עקרונית כן - אנחנו מכריחים לבקש סליחה. יותר מתוך טובה לילד שפגע, שתהיה לו הזדמנות לשוב בתשובה, מאשר בשביל הילד שנפגע (שבדרך כלל לא מוכן לסלוח, לפחות לא מיד).

לפחות אצלנו - לקטנים יותר בדרך כלל קשה יותר לבקש סליחה... אבל בעצם זה בעיקר אופי. גם קבלת הסליחה תלויה באופי. (בשרשור של @עוד מעט פסח בפורום המקביל דובר על אופי עקשן מול אופי מרצה - זה קשור גם פה...)

בעיקרון קל יחסית לדבר בבית שומר מצוות על הצורך בסליחה (משני הצדדים) בזכות הרעיון של חזרה בתקובה המושרש ביהדות,  ובמיוחד עכשיו, לקראת חודש אלול...

אני מבקשת להגיד דבר טוב על השני. בד"כ מוציא מהלופ של המריבה

אם התנגשו או דחפו בטעות אני מלמדת שאומרים סליחה, אבל לא מתעקשת

לא מכריחה שום דבר

מבקשת/ מכוונת אבל לא מכריחה

בסיטואציה של פגיעה (אמירה או מעשה פוגעני) אני מבקשת מהפוגע לבקש סליחה

בכל גיל

בסתם ריבים אני לא מתערבת בתקשורת בין הילדים

כדי שילמדו לבד להסתדר ולתקשר בצורה נכונה 

זה מרגיש לי מאוד מאוד מאולץ, והרבה פעמים הופך ל-'הנה, סליחה, עכשיו טוב לך???', שזה כמובן לא מה שרצינו. אבל אני שונאת להיות השופטת שאמורה להכריע מתי הסליחה היא אמיתית ומתי נאמרת רק כדי לצאת ידי חובה. אז אני לא מכריחה בכלל...

אז בגדול אני מצפה לתיקון. זה יכול לבוא בצורת סליחה, אבל לא רק.

דוגמאות לתיקון- חטפתי לו משחק, אני מביא לו משחק אחר, הרסתי מה שהוא בנה- אני אבנה לו חדש, העלבתי- אומר משהו טוב וכדומה (גם בזה יש לפעמים איזה אלמנט של 'עשיתי רק כי הכריחו אותי' וחבל לי על זה. הלוואי של חכמות ממני יהיו תובנות בנושא).

והאמת היא, שהייתי רוצה להיות האמא המצליחה אחרי שהמריבה נרגעת לדבר איתם עליה, לרדת לשורש שלה ולתקן- אבל אני לא. וזה מבאס, אבל אלה הכוחות שיש לי עכשיו.

אני אומרת שאפשר לבקש סליחה וזה יעזור לאח להתפייס, אני גם נותנת עוד אופציות (לבנית מה שפרקו, להחזיר משחק שחטפו ולבקש יפה) אבל לא מכריחה לבקש סליחה.

מה שכן, אנחנו מאוד משתדלים להראות דוגמא אישית ושהילדים ישמעו שאני ובעלי מתנצלים אם קרה משהו, אני אומרת להם סליחה אם קרה משהו ביני לבין אחד הילדים שמצריך את זה.

כנל גם עם לומר "טעיתי" "התבלבלתי".

חושבת שדוגמא אישית זה הכי חשוב כאן.

מה המשמעות לבקשת סליחה אם היא בכפייה?

חינוך לבקשת סליחה הוא בעיקר בעיקר מדוגמה אישית.

צער וחרטה אפשר לבטא גם במחוות גוף וזה הרבה יותר אותנטי מלומר סליחה כשהיא לא בלב שלם.

לפעמים ילד מתחרט על מה שעשה ועדיין לא בשל לומר סליחה וזה בסדר, זו יכולת שמתפתחת עם הגיל.

אני חושבת בדיוק כמוך וכבר שנים זה דיון בינינו. בעלי אומר שגם אם הם לא מתכוונים, הם מבינים שזו הציפיה מהם. כלומר זה לשם החינוך ולא לשם הפיוס באותו רגע.

