אני קשורה ורגישה אליה מאוד

אבל היו לנו תקופות לא קלות כמובן. 

מנומסים

שיחות פעם ב

סתמיות

זה בא ממני בגלל חוויות ילדות ובגרות לא פשוטות

לא מצליחה ולא רוצה לשכוח מה שהיה

מרגישה עם זה מצוין

כי רפאתי את עצמי מהרגשות השליליים שהרגשתי ממנה

אני חושבת שבקשר הורה- ילד ההורה אחראי לטיב הקשר

אם הוא לא דואג לקשר תקין זה אשמה שלו בלבד

אין באמת איך לתקן קשר כשההורה בעייתי

עבר עריכה על ידי אם_שמחה_הללויה בתאריך י"ג באלול תשפ"ה 20:37

ואיכשהו יצא שמזדהה עם שלושתכן.

עם @מקורית כי באמת אמא שלי היא השורשים, הכי מסורה, הכי חזקה, למרות שעברה חיים לא קלים.

וגם יש לי רגישות גדולה אליה, שזה מדהים, אבל זה גם מה שעשה את העסק לקשה, עד שהגדרתי את הגבולות שלי. 

עם @צוףלבוב טוב כי הגענו מאותו מקום, נולדתי ברוסיה בשנות ה90 בשיא השפל, אז מזדהה עם המשבר הכלכלי ואיך שזה השפיע עלינו, על אמא ועל אופי שלה .

וגם @סס מדהימה על התהליך שעברת.

גם מרגישה שהקשר עם אמא שלי מנומס , עם הרבה כבוד, הייתי רוצה יותר חמימות, אבל קיבלתי שזה מה שהיא יכולה לתת לי כרגע כלפי חוץ, למרות שבפנים ממש מרגישה את הלב שלה. ומסכימה אולי טיב הקשר באמת תלוי בהורה,  אבל זה לגמרי אחריות שלנו לרפא את הרגשות השליליים, לא לחכות לסליחה, לעשות עבודה פנימית .

אני חושבת שהקשר שלנו יותר טוב ממה שהוא היה, אבל הוא מסובך. אני לא יודעת איך להגדיר אפילו.

מצד אחד אני מדברת איתה כמה פעמים בשבוע, משתפת בדברים, גם היא מצידה משתפת, לא הייתי אומרת שיש ריחוק בינינו. מצד שני השיחות מאוד טכניות, לא נכנסים לרגשות בכלל, אני שומרת על עצמי לא לשתף בדברים אישיים כדי לא להיפגע מהביקורת שלה. לפעמים יש דיונים מעניינים, אבל על נושאים תאורטיים או על התנהגות/בחירות של אנשים אחרים.

מרגישה שאני מצד אחד מנסה להתנתק רגשית, ומצד שני עמוק בפנים מאוד חשובה לי הדעה שלה, אז גם אם אעשה את עצמי הכי לא אכפת לי, בסוף אם היא תחמיא לי על בגד זה ישמח אותי מאוד, ואם היא תעקם את האף זה יפגע בי, וגם אם אני אוהבת את הבגד, כל פעם שאלבש אותו אזכר בתגובה שלה וזה יגרום לי לחוסר ביטחון. (בכל דבר, סתם נתתי דוגמא של בגדים) אולי אפשר להגיד שאני מעריכה את הדעה שלה (ואת הטעם שלה) ולכן אכפת לי כשהיא מבקרת אותי, אבל מצד שני יש לי את הדעות שלי והטעם שלי ואני עובדת על הנפרדות הזו, כי זה משהו שקשה לה לקבל, שמותר לנו להיות שונות.

