"קשה לי עם זה שקשה לי"

לקבל את עצמך על הקושי

לתת לו את המקום שלו

לתת לעצמך את המקום של הקנאה

זה בסדר.

זאת את עכשיו.

כשתרגישי טוב עם איך שאת (עובדתית את מרגישה ככה, אין טעם להילחם בתחושות לגיטימיות!)

יהיה לך קל יותר להתמודד

בינתיים תתחילי רק פה.

בלקבל את עצמך ולקבל את התחושות הלגיטימיות

ולקבל את עצמך עם התחושות האלו.

(זה עוד לא קשור לדיבורי אמונה או סיפורים מחזקים וכו', זה בשלב מתקדם יותר)

אני לא מצליחה לקבל את עצמי במקום הזה )אפשר לומר שקשה לי שקשה לי שקשה לי(-;

כל פעם שעולות לי תחושות כאלה אני חושבת שזה סוג של לא בסדר. כי באמת יש לי ברוך ה כל כך הרבה, וכי יש את זאת שעדיין מחכה לילד ואת ההיא שמסכנה יותר....

וגם שאלה עקרונית יותר- עד איפה נכון "לקבל את עצמי"? אם אני עושה/ מרגישה משהו שהוא לא טוב כמו קנאה. האם נכון לקבל את זה? להשלים עם זה? זה לא יגרום לי להישאר במקום הלא טוב במקום לצמוח ולהתקדם משם?

אני רק אכתוב בינתיים

שבשביל לצמוח היטב, חייבים להרגיש, לקבל סוג של ריקבון כחלק אינטרגלי מהתהליך של צמיחה.

תמיד יהיו השוואות

תמיד יהיו יותר ופחות (ביחס לאחרים)

אבל

לפני שאת דנה את עצמך לחובה

לפני הפלפול אם זה טוב או לא

תקבלי את מה שכן

וזה בסדר.

אחר כך כשיהיה לך יותר מסוגלות

תתחילי לתרגל ראייה חיובית/ עין טובה

קודם כל של עצמך על עצמך. על מה הקב"ה נתן לך היום שאת מודה לו,  ואח"כ ראייה חיובית על אחרים.

ונראה לי שזה בעצמו כבר ייפתור חלק נכבד מהעניין הזה.

הוא לא רע

הבחירה לאן לקחת אותו היא רעה

כשאת פוגשת אותה

הקנאה-זה רגש שמנכיח את החסרון דלך -את כמה את רוצה ומשתוקקת לזה!

וזה מותר והגיוני להרגיש ככה!!

קנאה שלילית זה כשאת מרגישה את החסרון מתעורר

ואז מתחילה לחשוב עליה מחשבות לא טובות .. או לרצות שלא יהיה לה כל כך קל להביא ילדים.. או שהלוואי ותרגיש מה זה חסרון כמוני ..

זה כבר קנאה לא טובה

רק להרגיש חזק את הרצון שלך

זה בעיני תגובה הגיונית

גם רחל

שהיא ה-סמל ללא לקנא

המעלה שלה היתה *הבחירה המעשית* לתת לה את הסימנים ליעקב.. כדי להיות רגישה לאחותה

אבל מי אמר מה היא הרגישה באותו ערב של החתונה?

גם כשראתה את לאה יולדת..שוב ושוב ..

לא ידוע מה בדיוק היא הרגישה בלב

מה שכן ברור שלא היה לה סבבה כל המצב הזה..עובדה שליעקב היא באה -הב לי בנים ואם אין- מתה אנכי

וכשיעקב הוכיח אותה

הוכיחו אותו משמיים- כך אין עונים למי שבמצוקה

תשנני לעצמך

כל פעם שאת בביקורת עצמי

ככה לא עונים למי שבמצוקה! לכאב לא באים בהאשמות!!

כואב לך

והכאב שלך אמיתי

וטוב

וזה שהוא מתעורר כשרואה את מושא חלומותיו

לא אומר שהוא רע

זה פשוט באמת אומר שאת רוצה רצון עמוק ופנימי

ושמאוד כואב לך לא לקבל אותו

זהו

היא לא באמת הנושא

תחזירי את המשקל אליך

תני ללב את החיבוק

מגיע לו 

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך כ"א באלול תשפ"ה 16:17

מה שכתבת על זה שקשה לך וקשה לך המצב הזה

הזכיר לי את הפסוק "באשר הוא שם" , לא דנים אותו על מה שיכל להיות בעבר או על מה שעוד יהיה, אלא באשר הוא שם- איפה שהוא נמצא בהווה  

וה- הווה שלך זה מה שאת מרגישה (עכשיו)

וזה המציאות שלך, אפשר לרצות להיות יותר טובים, אפשר להתכחש או לריב עם הדחף הזה לקנאה, אבל איך שלא מסתכלים על זה , זה הרגש, וככה קוראים לו, כנראה שככה הוא מבוטא

וגם שאלה עקרונית יותר- עד איפה נכון "לקבל את עצמי"? אם אני עושה/ מרגישה משהו שהוא לא טוב כמו קנאה. האם נכון לקבל את זה? להשלים עם זה? זה לא יגרום לי להישאר במקום הלא טוב במקום לצמוח ולהתקדם משם?

להפך, אני חושבת שקבלה עצמית היא הכרחית כדי להבין מי אני באמת , למה אני מוּנע מדברים מסויימים או מה מפעיל אותי להגיב 123 .

זה אני כאדם , לטוב ולרע על כל תכונותיי רצונותיי ומחשבותיי.

כדי להתקדם צריך לעשות את זה שלב שלב

קודם לקבל את זה שזאת אני כבנאדם

אחר כך (אולי, אני כותבת מה שעולה לי בראש)

לנסות להבין למה זה מפריע לי, איפה זה פוגש אותי ולמה זה מציק לי ...

לא כל קנאה היא רעה למשל.

לפעמים אדם מקנא כי הוא רוצה גם (כמו קנאת סופרים שמטרתה להרבות חכמה ולא להתבוסס ברגש רע ) והחוסר משתקף לו, מונכח לו , זה לא כי כואב לו שלשני יש....

וכדי להפוך לאנשים טובים יותר

כדאי להפנים ולקבל את כל מה שיש באישיות

כי ככה אפשר לדעת מה או איך  לנצל לטובה

את הרצונות או הכוחות

זה לא לחייב את עצמינו לשמוח בכוח! כי ככה נראה לי שהאנטי ייגדל. ואז ממילא לא תוכלי להשלים עם זה, בשביל ליצור שלום בית עם עצמך, לא כדאי לך בכוח לנסות הלך נפש שעדיין לא מתלבש לך טוב בנפש.

כדאי לחכות,  לשים לב כמה את יכולה להיות עם השני בשמחתו בלי לפגוע בך.

ובע"ה לאט לאט את תוכלי "לעלות מידה" להרחיב את המקום שלך בנפש,

תמצאי כוחות לשמוח (אולי פה כבר שייך מה שכתבתי בסוף ההודעה הראשונה-  הדיבורי אמונה/ סיפורים מחזקים/ לתרגל את ראיית הטוב ביצמך ומתוך כך אצל הסובב)

להאמין בטוב המדוייק שנשלח אלייך מאת ה,

להאמין שהשפע המשמח שלך לא סותר שפעים אחרים לאנשים בעם ישראל

וככה תוכלי להופיע את האור שלך בעולם

מתוך שמחה אמיתית ושלמה!

מקווה שקצת עניתי לך ...