(הילדים שלנו כבר גדולים יחסית, גילאי יסודי-תיכון וככל שהם גדולים זה פחות מתאים לדעתי)

חוץ מהלכריח.

בגיל חטיבה-תיכון זה ממש לא שייך לדעתי.

אפשר למשל לומר:

במקרה הזה היה ראוי שתבקש סליחה. זה לא בושה לבקש סליחה. אני רואה שממש קשה לך עם זה, מקווה שיום אחד תבין את הערך והתועלת של בקשת הסליחה ותצליח להתגבר על זה.

או: אני רואה שיש לך חסימה מלבקש סליחה.

בלי קשר לאירוע עצמו שקרה,

אפשר להרחיב על בקשת הסליחה והתהליך שאדם עובר עם עצמו וההרגשת ההקלה להיות "אחרי" ולדעת שהצלחנו לבחון נכון.

לטעמי צריך לשמור שחווית הסליחה צריכה להיות נקייה ואמיתית. גם אם לוקח זמן ותהליך של אדם עם עצמו ללמוד אותה. כשמכריחים מישהו מלמדים אותו לא להיות קשוב לעצמו אלא לציפיות הסביבה ובנוסף מלמדים אותו חוסר כנות.

גם מרחב ההודיה צריך להיות כזה. יש תודה של נימוס גרידא ויש תודה של צורך להביע הודיה, תחושת רוממות פנימית כלפי טובה שקיבלתי.

וחשוב לשמור על המרחב השני נקי כדי לאפשר לילד לחוות אותה. אם מכריחים אותו לומר תודה, סליחה בעצם עושים לו קיצור דרך ולא נותנים לו ללמוד את התחושה הזו.

זה קצת כמו הדיון על חינוך לתפילה. האם ילד שלא רוצה להתפלל האם להכריח אותו או לא.

יש הבדל בין לדרוש ממנו להגיע לתפילה, לבין להכריח אותו לומר את מילות התפילה.

האם בגיל חטיבה-תיכון תכריחי ילד לומר את מילות התפילה כדי שידע שזה מה שמצופה ממנו?

הוא יודע את זה היטב ככה שלדעתי עצם ההכרחה יש בה יותר זנק מתועלת.

אם זה מאוד ברור מה היה שם ומרגיש שזה נדרש.

כמובן שגם אנחנו ההורים מבקשים סליחה מהילדים.

תמיד אנחנו אומרים להם שהם מתנה אחד של השנייה והכי קרובים בעולם יותר מחברים, וכמה הם אוהבים דואגים שומרים אחד על השנייה. וכן, לפעמים רבים אבל תמיד צריך להתפייס

ואני לא מכניסה את זה להקשר דתי בכלל (ראיתי שעלה באחת התגובות). נטו כי אנחנו משפחה ואנחנו אוהבים מותר לכעוס אבל צריך גם להתפייס

ממני, שההורים שלי לא עשו את זה 

גדול שאנחנו לא בקשר כמעט בכלל כבר המון שנים בגלל שטות בגיל הצעיר. ולדעתי, בגלל חוסר הכוונה הורית מובהקת וגבולות בעניין

כשבגרתי כבר היו כמה נסיונות פיוס מצידי ללא הצלחה וככה זה נשאר

אבל כן מסבירה להם מה המשמעות של סליחה- ומנכיחה להם שעכשיו זה זמן מתאים לבקש סליחה

למה כי כשמבקשים סליחה אנחנו בעצם מספרים לשני שאכפת לנו ממה שהוא מרגיש ושאנחנו מצטערים שעצוב לו עכשיו בגללנו (בכוונה או פחות בכוונה ...)

וכל אחד מאיתנו כשעצוב לו מה שמשמח אותו זה להרגיש שאכפת ממנו. ושרוצים שהוא יהיה שמח.

בעיני לשנן את המשמעות ולעזור להם לזהות מתי הזמן המתאים לבקש סליחה זה יותר חשוב מהמילה עצמה אם נאמרת רק מהפה לחוץ

האח הנפגע.

וזה חמוד לראות איך האח הפוגע מנסה להביא לשני איזה משחק שלו, איזה חתיכת ממתק או משהו...