וואי חפרתי, אבל נראה לי שהסברתי לעצמי כמה נקודות 😅

אנשים מבוגרים לא משתנים בדרך כלל. אז כנראה לא מתאים לכן שיח רגשי. אני יכולה להגיד על עצמי שלא בא לי להיות כתובת ברמה רגשית לילדים בוגרים כמו שאני כתובת היום. ברמה מסוימת זה בלתי אפשרי . כאילו אמא מצד אחד צריכה לספוג רגשות ולהכיל ומצד שני אסור לה להגיד מילה לא במקום ומצד שלישי היא לא יכולה לשפוך בעצמה כי מצפים ממנה את המקום הזה של אמא , רק שאמא גם בן אדם ולהכיל בן  אדם בן שלושים או ארבעים ולא לקבל שום מענה רגשי חזרה זה קצת קשה .

בטח יש אמהות שהן מרגישות שצריכים אותם או יש להן הרבה כוח אבל בדרך כלל קשר כזה לא ממלא , רק סוחט . ובגיל מבוגר בכללי יש פחות כוח , יותר מחלות ...

להיות אמא ברמה הרגשית גם בגיל בוגר. להיות כתובת.

וברור שאמא לא צריכה לפרוק כל דבר מול ילדיה, זה לא בריא.. בשביל זה היא צריכה כתובת משל עצמה

יש גיל שיש כבר היפוך יוצרות והילדים עוזרים יותר להורים, ברור, אבל בלאו הכי -אנח ו לא מפסיקות להיות אמהות באף גיל ב"ה. וילדים צריכים את המענה הרגשי הזה גם בגיל בוגר. 

אני לגמרי מכוונת לשם

ומתפללת שתהיה לי היכולת להכיל את הילדים שלי רגשית כמה שיותר

זה אחד הדברים הכי כואבים שיש שאמא לא יודעת להכיל

ממש לא

כל אחת יכולה לעשות טעויות

אבל יש הבדל בין להכיל כמה שאפשר ומידי פעם לטעות

לבין, אין בינינו שיח רגשי וזה המצב

וואלה לא

אני רוצה להיות כתובת לילדים שלי

גם אם יהיו טעויות

אפשר להתנצל

ולנסות לתקן

קצת כמו בזוגיות

אני מכילה את בעלי והוא אותי

ולפעמים לא.

לפעמים עושים טעויות

ומתנצלים

והכל בסדר

אין אפס טעויות לאף אחד.

זה לא קשור לעובדה שעדיין אפשר להיות שם בשביל הילדים ולהיות רגישים, קשובים ולא שיפוטיים

אבל עדיין זה קשה. נגיד שלשום הייתי עם כאבי בטן ומתבגרת רצתה לספר על נמלים בצנרת  . ובגלל שהיא הורמונלית היא גם רצתה קשב מלא בשעה ארבע בצהריים שזו שעה שכל הקטנים ערים וגם דורשים. לא אמרתי לה כלום והיא עדיין נעלבה.

אם היא הייתה בת עשרים , הייתי אומרת לה בכנות שהיא מגזימה ולא בא לי לשמוע על נמלים. 

שכואבת לך הבטן/ שעכשיו זה לא מתאים ותדברו אח"כ

אני אומרת את זה גם לבן ה5 שלי

זה לא מצופה ממך

אבל זה לא שחור או לבן

גם הורים הם בני אדם ויש להם את החיים שלהם, אבל זה לא סותר

אפשר לומר גם בגיל 14 שעכשיו את לא פנויה להקשיב. אני אומרת את זה גם לילדה בת 6. העיקר הוא מה השדר הכללי שהילד מקבל, לא רגעים נקודתיים של קושי

את המקום הזה שאת כותבת עליו והילד שלך חושב אחרת כי היה חשוב לו לספר דווקא עכשיו .

גם אמא שלי הייתה בטוחה שהיא אמא כמו שאת כותבת . ובפועל זה לא היה נכון בכלל.

פשוט למדתי לתת לה הרגשה שהיא כן.

עומדת צריך לדבר עם הילדים ולהרגיש אותם. להיות נוכח

להרגיש מספיק חזקה נפשית לשמוע גם איפה את פחות. ולבחון אם באמת יש דברים בגו ואם אפשר אחרת

ילדים אומרים לנו את זה, בין בהתנהגות (דיבור לא מילולי) ובין במילים מפורשות.

