אוף, אני שונאת את המצב רוח הזה.
דווקא הייתי ממש בסדר עד עכשיו ובדיוק כשעוד רגע עוברים שבועיים מהלידה ומצב הרוח אמור להשתפר, אני פתאום עצובה כל הזמן ובוכה מכל שטות הכי מטופשת או פשוט מכלום.
ומתבאסת על בעלי, למרות שהוא ממש מנסה ומשתדל ורוצה שאנוח, אבל בפועל זה לא ממש עובד..
ארוחות למשל, הוא פשוט לא מכין.
אם לא אדאג לזה, לא יהיה כלום.
בצהריים אני והוא וילד אחד בבית (בעלי עובד מהבית). אז הוצאתי קופסאות שהקפאתי בכל השבוע הראשון, ועכשיו נגמר. אם לא אדאג למשהו, הוא פשוט ימרח איזה לחם או יוציא שניצל תירס. אין מצב שיחשוב להכין משהו.
בערב כל הילדים נמצאים, הוא אומר לי ללכת לנוח ואז הולך גם בעצמו לקרוא או משהו..אז איך זה עוזר לי? צריך להכין להם אוכל! מבחינתו שימרחו לחם וזהו, לא צריך להסתבך... היום הילדים המתוקים היו במוזה לעזור והכינו בעצמם חביתות וירקות, אבל לא כל יום הם בעניין.
וארוחת ערב לי ולו, זה בכלל לא בכיוון..לעיתים רחוקות הוא יחשוב על זה ויכין לנו סלט או משהו, אבל לרוב שוב ימרח לחם.
גם הכלים חיכו אתמול במוצש בכיור והרצפה ג'יפה מגעילה. היום הוא שטף אותם סוף סוף, הרצפה עדיין מגעילה.
בקיצור, באסה לי עם הארוחות, ובאסה לי שהבית רחוק מלהתנהל כמו שצריך, ואני בעצם אמורה לחזור לתפקוד כשאין לי כוח ובא לי רק לבכות במיטה.
אשמח לקבל רק תגובות שלא מחלישות את בעלי, זה לא יעשה לנו טוב שאתבאס עליו עוד יותר...הוא באמת מקסים ואומר לי לנוח מלא ומנסה לטפל בילדים ובמה שצריך וגם עובד קשה ועמוס כל היום. סתם אני במצב רוח דפוק.
(אה, ואתמול בכלל היה עצבים, חיפשתי באינטרנט תחוני מחזור ולא קניתי כי זה היה יקר ממש. אז הוא אמר לי, בטח שתיקני! זה יהיה מתנה לראש השנה/ סוכות! אמאלה כמה בכיתי לעצמי אחר כך...מה הקשר שזה יהיה מתנה?!?!)
זה לא שמדובר בחוג ציור, נגיד (שגם זה משהו של גאונים במובן מסוים!) (חוץ מזה, אלה תחומים מאוד נושקים...)