אבל כן, אני הרבה פעמים 'מכריחה' לבקש סליחה, ברור שזה לא מעומק הלב, אני גם לא מצפה שזה יהיה מעומק הלב, אבל לבקש סליחה זה איזשהו שריר שצריך לאמן אותנו להשתמש בו, גם כמבוגרים מאוד מאוד קשה לבקש סליחה. 

אני רואה איך כשמוציאים את המילה הזאת מהפה משהו במפלס הלחץ (בעיקר של הפוגע) יורד, זה נותן לו איזשהו נקודת מפלט כי כשגוערים בילד אוי ואבוי! למה עשית לה ככה?? וכשהוא באמת אשם, אין לו איך להגן על עצמו. אני גם אומרת לתת חיבוק ונשיקה ואז שניהם מחייכים. מכריחה זה לא נשמע טוב, אבל כן עומדת על זה. 

בגדול, רוב המריבות אני משתדלת לא להתערב, שיתמודדו לבד. אבל כשיש משהו מובהק של חוסר צדק, או משהו לא פרופורציונלי אז נכנסת.

בראשונה שני הגדולים רבו, ביקשתי שיבקשו סליחה אחד מהשני ולאחד מהם היה ממש קל לבקש סליחה. הבנתי באותו רגע שבשבילו זה מיותר לחלוטין. זו סליחה ריקה מתוכן.

במקרה השני, אחד הקטנים פירק בטעות לאחותו הגדולה. אמרתי לו שיגיד לה "סליחה, זה היה בטעות" אבל היה לו ממש קשה. אני התעקשתי כי רציתי שיפנים שגם אם זה היה ללא כוונה והוא לא אשם, צריך לבקש סליחה. 

ולא שבאמת הוא מבקש מהלב אלא כי אמא "הכריחה".

חובה לתת חיבוק ונשיקה ולהגיד סליחה ואפילו גם אני אוהב אותך

אפילו שזה לפעמים מהכרח זה יוצר הרגל טוב, עכשיו אולי הראייה שלהם את המציאות לא רחבה אבל כשיגדלו יבינו את המעלה של סליחה וערבות הדדית בין בני המשפחה

כן מציעה

חושבת מה אפשר לעשות עכשיו

ומה לעשות שלא יקרה שוב.

(אבל כשאני חושבת על זה לעומק

יש אנשים שממש קשה להם לבקש סליחה

גם מבוגרים, מענין אם זה קשור אחד לשני..)

פעם ראשונה בערך חודשיים

פעם שניה - חודש

שבוע בהתחלה

לאחרונה היו לי כמה ימים מאוד הורמונליים וטיפה הכתמות, מניחה שזה סוג של מחזור.

בכולם הייתי על הנקה מלאה

והיו רק הכתמות קלות

(התקנתי אחרי מקווה- כך שלא נאסרנו אפילו)

אקמול זה לא רק לחום. אם תינוק סובל אני בעד לתת, אין סיבה שיסבול סתם.

ויש גם משחה לחניכיים שעוזרת, טיג'ל או ג'נג'יג'ל, לא זוכרת בדיוק.

ולמה לך היום אפשר להביא נשכנים שהיו במקרר או במקפיא או דברים כמו חתיכות של גזר שאפשר לנשוך וזה יקל.

יש לנו משחה אבל היא לא מספיק עוזרת אולי פעם הבאה באמת אתן לה אקמול

ולשים קובית קרח בנגיסון סיליקון (זה ששמים בתוכו פירות)

יש משהו מומלץ? עוד לא יצא לי לקנות כזה

מנסיוני יותר יעיל ויותר נעים לתינוק למצוץ

תפילת ראש חודש עם הלל מוסף, אם יש לי אפשרות.

לא יותר מידי.

נוהגים לא לגזור ציפורניים.

קבוע בראש חודש אני נזכרת שצריך לגזור ציפורניים לילדים, ואז בעלי מזכיר לי שראש חודש.

לק"י

נראה לי שסריגה/ תפירה

משתדלת להגיד הלל

אם זוכרת לא לכבס 😅

אם מצליחה אז ארוחה קצת יותר חגיגית ומושקעת מהרגיל (בתור ילדה זה היה אצלנו יום של צ'יפס ונקניקיות שאהבנו ממש, מקווה להצליח ליצור איזושהי מסורת כזאת גם בבית שלי)

וופל בלגי/ בלינצס.