כל הילדים בסוף יצטרכו פסיכולוג, אבל יש דברים שבכוחו של הנורה לעשות ולהישאר אטום לתחושות שלהם או שלך זה לא נכון לדעתי

שלא אומרים להם שזה לא מתאים עכשיו

יכולים לגדול להיות מבוגרים חסרי טאקט וחסרי מודעות חברתית

להיות פנויים רגשית לילדים זה לא אומר דווקא שהילד יהיה מרוצה 100% אלא לאפשר שיח רגשי נטול שיפוטיות

אפשר לטעות

אפשר להיות לא פנויים זמנית

לא צריך להיות מושלמים

ולא צריך לעשות כאילו מקשיבים או כאילו מרוצים

כואב לי הבטן מותק ואני לא פנויה כרגע להקשיב לך

אשמח לשמוע מה שיש לך לומר בזמן אחר

להכיל זה לא אומר להיות זמינה 24/7

זה אומר לדעת להקשיב לרגשות בלי לשפוט

וגם בגיל 20 ובכל גיל, זה מעליב לשמוע שמה שיש לי להגיד לא מעניין

לא משנה אם זה נמלים או מזג האוויר

הם רגילים שמקשיבים להם כשהם צריכים

חוץ משעות שאני הולכת לישון.

זה מה שבעלי עושה אז הוא לא יודע כמעט כלום.

כשהוא פנוי , הוא מכיל כמובן , הוא לא שיפוטי בכלל .

ומותר להבין שכרגע אמא לא פנויה

מה שחשוב לי זה שאם הילד מרגיש עצוב או פגוע או כל רגש אחר, גם שמח ונרגש, הוא ידע שהוא יכול לספר לי בלי לפחד מהתגובה שלי

כי אני תמיד אכיל את הרגש שלו

ואם אני לא אוכל באותו רגע הוא ידע שבזמן אחר אני אוכל

אבל אם ילד התקשר לשפוך , היית עסוקה או לא נתת לו הרגשה שהוא רצה , הוא נעלב, מה את עכשיו תתחילי להכיל את העלבון שלו?

וזה קורה לגמרי. גם פה בפורום לפני כמה שנים מישהי הזמינה את אמא שלה לטפל בחבורה של ילדים , אמא טיפלה בהם כל היום . אותה אישה בסוף נעלבה על אמא כי היא לא שאלה גם עליה אלא רק טיפלה בנכדים .

איפה הגבול ?

גם שיח רגשי. נגיד בן אדם מתקשר אליך ושעה שופך על כל העולם , כמה פעמים יהיה לך כוח לדבר איתו גם אם הוא בן שלך.

בת שלי מתנדבת במד"א אז היא משתפת כל מיני דברים. לי לא מפריע. אבל יש אנשים שיהיה להם קשה לשמוע חלק מהדברים.

חיים מורכבים...

להכיל את העלבון

הילדים ב100 אחוז,כל זמן, כל שעה, בכל ענין - אין לזה סוף

גם לילדים יש לימוד לעשות בנוגע להתנהלות שלהם מול ההורים. ואיך הם ילמדו את זה? מולנו.

אני בעד לעשות שיחות כל כמה זמן עם הילדים לגבי הדברים האלה.

יש גם הורים שמתייחסים לנכדים יותר מאשר לילדים למשל.. וזה יכול להיות מאוד כואב. כמו שיש כאלה שיתייחסו פחות לנכדים. ואין לזה סוף כאמור. ל2 הצדדים יש עבודה לעשות אבל זה לא פוטר אותנו ההורים מהעבודה שלנו. לנסות להיות שם ככל הניתן, לתת הרגשה טובה ככל הניתן (תקשורת היא צילת מפתח בעיניי בכל הנוגע למערכות יחסים מול כל הסובבים אותנו ואיך דברים נאמרים יותר חשוב מהמסר אפילו), לתת הרגשה שהם חשובים ואהובים ורצויים ולתת פתח לשיח שבו הכל יכול להיאמר ואין כלום מתחת לשטיח

זה האני מאמין שלי בכל אופן

הורה יכול לחשוב שהוא מכיל והוא לא.

