הלידה הראשונה הייתה ממש טראומטית מכל הבחינות. לא דמיינתי שיכול להיות דבר כזה טראומטי.

בלידות הבאות היה לידות תיקון. טובות ממש ב"ה.. תודה לקב"ה.

אני חושבת שפשוט צריך להתפלל על זה. לידה זה דבר כל כך לא צפוי ויכול להתהפך בשניה. זה ממש להיות בידיים של הקב"ה. לא סתם אישה יולדת אומרת הגומל. אני בלידות פשוט בתפילה. מרגישה בידיים של הקב"ה ומתפללת שיעזור לי.

הייתה בלי אפידורל ורק עם בעלי

מהקודמות שמחה שעברו בשלום ובטוב אבל פחות היו נקודות שפחות הייתי מרוצה מהן.

בעיני חלק מההכנה ללידה זה מצד אחד לתכנן מה את רוצה ולהכין כלים לזה (נניח דולה, או כל מיני אביזרים בתיק לידה שיכולים לעזור לך) ומצד שני גם להזכיר לעצמי כל הזמן שזה לא בידיים שלי.

ונראה לי גם להבין מה ברגש, או בנפש חשוב לי בלידה ועל זה לנסות להתעקש גם אפ הלידה לא הולכת כמתוכנן.

נניח להבין שמה שחשוב לי זה אווירה טובה, אז אפשר לשמור על אווירה טובה עפ מוסיקה וכו גם אם בסוף הייתי צריכה זירוז נגיד

או אם חשוב לי השליטה בלידה, אז להקפיד שאני מעורבת בהחלטות ולא מקבלים אותם מעל הראש שלי

אבל לדייק בדברים שהם יחסית בידיים שלנו כי נניח לחלום על לידת מים או לחלום על לידה שתהיה קצרה ומהירה זה לא באמת בידיים שלנו. אבל להחליט על רגשות או אווירה זה יותר בשליטתנו

כי באמת שמתי את כל הדגש על השתדלויות פיזיות לאיך הלידה תהיה

לא על האוירה

תודה לך!

שהכי מלמדים אותנו לשחרר שליטה, לתת לקב"ה להוביל את המהלך.

וזה לימוד לכל החיים. כי תמיד הקב"ה הוא זה שמחליט מה באמת יקרה לנו. רק שבדרך כלל יש לנו אשליה שהדברים באמת בידיים שלנו, ובלידה זה הכי מוחשי שזה באמת לא בשליטתנו.

אבל באמת איפה שיש לנו שליטה זה בהתמודדות שלנו עם מה שקורה, בבחירה שלנו איך לראות את מה שקורה, אילו מחשבות אנחנו רוצות לחשוב, באיזה כלים אני רוצה להשתמש שיעזרו לי. וגם - בתפילה לקב"ה, שיוביל את הלידה בצורה הכי טובה והכי מתאימה, ובקלות.

אני סה"כ יצאתי בתחושה טובה מכל הלידות שלי, ב"ה. לא באתי עם תסריט של מה אני מצפה שיהיה, אבל כן באתי די מוכנה מבחינת ההתמודדות שלי, וב"ה לא חוויתי סיבוכים מיוחדים.

קורה?

כי אני לא מצליחה ואני כבר אחרי סך לידות ואחרי שניסיתי בכולן לשחרר שליטה

גם לי זה אחד הדברים שקשים לי בלידות.

אבל עזר לי להבין ש*על זה אני צריכה לעבוד עכשיו*. שזה לא סתם 'תקלה' שאין לי אפשרות לתכנן מראש, אלא שזה עצם העניין. ולעבוד על התפילה והאמונה שהקב"ה איתי בסיפור...

זו ממש עבודה, לגמרי לא משהו שפשוט מחליטים וזה קורה...

מסוגלת לעשות שום עבודה מחשבתית שהכל מה' וה' איתי

פשוט כואב לי ומציף לי מידי מידי

האמת שאצלי הרבה מהקושי הוא להרפות לגבי התזמון של הלידה.

למרות שבפועל רוב הלידות שלי היו בזירוז מתוכנן מראש (לפני התאריך, מסיבות רפואיות), אז בסוף זה יצא די נוח. אבל בגולן היה את השלב של החוסר וודאות, שדרש ממני עבודה על ההרפיה הזו.