אתמול הכנתי סופגניות היתה ממש חגיגה

מעדנים מיוחדים (דנונה , מילקי) בשגרה אנחנו לא קונים. רק בראש חודש

ממש מקפידים בזכות בעלי לעשות סעודת ראש חודש בשרית ואם לא בשרי אז חלבי שווה

ההפתעה לילדים

הפתעה טעימה בבוקר- לפעמים משהו מיוחד קנוי ולפעמים מכינה בלינצ'ס או משהו בסגנון..

סעודת ראש חודש- הולכים למסעדה או קונים אוכלים איפשהו בחוץ

לפעמים אם אין זמן לצאת מזמינים משהו טעים לבית

והיו פעמים שהכנתי משהו חגיגי בעצמי

לק"י

פעם פעם הייתי לובשת חולצה לבנה.

בדרך כלל לובשת חולצה לבנה.

נוהגת לא לעשות מלאכות מסויימות- לא מכבסת, סורגת, תופרת... (די דומה למלאכות שלא עושים בתשעת הימים)

למשל בחול המועד לא כותבים או כותבים בשינוי, בחול המועד לא עושים מלאכה שלא לצורך המועד, בראש חודש כולם הולכים לעבודה...

שנשים לא מכבסות

זה מתבטא בזה שבעלי לוחץ על כפתור ההפעלה חחחח

אבל תמיד אני שוכחת ולא שמה לב

ומשתדלים להתפנק באוכל טעים

לא תופרת וסורגת,

לגבי כביסה פעם לא הייתי עושה בכלל, היום משתדלת להמעיט (עשיתי על זה התרת נדרים)

'הפתעת ראש חודש'- יכול להיות מעדן (לא אוכלים ברגיל) או משהו טעים אחר

לפעמים ארוחה חגיגית

היום הכנו ארוחת לביבות (וסלט ענק לרענן את כל המטוגן הזה) וקינחנו בשתיה חמה ועוגיה

לפעמים, כשמתאפשר, נוסעים בערב ראש חודש לסיבוב שערים.

ממליצה. מרגש מרגש ומחבר מאוד

וחוץ מזה רק חולצות לבנות לילדים..

והם יכולים מה שרוצים..

המון בריאות ונחת, התאוששות קלה ונעימה!❤️❤️

איזה מרגש. ממש חיכיתי איתך.

מקווה שעבר לך בטוב💓

הרבה נחת והתאוששות קלה

מזל טוב!!

הרבה נחת 💕💕

חיכית לזה כ"כ...

התאוששות קלה ❤️

התאוששות קלה ומלא נחת

תגדלו אותו בנחת

מרגש ממש!! הרבה נחת!

התאוששות מהירה וקלה!

היינו יוצאים קונים אוכל ותמיד יצא שנשארתי רעבה.

בעלי התחיל טיפול במונגרו.

היום סלט אנחנו לא מסיימים במסעדה.

הויא ירד 15 קילו תוך חודשיים.

גם כי נכנס לזה ברצינות ממש והוריד פחמימות מהתפריט, עושה ספורט וזה...

יש מרפאות ייעודיות להפרעת אכילה

שיתחיל בפנייה לרופא משפחה

שם גם יאבחנו אם זה הפרעת אכילה ואיזה טיפול צריך

חיבוק לך❤️ נשמע שאת מתמודדת עם זה הכי טוב שאפשר

אמיתית ומאובחנת זה מקום שונה מהתמודדות זוגית רגילה, וכדאי להתייעץ עם איש מקצוע שמומחה לתחום איך להגיב ולהתנהל עם זה. איך להיות המסגרת תמיכה שלו ולא להחמיר את המצב...