אם את מכילה רק בזמן שנוח לך , אז את לא באמת מכילה.

אני די בטוחה שכל האמהות הקשות שמוזכרות פה , לא חושבות שהן אמהות קשות.

אגב שיח שבו הכל יכול להיאמר. לשני צדדים או רק לילדים? את באמת תרצי שיבוא אליך בן שלושים ואולי ישפוך לך טענות ? ואת תגידי לו שאת כן מכילה אותו בכל מצב , והוא יגיד שלא , ואז מה? ואם הוא יגיד שהפריע לו כל מיני נקודות שהן רגישות אצלך גם ככה? 

בתור אדם בוגר אני יכולה להבין את זה שאמא שלי לא פנויה לענות לטלפון כל פעם שאני מתקשרת, ושיש ימים שבהם היא פנויה (פיזית או רגשית) יותר או פחות.

השאלה היא אם מתי שאנחנו כן מדברות, האם היא מסוגלת להכיל ולתמוך או לא. ולא מדובר כאן במשברים מסובכים או סיטואציות שקשה לדעת איך לתמוך בהן. מדובר בסיטואציות יום יומיות של שיתוף בתסכולים, בתינוק שמוציא שיניים, באכזבות. זה לא חייב להיות נושא שיקח להורה מלא כוחות נפש כדי להתמודד איתו ולהכיל את הילד, זה פשוט שפה רגשית ויכולת הכלה שאו שיש לה, או שאין לה. (וכמובן שזו יכולת שאפשר לפתח, אבל בדרך כלל אנשים בגיל הזה לא משתנים)

אני לא חושבת שזה קשור בכלל לגיל של הילד. 

להשלים עם העובדה שקשה לך , אז היא סוג של מתנתקת או מנסה להמעיט בקושי.

גם אנחנו כהורים לקטנים נוטים לזה הרבה פעמים.

אולי היא לא יודעת איך להגיב נכון. לא רוצה להעצים קושי עם תגובה חזקה מדי. 

אמא שלי בטוחה שהיא מושלמת

הפרמטר לטיב הקשר הוא לא מה ההורה חושב או הילד

אלא התוצאה של הקשר

תוצאות של קשר תקין:

1. הילד משתף חוויות ותחושות

2. השיח לרוב נעים גם להורה וגם לילד

3. השיח כנה ופתוח

4. הילד אוהב להיות בחברת ההורה

תוצאות של קשר לא תקין:

1. הילד משתדל לא לשתף מחשש לשיפוטיות

2. השיח מלווה בכעסים/ העלבות/ האשמות

חד או דו צדדי

3. השיח אינו כנה ומלא בדיסוננס

4. הילד מעדיף חברה אחרת/ מסתגר בחדרו ובעיסוקו 

וזה לא נוח לה, כמעט תמיד היא תשאל- 'זה דחוף?'.

ואני, כאדם בוגר, יודעת לשים סדרי עדיפויות, ולחכות עם מה שרציתי לספר לשעה נוחה יותר (כי לרוב, זה אכן לא דחוף).

אבל עצם השאלה הזו נותנת לי תחושה שאם זה היה דחוף- אמא שלי היתה מפנה את כל העולם בשביל להיות איתי.

בפועל, זה קורה לעיתים נדירות. אבל התחושה הבסיסית שאם אני צריכה היא שם בשבילי, את זה היא כן נותנת.

לגבי גילאים גדולים-

לא הייתי רוצה ילד ש'יבוא בטענות'. כן הייתי רוצה ילד שמדבר על מה שמפריע לו.

אומנם בגיל ההתבגרות הם מוציאים את זה החוצה בצורה חצופה ומתפרצת, ובא לי לתת לך חיבוק גדול, כי זה שלב שסיוט להיות בו, בטח עם הגדולים כנראה שככה זה יהיה מעכשיו והלאה.

