר את הבית. תתני עוד "פוש" קטן נשמע שכבר יש שיפור!!!

וגם יש ימים כאלה לכולנו! שפשוט נמאס מכל ההתמודדויות. אולי את צריכה לקבל וסת? לי זה קבוע קורה בתקופה הזאת שאני רואה שחור ושחיים שלי אומללים ואז כשנגמר, פתאום יש לי תקווה ואני רואה את החיים באור אחר🙂

ממליצה לך גם על ספרים: "לדעת להכנע" של לורה דויל וחכמת נשים של הרב ארוש יש שם פרק "בעל עצוב".

שניהם מדברים על איך לשחרר שליטה ולהשקיע בעצמך עוזרים.

לא בטוח לי שלקחת ללב את זה שהוא לא קם זה יהיה לך חכם,

מכירה מקרה במשפחה שלי שאבא קם בנץ לא בגלל זמנים אלא בגלל המעלה שבזה כבר40 שנה ספויילר -זה לא עבר לילדים שלו רק אחד קם מוקדם בפועל היום.

מצד שני שזה חתן של האבא הנל הוא קם ממש מאוחר כמעט שאינו מתפלל אפילו קר'ש בזמנה אבל הילדים שלו מקפידים מעצמם לקום לנץ כשהם יכולים או לפחות תפילה במניין וכמה שיותר מוקדמת...

לשחרר את זה זה קשה ממש.

עצם זה שבעיקרון הוא רוצה לשמח אותך זה כבר המון,קשה לו עם עצמו שהוא פשוט לא מצליח.לפי דעתי תפרגני לעצמך בלי קשר אליו,

את עושה המון ולפי דעתי את מתנהלת מאד שונה מאיך שאת מרגישה.אז יש לך המון מה לפרגי לעצמך.

אחר כך תפרגני לו בקטנה....

קודם כל, זוגיות רעועה גורמת לנו להסתכל על הצד השני בעין ביקורתית יותר. שלא לומר ביקורתית מאוד. כי אנחנו משליכים את החוסר שלנו על החסרונות של הזולת.. זה מאוד הגיוני שאם את מורעבת רגשית את רואה את כל השאר הדברים שמפריעים לך והם מועצמים ומוגדלים

אבל אני חושבת שגם אם זה בא לנו באוטומט, חשוב לעשות את ההפרדה. כי מביקורת לא יוצא טוב.

הנכון הוא להנכיח את החוסר הרגשי שלך ולתת לו מקום. קודםם כל. כי כל השאר הם סימפטומים של ה"מחלה האמיתית"

בזה שהוא לא מטםל בעצמו את רואה את זה שאת לא חשובה לו.

בזה שהוא לא קם את רואה את זה שהבית והחינוך לא חשובים לו

כשלצעשה השורש, הפצע, הוא התחושה שאת בלתי נראית בעיניו ולא חשובה. ואת הפצע הזה הכי חשוב לרפא.

הרבה פעמים החוסר הזה לא קשור בהכרח לבן הזוג, אלא הוא כל פעם פותח פצע ישן וכל השאר מתלבש עליו. למשל - יש לך קושי עם ביקורת כמו שכתבת. זה הרעיד לך את אמות הסיפים וגרם לך להטיל ספק בהתנהלות שלכם. מן הסתם זה לא מעכשיו. זה פשוט נפתח עקב הביקורת שביקלת.

כנל מול בן הזוג. ההתנהלות הנכונה מול דברים כאלה היא באמת בעיניי לעשות הפרדה, להציב גבול ולומר - עד כאן.

תנכיחי את החוסר אבל לא בביקורת ותמקדי את עצמך בקושי האמיתי. אל תתלי את טיב הקשר ביניכם בזה שהוא לא קם בבוקר או לא מטפל בבעיות השינה שלו, אלא בזה שאת לא מרגישה מספיק חשובה בעיניו שזה העיקר בעיניי

וגם, מאוד תלוי איך את ניגשת לזה

אתם מדברים על זה בכלל? איך? (זה לא פוות חשוב מלמקד את עצמך)

בסוף, נכון שבן זוג לא מתפקד יכול להשפיע על האישה. ברור, אנחנו לא חיים בנפרד. מצד שני יש הרבה זוגות שלמרות זאת חיים טוב. כי העיקר ביניהם קיים.

אני חושבת שזה גם עושה אותו קצר רוח יותר

כלפי הילדים ובסוף גם כלפי. הייתי בנפרדות שזה עניין שלו אבל אני מבינה יותר ויותר שלא, כי זה משפיע על כל הבית. בנאדם שבקושי ישן לא מתפקד בצורה נורמלית אין מה לעשות.....

בדרך כלל יודעים לייצר נפרדות מעולה...

אל תשכחי שאת מייצרת נפרדות בעצמך הם רואים וקולטים ומבינים יופי.והם לומדים בלי הסברים לייצר נפרדות בעצמם

הסטנדרטים שלך ממש גבוהים

פסטה זו אחלה ארוחה

אם אני עושה שוטפת שירותים פעם בשבוע זה הישג טוב, לא תמיד מגיעה לזה

אין סיכוי שמבשלת שתי ארוחות

הבית מבולגן ברוב הימים

לא רואה בעיה האמת בכל זה.

ותראי כמה פה כתבו לך את זה, שטכנית - רוב הדברים שכתבת שמבחינתך הם סוף העולם - הם פשוט קיימים אצל כולם.

וואלה לא מגיעה ללנקות שירותים כל יום.

פעם בשבע זה במקרה הטוב.

כן יש לי מה לגדול מיזה, אבל ממש לא לוקחת את זה כפרמטר להאם אנחנו שפויים או לא.

פסטה זה מעולה ממש. אוכלים פה הרבה.

יכול להיות גם ימים של חביתה.

לא קורה מיזה כלום.

ארוחות מושקעות זה מעולה ופצצה, אבל ממש לא חובה.

גם מסכים.

מלא ערבים ששנינו שוקעים למסך, ואין כלום מעבר,

אבל בלי מצפון.

זה בסדר.

הגיוני שלא יהיה לנו כח אחרי יום מלא.

אחרי קצת חוסר שינה.

ילדים שמתישים אותך

גם אני וגם בעלי יכולים להשקיב בלי הרבה תשומת לב ובחצי קלאץ'.

באמת שטכנית כל כל כל מה שכתבת קורה אצלי גם.

וזה סבבה לגמרי.

כל גבר ממוצע קשה לו לקום לתפילה.

זה שלו ולא מזיז לי. שלא יתפלל מצידי כל החיים. זה לא שלי.

הילד שלי למד שאבא לא תמיד מגיע לתפילה ואני בסדר עם זה.

השבת לא היה לבעלי כח והילד שלי הלך לבד עם אורח שהיה אצלנו, בחור בן 14.

כשחזרו מהתפילה בעלי קם, הילד שלי אמר לו, אבא נגמר התפילה.

סבבה.

נכון אז יש דוגמא יותר טובה של אבא שחשוב לו תפילה במניין.

אבל האבא שהולך תמיד למניין יש לו דברים אחרים שהוא לא דוגמא בהם. הוא נורא כועס נגיד. או כל דבר אחר.

אז כל אחד והתיק שלו.

אני לא דואגת לילדים שלי במובן הזה.

לדעתי אם הם מריחים בבית שכל אחד מחליט ויש לו בחירה, הם יותר יבחרו ללכת מלא ללכת,

מאשר שזה יהיה נטל שאמא היסטרית עליו אז אבא הולך כי השם ישמור שהילדים יראו אותו ככה.

זה לגמרי לדעתי ענין של שיחרור.

תרפי.

חושבת שכשיש לך איבחון של משהו, יותר קשה לשחרר, כי זה כבר כביכול טכני.

אבל ברגע שתביני ותעקלי שכל התסמינים האלה יכולים לקרות בכל בית נורמלי ורגיל של שני בני זוג שעובדים וחיים באופן מלא ורגיל,

אולי יהיה לך יותר קל לשחרר.

זה המטרה לדעתי בשבילך.

להכניס לך לראש כמה שזה בסדר וזהו.

לנסות להיות באמת מבפנים בסדר עם זה,

ואטומטית לאט לאט תראי שמגיעים ליותר דברים לדעתי.

יותר אוכל יותר ניקיון וכל מה שמפריע לך.

אבל זה באמת לא נורא לדעתי...

בהצלחה נשמה על התחושות. לא קל לחיות בהרגשה שאנחנו מפסידים את החיים.

אבל את ממש פסיעה מלחיות אותם ממש. כי באמת שאת לא מפסידה....