מסכימה שיש פה אכילה לא בריאה רגשית וכזה אבל לא נראה לי חריג ולא נראה לי ברמת הפרעה אלא ברמה נורמטיבית... וואללה לא הייתי מתערבת בכלום.. אמרת את שלך. אם ירצה עזרה יבקש ממך.. אם לא הכל בסדר יאכל יאכל עד שישמין עוד יותר ויחליט לעשות אולי משו ואולי לא.... אבל בעיני אם יותר מדי תשפטי אותו על זה (גם בלי מילים) זה סתם יהפוך למאבק....

מכירה את זה על עצמי יש לי תקופות כאלו וברור שזה מאד מאד רגשי אבל אם בעלי יתחיל לשפוט אותי זה יהיה ממש לא כיף....

מציעה לשחרר את זה לגמרי

אם זה מפריע לו תציעי לו דיאטנית , אגב יש פסיכולוגיות תזונאיות. שעושות בעצם שילוב של תזונה עם פסיכולוגיה.

אבל לדעתי זה יותר שלו. נכון שזה מבאס אבל בטח אם לא מפריע לך חיצונית אז חבל שתיכנסי למקום כזה שאחראי עליו.

תהיי איתו יחד ולא כמפקחת.

אצלנו סביב דברים אחרים אני הבנתי שאין לי שום שליטה ואחריות ושזה לגמרי שלו. אז לפעמים מבאס אותי אבל עובדת על עצמי. וראיתי שבסוף הוא זה שמבין בעצמו שלא מיטיב איתו הרגלים מסויימים עובד לבד לשנות אותם

את ההתמודדות הספציפית

אבל חייבת לכתוב לך שמתוך המילים שלך רואים כמה את אישה טובה ומיוחדת!!

אין לי ניסיון בתחום

אם הייתי במקומך הייתי מנסה לקרוא על זה כדי להבין אותו יותר.

וכנראה להימנע מהערות פרקטיות, אם זאת הפרעת אכילה זה נפשי, וצריך מענה נפשי ולא רק פרקטי.

ובאופן כללי אנשים יודעים איך להרזות, זה די ברור, אולי אפילו זה מטרגר אותו אם הוא קיבל המון הערות בעבר.

תנסו לדבר על זה בפן הרגשי, מתי זה התחיל, מה הוא מרגיש בקשר לזה, מה הוא מרגיש אחרי שהוא אוכל.

זה כנראה מה שהייתי עושה אם הייתי בנעליים שלך❤️

לא הערתי לו פרקטית גם כשדיברנו, אלא אמרתי לו מה אני רואה ושאני חושבת שכדאי שיחזור לטיפול

הוא לא אוהב לדבר על זה, אז זה היה ממש קצר. פחות מ 5 דק שיח כי באמת זה שלו.

גם לפעמים הוא זורק הערות על התחושות שלו סביב זה.

ושהוא כל היום במחשבות סביב אוכל. או מה רוצה לאכול או שמתבאס על עצמו שאכל כמות/דברים לא טובים.

אני ביומיום ממש לא מעירה לו על כלום בקשר לזה.

ברור שהוא יודע איך לרזות ומה תזונה נכונה וכמה ספורט כדאי שיעשה

הבעיה שלי היא אפילו לא שהוא אוכל דברים מאוד לא בריאים, אלא שזה בלי הכרה.

נניח יש הבדל בין לאכול כל פעם שורה של חבילת שוקולד כמה פעמים ביום, לבין לקחת שוקולד לנשנש ואחרי 20 דקות להסתכל סביבך ולקלוט שאכלת 2-3 חבילות.

כאילו… תקום תמלא את הצלחת כמה פעמים שתרצה, אבל אל תקח מראש תבנית כאילו היא צלחת אישית…

שזה איזה הפרעה קיצונית

כן 2 לאפות זה הרבה יוסית, אבל גברים אוכלים הרבה.

בעלי לא שמן ואין לו בעיה לאכול 2 פיתות שווארמה בלי בעיה. האמת גם אני מסוגלת לפעמים 🫣

וכן זה הרבה גבינצ , אבל לפעמים יש הרגשה קיצונית של רעב וקשה להפסיק

נכון שיותר בריא לחיות אחרת אבל אני לא חושבת שאת צריכה ''לעשות משהו'' בנידון

אני לדוגמא אוהבת שוקולד ומתוק ויש ימים שאני מסוגלת לטרוף את כל הארון.