אבל אל תופתעי אם אומר לך שהגיסה הזו גם מקנא בך
יכולה לספר על עצמי, הרבה צפופים.
מצאתי עצמי עם הרבה קטנטנים נואשת לזמן פרטי משלי, כמה קינאתי בנשים עם שני ילדים, יש להורים את הזמן שלהם, זמן איכות עם הילדים, לצאת לטיולים יחד, פיקניק, פחות בישולים...
חחח אני מודה לקב"ה על מה שיש לי, אבל תדעי לך שהריון-לידה-הריון-לידה זה מאוד יפה וכיף, אבל בשלב מסוים מתיש.
יש לי אחות חרדית עם ילדה בת 6 ועכשיו ילדה את הקטן הנוסף שלה
כולן מסביבה עם כל שנה ילד, אחותי אמרה לי שהרבה שכנות אמרו לה איזה כיף לך יש לך זמן להנות מהתינוק, יש משהו יפה בגעגוע. 
למה כותבת לך את זה?
1)את יכולה להמשיך לקנא בגיסה שכל שנה יולדת, אל תופתעי אם היא בליבה מקנא גם בך...
2)את עם שניים? איזה כיף. תשקיעי בהם תדאגי שהכל יהיה מתוקתק, תספרי להם, תשחקי איתם- חלום, זה לא הכמות זה האיכות, עוד יגיע בהמשך קטן נוסף, ותוכלי להינות ממנו הכי בעולם.
3) כמובן זה לא סותר מציפיה לילד נוסף, תתפללי, תבקשי, תני מקום לרגש הקנאה אבל אל תתני לרגש לבאס או לדכא אותך. 

מדובר םה על רצון וגעגוע וציפיה שלא מתממשת

וכאב של המתנה לא פותרים ב'תשמחי שיותר קל לך'

זה חוסר הבנה מהותי מה זה ..

ואני בתור זאת שיולדת צפוף ועכשיו בתקופה שזה גם קשה לי ועמוס- אני לא מקנאה באף אחת שממתינה

הייתי שם  שנים רבות עד שהתחתנתי

וזה עד היום לא מרפה ממני

זה לא קצת כסף שחסר בחשבון

זה המון המון כאב ואכזבות וכל מנעד הרגשות והטלטלות..

וכתבתי לתת להם מקום.
וממש לא ניסיתי להעביר מסר של תשמחי כי יותר קל לך...
משהו עמוק יותר
קטונתי מלהסביר

אני גם באותו מצב של הפותחת ועוזר לי לדעת שמשפחה עם הרבה ילדים חווה אתגרים שנחסכים ממני.

אני פחות עייפה, יש לי מקסימום זמן להשקיע ולספר סיפורים, ולקחת לטיולים ויש לי זמן להשקיע בזוגיות. אני מכירה את עצמי ויודעת שעם הרבה ילדים היה לי מאתגר בהיבטים האלה.

ולפותחת, אני דווקא אוהבת את המצב הזה, הילדים שלי כל כך חשובים שצריך כזה מאמץ כדי להביא אותם והם מקבלים יחס של נסיכים.

(לא שילדים במשפחות גדולות לא נסיכים, אבל קל יותר לגדל ילדים מושקעים במשפחה קטנה)

תגובה כזו הביאה לה נחמה.
היא הבינה שבסןף עוד יהיה לה
ובינתיים תהני ממה שיש, והיא נהנתה
ועכשיו ילדה עוד אחת קטן ואין מאושרת ממנה.

אני בעד למצוא נקודות חיוביות בחיים שלך עצמך.

אבל כשאמא לכמה וכמה צפופים אומרת את זה, בעיני זה לא מתאים.

יתאים שמישהי שיש בבעלותה כמה וכמה בתים 'תטיף' למישהי שעצובה על כך שאין ביכולתה לקנות דירה ש'מרבה נכסים מרבה דאגה' וכמה טוב לה שהוצאות תיקונים של הבית השכור לא עליה? 

ואין לי יחידת דיור כמו רבים ואחרים סביבי...
ובהחלט צריך למצוא נקודות חיוביות בחיים של עצמך, לא מבינה איך זה סותר את שכתבתי.

כן, שיתפתי בתקופה מסויימת בחיי עם הרבה קטנטנים. היה לי כיף ואף מעט קינאה להביט באימהות עם השניים- שלושה שמחות ומדברות על המסעדה שיצאו אליה הערב, או סתם זמן נחמד משלהן בבית.

תודה ששיתפת שבעיניך זה לא מתאים. זה אישי שלך...

אדגיש שאני מאושרת בחלקי, ותמיד שמחתי והייתי מאושרת
והייתה לי תקופה מסוימת של קושי שגרמה לי להרגיש מה שתיארתי כאן, אני לא מתביישת בזה, זו האמת שלי!

מטופלות פוריות רבות, בשלבים שונים,

זה לא ינחם אותן.

אגב, ב"ה שהיום הרבה מטופלות פוריות נפקדות.

זה ממש לא כולן, ואי אפשר לצאת מנק' הנחה שכל מטופלת תזכה לעוד ילד. 

ובכל זאת מרגישה שאין בזה נחמה למטופלות פוריות...

יש לי חברה טובה מטופלת פוריות, ואני בחיים לא אעז להציע לה נחמה כזו, כי זה ממש לעג לרש... (היא בעצמה סיפרה לי איך שפעם, כשהייתה בשמירת היריון יקר ובסיכון גבוה, מישהי זרקה לה, "איזה כיף לך שיש לך זמן לקרוא בלי הפסקה", והיא כמעט רצתה לבלוע אותה... כי איזה מן כיף זה, כשחייבים לשכב ושאין לך מושג אם בכלל העובר שלך ישרוד, והדאגות מציפות...)

בכל אופן, עקרונית את צודקת בקו החשיבה הראשוני שלך - שיכול להיות שמה שחסר לאחת הוא בעצם מושא קנאתה של אחרת - אבל לא בנושא הזה. הנושא של ילדים ושל קשיי פוריות הוא ממש בדמה של אישה, ואפילו רחל אימנו אמרה ליעקב שהיא תמות אם לא יהיו לה בנים...

אז אי אפשר לדמות את זה לשום חיסרון אחר שקיים בחיים...

(גם לי יש קנאה - באימהות שכל ילדיהם 'רגילים', בנשים שלא ילדו מעולם בקיסרי, בנשים מתוקתקות שמצליחות לנהל בית ברוך ביד רמה - וכן הלאה. אבל מכיוון שלא התנסיתי בניסיון הכי קשה שיש לאישה, לדעתי - בפוריות - אני מרגישה שאין לי "זכות" לדבר על הקנאות שיש לי מול אישה שמתמודדת עם זה...)

היא הגיבה מנקודת המבט שלה בפורום ציבורי.

היא לא הגיבה ככה לאחותה/ לשכנה שפרקה לה באופן אישי.

מי שפותחת שרשור בפורום ציבורי כנראה מקווה  לקבל תגובות לא רק מנשים במצב שלה.

(שוב, אני כותבת כמטופלת פוריות שלא יהיו לי הרבה ילדים כנראה. המחשבות האלה בהחלט מנחמות אותי) 

זה לא דבר שהייתי אומרת לדכנה או לחברה...
אבל פה, די פתוחה עם הרגשות שלי, גם אם זה קשה...גם לי.

כנראה שזו לא נחמה
אבל אם כבר השלמת עם המצב ואת עם שניים שלושה ב"ה (זה גם משהו) אז יאללה לפחות תהני מהם.
ובע"ה מאחלת לך כוחות!

ונכון, בחיים לא הייתי אומרת את זה לחברה או שכנה, פה משתפת באמת, לא מכירים אותי (מקווה בכל אופן...)

ולא היה צריך להרבות במילים
מספיק שהייתה מגיעה אליי לשבת
ובמוצ"ש מכריזה חוזרת למקום השקט והרגוע

את יכולה לומר שאינני צודקת או כן...זו הייתה הרגשתי.
אם זו מהווה נחמה או לא- כל אחת תיקח את זה למקום שלה...

אני בעצמי עברתי התמודדות בתחום הפוריות וגם אצל חברותי בתחום אני יודעת שהנקודה הכי רגישה היה השקט בבית

לחזור לריק בבית או שהקטן כבר גדול וזאת על אף שמאוד רוצים עוד ילד

לכן מפתיע אותי שזה מיחם אותה

והאמת שיש דברים שכשאדם מתמודד איתם הוא יכול לומר/לצחוק על עצמו אבל כשאחרים אומרים זה די לא במקום

יש הרבה דברים טובים גם בזמנים כואבים עם זאת בשעת כאב לדעתי חשוב בעיקר לחבק ולאפשר לתת ביטוי לרגש

לרוב אין צורך בעצות, רובנו יודעים את התשובות לבד

כי הבית שלי היה באמת רועש מאוד, ובלאגן.