חיבוק

התחברתי להרבה דברים, במיוחד שאותה מציאות יכולה להיות ביטוי לחיים שלא חיים אותם אלא חיים לידם, ויכולה להיות ביטוי לחיים עצמם שחיים אותם במלוא הכוח.

כלומר זה לא המה, זו התחושה הפנימית.

בלי רקע של פוסט טראומה אני יודעת כמה מאתגר ומוריד זה יכול להיות, למי שמדוכא עצמו אבל בהחלט גם למשפחה הקרובה והסביבה . אז את צריכה לפרגן המון לעצמך, על כל דבר קטן שאת עושה ועל כל פעם שכן הצלחת לשמור על מצב רוח טוב (וזה קשה!!!)

דבר שני, עכשיו אמצע-כמעט סוף אוגוסט, זו תקופה מאתגרת *לכל* המשפחות עם הילדים, בעיקר הקטנים, והחום המשוגע שהיה וזה שהכל נמשך כמו מסטיק 😬

זה מאתגר ולפעמים מתסכל לכולם גם בלי בעיות נלוות (כן גם אם נהנים בסה"כ ב"ה), זה הזמן להרגיש מדוכאים גם אם אין שום בעיית דיכאון, תרגישי בנוח!

איך @מתואמת כתבה כאן למישהי, אל תשפטי את ההורות שלך על סמך אוגוסט!

ודבר שלישי, מצטרפת לכל מי שכתבה לך שהסטנדרטים שלך גבוהים מאוד, הילדים שלי אכלו היום בעיקר קורנפלקס ובגט עם ריבה, ויש כאן שני הורים מתפקדים ובמקרה גם שניהם בחופש כרגע, זה מה יש היום, לא נורא בשאר הזמן לרוב הם אוכלים די סביר לדעתי, אבל אני לא מבשלת כל יום, מקפיאה ומפשירה להם, וארוחת ערב של חביתה ופיתה עם ירקות זו אחלה ארוחה בעיני לכתחילה.

את מתמודדת עם סיטואציה לא קלה ומתמשכת

וזה עיקר העניין

המדדי נקיון בבית והרף מה אמורים אולי לאכול בצהרים מרגיש לי לא רלוונטי ...

נשמע שאת עושה ככל יכלתך וסה כל נה שצריך.

א. יש לך ציפיות גבוהות...לי גם בלי בעל שמתמודד המצב די זהה ואני מרגישה שזה ממש הגיוני בשלב זה של ילדים קטנים ונורים עמוסי משימות

מכל הבחינות שתיארת של הסטנדרטיים בבית גם אנחנו לא נורמליים

לרוב אני בלי מצפון מדי

לפעמים כן

אבל על דברים שמגיעים למצב יותר גרוע בהרבה ממה שתיארת.. 

בס"ד

באמת אתם מתמודדים עם המון המון -

- הצלקות והשאריות של הדיכאון והפוסט טראומה (ב"ה שהדיכאון והפוסט טראומה עצמם כבר לא כאן 🙏🏻)

- עניינים של פרנסה

- גידול ילדים ב"ה! שזה נפלא אבל כל ילד זה תמיד עולם ומלואו של צרכים, אתגרים ועניינים.

- קושי בזוגיות כתוצאה מכל הרקע

- מילואים! (כל-כךךךך הרבה יכול להיות מקופל בזה)

- עניינים עם המשפחה המורחבת

- דברים חריגים שלא פירטת פה

- כל זה בלי תמיכה מהסביבה או מהמשפחה, ועם בדידות מסוימת שאת סוחבת איתך 🫶🏼

- כל זה כשיש, בכל זאת, מלחמה בקרע… שגם אם אני מאמינה משפיעה בסופו של דבר…

- וכמובן שהעיתוי חשוב כמו שכתבו, אמצע חופש גדול, אוגוסט… שזה אתגר בפני עצמו ברוב הבתים.

ועדיין את כותבת -

- שהוא משתדל, משקיע ומנסה לשמח אותך

- שילדיכם מקבלים חום ואהבה (כמה, כמה, כמה זה חשוב!)

- שרוב הזמן את כן שמחה, בבית שלכם ובכל מה שהצלחתם לבנות, למרות כל האתגרים.

עכשיו את רואה את מה שלא עובד.

פתאום את לא בטוחה גם במה שכן היה נראה לך עובד

(בעקבות ההערות שקיבלת וגם כי ככה).

ואני רק רוצה להזכיר לך שלכולנו יש תקופות שאנחנו מרגישות יחסית למעלה (כן, למרות האתגרים!)

ולפעמים אנחנו מרגישות למטה, במקום של ספק וחוסר הצלחה.

ברגעים האלה לא מצליחות להתחבר לשמחה, לסיפוק, להודיה ולביטחון בעצמינו ושאנחנו כן במגמת התקדמנו במסע שלנו, ושזה כל מה שבאמת חשוב.

אבל זה זמני! הגל הזה יעבור ושוב תרגישי תקווה, הספקים, תחושת עשייה והתקדמות, אופק וסיפוק (גם אם יישארו אתגרים).

אני לא בטוחה למה זה ככה,

למה ה' ברא אותנו עם זמנים כאלה וזמנים כאלה.

אבל זאת עובדה, כולנו לפעמים פה ולפעמים שם.

ובזמנים שאנחנו שם, ב"מוחין דקטנות" האלה,

כל מה שנדרש מאיתנו, זה לזכור שזה יעבור,

וש"נחזור לעצמינו", לכוחות ולחזון שמניעים אותנו קדימה.

לאותם הכוחות -

שאיפשרו לבעלך להחלים ממצבים נפשיים מורכבים מאד

שאיפשרו לכם להביא ילד אחרי ילד אחרי ילד

שמאפשרים לכם בחלק מהזמן כן להביא את הבית למצב טוב

שמאפשרים לשניכם (!) לעבוד

שמאפשרים לכם להעניק חום ואהבה

שמאפשרים לכם להמשיך בחיפוש אחרי עבודה טובה יותר (בע"ה שיקרה כבר! ישועת ה' כהרף עין!)

שאיפשרו לכם לשרוד לבד את כל השנים ואת כל ההתמודדויות שעברתם

שמאפשרים לכם כן להיות ביחד מדי פעם

ועוד המון, אני בטוחה,

ושיאפשרו לכם בע"ה -

להשתלט יותר על הבית, לאט לאט,

להגיע לעבודה טובה לבעלך בע"ה, בכל מובן אפשרי,

לסדר את הרגלי השינה ולהיות עם יותר חיוּת,

להתייצב מבחינה כלכלית

להשביח את הקשר ביניכם

ופשוט להמשיך ולהגדיל את כל הטוב שכבר יש לכם!!!❤️

מאיך שהבנתי אותך,

בחלק ענק מהזמן, את שם, בתקווה, בשיפור ובהסתכלות קדימה.

ואני רוצה להגיד לך שרק זה, זה ביטוי לתעצומות רוח ענקיות!!!!

ותראי את כל מה שהצלחתם לבנות באמת…

איזו מלכה, ואיזה אנשים את ואתם…

(ומצטרפת למה שכתבו לפניי - גם אצלנו לא פעם לא מריח כמו שאני רוצה, בגלל כיור שלא מגיעים אליו, או כביסה מלוכלכת שלא זכתה לטיפול עדיין, או רצפה שמחכה יותר מדי זמן - ואפילו שרותים שהוזנחו. אני שונאת את זה, כן? לפעמים זה מדכא אותי ממש וגם גורם לי להרגיש שאנחנו "כישלון" אם לא מצליחים להיות על הבית כמו שצריך. אבל באמת באמת, זה גם כל-כך קשור לשלב הזה של החיים שלנו, כשיש ילדים בבית ב"ה והם מלכלכים ומייצרים בלגן בלי סוף, שיהיו בריאים, ואנחנו ההורים, אנחנו עסוקים בהמון דברים גדולים וקטנים. וגם אצלנו מפספסים מקלחות, וגם אוכלים פסטה, הם דווקא מאד אוהבים את זה 😃…).

חיבוק מהממת!!!

שה' ישמח ויפנק אתכם ושתראו רק טוב!

יהיה בסדר בע"ה, עשיתם עבודה מדהימה ואתם בדרך הנכונה❤️

מה שחשוב זה שאת מתארת מבחינה רגשית שאתם שוקעים וקשה לכם

הייתי מתחילה בלחשוב איך להרים אותך, כשלך יהיה אנרגיה ויהיה לך טוב זה ירים אתכם קדימה

מה ממלא אותך?

מה משמח אותך?

את אוהבת לצאת לטבע, לים? צאי עם הילדים, ככה בלי כלום.

אוהבת אוכל טעים? תפרגני לך, תקני או תכיני 

אוהבת יצירה?