כדי לא להגיע לזה אני ממש לא צריכה שבעלי יבדוק מה אכלתי ולמה

זה לא מה שיגרום לי להפסיק

ואם הוא יתחיל להעיר זה רק יגרום לי לאכול עם עצמי בלי לעדכן אותו, אין לי כח להטפות מוסר

של קופות חולים או בבתי חולים

אבל בעלי גם מסוגל לאכול 2 לאפות שווארמה

והוא רזה מאוד מאוד

הוא לא קונה שניים רק כי זה יקר

ואני מסוגלת לדמיין סיטואציה שאני רעבה ואין לי מה לאכול

אז מכרסמת חבילת גבנצ....

את מכירה אותו הכי טוב ויודעת אם זה באמת הפרעה או סתם רעב

אני רק מנרמלת שהמקרים האלה לא נראים לי הזויים...

בעלי אוכל כמו מתבגר, הרבה יותר ממני..ולא רואה סיטואציה שהוא יאכל שתי לאפות שווארמה (זה גם ממש לא אותו דבר כמו שתי פיתות) ועוד אוכל.. בטח לא להזמין מראש

וחבילה שלמה של גבינה צהובה.. נשמע לי המון גם לאדם מאוד רעב

לפותחת- אין לי המלצות, אבל בהצלחה בהתמודדות❤️

גם הבת שלי לפעמים אוכלת שתי פיתות

אבל לא מפוצצות בשווארמה וסלטים

(ובלי קשר היא לדעתי לא באמת צריכה את זה לרוב ואוכלת עם העיניים)

באמת לא מספיק כתבתי מובן.

אבל גם זה אני רואה ילדים סביבי שאוכלים חצי פיתה, ואצלי גם ילדה בת שנתיים אוכלת 2 פיתות שלמות.

האם היא חייבת? לא בטוח. זו המציאות

וככה גם מבוגרים אני לפעמים אוכלת כמויות פסיכיות. האם זה בריא? לאמפה עד להפרעת אכילה הדרך ארוכה מאד בעיניי

וכשאני מורעבת או עצבנית אני בהחלט יכולה לאכול 2 לאפות

לא מומחית בזה..

רק מופתעת שיש בנות שכותבות שזו לא כמות קיצונית. אולי אני טועה, אבל לא מכירה אנשים שאוכלים בכמויות האלה בטח לא יותר מפעם ב.. ואני מכירה אנשים שאוכלים כמויות שונות על סקאלה די רחבה נראה לי

אני מגדירה את זה כאילו שמנים יותר באופי (ואני לגמרי שם לפעמים והרבה גם מהמשפחה שלי וגם משל בעלי...) בגלל זה הגבתי לנרמל את הכמויות...

ברור שזה לא בריא ולא אידיאלי (על הגבנץ בעיקר.. הלאפות סבבה)

אבל בעיני ממש לא הפרעה

הם דוחסים לך שם מלא בשר וכאלה. זה מגיע לרמה שזה יותר דומה לכדור מאשר לפיתה

גם אני יכולה לנשנש שתי פיתות ריקות או עם ממרח קל.

ולאפה שווארמה זה יותר גדול מפיתה

ובאמת הבעיה של להזמין מראש. זו מנה גדולה, בטח עם צ'יפס גדול ושתיה. תשב בנחת תאכל. תרצה תקנה עוד אחת.

הבעיה היא שהוא כבר שם/קונה לעצמו (תלוי אם בבית או בחוץ), ואז הוא אוכל כל מה שיש בלי לשים לב. גם אם אחרי חצי שעה תכאב לו הבטן מרוב הכמות…

וההפרעת אכילה זה דבר ידוע, זה לא אני אבחנתי. היה על זה בטיפול אצל אנשי מקצוע.

גם הוא בעיקר מתאר שהוא כל הזמן חושב על נושא האוכל…

בעיקר מרגיש לי שהוא בחרדה שלא יהיה מספיק אוכל (אז מכין/לוקח הרבה)

ואז הוא אוכל את כל מה שיש ולא משנה מה הכמות…

(וזו היתה חבילת גבנ"צ כפולה בתכלס)

אז זה בכלל לא משנה הכמות.. זה התפיסה בראש

והפרעת אכילה היא לכל החיים

הוא רוצה טיפול?