אבל ב''ה זה רק שלב. ומפעים ומרגש לראות שאחריו הם לומדים להגיד את מה שיש להם בצורה נכונה. לומדים מצד אחד לבקש עזרה, אבל מצד שני גם לכבד את המרחב שלי.

וזה בסדר שאני מבקשת שיכבדו אותי. זה לא הופך אותי לאמא פחות טובה.

אם בד"כ אני פנויה ועכשיו לא, אז גם אם כרגע לא סיפקתי את הצורך זה לא אומר שאני אמא שלא מספקת את הצרכים של הילד באופן כללי. זה לא דיכוטומי אלא רצף.

וגם אם אני לא פנויה אני יכולה לתת מקום לצורך, אפשר להגיד שכרגע אני באמת רוצה להקשיב אבל מתקשה להיות בתשומת לב מלאה אליה ולכן אשמח להקשיב בהמשך, וכשאהיה פנויה באמת לפנות ולהקשיב.

אפשר גם לדבר על העלבון, לתת לו מקום. אני רואה שנעלבת... הורות היא קשר ארוך טווח

כי יש פה הדדיות. גם עם אחים, עם חברים , עם שכנים, בעבודה.

בלי הדדיות אפשר להכיל רק תינוק , ילד קטן , בן אדם עם דמנציה . 

הורים אף פעם לא שווים לילדים ואין אותה הדדיות בקשר, וצריך לעשות התאמות רגשיות לכל גיל

להיות אמא, אבא, הורה זה מקום נפשי מנטלי תודעתי של  נתינה

מה שאת מקבלת בתמורה הוא סיפוק, משמעות. זה לא חברות והורה וילד לעולם אינם שווים. גם בגילאים הבוגרים.

בעיניי קשר מול בן אדם בוגר אמור להיות הדדי.

חמותי גם אמרה שהיא תכיל את קטן שלה עד גיל מאה. ידעתי שהיא לא. בסוף עשר שנים אחרי אמירה הזאת נשבר לה.

זה גם תלוי מה ילדים עושים ומה רמת הכלה נדרשת , לדעתי זה גם משפיע

אבל בשביל זה אנחנו משקיעים בהם עכשיו גם, שתהיה להם עצמאות רגשית גם, וגם טאקט ורגישות לזולת.

יש גם הבדל בין תלות רגשית לבין קשר בריא

אני כילדה נשואה יכולה חופשי לשתף את אמא שלי על נמלים בצנרת. גם את אבא שלי. זה חלק מהיומיום שלי. אבל לא אעשה את זה כשאני יודעת שאמא שלי לא מרגישה טוב, אלא אשאל לשלומה ואם יש משהו שאני יכולה לעשות עבורה. וגם לא אתקשר בשעה שאני יודעת שהיא כבר הולכת לישון למשל

ואת היכולת להגיע לשם קיבלתי בזכות גבול שאמא שלי הציבה כשהיינו קטנים יותר.יש זמנים של פחות קשב וזה תקין אבל הורה בריא ב"ה אמור לדעתי להיות מסוגל להקשיב גם לדברים כאלה כחלק מהיומיום של הילד שלו. לקשיים בעבודה. עם הילדים. בכלל, למה שקורה עם הילדים שלו. 

החיים לא קלים

ולא באתי לשפוט אף אחד

אני רק רואה את בקושי שלי בקשר עם אמא שלי

ומשתדלת ללמוד איך לתקן מול הילדים שלי

החיים הם עבודה

לשם אני שואפת

מי שלא מכוון גבוה לא יכול להגיע גם נמוך

ככה אני מאמינה

אולי אני תמימה וצעירה

מקווה שלא

אני כן רואה קשרים של בנות ואמהות אחרות שהם כן קשרים מכילים ובריאים

ככה שכנראה זה אפשרי

זוכרת את עצמי בגיל 20

הייתי כ"כ צעירה ובוסרית

אין מצב שאני אסתכל על הילד בהדדיות

אני גדולה ממנו ביותר מ20 שנה

יש לי ניסיון חיים גדול שהוא עדיין לא חווה

אני שמחה להיות שותפה  ברגשות של הילדים

שומרת על ניטרליות וחוסר שיפוטיות

ולא מחפשת אצלם מענה רגשי

בעיניי זה בסיסי כהורה

וכן

הרבה הורים מתקשים להיות לא שיפוטיים או לזכור שהם ההורה והילד הוא הילד שלהם גם אם הוא גדול

