הוא צריך בת זוג שתפיג לו את הבדידות. בשונה מאיש ההלכה שהבדידות שלו היא יותר צורך טכני ופיזי בעזרה.

לא קראת את הספר?

ואגב, שמעתי שהרב סולובייצ'יק בעצמו החליף מתישהו את האופי שלו מאיש האמונה לאיש האמונה ובחזרה (כמדומני כשנפטרה אשתו). משהו כזה... כך שההקדמה למסה ההיא לא מדויקת ביחס לכל חייו המופלאים של הרי"ד

יש ב”ה חברים טובים אבל משהו חסר, משהו שיותר מהותי מקשר עם חברים/אחים/הורים.

תחושה של בית ושייכות

המחשבה שהזמן עובר, ובינתיים אני לא אמא

רציתי משפחה גדולה...

וגעגוע לתחושה של אהבה. 

זה קצת כמו לשאןל מה עיקר תחושת הקושי במציאןת ללא בית מקדש ושכינה -הכל.

הכל תפל

יש עניין להיות מודע לרגשות השונים שהחוויה מעוררת אותנו ובכך שלא הכל יהיה סלט בראש.

באלי לומר גם שכדאי גם להיות מודע לרגשות הפחות פופולארים - קנאה, תאווה, בושה וכו'

מודעות ריגשית היא דבר חשוב

ברגע שאדם נמצא בבליל רגשות הוא יכול להרגיש חוסר אונים כי הוא לא מבחין איפה זה יושב עליו. ברגע שאדם מה מניע את הרגשות שלו אז רוב הסיכויים שיהיה בחוסר שליטה ביחס אליהם.

*ברור לי שלא התכוונת לסתור את זה אבל ביחס לדבריך רציתי להתייחס לכך.

משהו בהוויה של הדייטינג בגילאי 26 כבר נהיה מאוס, רפטטיבי. זוכר מסיבות אירוסין של חברים שהתחתנו בגילאי 19-21 שהכל היה כל כך מתוק.

בגילאים שלנו אנשים מתחספסים, היציאה השבלונית לדייטים וההתפרנסות לעצמך, ההישארות ער עד מאוחר והיעדר ההקשר פועלים איזה אפקט שאני מרגיש שהוא מנוול עוד הרבה תחומים אחרים שראויים להיות רעננים.

לא שאני חושב שלהתחתן בגיל 19 ולפני צבא זה אידיאלי, אבל לפחות יש שם רעננות של פוטנציאל ואמון משותף בצמיחה. אפשר לזהות בחבורה מקילומטר כיום איזה חברים נשואים ואיזה לא, ולא רק בגלל הכרס.

בקצרה:

שייכות ומגע חסרים מאוד

לדעתי גיל 26 זה אזור הגיל האולטימטיבי להתחתן (אצל בנים). נכון שיש פחות את הרעננות והאמון הטבעיים והיפים שאתה מתאר, אבל אתה מרוויח את זה שאתה מודע יותר לעצמך (וכן היא. בהתאמה גילאית), וממילא הבחירה שלמה ומודעת יותר, וזה נותן תחושה שאין בחתונה בגילאים הצעירים יותר.

מתישהו בגיל מאוחר יותר מתחילות הבעיות האמיתיות של הרווקות המאוחרת, שם אתה מרגיש שאתה יותר נלחם מלחמות הגנה מאשר בונה את עצמך. גם משם אפשר לצאת מחוזק כמובן, אבל זה הרבה עבודה.

בכל אופן, גיל החתונה נקבע משמיים (למי שעושה את שלו) בהתאם למשימות שה' רוצה מהזוג, ברווקות ובנישואין.

בוורקות ישנם הרבה קשיים,

 בדידות, 

חסר למי לתת, 

חסר להשפיע ולקדש שם שמים

חסר ילדים לגדל. 

אני חושב שאפשר לסכם את זה במשפט אחד , חסרים חיים מלאים כדי שנוכל להופיע שם ה' בעולם. 