ואולי באמת לא היה הכי נעים להתארח אצלי (אז...)עד כדי שהתגעגעה לבית שלה.

על הקנאה הפותחת דיברה, נראה שהקנאה בוערת בה ומציקה לה...
אני חושבת שיש בזה סוג של הקלה, לאחותי היה כך בכל אופן. ועל סמך זה אני משתפת בהרגשתי.

כותבת את זה כדי שמי שקוראת וצובט לה תדע שהיא לא לבד.

אני מוכנה לקחת בשתי ידיים כל עייפות, סחרור, חוסר זמן לעצמי, בלגן בבית, כל דבר!! אם רק יהיו לי עוד ילדים.

חותמת על זה הרגע!!

למצוא את נקודות האור זה התפקיד שלי מול עצמי ולא של אחרות לומר לי..

גם אם לא הוויתי נחמה, אולי מעט לעזור בעניין הקנאה.

הפותחת לא ביקשה נחמה למצבה, כי אם סיוע ועזרה להתגבר על הקנאה. ואני חושבת שזו מחשבה הפוכה שיכולה לסיע (ושוב כפי שציינתי לאחותי המחשבה עזרה)

זה לבוא ולנפנף עם שטרות של כסף בפני אדם מורעב

ולהגיד לו- וואי איך קשה לי, אין לי מקום לאחסן את כל השטרות האלה..

וואלה לא מוריד לרגע את הקנאה, את יודעת איזה טלטלות אני עוברת כדי לקבל בדיוק את האתגרים שאת מתלוננת עליהם?

זכותך המלאה להרגיש קושי אתגר וכל רגש כלפי המציאות שהקב"ה נתן לך. אבל להגיד את זה למטופלת זה ממש יריקה בפרצוף לתחושתי.

אם כבר מה שיכול לעזור זה להבין את הקנאה הזו ולהפוך אותה לדבר מובן ולא לדבר שצריך להשתיק..

ואני רגע עוצרת מההתפרצות כי @ממתקית אני לא רוצה שזה יצא כאילו התפרצות עלייך.

זה כאב על כל הפעמים שנשים טובות מסביבי שבאמת רצו לעזור התחילו להגיד לי דברים דומים לאלה

אני ממש מתחננת בפני מי שקוראת את ההתכתבות הזו שלא תחשוב להשתמש בטיעון הזה כלפי מישהי שמתמודדת עם אתגר כ"כ גדול כמו אתגר הפוריות!

כשלמישהי קשה צריך לבוא ולחבק

לומר לה כמה היא גיבורה

כמה היא צודקת! בקנאה ובכאב שלה.

והלוואי שכולנו נוכל להתלונן אך ורק על הרים של כלים וקשקושים על הקירות.. 

להיפך, מתביישת ומיואשת מאותה תקופה של הרבה קטנטנים. היינו צעירים, הבאנו כל שנה ושוב ושוב.לא זכור לי שידעתי או רציתי לשמוע על מניעה, ממש לא מנפנפת בזה, ואדרבה, ממליצה להיות מחושבים גם בעניין הזה. מצאתי את עצמי צעירונת עם כמה צפופים פיציים בלי שום עזרה באמצע שום מקום. בית פצפון, והייתי עם הקטנים בבית(גם לא הייתה מסגרת טובה וגם חסכון כספי, לא היה לי אוויר לעצמי, את בעלי הייתי רואה רק בלילה.
וכן אומרת לך דוגרי והכי אמיתי- כשלקחתי את הבן לחבר או לשכנה, כל כך נהניתי וכן גם קינאתי. אווירה נעימה ורגועה, בית נקי ומסודרף, פיצה בתנור, הייתי מגיעה לקחת אותו ובליבי אומרת לאמא בקול בבקשה אפשר קצת לשבת? קצת להירגע? לנוח? להריח ריח של בית ואפיה? כמובן מעולם לא אמרתי לה באמת, מאמינה שהיה לה את הקושי שלה.
עבר זמן הילדים גדלו, הגדולים גם עוזרים, ברנו לבית גדול יותר, אני עובדת, וטוב לנו ב"ה
גם לשכנה הזו טוב עם השלושה המהממים שלה יש לה הרבה נחת מהם והיא מאושרת.

מצטערת אם בך פגעתי ואני מבקשת את סליחתך, 
ואני מאחלת לך שעוד תזכי למה שאת מצפה, אבל לא!!! ממש לא כמו שהיה לי...אלא בדרך נעימה, נינוחה ועם סוג של שליטה בבית וכל מה שקורה מסביב...כי אפשר לגדל ילדים בבלאגן, ולחץ,וחוסר זמן, ומצוקה ואפשר גם אחרת- לך אני מאחלת את האחרת!!! בקרוב!!!

בעתו ובזמנו!!

ואני גם באמת לא נפגעתי באופן אישי

אלא יותר הוצפתי בתחושות שעולות לי כאשר אני שומעת מילים כאלה מאנשים שמוכרים לי.

אני שומעת את הקשיים שאת עברת ואני באמת חושבת שמגיע לך הכרה בהם! וחיבוק והערכה! זה נשמע באמת תקופה כ"כ לא קלה.

במסגרת דיון על אתגר הפוריות, לטעמי זה לא צריך לבוא בהשוואה. אני חושבת שדבר כזה יכול להוביל לכאב של השומעת יותר מאשר לעידוד.

יכולה לספר לך שאצלי בבית יש קיר שכבר שנתיים נשאר מקושקש- כי מבחינתי במשך שנים התפילה והתקווה היתה שיהיה מי שיקשקש על הקירות שלנו. אז הקשקושים על הקיר זה אות ניצחון בשבילי שמזכירה לי במה זכיתי.  ועדיין אני מתפללת שיצטרפו אליו מבלגנים נוספים..

אז הפערים בחוויות שלנו כ"כ גדולים, וככ שונים, שאני חושבת שלא נכון לשים אותם זה מול זה באותה שיחה.

אני יכולה גם לומר לך שהרבה יותר קל לי להביע אמפתיה כלפי חברה שמספרת על קושי בהורות

כאשר זה במנותק מהקושי שלי ותא רגע אחרי שסיפרתי כמה קשים לי הטיפולים.. 

ממש עמוק ומצמרר ומאחלת לך עוד הרבה קשקושים כאלו.
וסתם בנימה אישית, קשקושים על הקיר מעולם לא ריגשו או הטרידו אותי כי אפשר להוריד ולמחוק אותם עם אקונומיקה או ספוג הפלא.
יש הרבה דברים שאותם אי אפשר כבר למחוק...ועל זה אני מדברת...(הקטן שרוצה שאמא תיקח אותו לגן ביום הראשון אבל היא בדיוק ילדה והשכנה לוקחת אותו בוכה, סיפור לפני שינה שלא הייתי פנויה, תינוק שהפסקתי להניק בהתחלה בגלל  הריון נוסף, או ילדה שרוצה לשתף על חוויה מכיתה א' ואמא רק נרדמת לה על הספה אלו דברים שלא אוכל למחוק, כמובן מתקנת את זה כיום, ועובדת על זה ומנסה "להשלים" את אמא אצל הילדים שלי כיום כשגדלו וקצת יותר מרווח לנו.
הלוואי ועוד שנתיים תשאלי פה איך להוריד קשקוש מספות ומקיר, והלוואי ויהיה לך מכולם שיש ושיגיעו נחת, רוגע ושלווה תמיד.

שמאוד רוצה עוד, ויש לי ברזומה כמה שנות טיפולי פוריות ללא תוצאות, ועוד כמה וכמה שנות ציפיה ללא טיפולים וללא תוצאות, ובגיל שלי זה כבר כנראה לא יקרה.

התגובה שלך והתת שרשור פשוט הולכת איתי כל היום, ולא בצורה טובה, קשה לי לשחרר מזה.

לא מזמן, יצא לי שמישהי קרובה, שיש לה כמה קטנים צפופים ושהיא יודעת שאני מאוד מאוד מצפה, אמרה לי פתאום משהו בסגנון של 'איזה כיף לך, הילדים שלך כבר גדולים ואת יכולה...' לא זוכרת מה בדיוק אבל משהו שהיא כנראה גם רצתה כבר לעשות עם הילדים שלה.

