אם מישהי מזהה אשמח לעדכון.
מגיע התאריך המשוער.
ברוב הלידות ילדתי אחרי, אז מכירה את זה ושוב מתחילה מעקב הריון עודף.
המוקד הקרוב במרחק כשעה והנסיעות משגעות את הבית והילדים, אבל ב"ה שזה מסיבות כאלה..
נוסעים, אין האצות בדופק והרופא מפנה למיון.
אני לא נוסעת וחוזרת הביתה, אבל זה מטריד אותי ואני לא רגועה לגמרי.
(אגב, עניין הכסתח של רופאים מבאס ממש. הוא מובן, אבל גורם להרבה בלאגן. אם הייתי יודעת שכשרופא אומר זה באמת נצרך, זה היה ממש מקל והייתי נוסעת מיד. אבל כשאני יודעת שהגיוני שהכל בסדר והתינוק פשוט ישן על הבוקר, ולנסוע למיון זה סרט של יום שלם עם קטנים בבית והלחצות של המיון פה לאשפוז וזירוז כי זו דעתם לאחר התאריך בלידות מתקדמות, והרופא אומר את זה פשוט כי הוא לא ייקח סיכון- זה באסה. ניסיתי לבקש לעשות שוב מוניטור במוקד אבל הוא לא הסכים).
אחרי כמה ימים שוב מעקב, הפעם הכל מצוין ב"ה ואני נרגעת.
שבוע 41.
תכננתי למחר מלא דברים. לסדר תיק לידה סוף סוף, לסדר מלא דברים בבית, לנסוע לקניות לפני הלידה, קיפול כביסות..
מגיע הלילה, הייתי ממש עייפה והלכתי לישון. מיד כשנשכבתי אני מרגישה משהו יוצא. ישר נעמדתי, ו...מלא מים יוצאים ממני! אף פעם לא היתה לי ירידת מים, כל הלידות התחילו בצירים של שעותת וידעתי שיש לי הרבה זמן להתארגן ליציאה לבית חולים.
הייתי בשוק, הלכתי לשירותים והמים לא מפסיקים לנזול בכמויות. קראתי מהר לבעלי, הוא בא והיה בהלם.
ניסיתי להרגיע את עצמי שאולי לא צריך ישר לנסוע לביהח, בעלי בדק באינטרנט ואמר שצריך לנסוע.
ניסיתי לצאת מהשירותים לארגן דברים, אבל אין לי איך לזוז, כל הזמן אני נוטפת! החדר נראה זוועה ומלא שלוליות, ניסיתי איכשהו לארגן תיק ואני בלחץץץ, כל כך לא תכננתי לנסוע פתאום בלילה! ורגע, מה נעשה עם הילדים עכשיו??
הגדולות לא בבית, הגדול שבבית לא כ"כ גדול בשביל להישאר אבל אין ברירה, אומרים לו שאנחנו צריכים פתאום לנסוע והוא נשאר עם כולם. באסה לי לעזוב את הילדים בלי שום הכנה נפשית..
שמתי מגבות מתחתי אבל הכל נרטב, כולל המושב מתחת.
איך יוצאים ככה מהרכב?
אני בקושי מגיעה למיון יולדות, כולי נוזלת ומתפדחת. הכפכפים שלי משמיעים רעש מרוב מים ואני הולכת לאטט וכולם מסתכלים..די מיד מכניסים אותי לחדר ב"ה.
רואים ירידת מים מקוניאלים ברורה, אין מה לבדוק.
בודקים פתיחה.
עברתי ב"ה מלא בדיקות בכל הלידות וזה בד"כ לא כואב לי, מקסימום לא נעים.
פה זה פשוט כואבבב ממש! המיילדת לא מצליחה וקוראת למישהי אחרת. מסתבר שצריך להרגיש את הראש והיא לא הרגישה. השניה בודקת וזה כל כך כואב, שלמרות שאני תמיד שותקת ולא מוציאה הגה, אני אומרת לה שזה כואב לי! היא עדיין ממשיכה וזה לא נגמר, מרגישה שעוד רגע היא יוצאת כבר דרך הגב...סוף סוף היא מצליחה להרגיש את הראש שהיה מאוד אחורי, פתיחה 2.
אוף..
מכניסים לחדר לידה ואומרים שאין מה לעשות, רק לחכות שיתפתח (אני אחרי ניתוח אז לא ממהרים לתת פיטוצין).
וכך עובר הלילה. אני גמורה ולא נרדמת, יש צירים אבל כבר שבועיים אני עם צירים כואבים אז כבר לא יודעת אם זה שונה או לא. מפחדת לשכב כי הצירים ממש כואבים ככה, אבל לא מוצאת שום תנוחה אחרת.
מנסה סתם כיסא/ כדור פיזיו/ פשוט לעמוד, הכל כואב לי כשיש ציר וגם לוחץ כל הזמן בלי קשר.
לפנות בוקר בודקים פתיחה. 4. טוב, יש התקדמות לפחות למרות שציפיתי ליותר.
הצירים ממשיכים, מרגישה שזה כבר סיוט לי והכל כואב ואני רוצה אפידורל. המיילדת מנסה לשכנע שזה לא נראה שכדאי לי ושאני סובלת אבל אני מכירה את עצמי, סובלת בשקט ולא רואים.
בבוקר מביאים אפידורל.
גם איתו אני מרגישה את הצירים אבל הרבה פחות, לפחות הנשימות עוזרות.
בודקים פתיחה ואני בטוחה שהתקדם ממש, היו צירים כואבים! ו...שוב 4. איזה יאוש! אני לא מאמינה!
רק שלא יהיה ניתוח! אני ממש דואגת.
רגע אחר כך מגיעה מיילדת אחרת, רוצה לבדוק פתיחה.
אמרתי לה שלא צריך, הרגע בדקו!
היא אומרת שתבדוק בכל זאת כי היא חושבת שהיא יכולה לעזור לי.
היא בודקת, אומרת לי ללחוץ מלא שוב ושוב, עושה משהו שמרגיש כמו סטריפינג אבל כואבבב, ואז אומרת- זהו, פתיחה מלאה!
מה?? אני בהלם, איך יכול להיות? איזה נס! ב"ה!
לוקח עוד זמן עד שהמיילדת שלי חוזרת, בודקת שוב לראות אם אכן זה כך ומאשרת, פתיחה מלאה!
מתארגנים, אני לוחצת וזה רגעים כואבים ממש, הכל שורף וקשה לי ממש לא ללחוץ כשהן אומרות לא ללחוץ.
אחרי כ2 דקות שנראות לי נצח, הוא בחוץ! אושר שאין דברים כאלה! אני בהלם ולא קולטת...
ואז השיליה לא יוצאת. מנסים שוב ושוב, עוברת חצי שעה עוד רגע. כבר אין לי שום כוח ללחוץ ושיגעו בי.
המיילדת של מקודם נכנסת,
לוחצת לי על הבטן מלא וזה כואבבב- והשיליה יוצאת! ברוך ה'!!!
המיילדות מתלהבות, איזה לידה יפה!
אבל האמת..שלי היה מורכב וקשה. אולי זה נשמע קל בפרטים הטכניים, אבל כל לידה זה בשבילי קשה מאוד, הפחד, הדאגה, הכאב הפיזי, ההתאוששות אחר כך, הירידה במצב הרוח- אני בוכה בלי סוף וזה סיוט לי.
אבל ברוך ה'!!! כל לידה זה ניסים, תודה לה'!!!
אם מישהי שרדה את האורך - שאפו! 
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...