לכן גם אין כמעט משהו שבו אני אומר לעצמי "פה לא מפריע לי שאני רווק", כי גם אם טוב לי בקצת דברים כרווק (נניח שאני ישן בלי הפרעות בד"כ), אני רואה את זה כטוב שנובע מדבר שלילי, ולכן זה גם מפריע לי.. אבל אני שמח שזה ככה כי פעם כדי לא לסבול הייתי מתמקד בטוב וביתרונות של הרווקות ומדחיק את הרע והחסרונות ובגלל זה לא הייתה לי מספיק מוטיבציה להתקדם במה שצריך.

אגב, לא ממש קשור לשרשור, אבל עלתה לי מחשבה שההבדלים במה שקרה לארבעה שנכנסו לפרדס אולי קשורים/מתבטאים במקום הנפשי של האהבה הזוגית בתוכם.

כולם הרי היו חכמים גדולים ואנשי מעלה, אז למה רק ר"ע יצא בשלום?  

רק אצל ר"ע הייתה עם אשתו אהבה עליונה ואחדותית שהורגש שהניגודים הם רק התפרטות שלה, ובזכות זה הוא הצליח לתפוס נכון גם את התפרטות האחדות האלהית (אולי אני לא מדייק במושגים. אבל העקרון).

ולכן הוא גם הדגיש לחבריו מראש "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים"- אמנם השיש הטהור צלול כמים, אבל בפנימיות זה משהו אחר. ככה אתם אל תדמו את מה שאתם רואים לחוויות ותפיסות שאתם מכירים, ובפרט לעניין האהבה הזוגית, כי אז לא תבינו נכון (הוא ידע שהם לא חווים ורואים את האהבה הזוגית כמותו). תנסו כמה שיותר לבוא בהקשבה פסיבית ופתוחה לגמרי.

לאחר, לעומתו, הייתה שייכות נפשית לאהבה עליונה כמו של ר"ע, אבל בפועל לא הייתה לו אהבה כזו, ולכן הוא טעה בעניין מיטטרון. לא הייתה לו חוויה נפשית של אהבה זוגית ברמה הנדרשת כדי לקבל ממנה משל "נפשי" מספק על האחדות האלהית שכן היה לו את הפוטנציאל לתפוס אותה. וכשיש פוטנציאל לא ממומש, כשיש שייכות לעניין ואתה לא מצליח לממש אותה, התוצאה היא לא מוות או שגעון, אלא הליכה לצד השני- כפירה (אפשר גם לקשר את העניין לזה שאביו הקדישו ביום מילתו ולא הייתה כוונתו לש"ש, לעניין של הפרוצה- נפילת האהבה, לעניין של רכיבה על הסוס לפני בית קה"ק- מקום האחדות השלמה).

בן זומא הציץ ונפגע. נטרפה דעתו, אבל הוא לא קיצץ בנטיעות כאחר, משום ש"עדיין בן זומא מבחוץ", כלומר הוא לא מספיק שייך להשגה הזו, ולכן אין חשש שיבין משהו לא נכון. כאדם שרואה מרחוק משהו מעורר השתאות ומסתנוור מחיצוניותו וקורס. "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו".

בן עזאי הציץ ומת. "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו". כואב לה' על שבן עזאי החסיד עשה משהו שגרם לו למיתה. למרות גדולתו העצומה של בן עזאי, לא היה עליו להיכנס.

דרגתו ומקומו של בן עזאי היו שהוא יכול להגות בתורה יומם וליל בלי להרגיש חסרון באהבת אישה (המדרש בשיה"ש רבה. אגב, גם שם הדרשה קשורה למים, על הפס' "מי מדד בשעלו מים").

זה מראה שבניגוד לר"ע (חמיו), שרואה גם בעוה"ז השתקפות של האור האלהי העליון (שיה"ש קודש קדשים), וממילא אין סיבה ואף אסור לוותר עליו, בן עזאי נמצא במקום אחר, מקום של התעלות לרוחניות שמעל העולם ופרישה מהעולם. דרגה כזו לא תעמוד בפני הכניסה לפרדס, היא תחשף לאור הגדול ומיד תידבק בו ותפרח מהעוה"ז, שבו היא לא רואה את האור הזה (רש"י- הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור ואעפ"כ אי אפשר שלא ימות משום שנאמר כי לא יראני האדם וחי).