אוהבת סרט או סדרה מעניינת?

אוהבת לצאת להליכה או ספורט?

אבל ההתמודדות עם הקושי של בעלך ובזוגיות באמת נשמע מאוד מאוד קשה ובודדה. נשמע שעשיתם תהליך מדהים!!! אבל עדיין המצב לא פשוט בכלל. ונראה לי שיש עוד המון שאתם יכולים להתקדם בזוגיות ולהפוך את ההתמודדות ליותר משותפת. חיבוק גדול!!! והמון בהצלחה!!!

סליחה שלוקחת את זה למקום שלי, אבל אולי זה יהיה לך לעזר.

מה שכתבת מאד מזכיר לי את בעלי

התחתנתי איתו מתוך אהבה והערכה גדולה, ראיתי בו המון מידות טובות ואישיות מיוחדת

וכשהתחילו "החיים האמיתיים" פתאום ראיתי שהוא מתפקד ממש אחרת ממני

ממש מזכיר את מה שכתבת..

הולך לישון בשעות שיותר קרובות לבוקר מאשר ללילה.. קם מאוחר, או נופל על המיטה ונרדם באמצע היום, גם אצלינו השעות שהיינו ביחד הם מאוחרות והזויות

גם מבחינת עבודה, הוא פחות בנאדם שיכול לתפקד 100 אחוז בעבודה, היה מאחר המון.. עד שהעיפו אותו, ואז תקופה שלא היתה לו עבודה

גם מבחינת התפקוד של הבית, הוא טוען שהוא 'עצלן' וממש קשה לגרום לו לעשות משהו בבית.

אנחנו גם בערב מותשים ונופלים שתינו למסכים (מי לא?)

אבל. אחרי תקופה קשה מאד, שהתבאסתי עליו בלי סוף וניסיתי לגרום לו להשתנות

אני כל כך מתוקתקת ומסודרת. ברור לי שאם רוצים שהיום יהיה מועיל שומרים על שעות שינה וכו' זה פשוט היה משגע אותי לראות אותו נמרח כל הלילה ואז למחרת מתפלא באמת שהוא לא הצליח לקום..

בסוף הלכתי אני לטיפול, ועשיתי תהליך מאד עמוק עם עצמי לא לנסות לשנות אותו ולקבל את מי שהוא

ולאט לאט למדתי להכיל את המציאות שלו גם אם לו להסכים איתה.

לדוגמה השעות שינה.. פתאום התחלתי לשאול את עצמי מי אמר שאני הנורמלית והוא לא?

אולי הנורמלי זה דווקא להנות מהשחרור ומהשקט שלא השעות המאוחרות? אולי את זה הנפש שלו צריכה? את הזמן הריק הזה בלי לחץ וחשבון? והוא מוכן לשלם את מחירים של זה, אבל זה מה שחשוב לו...

גם בעניין של העבודה למדתי לשחרר. זה לא שלי ולא עניני, כמה הוא עובד ואיפה

וכמו קסם, הוא התחיל קצת יותר לקחת אחריות ככל ששיחררתי

לא לגמרי, אבל הרבה יותר מההתחלה

ועוד היום בעלי כזה.. קצת רחפן.. מתפלל בצהרים.. לא מספיק דברים.. מתבאס על עצמו שלא עושה דברים בחיים

וגם הוא קצת בדיכאון לפעמים

אבל מישהו פעם אמר לי משהו חכם

שמה שמגדיר נורמליות זה היכולת לעבוד ולאהוב

אז הוא עובד, גם אם לא כמו שרציתי

והוא אוהב

ולי, זה מספיק ומספק

ואם אני  מרגישה שהוא שוקע קצת אני מתנתקת ריגשית

ומעריכה אותו המון

ותאמיני לי כשהוא מרגיש את ההערכה, למרות שהוא לא כמו כל החברים הסופרמנים שלו זה מחיה אותו ממש

בסוף, העולם לא מושלם, לכל אחד יש את הדפקה שלו

ואני ממש מאמינה שאם רוצים אפשר לייצר זוגיות מעל כל הקשים.

בעלי גם כן מתמודד עם משהו קטן נפשי, פלןס בעיה פיזית במעיים שמשפיעה עליו ועלינו לא מעט

(והייתי מותשת בשביל לכתוב אפילו),

מבינה אותך מאד. בעל שמתמודד עם רקע נפשי אחר, יודעת היטב מה זה התחושת שקיעה, וההרגשה שהכל עלי. זה קשה מאד לשאת את זה! את בעצם מרגישה בודדה במערכת הכי משותפת שאמורה להיות... מי שאת מצפה/ ציפית ממנו להיות הכי כאן בשבילך ברגעים שלך קשה, לא נמצא בעצם..

קודם חיבוק גדול!

הגישה שלי מנסיוני, להיות "טובה דיה" לילדים ואל בעלך (מכירה את הביטוי? "אמא טובה דיה", את הכי טובה לילדים שלך בגבולות היכולת שלך).

וגם למצוא לך עוגנים שממלאים אותך, דברים קטנים שעושים לך טוב לעצמך.

מחזקת את ידייך ממש!

את גיבורה אמיתית!

הדגש הוא בעיקר על איך את רואה את הדברים והתחושות והרגשות שלך

כי אוביקטיבית- ממה שתארת

אני לא קראתי בית לא מתפקד

2 ארוחות ליום???

אקנומיקה בשירותים פעם ביום???

שטיפה כל שבוע???

אני לא מזלזלת בפרשנות שלך

במיוחד שאת מרגישה שאת שוקעת

אבל תנסי לברר כמה מזה נובע מההתמודדות של בעלך וכמה מזה נובע מהציפיות שלך ומהתמודדות שלך

מבחינת תפקוד

ויותר מזה

אצלנו מנקים שירותים פעם בשבוע (בחיים לא עם אקונומיקה אגב) ורק אם הילדון משפריץ מנקים נקודתית

ארוחת ערב בדכ לא מבושלת הם אוכלים הצהרון

ופסטה זה הארוחה המושקעת מבחינתי.. גם עכשיו בחופש אוכלים מקסימום ארוחה מבושלת אחת בדכ לא טריה

גם כאן יש בלגן ואנחנו אגרנים בהגזמה..

הדבר היחיד אולי שבקיץ כן מקפידה על מקלחות כל יום לגדולים.. התינוק שלוש פעמים בשבוע

אבל נשמע נורמלי ממש

לא יודעת לגבי שאר מה שכתבת..

זה לא התקתוק של הבית.

זה הכובד של הדיכאון. זו האבטלה. זו התחושה שהחיים הם מחנק.

גם אצלנו היו תקופות כאלו, והבנתי מהר מאוד שאני על הישרדות.

שזה אומר שאני יותר רגישה, יותר מתערערת, יותר צריכה לדאוג לעצמי.

שזה אומר שאני לא מתרכזת בו. בכלל. 

כלומר- נחמדה, אמפטית, מתעניינת, אבל ממש ממש לא המטפלת שלו.

הפוך- גם מצפה ממנו לתפקד. לא מרחמת. יש בתוכך את הכוח, והכל תלוי בזה שאתה תבחר להתקדם עוד קצת מחר.

אני באמת חושבת שהדרך לבריאות נפשית בבית, עובר דרך אמא שפויה שעושה לעצמה עוגנים של כיף, של חברה בריאה, של יצירה ושחרור.

הרבה יותר מאשר תזונה או ניקיון... 

מה שאת חווה ומרגישה בתוך ליבך, זה הדבר הראשוני שמשפיע על הבית ועל הילדים.

ואם בעלך הוא גורם מוריד- אז מייעצת לך להיות נחמדה ולהתרחק אם הוא קודר ומייאש.

מצד שני- לשדר לו אמונה שהוא יכול לפרנס אתכם בכבוד, וכמה עול זה מוריד ממך... זה נותן לו הרבה כוח להתגבר עוד ועוד. 

שעתיים אחרונות היה קשההה

חשבתי שאני הולכת להתעלף כל דקה

והייתי לבד עם הילדים

ולא היה לי איך לקרוא לבעלי

איך היה לך?

בין אם להביא נערה צעירה לעזרה, בין אם להיות ביום כיפור במקום שיש לך בו עזרה, בין אם שבעלך יתפלל במקום קרוב ויקפוץ מדי פעם לראות מה שלומך... (זה מה שבעלי עשה, אף שיש לי ילדים גדולים שיכולים קצת לעזור...)

איך עכשיו את מרגישה?❤️

כל הכבוד לך שאיפשרת לבעלך להתפלל ככה, באסה שלא היה איך לקרוא לו בסופו של דבר

לי היה טוב ב''ה, מעל הציפיות

אבל מניקה חלקית

איך עבר עליכן הצום?