עכשיו, לא כעסתי עליה ולא נעלבתי ממנה, בכלל לא, אבל זה ציער אותי וצבט לי בלב מאוד. אפילו פתחתי על זה בזמנו שרשור בפורום פוריות.

ואני מבינה אותה מאוד ש' התפלק' לה, ואני מבינה את העומס והקושי שהיא נמצאת בו,

ועדיין אם היא הייתה אומרת לי את זה מתוך מחשבה תחילה הייתי נעלבת ממנה מאוד.

וזה לא סותר את העובדה שאני שמחה מאוד בשני הילדים שיש לי, ואני מודה לה' כל יום, מקווה שמספיק, על כך שהוא באמת בירך אותי בשפע ביד נדיבה ורחבה מאוד.

כשמישהי מתנחמת בעצמה ביתרונות שבמצבה, כמו שכתבת למטה בשרשור שאחותך מעריכה את השקט שלה, כולנו יכולות ללמוד ממנה איך לשמוח בחלקנו, כל אחת בתחום שמאתגר אותה.

כשמישהי שיש לה מציעה את זה כנחמה למישהי שאין לה, זה מכאיב מאוד.

גם אם לא לכולן, לי אישית זה מכאיב.

אני בטוחה ב100% שלא התכוונת להכאיב, וזה אכן פורום פתוח וזכותך לכתוב מה שאת רוצה, באמת. אבל קחי בחשבון שיש כאלה שזה כן פוגע בהן.

לא חושבת שהחברה אמרה לך מה שאמרה כדי לצבוט אותך, או להעיר לך או לרמוז לך או לנחם אותך...
כנראה באמת ובתמים פרקה מולך תסכול כלשהו שקיים אצלה. בטאקט או לא אני לא יודעת. אבל לי זה נשמע שממש הביעה מולך את הרצון שלה שלא יקרה, פשוט כשיתוף בלי מטרה כלשהי.

אם הייתה חושבת על זה הייתה יודעת ב 100% שזה לא מתאים מולי.

לכן אני כותבת לך, שתדעי, שלפחות עבור חלק מה'מאותגרות פוריות', הדברים שלך לא מעודדים, אלא דווקא צובטים ומעציבים.

אם לא ידעת, אז עכשיו את יודעת. מכאן והלאה תעשי עם המידע הזה מה שתחליטי

או בהודעה או בכל דרך אחרת, לא אגיד למי שמחה לילד כיף לך, הלוואי והיה לי את השקט והנחת שיש לך.

פה הרשיתי לעצמי, כי לא מכירים אותי, ואני שמחה שדבריי הביאו נחמה לחלק מהנשים כאן

מי שנפגעה מדבריי מתנצלת ממש! ומקווה שהפגיעה הזו תביא לתפילה מתוך צער ופגיעה שתתקבל במהרה בע"ה.

לבין לכתוב את זה כאן למי שכתבה שהיא מרגישה חוסר וכאב וקנאה?

זה מה שאני לא מבינה...

כאילו, את מבינה שזה לא דבר שראוי לומר למישהי פנים מול פנים כי זה עלול לפגוע בה. אז למה כאן זה כן בסדר?

באמת אני מתעניינת, כי אני באמת לא חושבת שרצית וכיוונת לפגוע במישהי חס וחלילה. 

שיש לי ילדים, צפופים. 
לא קרה לי מעולם.
לכן לא אומר לה שבתקופה מסויימת עם הילדים גם אני קינאתי בה...לא בעבר ולא בהווה
הנקודה הזו על נושא הקנאה עלתה פה, אז הגבתי להרגשתי בנושא הקנאה.
במציאות החיים לא הייתי אומרת למישהי את המילים הללו, והיא לא הייתה אומרת לי את המילים שנאמרו פה...

אין לי ספק שמשפחה ברוכה זה מאתגר, ולהיות סביב הריונות ולידות שנים רצוף זה יכול להיות קשה. גם לנשים שב"ה יש להן הרבה ילדים מותר להתלונן...

ועדיין, אם היתה לי את הבחירה הייתי מעדיפה את הקושי שבשפע מאשר את הקושי שבחוסר (ואולי טוב שזה לא תלוי בי כי הקב"ה יודע מה הכי טוב ונכון לנו).

לפעמים אני מזכירה לעצמי שגם בצד השני יש קושי כדי לעודד את עצמי "לנצל" את היתרונות במה שיש לי.

אבל המחשבות האלו לא עוזרות )לי לפחות) בהתמודדות עם קנאה. כי אני לא מקנאה בה באופן כללי אלא בנקודה הספציפית שבה היא משקפת לי את החוסר שלי. אני אוהבת ומעריכה אותה מאוד אבל קשה לי המפגש עם מישהי שהולך לה כל כך בקלות משהו שאני צריכה לעמול עליו כל כך הרבה, להתפלל, להתאכזב, לנסות משהו אחר ולהתאכזב שוב.. וה"משהו" הזה הוא לא ציון במבחן או קידום בעבודה, אלא דבר הרבה הרבה יותר משמעותי. לצפות לילד זה קושי שקשה לתאר וקשה אפילו להסביר באופן רציונלי. זה מעבר לאתגרים הפיזיים, תופעות לוואי וכל ה"כיף" שמסביב.. זה הרבה ובעיקר ההתמודדות הנפשית והרגשית.

בקיצור.... הנקודה שהעלית יכולה לעזור כשמנסים להסתכל על הצד החיובי שבמצב אבל לדעתי פחות בהתמודדות מול הקושי עצמו. (ואם הייתי לפני הלידה הראשונה כנראה שהיה לי קשה לקרוא את זה)

מובן ממש מה שאת כותבת.

אמא לילד עם מוגבלות פיזית שכלית ובריאותית

היו תקופות של קנאה

באנשים שיש להם רק בעיות 'רגילות'

אנשים שיש להם רק ילדים מוצלחים נטולי בעיות

הקנאה נעלמה כשהגעתי לשלמות עם עצמי:

1.הפסקתי לראות בחיים משהו שצריך תיקון/ שיפור

2. מלאתי את החיים בדברים שעושים לי טוב

3. חשבתי על חלומות ויעדים שאני יכולה להשיג והשגתי אותם

נראה לי שזה יכול לעבוד בקנאה מכל סוג

כי בעצם קנאה זו השלכה של החסר שלנו על האחר

כשממלאים את החסר הקנאה מתפוגגת 

מגביר לך את הקושי

תקבלי את זה שקשה לך וזהו. החיים מורכבים. אנחנו עוברות דברים.. לא צריך להוסיף גם התבחבשות פנימית וללכת נגד התחושות שלך. זה מוסיף עוד חזית שלדעתי מכבידה יותר.

זה בסדר שקשה לך עם זה וזהו.

זה נורמלי לא לרצות ללכת גם.

מה תעשי עם זה בפועל ואם תלכי או לא זה משו אחר, אנחנו עושות הרבה דברים שאנחנו לא מאוד רוצות לעשות או בכלל, אבל קודם כל תפסיקי להילחם בעצמך.

אין באמת איך להתעלם המרגש, אפשר להתמקד בטוב בחיים בשלך, אבל בסוף זה ניסיון קשה.

אצל הבן שלי בגן לדעתי לכולם יש כבר אחים קטנים, וכשאני שומעת על מישהי שנכנסה להריון בטעות או בתזמון לא הכי נוח-זה שורף בלב. גם כשזה חברות ממש טובות שלי. אז אני אספר לבעלי, ונהיה עצובים ביחד , ואחר כך אני אשתדל להיות כמה אמפתית שאני מצליחה לחברה ההריונית התורנית שלי. (יש לי שתי חברות טובות שנכנסו להריון עם מניעה בשנה וחצי האחרונה, ועוד אחת שההריון אומנם היה מתוכנן כעיקרון, אבל לא בתזמון נוח)

ובזמן אחר, אני מזכירה לעצמי שהקב''ה יוצר את המסלול המדויק לי, וההמתנה לבן שלי-יצרה לנו זוגיות בשלה יותר. וההמתנה לילד הבא-מאפשרת לנו להתמודד עם האתגרים הנוכחיים בחיינו, גם אם זה לא מסתירה, וגם אם טיפולי פוריות ממש לא מקלים על היומיום...