אבל ר"ע, בגלל שעלה בשלום (גרסת התוספתא), כלומר מתוך תפיסה שלמה של העוה"ז ומתוך ואהבת שלמה לאישה, גם ירד בשלום.

אולי זה קשור גם למשנה בידיים למחלוקת על שיה"ש וקהלת.

ברווקות.לא?

טוב היות האדם לבדו כתוב

רצון לבית, מקום בטוח, חוסר בנפש, לאהוב ולהיות נאהב/ת

וכל מה שכתבו...

ובעיניי כמה שכמובן לא מתחתנים בגלל הסביבה ולא חיים את החיים ע"פ הסביבה, בסוף כן גם יש קושי עצום בלא להיות מותאמים לסביבה, לנורמליות ולתכתיבים החברתיים.

מצד אחד זה טוב שהנורמל זה כן זוגיות ומשפחה וכו', מצד שני מי שלא בתלם הזה מכל סיבה שהיא, אין לו מקום בחברה הכללית ובפרט הדתית ויש תחושה מסוימת שנובעת גם מזה וגם מעוד דברים של חוסר במשמעות אמיתית וזה לא משנה אם עסוקים בדברים משמעותיים אחרים... (ותמיד אפשר להוסיף את כל החסרי טאקט)

לעשות…

סתם.

נשמע ציני

אבל זה באמת ככה.

מרגישה שקופה ובלי אמונה אמיתית שזה באמת יכול לקרות לי יום אחד

בדידות שאין מי שבאמת יבי אותך או ינסה. וגם הקושי הוא בלצאת לפגישות או לחכות להצעה ואז אתה תוהה לעצמך כמה המסע הזה יהיה ארוך

אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתחתן כדי לתת ולהוסיף טוב, או כדי לקבל

מרגישים את זה שונה

גם לרצות לתת שאין לך למי זה כמו צמא, אבל אחר

מצטרפת להרמוניה בשאלתה כדי להבין יותר.

ורק אומר שעלתה לי מול זה זו המחשבה שאנחנו לא פועלים רק עם מידה אחת במערכות במציאות, ובפרט במערכות יחסים, אלא עם מכלול שילובי המידות (מה שאנחנו פוגשים לאורך ספירת העומר).

ובהקשר הספציפי של נתינה, חלק מהעניין הוא הלמידה להשפיע על האחר גם מתוך הקשבה ליכולת ההכלה שלו ולכלים שלו. ואפילו יותר מזה, להקשיב לרצון שעולה ממנו כדי להיות מדוייקים יותר.

צריך שם יכולת התגמשות ותנועה דרך מכלול המידות המתגלות במציאות באופנים שונים.

מכיוון שזכיתי שגמלו איתי חסד התחדד לי ההבדל.

נראה לי שניתן להבין את הרעיון מהמקור המפורסם בנושא בדברי הרב דסלר:

"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"

כלומר על ידי הנתינה וההשקעה באחר האדם מרגיש שהשני חלק ממנו ולכן אוהב את עצמו בזולת. העניין הזה מצוי הרבה בקשר של הורים וילדים ובפרט ההתבטאות השלילית של תוצאות הנתינה.

אני התייחסתי יותר בהיבט של הנותן, אפילו בלי להיכנס לצד המקבל כי זה אולי פחות רלוונטי לנושא מצד התוצאה, אבל ייתכן בהחלט שחוסר ההתאמה למקבל קשורה לגישת הנותן.

ואם כבר הזכרת את המידות של ספירת העומר, הקשר הזוגי עיקרו אינו החסד אלא הקו האמצעי…

אז כנראה שיש לך חלל כזה ורק אתה יכול למצוא אותו.

לדוגמה אני לא מרגיש שיש לי חלל כזה, לכן השאלה הזו לא מעסיקה אותי (בעבר זה כנראה יותר העסיק).

השאלה איפה החלל הזה פוגש אותך.