סחרחורות מטורפות והקאות. בסוף בשעה 17 בערך התחלתי שתייה ואכילה לשיעורין. (מניקה מלא)

חיבוקקקק ושתהיה התאוששות טובה🩷🩷

איזה מלכההה

האמת היה לי ממש נס, אני סובלת מאוד מאוד מבחילות, כ"כ חששתי מהצום וב"ה לא היה בחילות בכלל! לא האמנתי...

כן היה לי בשעות האחרונות כאבי ראש פיצוצים וחולשה אבל לפחות לא הבחילות! מה שמדהים שקצת אחרי צאת הצום הבחילות חזרו .. עובר צדיק וחמוד, לא רצה להפריע ביו"כ ☺️

ממש מתחשב העוברוני

קצת חולשה אבל ממש בגבול הסביר.

אבל עכשיו סיוטטט.. מפורקת לגמרי

יש לי נסיעה ארוכה ופשוט אין לי כח

זה לגיטימי לקחת מחלה 🤔

אם אקום כמו שאני עכשיו אין לי סיכוי לתפקד..

בקיצור, אם תקומי גמורה נראה לי לגיטימי לגמרי

חששתי שאצטרך לתת יותר מטרנה.

עד שסופסוף עברנו להנקה כמעט מלאה.

ב"ה רק לקראת הסוף הבאתי קצת מטרנה, בעיקר כדי שאוכל לדאוג קצת לעצמי.

אולי זה משהו אלרגי

ואיך היא מרגישה בכללי? כי לדעתי יש קורונה מסתובבת

אז אולי היא עם קורונה ואז אמור לחלוף תוך כמה ימים בעז"ה

היא יושנת עכשיו ולא תיקח מתוך שינה

אני כבר כמה ימים בלי שינה נורמלית לא בצהרים ולא בלילה וכבר עייפתי

לדעתי זה בסדר, אם את רואה שלא, תבקשי מרופא שיראה אותה, עדיף כדי שתהיי רגועה, אני עברתי לילות של שיעולים עם הילדים, זה לרוב היה ויראלי

כי בדכ היא מגיבה למשאפים פה בלילה כאילו כלום

ביום היא בסדר, אוכלת כרגיל ומתנהגת בסדר

אולי זה עדיין המשך המחלה משבוע שעבר?

אם זה בלילה או ביום, על שיעול בלילה הוא נותן את האזניל או הסטרואידים ששכחתי עכשיו איך קוראים להם וזה עוזר אחרי כמה פעמים.

הרופאה לא צריכה לשמוע את השיעול כשאתם שם, אם יש לילדה ליחה או חסימה היא תוכל לשמוע בהאזנה לריאות עם הסטטוסקופ בלי שיעול. אם היא רק מחפשת שיעול הייתי עוברת לרופא שבודק🙈

יש לי בבית גם אזניל סגור וגם בטניזול אבל ככ לא אוהבת להשתמש בזה

נראה איך נעבור את הלילה...

היה עם וירוס 5 ימים של חום שיעולים ושלשולים.

נשאר לו שיעול כבר מעל שבוע.

איתך בסירה.

היינו פעמיים אצל הרופא אמר שהריאות נקיות.

הוא מקבל משאף פוסטר כמה פעמים ביום.

השיעול נמשך.

לדעתי אקח אותו ברביעי או חמישי מתי שהרופאה שלנו תהיה בע"ה

יש לי חרדות משיעולים שלו מאז שחטף לי לפתע פתאום התקף סטרידור ממש קשה באמצע הלילה.

בעקבות זה גילינו שהוא אסמטי אז מקבל טיפול מונע.

מאז אני ישנה כמעט כל לילה לידו על מזרן בחדר ילדים.

כולל בליל טבילה שהיה לי השבוע🤦‍♀️

ברגע שנעלמים השיעולים אני חוזרת למיטה שלי.

עד לפעם הבאה😥 (שלא תהיה בע"האמן!!!) אני מקווה שעם הגיל זה יפחת.

להריון וכאלה להנקה

לחשבון הבנק של היצרן.

אין להם שום השפעה על היכולת לצום, על תחושת הרעב, הצמא, החולשה, פשוט שום כלום.

אולי פסיכולוגית, אין לדעת חח

אבל נגיד בי-פולן ממש לא עזר לי...

אפילו על האריזה עצמה, לא כתוב שהכדור עוזר לצום. כי אם הם יכתבו את זה, הם יצטרכו להוכיח שזה עובד בעזרת מחקרים מבוקרים, והם יודעים שאין סיכוי

אחרים

מגדלי הענבים

אבטיחים

ועוד שלל עצות על מאכלים

אני מאמינה שיש בכדורים האלו ריכוז גבוה של חומרים שיכולים להקל על ההרגשה למרות הצום

זה לא מעביר צמה או רעב

אבל יש מצב שפחות כואב הראש בגלל זה או פחות מרגישים חולשה

יש בכדור הזה בריכוז גבוה, ברמה שיכולה להקל על ההרגשה בצום? חומר שמפחית כאב ראש שנגרם ממחסור בנוזלים, חומר שמפחית חולשה הנגרמת ממחסור באנרגיה (קלוריות) ובנוזלים?

אני שואל באופן ספציפי, איזה חומר בכדור הזה יכול להקל על ההרגשה בצום? חומר שמפחית כאב ראש שנגרם ממחסור בנוזלים, חומר שמפחית חולשה הנגרמת ממחסור באנרגיה (קלוריות) ובנוזלים?

בחפיסה של כדורי אקמול, כתוב במפורש שהכדורים מיועדים לטיפול בחום ובכאבים.

בחפיסה של זילרג'י, כתוב במפורש שהכדורים מיועדים לטיפול באלרגיה.

בחפיסה של גלולות, כתוב במפורש שהכדורים מונעים הריון.

למה בכדורים האלה לא כתוב מה הם עושים?

למה היצרן מפחד?

האם ראית פעם כתוב על ויטמין b12 שהוא משפר את הזיכרון?

או על מגנזיום שהוא משחרר מרגיע ומונע התכווצויות שרירים?

על חומצה פולית שמונע מומים בעוברים

ועוד כהנה וכהנה..

הדוגמה עם הוויטמינים דווקא מוכיחה את הנקודה:

אנחנו יודעים בדיוק מה B12 או מגנזיום עושים בגוף, ויודעים שאם לאדם יש מחסור מוכח בבדיקות דם, השלמת החסר תפתור את התסמינים. לכן מדובר בתוספים שפעמים רבות נרשמים על ידי רופאים.

ולמרות זאת, החוק אוסר על חברות התוספים לכתוב על האריזה "משפר זיכרון" או "מונע התכווצויות", בדיוק כדי שלא ימכרו אשליות למי שאין לו חסר כזה.

בדיוק כמו שברור לכולם כמה ויטמין C חיוני לתפקוד שלנו, אבל לקיחת ויטמין C כאשר אין ממנו מחסור - פשוט תגרום להוצאת החומר העודף בשתן, ולא תשפר את הבריאות.

בכדורי הצום המצב אפילו יותר קיצוני: שם אין אפילו "מנגנון מוכח" או בדיקת דם שמראה שחסר לך "תמצית צמחים בצום". החסר האמיתי בצום הוא מים וקלוריות, ואת זה אף כדור צמחים לא יכול למלא.

בקיצור: אם על ויטמין שהיעילות שלו מוכחת אסור לכתוב דברים כדי לא למכור אשליות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור לכתוב במקרה של כדורי צום שבהם אין שום מנגנון ידוע שיכול לסייע לצום

עוזר ואין לך זכות להגיד שכזה נחרצות שזה כלום.

עובדה שיש אנשים שמספרים שזה כן

עוזר

ושיהיה לבריאות.. מה אכפת לך שאנשים לוקחים את זה ומוכרים להם אשליה

לא שמעתי שזה פוגע במישהו (חוץ מ20 שח שעולה חפיסה)

א. חובת ההוכחה היא על מי שמוכר כדור, הוא זה שצריך להוכיח שהכדור יעיל, לא אני (או כל אדם אחר) צריך להוכיח שהוא לא יעיל. ככה זה עובד בכל תחום.

אם תרצי לבנות בית חדש, והמהנדס יגיד לך שהוא רוצה לבנות אותו בעזרת חישובים וחומרים שהוא פיתח בעצמו ושמעולם לא נוסו ולא נחקרו, את תגידי לו שאת סומכת עליו כל עוד לא הוכח אחרת? או שתבקשי ממנו שיבנה לך את הבית בעזרת שיטות שכבר הוכחו כיעילות נגד נזקי מים, שמש, רעידות אדמה, רוחות וכו'?