בלידות עצמן, כמו שכתבתי, ב"ה לא היו לי סיפורים מיוחדים, סה"כ כולן עברו יחסית בטוב, כל אחת עם המסלול שלה. אז פחות חוויתי את זה בתור ניסיון.

משהו שהיא אמרה בפודקאסט שעזר *לה* באחת הלידות זה להפוך את הכאב לצעקה ותפילה לה' שיעזור לך ויוציא אותך מהמיצר. עם מילים או לא, לא כלכך משנה. העיקר שזה מה שעומד בראש.

זה ליווה אותי בלידה האחרונה (שהייתה ממש לפני שבוע ;)) וכשצעקתי בצירי לחץ ממש חשבתי על השופר... 

לא הייתי מרוצה בכלל

אחת הסתבכה לניתוח חירום

בשניה הכניסו אותי לחדר לידה רק בפתיחה 8

בשלישית לא לקחת אפידורל וזו היתה טעות

לפני הלידה הרביעית עשיתי הכנה עם עצמי

חשבתי על כל האופציות

אם ומתי לקחת אפידורל

מה לעשות אם משהו מסתבך

וגם באתי עם ציפיות נמוכות

עם הבנה שיהיו דברים שפחות יזרמו לי

ההכנה הזו ותיאום הציפיות עם עצמי עשה לי טוב וזו היתה לידה טובה

היא גם גורמת לך להיות שלמה עם עצמך לגמרי כי החלטת כל דבר מתוך הבנה שלמה ולא מתוך לחץ או רצון לא אפשרי

מרוצה מאוד מהלידות שלי.(חוץ מהראשונה)
לידות טבעיות (רק האחרון עם אפידורל)- מדגישה שילדתי כצעירה ממש מזמן את הראשונים, לי כשאת היית עוד תינוקת... )

לא הייתה דולה(כשילדתי את הראשונים לא היה כזה דבר...באחרונים, כבר הכרתי מה זה לידה ולא הייתי צריכה דולה), היה איתי בעלי.

באתי בלי שום הכנה ושום הכוונה ובלי ציפיות, כי לא ידעתי למה לצפות,

נראה לי אני יותר גדולה ממה שאת חושבת אבל אולי באמת

יפה לך שהצלחת כל כך הרבה טבעי בלי אפידורל ובלי דולה

אני מרגישה שבלי עידוד של דולה יש הרבה פחות כח להתמודד עם הפיזי ועם הנפשי בלידה...

לא נזקקתי לדולה ולא הרגשתי צורך.

עבורי דולה לא הייתה הכרחית למרות שילדתי את מרבית הלידות שלי ללא אפידורל. הלידות שלי קצרות מאוד ומעבר לזה בעלי מאוד מחובר לתהליך, מכיר אותי היטב ויודע לטווח את הצרכים שלי לצוות ולעודד אותי.

ולשאלה הפותחת (מקווה שבלי אווטינג)

לידה ראשונה, הגעתי עם פתיחה 8 אבל כאובה ברמות ניסו לעודד אותי לא לקחת אפידורל, וזה היה הרצון הראשוני שלי, אבל הייתי כ''כ כאובה ולחוצה שבעידוד בעלי לקחתי, היה מוצלח. לידה קצרה יחסית ללידה ראשונה.

לידה שניה הייתי בלחץ מהכאבים בלידה הראשונה שאיך שהגעתי ביקשתי אפידורל, לקח מלא זמן עד שנכנסתי, כי זה היה בלבנון השניה (זקנה שכמותי) ולא היה צוות והיה עומס מטורף, היה ארוך ומייגע, באותו יום גם היה את האסון בכפר גלעדי וזה מה שראיתי כל הזמן, הייתה לידה יחסית קשה בגלל מצג פנים ומיילדת פחות חביבה אבל בסדר

לידה שלישית לא הספקתי להיכנס לחדר לידה והיא נולדה בכניסה, היה קצר וקולע

לידה רביעית, פעם ראשונה שבחרתי ללדת בלי אפידורל בעקבות הלידה השלישית, קראתי והתכוננתי, ילדתי בישיבה והיה קצת קשה בגלל עובר גדול אבל הייתה מיילדת מדהימה וילדתי כמו שרציתי