יכול להיות חוסר טכני אבל מבפנים האדם שלם

קח לדוגמא אדם נכה, הוא יכול להגיד שיש לו חוסר ממשי, חוקי המשחק לא הוגנים עבורו. אבל הוא יכול גם להיות שלם עם ה"חוסר" הזה. להבין שהכל מכוון ויש סיבה ולחפש הזדמנויות לממש את הטוב שבמצב.

אף פעם אין מושלם במציאות שלנו... תמיד יש משהו שאנחנו צריכים להשלים אנחנו.

תנסה להגדיר את שני החללים האלה, מה כל אחד רוצה שימלאו בו. ואז נוכל לדבר מה אתה ממלא בעצמך ואז היא.

עקרונית, נראה שכל מה שקשור לעצמך לבדך צריך שאתה תמלא בעצמך וכל מה שלא תלוי בך כלל - שמישהי תבוא ותמלא אידך זיל גמור.

משמח מאוד!! בניין עדי עד הצלחה וכל הברכות!💓

שמע זה הדבר שהכי משמח אותי. כאילו המשיח הגיע!!!!!!!!!!!!!!

שפע ה' וחסד ה' בכל יום. תנצל א הטוב ואל תתעלם ממנו. זה לא ברור מאליו. גן עדן בעולם הזה

תלוי בך

השני שך ושהו. לא מסובך

העיקר זה להיות עם מישהי ולהגיע איתה למרחב אינטימי שתהיו בית אחד עבור השני.

אם הסנטר או האף שלי טיפה עקום או מה אבא שלה עושה זה פחות משנה ולכן לא משנה באמת איזו אופציה תבחר.

תדמיין מישהי שאתה רוצה לשבת איתה על כוס קפה בבוקר ביום שישי, זהו, לא צריך יותר מזה ;)

ממש בחודשים האחרונים התובנה הזאת נפלה לי, באמת שום דבר לא משנה בלי זה, יכול להיות לך הכל מהכל, אבל בעצם אין לך כלום, ומנגד יכול להיות בחור שאין לו רבע מהדברים שיש לך, ועדיין יש לו כל כך הרבה רק כי הוא נשוי.

תובנה כואבת שכזו

יש את הודיה דוידוביץ באיזור יד בימין. שווה את ההשקעה!! אחת האלופות והמקצועיות! למדה רציני באוניברסיטה..

הדבר הכי מועיל זה לשמוע שיעורים על זוגיות של רבנים ורבניות.

מטפלים בדר"כ יכולים לעזור ברמה הפרקטית, וברמה הפנימית והשכלית העזרה שלהם שוות ערך לשמיעת שיעורים…

יעל אמיתי

שרה אלטר

צילי גיגי (מושב אורה)

כל אחת שונה מחברתה אם תרצי אוכל לשלוח בפרטי טלפונים שלהן ותבררו עם כל אחת אם זה מתאים

לאחרונה תאמת אני מופתע ממש לטובה מבנות שיודעות לספר על חברות שלהן, אז שאפו בנות תמשיכו ככה!

אני זוכר ממש בתחילת הדרך דיברתי עם חברה שהתלהבה ובסוף אמרה "נו תצא איתה". תודה באמת.

היתה גם אחת אמרה בנוסף להכל "היא יפה", וואלה שתשלח תמונה חחח

שהיא מאחלת לאח שלה כזאת בחורה?

הייתה גם משפחה.

למה לרדד?

וזו בדיוק הנקודה שלי - אתן צריכות להבין שהתכונות שעושות אותה לחברה טובה שלך הן לאו דווקא התכונות שהבחור מחפש באשה.

אם היית מבררת על מישהו והבחור היה אומר לך שהוא נהנה לשחק איתו כדורסל - זה היה רלוונטי בעיניך? 

שהוא אחלה אדם, לרצות שיהיה משפחה שלך כן אומר. מן הסתם יש לו מידות טובות.

תפרטי את המידות שלה, מיהי ומהי. לא דברים מעורפלים ולא קשורים לנושא. 