ב. אני לא אוהב רמאים. וכואב לי כאשר אנשים נופלים בפח ומשלמים כסף לרמאים שמכרו להם אשליות.

אני בעצמי נפלתי קורבן לרמאים, ומאז השקעתי מעל עשור בלהבין איך הדברים עובדים, איך מחקרים עובדים, למה הם חשובים, למה לא ניתן לעגל בהם פינות, ולמה מי שמוותר על כל זה ופשוט מוכר מוצר בלי לכתוב על האריזה מה הוא בעצם מציע לי - הוא רמאי.

אין פה רמאות

הוא לא מוכיח שזה עוזר, וגם לא מבטיח

ולא מסתיר את החומרים שיש בתוך הכדור

לא מצאתי פה רמאות..

זה שאנשים לוקחים את זה בכל זאת נובע מכל מיני סיבות

א. כי זה עזר לאנשים אחרים שדיווחו שהיה שינוי (גם אם בגלל אפקט הפלצבו מבלי שידעו)

ב. אנשים שקשה להם מאוד בצום עושה להם טוב לנסות דברים חדשים.

אבל זה לא בגלל שהוא מבטיח שעוזר כך ששוב אני כותבת, אין פה רמאות.

רמאות זה היה למכור כדור "עם כל מיני מרכיבים" שבעצם אין בו כלום והוא רק פלצבו...

הרמאות היא למכור כדור שלא עושה כלום,

לתת לו שם שאמור לרמוז לאנשים שהכדור ייקל על הצום,

אבל לא לכתוב זאת במפורש כדי לא להיות חשוף לתביעות - שהרי אין אף מחקר לפיו הכדור הזה עושה משהו.

נ.ב.

כתבת במפורש - רמאות זה היה למכור כדור "עם כל מיני מרכיבים" שבעצם אין בו כלום והוא רק פלצבו...

אבל זה בדיוק המצב, אין שם שום חומר פעיל בכמות שיכולה לעשות משהו. זה בדיוק, אבל בדיוק, רק פלצבו.

וכשאת כותבת מי קהל היעד - אנשים שקשה להם מאוד בצום עושה להם טוב לנסות דברים חדשים - את גם כותבת כמה הרמאים האלה צינים.

פונים למי שסובל בצום, פונים למי שהילד שלו לא גובה, פונים למי שיש לו אבנים בכליות - תמיד פונים למי שיש לו בעיה שאין לה פתרון קל. תמיד מציעים עזרה תמורת תשלום. העזרה אף פעם לא עוזרת. אבל התשלום עובר כרגיל...

לי למשל מאוד עוזר לכאב ראש של צום להריח שמן לבנדר

אז אולי גם קצת לונדר בכדור יכול למנוע?

אני לא נכנסת למה יש בתוך הכדורים האלו כי אני לא מכירה אותם אבל לא מופרך שזה עוזר.

ושוב ההקלה היא לא בהרגשה של הצום הרעב והצמה מורגשים מאוד ההבדל זה איך הגוף מצליח לעמוד בזה

עם פיצוצי ראש, רעידות וחולשה

או יחסית בטוב?

בתור אישה, שצמה במגוון מצבים שונים

אז בהחלט אפשר להבין שלא כל צום דומה למישנהו

כי המצב של הגוף אחרת והתגובה שלו לחוסר אוכל ושתיה מגיב אחרת

כך שזה לא נכון להגיד שההרגשות של צום היא עובדה מוגמרת,

לפעמים כן

ובהחלט יש מצב שחומרים מסויימים יכולים להשפיע על ההרגשה בצום

מהם הצמחים והמינרליים, שלקיחת כמה מ''ג מהם יכולה לסייע לצום?

ואם זה נכון, למה החברה שמפיצה את הכדור לא כותבת זאת על האריזה? למה הם מפחדים?

אני לוקחת כבר כמה שנים ומקל עליי

אחד החומרים הוא ג'ימנמה, תוסף תזונה שמיוחסת לו סגולה של דיכוי תאבון ואיזון סוכר בדם

יש עוד כמה רכיבים שלא חקרתי כי אמרתי פשוט שאנסה ואראה אם עוזר וזה אחלה (גם אם בתור פלצבו)

מאמינה שאם תסתכל על האריזה תוכל לראות שהחומרים כתובים

ומתחברת ומה שכתבה @בארץ אהבתי. לא כל דבר צריך הוכחות מוחצות

לפעמים מספיק שיש אפקט פלצבו וזהו

ג'ימנמה לא נקשר ל''איזון סוכר'', אלא להורדת סוכר והגברת הפרשת אינסולין (שמפחית את הסוכר בדם), וזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו רוצים בצום.

כלומר לא רק שיש לך מעט סוכר בדם בגלל הצום, אלא את לוקחת תוסף שמתיימר להוריד אותו עוד יותר.

כשאת לא אוכלת כמה שעות, הגוף שלך עושה ככל יכולתו להפחית את הפרשת האינסולין, לא להוסיף חלילה, כדי לשמור על רמות סוכר נורמליות גם בזמן שאת לא מכניסה סוכר חדש מבחוץ.

מה שכן,

הכמות שיש בכדור הזה (אם בכלל יש) היא כ''כ מזערית, שאין כאן באמת סכנה כי ההשפעה של החומר הזה רק מתחילה בכמויות הרבה הרבה יותר גדולות, וכאשר הוא נצרך במשך שבועות ואף חודשים ברציפות.

אז מה יש לנו כאן?

אם החומר באמת משפיע - הרי שזו השפעה בדיוק הפוכה ממה שנרצה לעשות לפני צום.

ואם הוא לא משפיע (והוא לא, כאמור הכמות קטנה מדי) אז ממילא מה זה משנה מה הוא עושה.

בקיצור,

זאת רק הוכחה כמה הכדור הזה הוא רמאות...

אם היו לוקחים תוך כדי, יש בדבריך

אבל זה לא המקרה

לדעתי זה נועד להקל לפני ומעט אחרי כשרוב האנשים אוכלים יותר מיום רגיל

בסוף מחר כולנו נרגיש את הצום הרי

אבל לא הבנתי איך זה עונה למה שכתבתי...

גם לפני הצום, את לא רוצה הפרשת אינסולין מוגברת לקראת צום. הפרשת אינסולין מוגברת ''תחסל'' את הסוכר שיש לך בדם, ותוביל לרעב מוגבר בשלב הרבה יותר מוקדם.

כאמור הכדור לא באמת גורם לזה, כי הוא לא גורם לכלום בכמויות שיש בו. אבל אם החומר כן היה משפיע, ההשפעה שלו הייתה הפוכה וממש לא עוזרת לצום...

היא שהסבל שלנו בצום נובע משני גורמים:

א. באופן אובייקטיבי, הגוף שלנו חייב נוזלים וחייב קלוריות בשביל לתפקד. אם אין נוזלים ואין קלוריות, הגוף משנה את דרכי עבודתו כדי לחסוך כמה שניתן (הגוף לא ''יודע'' שבעוד X שעות הצום יסתיים, ולכן מבחינתו יש כאן מצב חירום הדורש התייעלות מיידית).

הדם נהיה סמיך ולכן כואב הראש, אין אנרגיה זמינה בדם ולכן הגוף מאט תהליכים מה שגורם לחולשה ועייפות וכו'.

ב. באופן סובייקטיבי, עצם הידיעה שאני בצום ואסור לי לאכול ולשתות, עלולה לגרום לי להרגיש עייפות וצמא וכאב ראש עוד לפני שהמצב האובייקטיבי יגרום לזה.

כלומר עוד לפני שהגוף באמת ייכנס למצוקה אובייקטיבית (אצל אנשים בריאים שנמצאים במזגן, הגוף בדרך כלל לא נכנס למצוקה ב-25 שעות של צום), אני עלול להרגיש חולשה וכו' רק בגלל הידיעה שאני בצום.

הכדורים האלה בשום פנים ואופן לא יכולים להילחם בסיבות האובייקטיביות מסעיף א'. אין בהם נוזלים, קלוריות, אלקטרוליטים, אין בהם שום דבר שחסר לגוף בצום. וגם אם היה, זה בכמות זערורית וחסרת משמעות.

לכן הם יכולים לעזור רק לסעיף ב', הפסיכולוגי: מצד אחד אני יודע שאני צם, מצד שני אני יודע שלקחתי כדור שאמור לעזור, וזה יכול לעכב את התופעות הפסיכולוגיות שמגיעות עוד לפני המצוקה האובייקטיבית.

צום לא פשוט

אבל אם גם אתה מודה שעיקר הקושי בצום הוא פסיכולוגי, יותר מהמצוקה הפיזית בגלל הצום, אז בעצם המענה הכי טוב שאפשר לתת זה דווקא מענה של 'פלצבו'.