גם איך להכיל נכון את הילדים

וגם איך להיות שלמה מול החוסר באמא שלי

זה לקחת אחריות מלאה על עצמי (ללמוד ולהשתפר כל הזמן)

ומנגד

לתת לילדים לקחת אחריות מלאה על עצמם

להיות שם לתמיכה הובלה וללא שיפוטיות (מה שאני הייתי רוצה לקבל מהורה)

כמו שאני אמא, אני גם בת

ובאתי ממשפחה ברוכה,ויש בינינו האחים הבדלים של יותר מ15 שנה גם. אני לא צריכה להבין את המורכבות, אני חיה אותה ועדיין חושבת כמו שאני חושבת

ואני ממש לא מסכימה עם הגישה שלך.

אני הורה גם של הילדים הבוגרים שלי ומהווה עבורם כתובת להתייעצות.

אם אני צריכה מקום לפרוק זה לא מולם, אלא מול אחרים 

כן הנפרדות הזאת חשובה, היא התחילה אצלי גם בגיל ההתבגרות, גם בתהליך חזרה בתשובה, גם בבחירת בן זוג שלא היה לרוח ההורים, בבחירות תעסוקתיות...

עבודה שלי נעשתה בלב (יש כל מיני כלים: מכתבים, דמיון מודרך, בהתבודדות), גם כתיבת סיפור אישי ריפאה אותי מרגשות שליליים.

הבנתי שמה שהורים רוצים זה כבוד ושנקבל אותם כמו שהם. וזה מה שאני מנסה לתת בשיחות. משתדלת לא להכנס להתגוננות, פשוט לקבל את מה שאומרים לי גם אם זה הערות, אבל בסוף אני יודעת שאם אני לא מסכימה עם העצה שקיבלתי אני אעשה את מה שאני חושבת לנכון.

זה מה שההורים רוצים שניתן להם תחושה שהם חשובים,

אבל זכותנו ואחריותנו לחיות את החיים כמו שאנחנו רוצים.

היום השיחות שלנו מאוד ענייניות וגם לא בתדירות שאת מדברת עליה ואני מתגעגעת לעומק (משהו שבתור ילדה כן היה לנו) אבל אני מחבקת את עצמי וגם את אמא שלי יש לי מקום חם בשבילה בתוך הלב ואת העומק מוצאת במקומות אחרים.

היא הכתובת השנייה שלי לפריקות ולהתייעצות (הכתובת הראשונה היא בעלי🙂)

ב"ה זכיתי באמא חכמה ורגישה❤️

ומתפללת לקשר כזה גם עם כל בנותיי...

באמת חלום

נתנה לי הרבה חום ואהבה שלא תלויה בדבר...יכלה להקשיב שעות והיה לי בטחון שהיא תמיד עבורי אם אצטרך.

מהחתונה השתנה הקשר היא םחות ופחות התעניינה בחיי..כמעט וכלום...

במקביל היא השתנתה..

הזדקנה

והקשר השתנה

עבר הרבה

כיום מעריכה את הטוב שבה ואת האהבה שלה

מכבדת מאוד

ומשתדלת אני להתקשר ולהתעניין ולשתף כי זה משמח אותה כי היא מבוגרת ולבד בבית

אז הקשר טוב

אבל באופן אישי - היא כבר לא הדמות שהיתה

לא מעורבת במה שמתרחש בחיי מבפנים.רק מבחוץ

קצת צריכה להציג .לא שותפה למורכבות או לקושי

בעיקר משתפת על הילדים וסתם ברובד חיצוני

וכן.. מרגישה הרבה חסך של משפחה בחיי

כי מעבר לקשר איתה אין לי כלום

ביטחון. כוח

אנחנו מדברות כל יום. הייתה איתי בכל הלידות.