בטיפול הוא צריך להתמסר לתהליך.

וזה גם קשה ליישם בפועל

וגם זה להודות עוד יותר בזה שיש הפרעה ומצבו עם האוכל לא תקין

אני ממש מבינה את הקושי.

הוא גם הגיש פניה לבירור על טיפול באותו יום שדיברנו

אחכה לראות מה קורה כמובן

אבל נראה לי שהוא צריך את הדחיפה הקטנה לטיפול, אבל גם ממש לא רוצה להיות זאת שנותנת אותה כי זה להכניס את זה בינינו…

השאלה מה הוא עושה אחרי שאוכל? זה מפריע לו? הוא מדבר על זה?

כותבת בכוונה מאנונימי כי אני חוששת שאני במצב דומה לא בכמויות כי אני אישה

אבל דומה

חיבוק.

קודם כל אני לא יודעת בוודאות כמובן, אבל ממה שיודעת הוא לא מרוקן את עצמו אחרי בדרכים לא בריאות.

מבחינת תחושות:

הוא מתאר שהוא כל הזמן חושב על זה. או על האוכל או על השמנה, או על זה שהוא אוכל כמו חזיר (מילים שלו)

קם בבוקר חושב מה יאכל, מכין אוכל או שאני או שמוצא מה לאכול, כל לילה במיטה חושב על זה. מרגיש רע עם עצמו

מתאר שתמיד יש תחושות רעות עם האוכל

בגלל שכתבת שאת אולי במצב דומה:

בעיניי, ואני לא אשת מקצוע, הפרעת אכילה זה לאו דווקא השמנה או כמות האוכל שאוכלים, כמו שזו מערכת יחסים בעייתית עם אוכל.

שאוכל לוקח לך מקום גדול מדי בחיים, ובסופו של דבר מפריע לחיים השגרתיים שלך.

וכמובן שהפרעת אכילה יכולה לבוא אצל אנשים ונשים בכל משקל וצורה.

מעודדת אותך לפנות לטיפול או עזרה בנושא. אפשר להתחיל אצל אשת מקצוע מהתחום הרגשי, ואפשר גם ללכת לרופאת משפחה ולהתייעץ.

אל תישארי עם זה לבד❤️

תתחילי מזה זאת לא אוסרת עליו דברים כי זה בדיוק זה

אני מבינה שזה נראה לך חריג אבל כמו שכתבו פה - ייתכן וזה לא

בנאדם רעב אוכל גם עם העיניים ולא סתם אומרים לא ללכת לסופר רעבים, כי קונים יותר

אז הוא רצה להזמין 2 לאפות.לא בטוח שהיה אוכל את שתיהן. תחושת שובע מגיעה רבע שעה עשרים דקות אחרי האכילה. הכי הרבה היה לומד את זה בכאב בטן + פחות כסף בכיס

גם לגבי הגבנצ. לא חריג לדעתי לגבר רעב. לא בריא אבל לא חריג. זה לא מאוד משביע בפני עצמו.

נשמע שבעלך אוכל לא בריא ושהרגלי האכילה שלו לא נכונים אבל לא בטוח שזו איזו הפרעה

אני חושבת ששוב, את צריכה להתייחס אליו כאאדם בוגר ולא לנהל את האוכל שלו/ להעיר/ לאסור. התנהלות כזו ביחס לכמעט כל דבר בזוגיות היא התנהלות של אמא מול ילד אז אם חשוב לך לא להיות שם כדאי לשים לב

הכי הרבה את יכולה לומר בעיניי - הרגלי האכילה שלך לא בריאים וזה מדאיג אותי. ולשאול אותו אם זה מפריע לו ומה הוא רוצה לעשות עם זה

היום יש הרבה דרכים לטפל בהשמנה ובנאדם שרוצה בכך יגיע לשם בסוף, גם אם ייקח לו זמן

חיבוק♥️

לא הצלחתי… זה לא היה עניין העוד כמה עשרות שקלים, אלא שידעתי שאם הוא מזמין הוא גם יאכל ולא משנה כמה הוא שבע.