ומה שאתה עושה פה זה בעצם לקלקל לכל מי שיש דברים שעזרו לה (אם היא תבחר להאמין לך...).

היה עדיף אם היית מציע משהו אחר זול יותר שכל אחת יכולה להשיג בקלות, ומשכנע אותנו שזה עושה את אותו אפקט כמו כל קלי הצום היקרים...😏

(וברצינות - אולי דווקא פה זה הבעיה ברפואה. כי העיקר הקושי הוא פסיכולוגי, אז דווקא מענה של 'פלצבו' יכול לעזור לאחוז גבוה מהאנשים. אבל ברפואה לא יכולים 'לשקר' ולהגיד לנו שדברים יעזרו לנו, אם הם לא מוכחים במחקרים, ואז יש אחרים ש'מנצלים' את החסר מוכרים דברים שבאמת עוזרים להרבה אנשים, אולי לא מבחינה מדעית, אבל מציאותית זה כנראה באמת עוזר...).

[ואם רגע כן להתייחס לעובדות - אני כן שמעתי מכלי ראשון על נשים שראו הבדל מהותי בכמות החלב שהיתה להם בצום, בין פעמים שלא לקחו בי-פולן, לבין פעמים שכן לקחו. לא יודעת אם זה רק פסיכולוגי או משהו ששווה לחקור גם באופן מדעי. באופן אישי לי מספיק לשתות הרבה לפני הצום אז לא ניסיתי בעצמי בכל מקרה].

בכל מקרה, לא מתכוונת להמשיך את הדיון פה לפני הצום, בלנ"ד.

שיהיה גמר חתימה טובה לכל מי שפה, ולכל עמ"י!

אבל יש דרך זולה ויעילה יותר להיאבק בסבל הפסיכולוגי של הצום:

לבטוח בידע ובביטחון בגוף שלנו!

כמו שכתבתי בתגובה שאליה הגבת, אדם בריא שנמצא במזגן יכול להתמודד בקלות עם 25 שעות ללא מזון. יש לנו מאגרי גליקוגן ושומן שמספקים אנרגיה רציפה, והגוף יודע להאט קצב ולהשתמש במאגרים האלה במקום בסוכר זמין שמגיע מהאוכל.

גם אם נמצאים בדיאטה או עושים ריצה ארוכה, הגוף משתמש במאגרים האלה אחרי שהוא ממצה את המאגרים שיש בזרם הדם.

בנוסף, צריך לדעת שרעב הוא גל, לא קו ישר.

לפעמים אנשים רעבים בשעה 9 בבוקר, ואז נכנסים לסטרס מעצם המחשבה שעכשיו יש להם עוד 17 שעות להעביר עם תחושת רעב.

אבל האמת היא שתחושת הרעב מגיעה בגלים (עקב שחרור הורמון הרעב בשעות שאנחנו רגילים לאכול) וחולפת מעצמה אחרי כמה דקות או שעה בערך, אפילו אם לא אוכלים פירור.

הסטרס מהרעב בבוקר יכול לגרום לזה שבכל היום נרגיש רעב (כמו ''אל תחשוב על פיל ורוד'').

ברגע שמבינים את זה, תחושת הרעב בבטן כבר לא נתפסת כ"מצב חירום מסוכן", הסטרס יורד, ותחושת הרעב נרגעת מעצמה.

בקיצור לא צריך לשלם כסף על כדורי דמה של רמאים בשביל רוגע פסיכולוגי. מספיק לדעת שהגוף שלנו חזק, מתוכנן לזה, ויעבור 25 שעות במזגן בצורה בטוחה ושלמה.

נ.ב.

אני לא סתם חוזר ומדגיש ''במזגן''. אם מישהו ינסה להיות 25 שעות ב-40 מעלות, או חלילה לעשות פעילות גופנית כשהוא לא מכניס נוזלים, זה כבר באמת מצב מסוכן. לכן אני מדגיש שהצום לא באמת מסוכן לנו ולא באמת מכניס את הגוף לסטרס, רק אם נשארים במקום קריר ולא מאמצים אותו.

"לבטוח בגוף שלנו" עבור אדם שהגוף שלו עובר שינוי מהותי אבל נקודתי כמו הריון, הנקה או מחלה,

זה ממש לא "רק"

ולקחת כדור זה הרבה יותר קל מתרגיל פסיכולוגי.

בעיני להתנשא על מי שמשתמש בכדורים האלו במקום לעשות תרגיל פסיכולוגי,

זה כמו להתנשא על מנשקי קמעות ומשתטחי קברי צדיקים ולא להסתפק בלעשות תשובה, לתקן את מעשינו ולפעול אקטיבית בדרך "מדעית" להשגת מה שאנחנו רוצים.

יש הרבה אמת בדבריך לגבי השפעת פלצבו וניצול תמימים, ועדיין לא תמיד מה שנכון לך נכון לאחרים.

אני באופן אישי לקחתי תמצית צמחים (ששכחתי את שמה) לפני מבחן הפסיכומטרי ולפני מבחן הטסט בנהיגה, וזה עזר לי לגייס את עצמי להיות בפוקוס.

במבחנים אחרים לא לקחתי שוב כדי לא לפתח תלות (פסיכולוגית)

אבל לאירוע נקודתי אם יש תרופה/ קבר צדיק/ צורת חלה/ חמסה/ צמיד בצע מסויים

שהרבה אנשים מאמינים שזה עוזר, יותר קל להגשים את אפקט הפלצבו.

הזהירות צריכה להיות כאשר הסגולה/ תוסף תזונה (או מה שזה לא יהיה) גורם לאנשים לזלזל בהכנות ומעשים אמיתיים (כמו ההוא שרצה לזכות בלוטו בלי לקנות כרטיס)

למשל כשלא פונים לרופא/ מורה הוראה

או כשהתרופה עצמה מזיקה כמו ריבת אתרוגים שברכו עליהם בסוכות כשהאתרוגים מלאים בריסוס

או כשגובים מחיר מופקע, אם כי לפעמים המחיר משקף את רמת האמונה הנצרכת בשביל התהליך (כמו במערכון של צומת מילר על גמילה מעישון, המטפל מבקש סכום של אלפים ולאחר מכן אומר למטופל נראה אותך נוגע בסיגריה אחרי ששילמת לי הון תועפות..)

קראתי ראיון עם קרובי משפחה של חטוף שלא מאמינים בבורא עולם ובתפילות, שאמרו תודה לכל מי שמסייע למאמץ להחזרת בנם, וציינו גם את העם שמתפלל. המראיין שאל על זה,

הרי הם לא מאמינים שתפילה עוזרת במשהו,

הם ענו ש*הם* לא מאמינים בתפילות אבל מחזק אותם שמי שכן מאמין- עוצר רגע ומתפלל על בנם.

בעיני זה שיעור גדול לכבד את האמונה של האחר גם אם בעיניים שלנו היא שטות מוחלטת שאין מאחוריה שום תועלת אמיתית.

אני לא אומרת שזה אותו מקרה פה, אבל חושבת שיש בזה אמירה יפה.

מתי זה הופך למזיק? אם היו מבקשים מאותה משפחה כסף (לא תשלום של כמה שקלים בודדים עבור חפיסה) עבור התפילות והם בחוסר האונים שלהם היו משלמים.

ורק רוצה לספר שלקחתי את הכדור המדובר פעם ראשונה בחיי וצמתי הרבה הרבה יותר טוב

תמיד לקראת 2-3 בצהריים אני מאוד חלשה, רועדת ולא יכולה לעמוד

השנה התרגשתי כמעט כאילו אני לא צמה (הייתי מאוד צמאה ורעבה)

הצלחתי להתפלל כל התפילות בעמידה (בשנים אחרות התפללתי חלק מהתפילות של העמידה בישיבה מרוב חולשה)

ולקראת הסוף אף ירדתי לבית הכנסת לסוף נעילה

אז גם אם זה שטויות

הצליחו למכור לי שטות ב20 שח

ואני קניתי צום יותר קל ב20 שח בלבד 😄

בט' באב לקחתי את זה

היה לי צום קשה מאוד

הפעם לא לקחתי

לא הבדל גדול בין הצומות

אם היה לי הייתי לוקחת

כי שווה לי לשלם גם על חרטא כדי שאולי אולי יהיה קל יותר

כנראה שגם המשווק גוזר קופון 😉

אבל שכחתי להזמין..

זה שינוי סדר יום, תפילות ארוכות, ילדים בבית, קפה למי שרגיל ולא נגמל מראש..

הרבה יותר קל לצום ביום חול רגיל בעיניי, זה לא רק פיזיולוגיה של הגוף.