מתייעצת איתה כמעט כל הכל.

ב"ה זכיתי

סדנת כיבוד הורים של שפר.

יש גם שפר אבל נראה לי שקשה לעשות את העבודה דרך ספר.

מדהים ממש!

ואכפת לי ממנה אפילו יותר.

והקשר עבר כל מיני תקופות, היו מורכבויות

הרבה שנים היה לי קשה וברחתי מהקשר איתה.

עם השנים, התפתחה בי הרבה חמלה כלפיה. אני יותר ויותר מבינה את המקום שלה ואת הקשיים שהביאו אותה לעשות את הדברים שכל כך תיסכלו אותי כילדה ונערה.

היום הקשר שלנו הרבה יותר טוב.

ממש לא קשר חלומי של אם-בת כמו שחלק מתארות כאן, אבל יחסית למה שהיה ולדברים שהיא עברה בחייה, יחסית לזה, אנחנו בקשר טוב.

אם יש לי בעיה ואני צריכה עזרה טכנית

אם קרה לי משהו מעצבן / מתסכל היא הכתובת לפריקה רגשית

אם אני רוצה להתייעץ איתה בכל נושא בעולם היא תמיד זמינה (הגזמתי, לא תמיד זמינה. אבל תמיד תחזור אלי מאוחר יותר בפניות מלאה), תמיד מקשיבה

כל פעם אני מופתעת ממנה איך היא וזכרת מה סיפרתי לה בפעם הקודמת וזוכרת להתעניין ולשאול.

ובלי עין הרע אנחנו משפחה עם מספר דו ספרתי של ילדים, והיא ככה עם כל אחד ואחת.

הלוואי הלוואי שאזכה להיות אמא כזאת!!

היא לא מעונינת בקשר. וגרוע מזה פילגה בין כל הילדים לשתי קבוצות.

עצוב.

מקווה שיום יבוא ולפחות כל האחים והאחיות נהיה בקשר אוהב.

עדיין קוראת...

אמא לא מתקשרת

כי להם כזוג ההורים ממש 'חפרו'

אז היא לא מתקשרת אף פעם מעצמה כי לא רוצה להציק

ומאותה סיבה לא שואלת שאלות על ההריון או הילדים

ולא מתעניינת מעצמה (גם לא מזמינה חגים ושבתות כדי שרק שאנחנו נרצה נבוא)

הכל צריך לבוא ממני ואז היא הכי שם בהקשבה

אבל הייתי רוצה להרגיש אותה קצת אימהית וחופרת יותר

כמו אימהות של חברות...זה נותן תחושת חשיבות למרות שאני יודעת שאני חשובה לה. זה יתן גם את ההרגשה...

כל דור מנסה לתקן לדור הבא מה שנכווה ממנו

מקווה לא להיות אמא חופרת מידי לילדים שלי

יש לי שתי נערות- אחת שלא סובלת שאני מתעניינת בה באמצע היום, ומהצד השני, אחת שנעלבת אם היא איחרה, אפילו קצת, ולא התקשרתי לברר למה.

אז נראה לי שאצל אמא שלך זה גם ניסיון לתיקון, אבל גם כל אחד גם רוצה רמת התעניינות שונה, ואולי היא באמת לא היתה רוצה שיתקשרו אליה בכלל, ולכן זה מה שהיא עושה בשבילך.

והלוואי שנזכה להתאים את עצמנו לכל ילד על פי צרכיו.

שלך ולעשות תיקון דורי😉

אצלי קרה ככה שחמותי ההיפך מאמא שלי בדיוק כמו בסיפור שלך🙂

תגובה שנותנת הכי הרבה פרופורציות

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...