אצלי ההריונות קשים ולכן יש לי מעט ילדים ביחס לסביבה. בתקופה שעוד לא השלמתי עם זה. ולגמרי הייתי מקנאה.

שמעתי בשם הרבנית ימימה שצריך להפוך את זה לתפילה- "הקב"ה אני גם רוצה".

הרי ברור שאת שמחה בשמחתה ורוצה בטובתה. קשה לך עם החוסר שלך ולכן עליו תתפללי.

לי אישית זה ממש המתיק

אני לאט לאט לומדת להכיל את הקנאה

לקבל מול עצמי את זה שכנראה תמיד יכאב לי על החלומות שלא יתגשמו בדרך שרציתי.

ולהבין שמותר לי לקנא כי זה באמת כואב ועצוב.

דווקא הקבלה הזו עוזרת אח"כ גם לפרגן ולהיות עם אחרים בשמחה שלהם.

יש לי עוד הרבה מחשבית, נראה אם אצליח לנסח אותן במילים.. 

אני חושבת שבנושא כזה של ילודה תמיד יהיו רגשות כאלה ואחרים

אני גםאחרי לידה שניה. שתי הלידות הן ivf

אני לא מונעת כרגע כי גם ככה לקח כמה שנים. אני מרוצה מהשניים שלי

לא חלמתייי שאני אהיה עם בן ובת

ועדיין, חוששת מהעתיד, מקווה שיהיו לי עוד, ובקלות

כי אין לי כח אין ליייי כח נפשי לעבור את המסע הזה שוב

אני מפחדת מזה כל כך

ועל אף שנהנית מהרוגע הנוכחי כביכול, תמיד יעלה בי איזשהוא רגש (שאני לא אוהבת אותו ) כשאראה את החברה בהריון חמישי… 

ומה שעוזר לי להתמודד עם זה זאת ההבנה שלכל אחד יש את ה'תיק' שלו, וגם אם נראה לי שהייתי שמחה להתחלף, כנראה זה כי אני רואה רק חלק מהתיק ולא את כולו... ובעצם על רוב הדברים בחיים שלי לא הייתי רוצה לוותר, אלא רק על משהו מסויים שמאוד מאוד קשה לי איתו...

וגם- לתעל את הקנאה לתפילה. תפילה אמיתית על החברה שמקנאה בה ועלי.

למשל אם בתחום הפוריות- אז להתפלל על החברה שתזכה לשמוח מהילדים, ושגם אני אזכה לילדים כאלה מתוקים לשמוח מהם.

כן חשוב לי לומר שהבנתי לאחרונה ממתמודדת פוריות שזה קושי שאני באמת לא מבינה אותו, ושלפחות לדעתה הוא קשה יותר מקשיים אחרים. לי אישית לא נח עם דירוג של קשיים כי באמת מאמינה שהקב"ה מזמן לכולנו ניסיונות... ובכל מקרה כותבת מהמקום שלי, שמתמודדת עם קושי אחר שמאוד מאוד קשה לי ויצא לי לשמוע לא מעט משפטים של איזה כיף לך ש*** כשבפועל הייתי שמחה מאוד להתחלף עם אחרים בעניין.

לא נעשה פה מדרגות. יש מחלות נוראיות בגוף ובנפש ויש חוויות קשות, פגיעות וטראומות ויש יתמות ובאמת שלא נדע.

לא סותר שקשיי פוריות הם מהקשיים הכי כואבים וצורבים שיש.

אני אומרת מהסתובבות בקבוצות האלה בשנתיים האחרונות. זה משהו שורף.

לתחושתי גם ושלא יכעסו עלי הבנות ששואפות לילד חמישי. לא דומה מישהי ללא ילדים למישהי שכבר יש לה. ולא דומה מישהי שרוצה אח שלישי לשני מהממים למי שמגדלת ילד בודד ורוצה בשבילו אח אחד לפחות.

יש תחושות שונות לנשים שונות. ועדיין זה קושי עצום ויש בכל זאת טיפה מדרג איכשהו. 

אישית אני חושבת שזה לא נכון בכלל לדרג קשיים,

ואם מישהי קמה בבוקר והולכת לישון בלילה עם קושי גדול, אז הוא באמת קושי גדול כי זה דבר סובייקטיבי, גם אם לי נראה שמה היא רוצה וזה לא קשה בכלל.

(בדיוק יצא לי לדבר עם מישהי שהרגשתי שהקושי שלה גדול מנשוא, ועדיין בחוויה שלה יש מסכנות ממנה ולכן היחס שלה שונה לגמרי)

ועדיין, בשביל מי שמרגישה שזה לא אותו דבר בכלל- הדגשתי שמדברת מתוך קושי אחר ועם הדברים שעוזרים לי.

נשמה שאת. שולחת לך חיבוק גדול.

אני לא נמצאת במקום שלך. כי כן הגיעו לי 3 בקלות ב''ה ואז נתקע. אז עוד חיבוק. באמת מהלב. אני מכירה בזה ש''סיפור'' הפוריות שלי הוא מאוד בקטנה.

כנראה שאנחנו בחברה דומה. חברות שלי עם 5-9.

האמת? אני לא מקנאה במשפחות בקצב שאת מתארת... אני יודעת שזה לא מתאים לי. ולא היה לי טוב. עם כל הרצון שלי להרחיב. אני לא שואפת בכלל להתקרב לרף של משפחה ברוכה. לא ברצון. חבורה הולכת וגדלה? כל החיים שלה רק סביב הריון הנקה. מלא ילדים זה המון אתגרים. וואי. למי יש כוחות נפש? גוף?

אז אולי אני לא יכולה להבין אותך. ואני סתם.

אבל אולי קצת. כי עם כל ההשלמה שלי והרוגע היחסי. אני כבר זמן מאוד ארוך מחוץ ללופ וזה יהיה ממש שקר עצמי לומר ששום דבר שקורה סביבי בנושא הילודה לא צורב לי צריבה קטנה בלב.

אני חושבת שהרגש של הקנאה הוא אנושי.

וכמו כל דבר כזה אם תנסי להילחם בו או לשקר עליו הוא יגדל. נראה לי שאם תתייחסי לזה יותר ב''שלוות נפש'' זה ירגע יותר מאשר יחמיר.

נגיד אני רואה חברה בהריון שמיני סבבה?

אוקיי הרגשתי את הצביטה, אמרתי לעצמי בסדר קנאתי קצת למרות שבראש אני יודעת שלכל אחד האתגרים שלו ושהכל בסדר. אז קנאתי לרגע. ממשיכה הלאה.

מבינה? כאילו לא נכנסת ללופ של אוי איך אני מקנאה וזה רגש רע ומה אני אעשה עכשיו. ואיזה דפוקה אני. דומה גם מול מישהי יפה במיוחד, רזה, עשירה או לא יודעת מה. למרות שפחות מהותי כמובן. בסוף לתחושתי בראש אנחנו מבינות את האמת ומודות על הטוב שלנו. הרגש מתעתע וחולף. אם ניתן לו לרגע אחד מקום הוא יחלוף מהר יותר ופחות ישקע ויציק.

אני חושבת שאת גם יכולה כן להגן על עצמך מעט ממה שפחות נעים לך. לא לנתק קשר חלילה. אבל את לא חייבת להתייצב לכל שמחה. ואני חושבת שאת גם לא חייבת לעזור. זו הבחירה שלה בסוף להביא את הילדים האלה. עם האתגרים והמחירים... תמיד יש עזרה בתשלום שניתן להשיג, סדרי עדיפויות. או להסתדר. או למנוע הריון. זה נשמע רע. מי שמתאים לה כמובן זה מקסים לעזור אבל בסוף יש פה בחירה ורצון ולא חלילה אסון שנחת.

אני משתדלת לעזור כשאני מרגישה שזה בא לי בטוב ובאהבה. שזה בעיקר לחברות מאוד קרובות. שגם שם לצידי. ואם לא בטוב, אז לא...