(אני לרוב צמה סבבה, אחרי שנגמלת מקפה כמה ימים קודם, הפעם זה לא עזר, לקחתי b12 לפני הצום כי ראיתי מי שהמליצה, וואלה לא עזר והראש דפק משעה 16..)

פסיכולוגית מן הסתם

עדיין עובד כבר שנים

אני לא לוקחת כדורים שמיועדים להקלת הצום

אבל כן לוקחת B12 בכמות ממש גדולה לפני הצום ומאוד עוזר לי.

ואם אפשר גם-

אז איזו כמות מומלץ לקחת?

אבל למה לא לנצל את זה כבר לגמילה?

אם זה בא ממנה, הייתי מנסה עכשיו. אולי ילך בקלות.

היא עדיין מצליחה להוריד?

גם הבן שלי מוריד הרבה פעמים, אבל אם יש לו מכנסיים מספיק מסודרות עליו הוא לא עושה את זה... לפעמים אני בבוקר מגלה שהילד בלי טיטול 😲 יש לו גירודים על הישבן מבחוץ מסכן... אז הוא מוריד לעצמו..

היא בת שנתיים. הייתה לי מחשבה לנסות לגמול אותה (אף שמעולם לא ניסיתי בגיל הזה), אבל מרגיש לי שזה יהיה מסובך מדי (היא גם לא ממש מדברת).

תחתונים ומכנסיים היא מורידה. גופייה עם תיקתקים - היא לא פותחת את התיקתקים, אבל מצליחה להשחיל את החיתול מהצד.

עוד לא ניסינו האמת אוברול רגיל, כי יש לנו רק של חורף. בכל אופן - איך אפשר להלביש הפוך בלי שזה יחנוק אותה?

(ואולי באמת הטיטול מציק לה בגלל האטופיק שלה? לא חשבתי על זה...)

חולצה עם תיקתקים ולסגור אותם מעל המכנסיים?

הכוונה שהסקוצ'ים של הטיטול יהיו מאחורה. ואז היא לא מוצאת אותם ולא מצליחה לפתוח ולהוריד את הטיטול.

אצלנו זה עזר לתקופה (עד שהיא מצאה את הסקוצ'ים מאחורה🤦🏼‍♀️)

תכלס זה עוד שלב מתוק ומתיש (אומרת זו שמצאה ממש לפני כמה ימים קקי במיטה כי הגברת החליטה שוב להוריד את הטיטול😅) בדרך לעצמאות של הילד💪🏻

וטוב, לנו היה סיפור מגעיל יותר ממה שתיארת כאן🤭 לא אפרט אותו מפאת כבוד ההיריוניות המבוחלות שכאן, רק אומר שזה היה עם התאומים, ושהם אהבו לשחק מסירות בכדור באותה תקופה🙈🙈🙈

אבל כשאני מסתכלת על התאומים היום אני אומרת שיש תקווה גם לשובבה הנוכחית...

אלא כמו מכנס קצר.

בהנחה שהיא לא יודעת לפתוח תקתקים

ולא תצליח להשחיל מהצד כי זה מכנס..

אפשר לגמול ילדים שלא מדברים (גם ילדים מיוחדים)

צריך אורך רוח לפספוסים. הזמן משתנה מילד לילד אבל הם מבינים את הקטע לגמרי

מוזמנת לפרטי אם תרצי לשמוע את הניסיון שלי

ממה זכור לי הגמילות המאוחרות אצלך גם לא היו פיקניק, אז מקסימום תופתעי לטובה.

הייתה בגיל גדול (אחרי שלוש) כשעשינו הרבה הכנות מראש, וזו הייתה ילדה שדיברה מגיל צעיר והייתה בוגרת ומבינה. (יכול להיות שאיתה ספציפית היינו יכולים להתחיל קודם - אם היינו מבינים את הקטע של ההכנה מראש. היא פשוט הייתה - ועדיין - טיפוס רגיש וחששן)

מכיוון שהקטנה הנוכחית דומה לה במאפיינים מסוימים, אני כן חושבת שעדיף לי לחכות שתהיה בת הבנה.

אבל אולי אני טועה🤷‍♀️

בכל אופן אני צריכה לבדוק את המוכנות שלי לעניין...

לא אומר שהיא לא מבינה

(לא חושבת שבשלות קוגנטיבית היא תנאי לגמילה, אבל גם אם כן)

בכל אופן אני חושבת שממש כדאי.

כי זה מה שהיה בגמילה המוצלחת שלנו. ואני מעדיפה גמילה כמה שיותר חלקה, כי אחרת אני אשתגע...

אבל טוב, אולי בסוכות כן ננסה להושיב אותה מדי פעם בסיר... (אם יש לנו בכלל עדיין🤔)

גמילה בלי פספוסים לא היתה לנו, לא עם הילדה שגמלתי בגיל 1.7 ולא עם הבכור שגמלתי בגיל 3. וגם אצל השלושה שגמלתי סביב גיל שנתיים.

כולם פספסו כי גמילה זה תהליך,

אבל עם הילד שנגמל בגיל 3 הגמילה היתה הכי ממושכת, ובנוסף ככל שגיל הגמילה היה מוקדם יותר ככה היום יותר פספוסי פיפי ופחות קקי, ואם אפשר לבחור ביניהם אני בוחרת בזה.

ולגבייך

אם מתוך 8 גמילות מאוחרות היתה לך אחת קלילה, הסטטיסטיקה לא לטובתך...

אחר כך היו שלוש וחצי גמילות קשות (כלומר תאומים ועוד שניים בודדים, שאחת מהם דווקא רצתה להיגמל בעצמה בגיל שנתיים וחצי, ובכל זאת זה היה גרוע) ואז הגמילה המוצלחת ואז הגמילה הקשה של הילדונת על הרצף (שבעיקרון כרגע גמולה לגמרי, אבל עדיין קורה שגם היא מפספסת, וזו עוד סיבה מבחינתי לגמול את הקטנה מאוחר יותר).

ככל שגיל הגמילה היה מאוחר יותר-הגמילה היתה יותר קצרה.

מי שנגמלה בגיל הכי גדול אם אני זוכרת נכון פספסה פעמיים וזהו..

גמלתי ילד מעל גיל שלוש וזה לקח שבוע לגמילה מלאה.

כאחת שלא בנויה לשלוליות בקטע קיצוני,

אני בעד גמילה מאוחרת כשהילד בשל, מבין ומשתף פעולה. מהניסיון שלי התהליך ככה קצר משמעותית.

לפחות ממה שהיא כתבה פה היא אף פעם לא גמלה סביב גיל שנתיים אלא רק לקראת גיל שלוש. וזה לא ניבא גמילה קצרה (כלומר היו כאלה וכאלה)

בכל אופן נשמע לי יותר הגיוני לגמול מאשר לריב עם ילדה שמורידה טיטול.

תוך 3-4 ימים הילדה הייתה גמולה פיקס

והייתה לי גמילה בגיל שנתיים ושלושה חודשים, ועד היום שנה אחרי עוד יש פספוסים.

נראה לי שזה תלוי ילד ולאו דווקא תלוי גיל

וגם את קצב ההתפתחות שלה.

כדי שאדע אם יש סיכוי שזה יעבוד אצל הקטנה שלי...

בת שנתיים זה לגמרי בת הבנה

הקטנה שלי נגמלה לפני שנה כשהייתה בת שנתיים וזה היה חלק יותר מחלק

היא סוג של גמלה את עצמה

אמנם דברה וממש בוגרת לגילה ועדיין...

ויש הבדל בין ילדים בגיל שנתיים...

ברור לי שהיא מבינה הרבה, אבל לא תמיד אפשר לגמול ככה...

כזה שסגור מהצדדים. ועל זה גופיית תיקתק

גמלתי פעמיים בגיל שנתיים. בנות. היה מעולה.

הראשונה שנגמלה בגיל שנתיים זה היה בטעות.. אחותה שהיתה בת 3 וחצי נתנה לה את התחתונים שלה בתור משחק. אחרי 2 פספוסים הילדה נגמלה יום ולילה. לא עשינו שום הכנה לפני.

אם היא כל כך סובלת מהטיטול אין סיבה לענות אותה. זה שהיא לא מדברת לא אומר שאין לה רצונות, רגשות או הבנה.

הוא עושה את זה בתור משחק...

זה נראה יותר כמו משחק, אבל אי אפשר לדעת כי היא לא מדברת

(וברור לי שיש לה רצונות ורגשות! ואני עובדת קשה כדי לפענח אותם... אבל בדרך כלל שהיא רוצה משהו - היא לא מרפה ממני עד שאתן לה את מבוקשה. פה זה פחות נראה ככה. כשמדביקים לה סלוטייפ היא לא בוכה אלא צוחקת כמו במשחק...)