למה היית רוצה שתהיה גיסתך? מה מיוחד בה?

שאם אתה מביע ביקורת ביחס לגישה מסויימת שאתה מזהה אותה כלא נכונה

שתקבל בהבנה שגם הגישה שלך יכולה להיות חשופה לביקורת.

אחרת, לא נראה לי גם שיש כאן חופש מחשבתי, מה שמאוד נצרך לחשיבה ביקורתית.

כי היא שווה, ולא מתייחסת לשאלה אם היא מתאימה?

בירור בא להבין אם הדמות מתאימה לי, לא האם הדמות היא אדם טוב.

בכלל, זה הדבר הכי חשוב לזכור בכל תקופת החיפושים לדעתי:

אנחנו מחפשים בת זוג מתאימה, לא בהכרח את הכי טובה, ממילא פסילות לרוב יהיו כי אין התאמה ולא כי הם פחות טובים ממני.

אבל אם החבר/ה עפים על מי שהם מדברים עליו זה מקסים וחמוד

החבר או החברה בעיקר צריכים להעביר תוכן בצורה אמינה,

אבל חלק מהתוכן זה איך אתה מנגיש אותו, אם איזה טונציה אתה אומר אותו.

אני עושה בירורים בשביל לדעת שהמידע שקיבלתי בהתחלה אמין ואני הולכת לפגוש אדם נורמלי.

בירורים מבחינתי זה לא בגלל חשד כזה או אחר, אלא בגלל שבאמת אי אפשר להכניס בנאדם לתוך שבלונה של כרטיס ולהבין שזיהית משהו משמעותי.

בירורים זאת אפשרות לקבל רושם יותר חוויתי לפני שעומדים להפגש ואז לראות אם זה הכיוון או לא.

אם מישהי סתם זורקת כמה מילים להגיד שהיא עפה על חברה שלה ובשאר העניינים היא אומרת דברי טעם, זה כזה עקרוני? נראה לי שגם אתה תסכים שלא.

אם היה מגיע מתנדב לחלק עוגות במחלקה, וזו לא היתה העוגה שאתה הכי אוהב, היו לך טענות?

אז רק מזכירה לכולנו שכל נותני המידע בשידוכים... הם מתנדבים...

ויתכן שגם השקיעו מאות שעות!!! כוחות נפש!!! מאמץ מנטלי נפשי ופיזי בהתנדבות הזאת

מבינה שאולי זו היתה **הצעת ייעול** ולא ממקום של תלונה, אז אם כן שיהיה בהצלחה.
ורק הזדמנות להזכיר לכולנו להגיד תודה לעונים! ולבוא מעמדה שמתאימה לשיחה שבה עוזרים לך בהתנדבות גמורה.

לפעמים אני יכולה להשקיע חצי שעה עד שעה ואפילו שעתיים במענה לבחור שמברר על חברה... 

ומרגישה שהוא חושב שאני חייבת לו משהו

ועוד לפעמים יש לו החוצפה להגיד "זה לא מה ששאלתי" או כל מיני טיעונים שונים ומשונים... ממש מתסכל ופוגע. אני לא בחקירה משטרתית.

נשמח שתגידו תודה על הזמן שהקדשת ותודה על כל פיסת מידע!

כמות הנזק שחברה יכולה לעשות היא בלתי נתפסת.

נתקלתי כבר בכמה שפשוט חיבלו בפועל בחברות שלהן. מקווה שזה היה בשוגג ולא במזיד. 

"היא חיננית" "אסרטיבית"

וחייב להסכים עם "היא מהממת" או "מקסימה"

בטוח שיש עוד ששמעתי פשוט כרגע לא עולה לי, כשיעלה אכתוב.

ועכשיו כשאני חושב על זה, חלק מהדברים אכן רלוונטיים כדי להבין שזה לא זה..

וגם חייב להגיד שאף פעם לא "ביררתי" אני סולד מעצם הרעיון, פשוט כשמציעים אז זה בא עם כל מיני תכונות של הבחורה וכו

מה יכול לצאת מהחוסר וודאות? או רע או טוב.