לא כי היא עשתה משהו לא בסדר. לא שאת חושבת עליה רע. אלה כי יותר נעים לך ככה. בסוף אנחנו אחראים לנפש שלנו. וכמו שהיום פעמיים כמעט לחצתי על סרטוני עצב והצלחתי להתגבר, מותר לנו לחשוב על הנפש ולשמור עליה. ו''להתעלות'' ולהתקדם במקומות אחרים. לא חסר על מה לעבוד. פשוט השקיעה בלופ של לדבוק במה שפחות עובד לנו ולהתחפר בו לא באמת מקדמת.

את לא צריכה להראות לה פנים לא נעימות כשאתן נפגשות, אבל את לא צריכה לחפש את קרבתה. וזה ממש בסדר. מניחה ששתיכן עסוקות בכל מקרה. כמו כולנו שצריכות להשקיע מאמץ כדי באמת להיפגש ולומר יותר משלום ביי. אז אל תשקיעי שם את האקסטרה.

בהצלחה מותק. ש-ה' יברך אותך במלא טוב ושפע בכל תחום שתרצי. 

אני באמת חושבת שמי שבחוץ לא תוכל להבין כמה זה קשה.

אפילו בתוך הטיפולים יש דרגות קושי ופשוט אי אפשר לתאר למי שלא חוותה את זה כמה השלכות מרחיקות לכת יש לזה שאת מטופלת במשך שנים.

אין תחום שזה לא נוגע בו ומשבש את החיים.

וזה לא זמני, זה לעד ולנצח. גם אחרי שנות הפוריות התוצאות של הטיפולים ילכו איתי לטוב ולמוטב.  

את מלאה במודעות עצמית מצד שני את לא מצליחה לשלוט על רגשותייך!!

יכול להיות שמדובר בבחורה שפשוט לא מספיק מעריכה את הילודה שלה? כי זה קורה לי לפעמים שאני רואה נשים שמביאות ילדים ומזניחות אותם ממש (אבל מממממש מזניחות ברמה מטורפת אני לא אשפוט סתם), או כאלה שממש צועקות וחסרת סבלנות לילדים שלהם ואז את כאילו אומרת למה דווקא מי שלא יודעת להתנהג ממשיכה להביא..

אני יודעת שיהיו פה כאלה שישפטו אותי אז חשוב לי להגיד שגם אני בעצמי אמא ויודעת כמה זה דורש סבלנות עבודת המידות ולפעמים באמת ילדים יכולים להוציא מדעתם ולעייף מאוד ברמה שקצת מזניחים אותם אז אני לא מדברת על הקצת הזה אני מדברת על משהו אחר שאני בטוחה שאת תביני אותי בכל מקרה גם אני מטופלת פוריות שנים והדרך אצלי להביא ילדים היא מאוד ארוכה העניין הוא שאחרי שילדתי כבר כל התחושות של הקנאה נעלמו והיום אף אחת לא מעניינת אותי באמת בלב שלם 🙏🙏

את חייבת להבין מה גורם לך לחשוב ככה יכול להיות שיש לך איתה משהו אישי? עוד לפני העניין של הילודה אצלה..

פחות בתחום הילודה, יותר במי שמגשימה את החלומות שלה ומצליחה בהם.

הרבה פעמים אני מרגישה שאני מעבירה את החיים "ליד", נוגעת ולא נוגעת, לא מעזה מספיק, וחווה תחושות של החמצה.

יש לי 2 בנות דודות שהן כבר בפוסט דוקטורט, כן? 

וגם אני מקנאה בנשים מאוד יציבות שחיות חיים מאוד יציבים.

וגם בכאלה שיש להם קשרים חמים וחזקים בתוך המשפחה.

אני חיה חיים יותר מתנדנדים כאלה, ולצערי אין לי קשר טוב לא עם גיסותיי ולא עם אחותי. אני אפילו לא יודעת לשים את האצבע למה זה.
אז ככה שאני מרגישה מאוד לבד פה, ומנסה להשלים עם זה. אבל זה כן צורב לי כשאני רואה שהם מבלים בינם לבין עצמם ולא חושבים להזמין אותנו....

מה אני עושה עם הקנאה הזאת?

הזמן עשה את שלו, ומשהו שפעם היה לי חריף מאוד, עכשיו כבר כהה יותר.

למדתי להשלים עם הרבה מהדברים. למדתי לשאול את עצמי מה אני רוצה מול המציאות הזאת.

להשתדל להינות בכל יום ממה שיש. לתת לאנשים שיותר בחוסר ממני- למשל לחברות רווקות. לתת ממקום שאני חווה בו חוסר- זה נותן תחושה של משמעות. 

להבין שבכל שלב בחיים יש התמודדות. אי אפשר לברוח מזה.

עכשיו כשההורים שלי בפנסיה, ולכאורה יש להם הכל, והם רק יכולים לשבת ולהינות-

ההתמודדות היא מול עצמם ומול הזמן הריק שנוצר פתאום.

נכון שיש התמודדויות יותר קשות,

והכי קשה בעיניי זה שילוב של אתגרים שבאים מכיוונים שונים-

אבל השאלה היא- איך אני מתמודדת כרגע עם מה שהחיים מזמנים לי.

איזה ילד רגיש ומהמם.

יצא לך לשאול אותו אם הוא רוצה שהם יגיעו? אולי להכין להם ציור או שיר? לדבר על זה ולהבין אם הוא חושש ממשהו או פשוט מתרגש?

יוצא לכם לראות אותם הרבה?

אמר שדווקא כן רוצה. אבל ביקש שסבתא לא תחייך אליו.

ביקשנו מכולם מראש לא להתייחס אליו על ההתחלה כדי שיהיה לו רגע זמן להפשיר.

הילד ישב רוב הזמן על הספה והסתכל, רק לקראת הסוף (אחרי שעה וחצי בערך הוא התקרב לשולחן (כמובן שכל הזמן הצענו לו לבוא וחלק מהזמן גם ישבנו איתו על הספה))

מהשיח איתו הבנו שהוא לא מפחד כמו שהוא ממש ממש מתרגש.

הוא פוגש אותם בערך פעם בחודש +- לסעודת ליל שבת. בכל מפגש כזה הוא אומר לנו שלא רוצה שיחייכו אליו אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של כאב וכו

לנכדים היא ממש אחלה, קונה מתנות מביאה ממתקים

לא מצליחה לחשוב על משהו

היה שיח כזה גם אתמול וגם היום ולא נשמע שהוא מאיימת או מפחידה אותו

היא כן אישה נורא מתלהבת ורועשת - בגלל זה גן ביקש שלא תחייך - תתייחס

מכאן ועד התקפי צרחות למשך 30 שעות נשמע לי הזוי.

אני פתאום שמתי לב שכשאנחנו עם הילדים אז חמותי ממש סבבה, מתנהגת בצורה שעוברת לנו, אבל כשהיא איתם לבד היא אומרת להם כל מיני דברים שממש מלחיצים אותם. לא מרוע חס וחלילה, אבל נגיד הם משתמשים באיזו מילה סתם ככה, נגיד אומרים כל הזמן את המילה שולחן (זה לא המילה באמת, אבל נגיד "אתה שולחן" לאנשים) סתם כי זה מצחיק אותם, ואז היא אמרה להם שאסור להגיד את זה. ויש לי בן כזה צייתן שהוא כל הזמן דואג להיות בסדר ולא לעשות דברים שאסור וכו, והוא ממש נלחץ מזה, עד שקלטנו ואמרנו לו שהכל טוב ושלא יגיד לה אבל בכללי הוא יכול. עכשיו אם היינו שם באותה שניה היינו אומרים לו שזה לא מילה רעה ושמותר להגיד רק לא לסבתא. אבל לא היינו ומבחינתו היא דמות סמכות אז הוא נלחץ.

