לפריקה עמוקה......
מאיפה להתחיל? בעל פוסטראומטי, דכאוני, לא קם בבקרים, בקושי עושה דברים.
בעיות פרנסה בעקבות כך (איחורים לעבודה, עימותים מדי פעם... לא שרד אף עבודה לאורך שנה וחצי)
תקופות אבטלה, תקופות דכאון וקושי. אני משתדלת להיות בשבילו אבל הוא פורק עלי תסכולים. היה בטיפול, עזר חלקית אבל העלה את רמת התסכולים. לפחות כבר לא בדכאון יומומי.
הלכתי גם לטיפול. ייצבנו יחסית את הזוגיות. למדתי להיות גם בשבילי. נולדו כמה ילדים חסד ה'!!!
עבור רובם הייתי צריכה להלחם שיבואו לעולם.... כי ילדים לא מעניינים אותו ובכלל הוא בתפקוד נמוך, הכל קשה מדי, גדול עליו, מסובך מדי (דפוס מהבית 
אמא ואחים שלו גם ככה).
אם תסתכלו עלינו מהחוץ אולי נראה משפחה יחסית נורמלית. אבל באמת אנחנו לא מצליחים....
הילדים הקטנים לא מתקלחים בכל יום, רחוק מזה..... רק לשבת זה קבוע השאר תלוי כמה הצלחנו לא לשקוע.
בגדים כן משתדלים להחליף כל יום... לפעמים אם נשאר נקי מרשה לא להחליף. בעלי לא מצליח לקום לתפילות של הבקר... זה מוקדם מדי בשבילו... מגיע לעבודה מעביר כרטיס בהמשך יוצא להתפלל. בשבת לפעמים קם לפעמים לא. ארוחות משתדלת שיהיה פעמיים ביום מבושל צהריים בערב. לא תמיד הכי עשיר.... לפעמים ארוחות פשוטות מאד. למשל אתמול לא הרגשתי טוב ואכלו פסטה לארוחת צהריים..... הבית לא תמיד מסודר. גם לשבת בעלי שוטף לרוב חלקי ולא יסודי, אני על שאר הדברים, לא יכולה גם על זה. בערבים שוקעים למסכים ... אין לנו כח לדבר בכלל.... ישנים מאוחר מאד. קמים בשעות לא מוקדמות (כן מגיעים לעבודה ומסגרות שצריך). ההרגשה שלי היא של שקיעה....
בעיקר שבעלי שוקע.... ולא רוצה להתחיל לקחת על עצמי עוד ועוד כי יודעת שזה רק ייאש אותי אז מורידה סטנדרטים....
אז לא תמיד בבית שלנו ריח טוב כי לפעמים לוקח יומיים שלוש להעמיס מדיח.... השירותים מנקים מדי פעם אבל לא אקונומיקה כל יום... אני קצת ארגנית ובעלי אגרן טילים הבית מלא חפצים שמתבלגנים ולא יכולה כבר להשתלט על הכל כל יום.
כן אני מציגה תמונה קצת שחורה סהכ יש בית יפה כשהוא לא מבולגן..... וילדים שסהכ מקבלים חום אהבה והשגחה יחסית גם שהם שובבים עושים שטויות לפעמים. אבל כן בדברים שכתבתי אנחנו "לא נורמליים" ואין מה לעשות.....
זהו רוצה לבכות ולישון ודיייי.
אה, ואין לי פה חברות אמיתיות הכל שטחי.
אולי יעניין מישהי..
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)