לידה חמישית גם לא הספקתי להגיע לבי''ח ובעלי ילד אותי בבית בהנחיית מד''א, היה מדהים, הילדים חיבקו את התינוק 5 דקות אחרי שנולד. אני הייתי רוצה לחזור על זה, בעלי סרב בגלל כובד האחריות שהיה עליו

לידה שישית, מיילדת מדהימה, יחסית הייתה לידה ארוכה וקשה בגלל מצג פנים, אבל בעידוד בעלי והמיילדת התגברתי שוב ילדתי בתנוחה זקופה וזה היה אחלה

לידה שביעית נפלתי על מיילדת שממש לא בקטע של לידות טבעיות, היא הייתה אנושית מאוד אבל לא ידעה לילד בתנוחה זקופה, מזל שבעלי עודד אותי לראות את החוויה באופן רגוע.

לידה תשיעית התחילה בירידת מים בעבודה, התעלמתי מזה וחזרתי הביתה, שזה היה טעות כמובן.. הגעתי לבי''ח באמבולנס בפתיחה 10 ומיד נכנסתי לחדר לידה וכעבור דקה הייתי אחרי

אני מאוד מאמינה שלידה בתנוחה זקופה עם תנועתיות אגן יכולה לסייע ללדת באופן מיטבי וללא אפידורל.

הרווח בלידה בלי אפידורל זו ההתאוששות הקלה באופן משמעותי אחרי.

וואו חפרתי

לק"י

לא בטוחה שההתאוששות אחרי היתה שונה כ"כ.

חוץ מזה שבלי אפידוראל בעיקרון קל יותר לקום אחרי מהר יותר. אבל כבר לא זוכרת מתי קמתי אחרי כל לידה.

אבל אחרי שעה הוא הפסיק להשפיע

אז גם האחרי היה רגיל לחלוטין..יכלתי להזיז רגלים והכל ..לא הרגשתי שום הבדל

רק הכאב המקומי בגב

יצאתי מכולם עם חוויה טובה למרות שלא הכל הלך כמו שרציתי וחלמתי.

אבל האנשים שהיו סביבי היו טובים ונעימים - הצוות הרפואי וכמובן כמובן אמא שלי ובעלי (לא לקחתי דולה)

ואולי בכללי אני טיפוס שעושה מהלימון לימונדה..

ילדתי פעמיים עם אפידורל, בפעם השלישית בלי.

שלוש חוויות מדהימות כל אחת בצורה שלה.

תודה לה' 

בגדול הייתי מרוצה משתי הלידות הראשונות שלי (יחסית קצרות ובלי אפידורל), אבל לאחריהן נחשפתי לרעיון של תנועתיות בלידה, וחלמתי ליישם אותו.

אבל הלידה השלישית שלי הייתה לידת תאומים מלחיצה שהסתיימה בקיסרי - וזהו, מאז הלידות כבר לא יכלו ללכת כמו שחלמתי...

עדיין חלמתי לפני שלוש הלידות אחר כך ללידת חלומות שכזו, אבל זה לא קרה... (אחת אמנם הייתה יחסית מהירה אבל הייתי עם כאבים שחייבו אפידורל, אחת הייתה גם ארוכה מאוד וגם כואבת מאוד, ואחת הייתה ירידת מים בלי צירים שהסתיימה שוב בקיסרי)

לפני הלידה השביעית בעיקר חלמתי שלא יהיה שוב קיסרי, אבל כן ניסיתי קצת לקרוא על שיטות טבעיות ללידה וחשבתי להירשם לקורס. טוב שלא עשיתי את זה, כי גם היא הייתה בדיוק כמו הלידה הקודמת, וכאן התנפצו כל התקוות על לידה רגילה בכלל...

לפני הלידה השמינית התמקדתי בדרכים לעבור את הניתוח בטוב. סך הכול זה יחסית הלך לפי התכנונים, אבל מהחלום שהתנפץ לא הצלחתי להתאושש...