או שהיא היתה עם הילדים כמה זמן והלכנו לנוח והבת ממש בכתה שרוצה לבוא אליי (הם רגילים שבאים גם אם אני נחה) וחמותי ממש צעקה עליה שאסור לבוא אלינו בשום אופן וכעסה והבת שלי נורא נורא נבהלה ולא רצתה להתקרב אליה לשארית הביקור. וברור שהיא רק רצתה שננוח ולעזור, אבל זה עבר ממש גרוע.

אז לפעמים סבא וסבתא עושים או אומרים דברים שלא נעימים לילד והוא לא יודע שאתם הייתם מוצאים פתרון אחר, או שמבחינתכם הדבר הזה לא סבבה, כי אתם השארתם אותו איתם, אז כביכול הכל לגיטימי. ויכול להיות שקרו דברים כאלה בעבר וזה פשוט השאיר לו חוויה קשה ממנה. במיוחד אם את אומרת שלוקח לו זמן להפשיר והיא טיפוס סוער.

ואם אני זוכרת נכון הבן שלך קטן אז לא הייתי מנסה לדובב אותו בנושא, כי יש מצב שהוא נשאר רק עם התחושה אבל לא זוכר את הסיטואציה בדיוק ו/או לא ידע להסביר.

פשוט כל פעם שהיא באה הייתי כן מבהירה שאתם איתו כל הביקור ואם משהו לא נעים שיבוא ללחוש לכם באוזן או משהו כזה. ולהיות יותר בפוקוס עליו כשנמצאים בסביבה  שלה

למרות שכן, ליד הסבתא הזאת צריך להלך על ביצים.

היא מקסימה ועדיין, תחושת תכנון מילים ומעשים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני נזכרת

הרבה פעמים היא מעירה לו אם זה על הפעלתנות שלו - כי הוא באמת שובב

או על הסדר כי היא חולת ניקיון ברמת האובססיה (מסדרת את החליפה שלו, ניקוי פנים וכאלה - למרות שהוא לא מלוכלך. זה הבנאדם) 

לאחרונה, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה זה קרה ככה שזה היה ממש מזמן. בטח לפני חצי שנה ויותר.

היא לא נמצאת עם הילד לבד מאז גיל שנה וחצי בערך שהייתה שומרת עליו אצלה בבית.

כשאנחנו מתארחים שם הילד איתנו דבוק אלינו רוב הזמן.

הפתרון הוא לא להפגיש בינה לבין הילד? נשמע לי הזוי.

מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם זה.

פשוט להיות מודעים ולהיות בפוקוס עליו

להתמקד רק בו

זה כם יתן לך כוחות למפגש איתה כי תהיי אקטיבית להרים לו ולא פסיבית של לחטוף

אי אפשר לא להיות בפוקוס כי הוא פשוט איתנו, יושב עליי או על בעלי. עד שמפשיר והולך לשחק עם איזה משחק אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

איך אפשר ליצור יותר פוקוס מזה?

במיוחד שלאחרונה אני ממש לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה היא העירה לו. 

יש לילד זיכרון מדהים אבל לא היה משהו שקרה בחצי שנה האחרונה.

אני פשוט באמת אובדת עיצות. קשה לי בקיצור

אבל אולי לנסות לא רק לספוג את הקושי שלו

אלא לעשות דברים אקטיביים שיקלו עליו

לחשוב מה יעזור לו להיפתח

אם מגיעים בני דודים להביא משחקים שהוא יוכל לשחק איתם

דברים כאלה...

יש משחקים, ממתק שהוא מביא כדי לחלק ומלא תיווך

קשה לו להפשיר יש מקומות שזה בא לו יותר בקלות ויש מקומות שפחות.

יש לנו את הספרים של מקשיבים ללב ובאופן כללי הילד מבטא את עצמו מצוין.

הייתה גם הכנה, דיברנו על מה שיהיה, הכנו איתו את השולחן והסברנו מה יהיה מי יישב איפה וכו

אולי הייתה יותר מידי הכנה חח לא מצליחה לחשוב על בעיה אחרת.

זו רגישות גבוהה מאוד, שאמנם לא קלה, אבל בהחלט יכולה להיות מתנה.

מציעה לך לקרוא קצת על "ילד רגיש מאוד" ועל "אדם רגיש מאוד". יכול להיות שתמצאי שם לא רק אותו אלא גם את עצמך... ויש דרכים להתמודד עם זה, אבל ההיכרות עם העניין היא צעד ראשון🙂

וואו, גדול עליי.

מרגישה מוצפת מכל כיוון.

רק התחלנו קלת, מחכים לתור לרבע

רק קצת קשיי קשב ובעיות התנהגות

ילד בן שנתיים עם קשיים כאלה, זה נורא מתוק

בגיל 4 קצת פחות.

אני רוצה להיות בת יענה.

רציתי לכתוב לך את זה מהפן החיובי... רגישות גבוהה זו מתנה! נכון, היא באה עם קשיים בצידה, אבל מדובר באנשים ובילדים בעלי מודעות גבוהה לסביבה, שיכולה להביא אותם גם להיות אנשי חסד, אנשים קשובים בצורה לא רגילה, אנשים אהובים על הסביבה...

אני כותבת לך את זה בתור רגישה בעצמי (גיליתי את ההגדרה רק בשנים האחרונות) ובתור אמא לילדה רגישה אחת לפחות. ברור שיש בזה גם קשיים, גם בתור בוגרת אני מתמודדת עם זה, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על הרגישות באופן כללי, לא שלי ולא של הבת שלי, ועל האיכויות והכישרונות שבאים עם זה...

(ואחרי שאני מכירה רגישות מסוג אחר, שנקראת בשם אוטיזם, אני לגמרי מודה על כך שהבת האחרת שלי היא אדם רגיש מאוד ושמשם נובעים הקשיים שלה... כי עם רגישות גבוהה אפשר לעבוד, עם אוטיזם זה קשה יותר...)

בכל אופן, אני לגמרי מבינה אותך❤️

גם קשיים חיוביים הם קשיים, וקשה כשהכול נופל בבת אחת...

אבל אתם בתהליך של טיפול כבר, וזיהיתם את זה בגיל צעיר, ובע"ה הוא ילמד כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים ולנצל את כל האיכויות שברגישות!

וואוו

לא ציפיתי

יש לך מושג למה זה כל כך מלחיץ אותו? איך הוא איתם?

מדהים איך הוא מרגיש כמוך מסתבר

ומדהים איך לפעמים אפשר לפתור בעיות רק על ידי דיבור

חיבוק ענק בטח את בשוק

יש לי ילדה שממש מתכווצ'צ'ת מהמון אנשים, גם אם כולם מוכרים. נכנסת לעגלה של אחותה וסוגרת על עצמה את הגגון. 

מכירה גם ילדון שהיה סובל מכאבי בטן קבוע כשהיו מגיעים אנשים.

נפהלתי לרגע שככה יהיה לו בכל אירוע..

למרות שאני מבינה אותו כי גם אני לא מבינה טוב לפני אירועים.

דווקא בגלל שאני מבינה אותו, תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שהילד לא יירש את החסרונות שלי  

אבל אני נתפסתי על משהו אחר -

את לא שנייה אחרי לידה? מה את מטאטאת בכלל?🤭

בכל אופן, בעלי אומר לי כל מיני דברים מצחיקים בסגנון, אבל לא זוכרת כרגע משהו ספציפי... (ואולי זה גם אישי מכדי לשתף🙈)

ובעלי לא יודע לטאטא..

כאילו יודע לטאטא אבל רק את המטר במעגל מסביבו...

מבחינתו זה המרחק מטאטא מגיע אליו...חחחחחח

אבל תודה על התזכורת!!

גם אם מישהו יגיע היא מאחורי הדלת..

רק לקוות שיצליח להיכנס כי הדלת לא כ"כ נפתחת😅🤭

יום למחרת ניסיתי שוב,  הרמצי כיסאות והוא בדיוק חזר הביתה, לרצפה שחורה כן? וישר אומר מה קרה את שוב שוטפת??

מבחינתו כיסאות למעלה זה אומרים שטפתי את הרצפה, לא משנה שהרצפה מחכה עוד מאתמול 

או רק סידרתי לקראת שטיפה.....

יש יציאות שהם רק של גברים נקודה!!!

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

ושילב נראה לי גם מקבלים.