תחשוב על הסיטואציה הכי גרועה שיכולה לצאת משם, ותהיה שם כמה רגעים, תן לזה להכות קצת ותנסה להבין איך אתה מתמודד עם זה עם כל איך שזה גורם לך להרגיש וכו' זה עוזר להבין שזה לא כל כך נורא כי בסוף על הכל מתגברים, סתם דוגמא שהייתה לחבר הסיטואציה הכי גרועה שהייתה לו זה שיפטרו אותו מהעבודה, אמרנו אוקיי..בוא נתמודד לא נברח, יפטרו אותו ואז מה? קצת קשה לא נעים אבל אפשר למצוא עבודה בתחום, ב"ה לא חסר, אז גם אם יפטרו חלילה, העולם לא קורס וכו וכו..ואם זה טוב אז ברכה.

אגב גם הרע ברכה רק במלבוש לא כל כך יפה. בהצלחה דוד

כהסרת הספיקות, אומרים חז"ל.

זאת אומרת, שההתנדנדות הזו בין שני הקצווים (כן? לא?), אינה פשוטה

ולא עושה כל כך טוב...

אולי באמת לחיות את היום. לא לחטט בעבר וגם לא בעתיד.

איך אומרת הרבנית פישר? לסגור את המוח!

ולזרוק את עצמנו על השם;. ולהאמין שהוא באמת יודע מה טוב

ולסמוך עליו שמה שיהיה, זה הכי טוב.

לא תמיד זה קל אבל כך צריך לחשוב יהודי. זו צריכה

להיות העבודה.

ואגב, איני א ומרת זאת ממרום כסאי. אוי, כמה קשה לי עם זה...

אבל שכלית יודעת שכך זה צריך להיות; שההתקשרות 

לקב"ה צריכה להיות בכל פרט ופרט בחיים. לא מספיק

לשמור מצוות ולהתפלל 3 פעמים  ביום, ובין לבין

לחיות כמו כל אדם בגלובוס.

מי מאזין ומקשיב ומכיר אותנו הכי טוב?

רק הוא.

לא?

ביום שנמצא מי הראשון שכתב את זה (או את הטקסט בו זה נאמר לראשונה) אז באמת תהיה שמחה גדולה כי הספק ייפתר 😀

זה גורם לי לבכות ברגע

החיים לא פשוטים ומציבים אותנו לצערנו או לשמחתנו בפני מצבים של חוסר ודאות.

אהבתי שהוזכרה פה הנטייה לפסימיות שזה גם עניין שחשוב לתת עליו את הדעת.

גם להבין שהיציבות זה משאב חשוב זה גם אחלה אמירה שאפשר להוציא מפה. באמת ישנו אתגר להשיג יציבות בתוך חוסר הודאות.

ובאמת אולי יש כיוון למצוא את הניצוץ הטוב שבחוסר ודאות, גם זה כיוון יפה.

וכן, מותר לשנוא ולבכות ולפרוק.

בכל אופן, כדאי לחשוב מה עושים עם זה

חוסר ודאות באמת קשור לפיתוח פרשנות אישית. אפשר לתת המון פרשנויות למציאות חסר ודאות והפרשנויות יהיו כמובן חלקיות במידת מה.

איך בונים פרשנות מעצימה? אויל זאת שאלת השאלות.

פרשנות שיש בה גם תקווה ותנועה לכיוון מסויים וגם חיבור למציאות. אופטימיות זהירה.

לאורך היומיום

שנותנים וודאות לנפש

1. תזונה נכונה

2. תעסוקה מעניינת ומעשירה

3. ספורט באופן קבוע

4. קשר עם אנשים שעושים טוב

5. ללמוד וליישם תהליכים משפרי חיים באופן תמידי

6. לחיות בקצב מתאים ושלו

להשפיע.

חשיבה אם ומה צריך לעשות למול זה, שימת דגש על מה אני מכיר ויכול לפעול לפי זה, לקוות ולהאמין שיהיה טוב ולנסות כמה שאפשר.

שבע רצון בפעולות שלי מול אי ודאות ככלל.