היינו במקום דומה עם הבן שלנו

ניסינו כל מיני דברים ועצות, ובסוף הוא גדל דברים הסתדרו עם הרבה הרבה תפילות.

בזמנים שהוא "בסדר" תדברי איתו, תגידי לו מילים טובות, תספרי לו על החוזקות שלו, שירגישו אהוב.

תאמיני שהוא יגדל להיות בחור עם לב טוב, חרוץ ורגיש.

להישגים בהורות.

ואכן שינוי אמיתי מצריך עבודה וזה קשה ולוקח זמן.

לדעתי ומניסוני, כגודל ההשקעה, כך גם גודל התמורה.

עדיין את לא רואה את התמורה, אבל כשהיא תגיע זה יהיה בענק בע"ה!

מציעה לקראת זמנים מאתגרים במיוחד, להיערך עם הסחות דעת כגון משחקים חדשים שיעסיקו אותו לאורך זמן או נשנושים לשלוף כשמתלהטות הרוחות או משחקים קטנים כמו סקווישי וכד' לפזר לאורך היום.

ולצעוק אל ה' זה רעיון מצויין! הוא גם שותף ביצירה, אז שיתן יד בהתמודדות 🤭

הרבה כוחות!

מכירה מקרוב כמה שזה יכול לאתגר.

תזכירי לעצמך כל הזמן

אני אלופה אני משתדלת

מגיע לך מלא כפיים👏👏👏👏👏

ולשלב הפסקות יזומות של 10.דק מנוחה בשכיבה במהלך היום ...

מסיימת שאצלי הכאבים גב מסיבה אחרת.. לא מעקמת..

ו... נשמע שכדאי לטפל.. בהצלחה!

יש את דר מורגנשטרן בהר הצופים שנחשב מומחה על... ממליצה להתחיל מאצלו.. רק שימי לב שצריך הפניה אליו מרופא רגיל..

עם פיזיותרפיסטית מומחית בשיטת "שרוט".

בהיריון העומסם משתנים אז קל וחומר אצלך..

הייתי מחכה שהרווח הכי ארוך יהיה 5 דקות למשך שעה. אלא אם הלידה הראשונה הייתה מהירה.

אצלי בלידה השלישית, היה יום שלם של צירים לא סדירים. אחר כך היו לי שעה וחצי של צירים סדירים כל 5 דקות, ואז חזר להיות לא סדיר.

במצב הזה הגעתי לפתיחה 5 והתפתחה לידה.

אם את קרובה הייתי מחכה ל5 דק' בין הצירים

לק"י

בהריון האחרון קרה לי כמה פעמים שהיו לי צירים כמה שעות, ואז הם נעלמו לגמרי.

וצירים צפופים.

נסענו ואני בחדר לידה ב''ה

בשורות טובות בע''ה וגמר חתימה טובה לכולם❣️

ובידיים מלאות

בבריאות ובשמחה

גמר חתימה טובה

איזו מתנה מתוקה לשנה חדשה

מתרגשת איתך ומתפללת

וואי היה חלום ב''ה!

איזה מהממת שחשבת עלי ❤️

ב"ה!!

לק"י

או שילדת לפני?

לק"י

פירטת לרב את כל הפרטים שצריך- האם יש בחילות/ חולשה וכו' כאשר את לא אוכלת/ שותה, המוגלובין/ ברזל נמוכים וכו'?

אני שנה שעברה הייתי שלושה שבועות לפני התל"מ וצמתי ב"ה עם הנחיה מתי לשבור את הצום. וב"ה לא היה צריך.

תתכונני טוב, מיץ ענבים טוב לשתות לפני הצום, תנוחי במזגן, אל תתרוצצי, תכיני מראש דברים לילדים אם יש/ שבעלך יטפל בהם בצום.

שממחקר מקיף על לידות ביום כיפור, לא מצאו לידות מוקדמות בגלל הצום בהריונות תקינים. אז זה מעודד.

אפשר לשאול רב מתי בדיוק לשבור, או לשבור כשמסוחררים או מתחילים צירים

בצום אחד (בהנקה) שניסיתי למשוך- התעלפתי.

למזלי הצלחתי בכוחות אחרונים להכניס את השובבון למיטת תינוק ומאז אני לא זוכרת כלום עד שבעלי חזר ומצא אותו צורח ואדום מבכי ואותי "ישנה"

וכמה שנים אח"כ בהריון, ניסיתי גם למשוך ובסוף הרגשתי כ"כ כ"כ רע ששתיתי את השיעור הכי קצר שמותר (אם אני לא טועה כל 3 דקות)

לקח לי שעה וחצי של כל 3 דקות עד יכולתי לרווח ל5 ואז ל9 כפי שמומלץ.

וכל זאת למרות שהרב הזהיר ואמר שעדיף לשתות שיעורין כל 9 דקות ולנסות להימנע מהסיטואציה של 3 דקות.

אז אני יודעת שאני רק מוסיפה לחץ ואין לי מדד מדויק לתת כדי להרגיע,

ובכל זאת נראה לי חשוב להבין את המחיר כשלא תופסים בזמן וסובלים ולא שותים.

אם עד היום לא יצא לך לשתות לשיעורין, אז קחי בחשבון שכשהגוף בצום וחלש מאוד, לוקח המון המון שיעורימים ועם ההפסקות זה יוצא זמן ממושך כדי להתאושש.

כלומר זה כן סוג של המשך של הצום מבחינת ההזנה, חשוב להבין את זה, זה לא שאת שותה שתי כוסות מים כמו כשפותחים את הצום.

כלומר אם את מתלבטת עשר דקות לפני סוף צום זה סיטואציה שונה מאשר 5 שעות לפני סוף הצום כשאת צריכה לקחת בחשבון גם איך לנהל את ה5 שעות הבאות..

הבת הגדולה שלי תהיה אתי בעז"ה ותעזור לשמור על השובבון

ואת צודקת עם לא להחמיר

פעם החמרתי עם עצמי בהיריון והנקה ביחד ואחכ הרגשתי זוועה

ועבר חלק.

כמובן עם הרבה מנוחה, אבל לא זכור לי כקשה במיוחד.

וממה שידוע לי רוב הנשים עם הריון תקין אין בעיה שיצומו.

לשבור אם את מרגישה צירים או עם את בחולשה קיצונית

וקיבלתי אותה הנחיה כמו שלך, בפועל צמתי רגיל ולא היו צירים בכלל כל הצום (כשלפני זה היו לי מלא צירים כבר חודש, וגם אחרי זה היו מלא צירים עד סוף תשיעי) בעצם אולי לקראת נעילה היה איזה ציר אחד.

בסוף ילדתי בחודש כסלו בשבוע 39.

רוצה לומר שבעזרת ה' אפשר לצום ושיהיה בסדר. אם את בדרך כלל צמה בקלות וגם בדרך כלל אין לך צירים מוקדמים אז הגיוני שהכל יהיה בסדר, תהיי בקשב לגוף ואם מתחילים צירים אז תשתי שיעורים.

בין חודש שישי לחודש שמיני.

אם בדרך כלל את צמה בסדר, ואין לך צירים מוקדמים, אז אין בעיה להתחיל לצום רגיל.

כמובן לשים לב ואם מגיעים לשלב שצריך להתחיל לשתות.

לא יודעת איך לזהות מתי צריך. כדאי לקבל הנחיות כמה שיותר מדוייקות.

לא הספקתי לכתוב לך לפני הצום אני לפני כמה שנים הייתי בשבוע 36 להריון.

נחתי כל היום, לא זזתי מהמיטה, בעלי טיפל בילדים לאורך כל הצום, ילדתי בשבוע 38

היה ממש בסדר ב"ה

הקטנצ'יק היה מתוק והגדולים שהתחלפו עזרו ממש

רק בנעילה הייתי אתו לבד בבית והוא היה ממש בסדר

נחתי הרבה לידם ולא הייתי צריכה לשתות לשיעורין.

תודה לכולכן, בידיים מלאות ובקלות לכולן!

כי זה בעייתי למצב שלי כרגע עד שאפגש עם מרפאת היריון בסיכון בבי"ח ועדיין לא מצאו לי תור.. אם למישהי יש תובנות בעניין הזה אשמח לשמוע..

אבל שאני הייתי צריכה מרפאת הריון בסיכון, רופאת הנשים שלי הפעילה לחץ שיקבלו אותי דחוף

אם לא אצליח לקבוע אז אתייעץ אתו

או שאת יכולה לנסות לקבוע תור לרופא הריון בסיכון דרך הקופה?

צריכה לתכנן לידה