ובשיחה בעיקר אמרתי לו שאני רואה שלאחרונה הוא אוכל ונראה שבלי לשים לב, שאני חושבת שזה לא בריא, שממה שאני שומעת ממנו זה מפריע לו גם רגשית. שמבחינתי זה בכלל לא עניין של המשקל או הנראות, אלא של הרגלי אכילה בריאים. שאני אוהבת אותו ונמשכת אליו בכל משקל וזה לא מה שמפריע לי. שאפילו אם לא יאכל רק בריא, וגם אם יאכל פסטות ושוקולדים, שאני חושבת שצריך שהגישה לאכילה תהיה בריאה.

הוא אמר שהוא מסכים איתי.

ובזה סיימנו את השיחה. היא ארכה דקות ספורות ולגמרי העברתי לו את המושכות…

באמת הבעיה שלי היא לא עם ההשמנה (ברור שזה כשלעצמו לא בריא, אבל כרגע זה לא העניין כי גם כשאורח החיים שלו היה בריא לאורך תקופה הוא לא הגיע למשקל תקין)

הבעיה היא שזה באמת כאילו כשהוא אוכל משהו מתנתק משאר הגוף.

זה כאילו הוא בחוסר שליטה כשהוא אוכל. מהרגע שהרים את המזלג המוח נכבה בכל מה שקשור לאם הוא רעב או שבע, והוא ידלק שוב רק כשהצלחת (והתבנית) יהיו ריקות. הוא אפילו לא מתלבט אם בא לו עוד או לא. זה לא עובר בראש. זה כמו מכונה- יש אוכל אז אוכלים עד שנגמר.

בעלי גם עם עודף משקל, אוכל לא מסודר, ומסוגל לנשנש כמויות של אוכל בלי לשים לב בכלל.

בחודשים האחרונים לוקח זריקות להרזיה, החליף סוג, בעידוד שלי, בזריקות עם פחות תופעות לוואי, והשחרור שהוא לא מרגיש כל הזמן רעב ולא חושב על אוכל כל הזמן עושה לו ממש טוב. לגלות שעבר יום והוא אכל כמות ממש קטנה ולא נשנש.

שווה לברר את הכיוון הזה, אולי גם עבורו זה יהיה משחרר

שמדברת על זה,שיש שחרור מההתעסקות באוכל עם הטיפול הזה

שיש אנשים שסובלים ממעין "רעש רקע" תמידי של מחשבות על אוכל והתרופות עוזרות לזה מאוד. אולי באמת כדאי לנסות

רטלין עזר

ללימודים והתנהגות בכיתה

אבל אצלנו מוקסו יצא מובהק קשב וריכוז

עוזר ממש. הציונים עלו מאוד.

היא התחילה לקחת בכיתה ז‘.

כפסיכולוגית מנסיוני יש בעיה עם המוקסו שהו בעיקר בודק חלקים מסויימים ולא אחרים בקשב....

עזר מאוד גם בהשמנה שהייתה, כי תופעת לוואי זה חוסר תיאבון.

בנוסף בהתחלה היו הרבה כאבי ראש חלף אחרי חודש.

לוקחת כבר 4 שנים, כיום לוקחת גם בסופי שבוע, כי יותר אוהבת את עצמה ככה.

עזר להתנהגות בכיתה

לימודי לא היה צורך אז לא יודעת

גם יצא גבולי במוקסו ועכשיו אובחן עם אוטיזם

התחלתי רק לאחרונה,

התופעות כמובן משתנות מאדם לאדם.

ריטלין LA הרגשתי יותר מידי תחושה שאני חייבת להיות בפעילות קוגניטית. הפכתי להיות סופר יעילה, אבל לא הצלחתי להירדם עד 1 כי המוח רצה להיות כל הזמן בפעילות.

בנוסף, ירדתי עם זה יפה במשקל, ברמת עילפות בגלל שלא אכלתי כמעט.

ניסיתי מינון יותר נמוך, וזה הרדים אותי.

עברתי לאטנט, כדור יותר יקר. לא לוקחת כל יום אלא רק בימים שיודעת שצפוי עומס, אני מרוצה.