לנשים בהריון נותנים מועדון מתנה בשילב לכמה שנים, הגענו בשבוע של מבצעים וקיבלנו מועדון מתנה, וקנינו דברים שווים בממוצע של 35-40 לאחד.

גם לגולף יש לפעמים ספרים ואולי משחקים.

אפשר לשמור לפורים ולקנות תחפושות בפוקס.. 

חוץ מטויסאראס.

יש יותר חנויות של בגדי ילדים.

אפשר להשתמש בזה לאטרקציות, אם רלוונטי מבחינתך.

את יכולה לעבור על הרשימה של בתי עסק מכבדים, ואולי יהיה לך רעיון למשהו מתאים.

או בכל זאת להשתמש לחנות יותר יקרה, אם אין לך משהו אחר לעשות עם השובר.

יש לי הרבה שוברים של ביימי, שלא תמיד יש לי איך לנצל.

משתמשת בהם בעיקר בחנויות בגדים, שלרוב אני פחות קונה בהם, כמו פוקס וגולף. 

חח סליחה על החוסר קשר...

יש חנויות ביימי שאפשר למצוא בהם?

סליחה שאני חופרת 🤭

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

לים המידע שקיים בנושא, מאמרים ומחקרים.

זו באמת ובתמים שאלה קלאסית למנועי החיפוש באינטרנט, ולא לפורום בו התשובות לשאלות הן קצרות ותמציתיות.  

בגדול - מאוד תלוי גיל.  

0-2, 2-5, 6 ומעלה.  

כל טווח גילאים עם המלצות רלוונטיות גיל.  

בנוסף, לכל הגילאים:

1.ללא מסכים לפני השינה: יש להימנע ממסכים 60 דקות לפני השינה ולהרחיק אותם מחדר השינה.

2. ללא מסכים בארוחות: המסך לא צריך להיות מופעל בזמן ארוחות משפחתיות או אינטראקציות חברתיות.

3. תיווך ובחירת תוכן: כאשר צופים, ההורה צריך להיות מעורב, לבחור תוכן מתאים ולשוחח עליו עם הילד.

4. דוגמה אישית: ההורים צריכים לשמש דוגמה אישית טובה בהתנהלותם עם המסכים.

שהילדים שלי אחרי שרואים סרט הם לא רגועים.. זה מוציא אותם מאיזון ממש..

הם רואים פעם בשבוע לפני שבת. ולפעמים בעוד סיטואציות קצה שלי שזה עוזר לי שהם עסוקים בלי שאני צריכה להיות צמודה ותמיד מתחרטת על זה כי אחרי זה הם מחורפנים.. 

גם אצלי ככה

אחרי צפייה הילד מאבד את זה לגמרי.

של משרד הבריאות שמתכלל את הנושא

לא שאני מסכימה עם כל מה שכתוב שם

אני כן נתתי מסך מגיל צעיר ולא מגבילה זמנים ומסננת תוכן בצורה אחרת

אבל עדין המידע שם יותר טוב מסתם הפחדות

חשיפה למסכים ובריאות הילדים

20251216100211.pptx

רואה בסביבתי שילדים שיושבים מול מסך ממש קשה לנתק אותם

בעיניי זה ממכר ולכן לילדים קשה להתנתק מהמסך

אז אצלנו זה פשוט לא וזהו.

לא רואה שום יתרון למסך לילד

זה רק להורים שיהיה להם יותר קל (שזה לגיטימי)

אבל אני בשיקולי עלות מול תועלת מעדיפה שלא יהיה וזהו.

באופן כללי

שכן, מסכים זה ממכר.

ובאמת בגילאים צעירים, אני רואה שהרבה פעמים לילדים מאוד קשה להתנתק ואחרי צפייה במסך הם הפוכים.

אבל,

העולם שלנו הוא עולם עם מסכים.

ויש גם הרבה דברים טובים שאפשר ללמוד ממסכים

וההנחה שלי אומרת, שבמוקדם או במאוחר הילדים שלי ייחשפו למסכים, אז אני רוצה גם להכין אותם וללמד אותם לשלוט בזה ולהשתמש במסך בצורה נכונה.

ולכן, אנחנו כן נותנים ובכיף, עם גבולות ברורים. וראיתי שדווקא שמקפידים על גבולות, בסוף הילדים מפנימים יודעים גם לעזוב את המסך בנחת כשנגמר הזמן.

אז אני לא בעד כפלסטר, ואני דווקא מעדיפה יזום כפעילות נחמדה ולא ברגעי משבר, כי דווקא אז זה מאפשר ללמד להשתמש בצורה נכונה.

נגיד איך כן?

אצלנו מותר רק ביום שישי, אחרי הכנות ועזרה לשבת

הם יכולים או לראות סרט או לשחק. משחקים אנחנו משלמים לאפליקציה, כי מעדיפים תוכן איכותי.

הם לומדים ככה חשבון, אנגלית ועוד כל מיני דברים.

אגב, משחק עדיף בהרבה על צפייה, כי הם אקטיבים ולא מתנוונים מול המסך.

מאוד ברור אצלנו כמה זמן מותר לראות, ברור שיש תורות בין הילדים, ברור שכשאנחנו אומרים אז צריך לעצור.

בקיצור, בעיניי דווקא נכון לאפשר חשיפה מגיל כלשהו, ואפילו יחד איתנו ההורים.

למשל אני הייתי עושה אם לא הייתי חוששת כי זה בשבוע מוקדם מדי כשעדיין יש חשש להפלה, ואז הכסף ירד לטמיון. היו לי 2 הפלות.

אבל אני ממילא רוצה לעשות מי שפיר, ולא רק בגלל הגיל היחסית מבוגר שלי.

אז זה משתנה בין נשים...

הרי זה סטטיסטי ולא אבחנתי אז תמיד יכול להיות סיכוי קטן.

זה גם בודק פחות דברים ממי שפיר לפי הבנתי. לא שמי שפיר יכול לחזות כל דבר אבל זה כן יותר רחב.

בעיני השאלה היא תמיד מה יקרה אם התשובה שיש בעיה, אם התכנון במצב כזה להפסיק את ההריון אז ברור שלעשות אפילו אם זה לא מי שפיר, אבל שתהיה לך אינדיקציה. אם בכל מקרה להשאיר אז נראה לי פחות קריטי, יותר מה שמרגיש לך

לגבי המשפט שכתבת על זה שאת 'רוצה רוגע נפשי שבע"ה הכל בסדר".

שום דבר לא יכול להבטיח לנו שהכל יהיה בסדר.

גם אם כל הבדיקות תקינות.

אצלנו בהריון האחרון עשינו מי שפיר (בדיקת שבב) ויצא תקין (בעקבות שקיפות עורפית מוגברת).

בסוף יש לנו מורכבויות רפואיות שלא ראו בהריון (ולא יכלו לראות).

אם היינו משלמים הרבה יותר על בדיקת אקסום כבר במהלך ההריון, היינו מגלים את המוטציה שגילו לנו אחרי הלידה (בבירור הגנטי שעשינו בעקבות המורכבויות הרפואיות).

ועדיין זה מן הסתם היה רק מבלבל, כי המשמעות הקלינית של המוטציה הזו מאוד משתנה (יש כאלו שזה בקושי משפיע, יש כאלו שיותר. אבל סה"כ לרוב אפשר לחיות איתה חיים טובים).

לא רוצה לכתוב את זה כדי להלחיץ.

רוב התינוקות הם בריאים ומתפתחים מצוין והכל בסדר איתם.

ואני כן בעד לעשות את ההשתדלות שלנו בבדיקות בהריון כדי לעלות על דברים שחשוב לעלות עליהם בזמן (אם זה בשביל לדעת להפיל במקרים חמורים, או לדעת לטפל במקרים שאפשר, או רק לעשות הכנה נפשית במקרים רלוונטיים).

אבל אני באופן אישי לא מאמינה בלהשקיע המון כסף בבדיקות שלא בסל, רק בשביל 'לדעת שהכל יהיה בסדר', כי את זה אף אחד לא יכול להבטיח לנו. עדיף בעיני להשקיע בתפילות...