עכשיו יחסית השלמתי עם זה (פניתי לאתגרים הבאים בחיים🤭), אבל עדיין לפעמים האבל על התנפצות החלום ללידה מושלמת מטלטל אותי בפנים...

כל כך חשוב לנו לחוות איזו לידה מושלמת כזאת (אם אפשר שתהיה במים מה טוב)

חיבוק גדול

פתחתי את השרשור גם מתוך איזשהו אבל כזה שאני מרגישה בכל פעם אחרי תשעה חודשים של חלומות על לידות מדהימות ומושלמות ואז לצערי מה שציפיתי וקוויתי לא קורה למרות ההשתדלות

אבל התחזקתי ממש ממש על @השקט הזה שכתבה שאין לנו אחריות על איך יקרה אלא רק על איך נחווה. מה המחשבות שירוצו לנו בראש והאוירה שתהיה סביב

אין לי מושג איך אפשר לקחת את זה לסיטואציה של ניתוח

אבל מאמינה שזה נכון תמיד

ולידה היא משהו מהותי בנו כנשים❤️ ולכן החוויה שלה חשובה לנו כל כך...

כשאני מדמיינת לידה טובה אני מדמיינת

לא מה בדיוק המהלך שיקרה בפועל

כי בזה אין לי שליטה

אני יכולה להתפלל

אבל לבא עם ציפיה -יאכזב אותי אולי כמו שתארת..

כשאני מדמיינת לידה טובה אני שואלת את עצמי -

מי אני רוצה להיות שם

באיזה אופן אני אשמח לזכור את איך שהתמודדתי,

מה ישאיר בי רושם חיובי אם אבחר להתנהל ...

ואז בכל תרחיש לידה אני מסוגלת להזכר מה ישאיר בי חוויה טובה

ולבחור בזמן אמת לפי מה שרציתי

והיא הייתה לא משהו בכלל

עם אפידורל ועם דולה מהממת

כן יצאתי קצת בטראומה

וכן מקווה להפיק לקחים במידה מסוימת במה שגי בשליטה שלי

נראה לי לידה ראשונה טראומטית להרבה נשים בעיקר כי זו פעם ראשונה ולא מכירים את הסיטואציה...

אני שמחה שהכל עבר בטוב

אחרי הלידה הראשונה הייתי בטראומה ממש

טחרי האחרות החלמתי ממש מהר

חושבת שהן היו בסדר גמור

ברור שהיו דברים שביאסו אותי בכל לידה

(למשל שלא מצליחים לבדוק אותי בגלל ווסטיבוליטיס ולא תמיד הצוות היה רגיש לנושא)

ארבע לידות, בכולן לקחתי דולה

חושבת שלידה זו חוויה מטורפת, לטוב ולמוטב

לא הייתי מוותרת על חווית הלידה, למרות הכאב והקושי והטראומה

אין חלום או ציפיות מיוחדות... רק לסיים עם אמא ברירה ותינוק בריא בעזרת השם

ההקשר בין המושגים זר לי האמת.

לידה היא חוויה לא פשוטה. לא משנה אם זה עם אפידורל או בלי או מי נכח שם

בעיניי מרוצה או לא זו לא שאלה שאני יודעת לענות עליה בכלל ולא דשתי בה ביני לבין עצמי. חווית לידה טובה אגב לא קשורה לדרך בה יולדים גם בעיניי, אלא לכמה את מתמסרת לתהליך בהבנה שזה מצב שבו השליטה שלך מוגבלת ואת מוכנה מנטלית לכך שזה לא יילך כמו שציפית כי ככה זה, למרות שטוב להתכוונן מראש לאופציה רצויה

ילדתי פעמיים בלי אפידורל ובלי דולה

אבל כן בפנים יש איזשהו מקום של האם הלידה הייתה טובה בעיני או שלא

זה באמת לא משנה אפידורל או שלא (ילדתי בלי ולא הייתי מרוצה, ילדתי בלי והייתי מרוצה וכו' גם האפידורל בלידות אחרות לפעמים הייתי מרוצה לפעמים לא)

אוף לא יודעת להסביר

אני מרגישה שאני לא מצליחה לחיות באמונה מספיק אחרי הלידה שככה היה צריך להיות

כמו אכזבה כזאת מעצמי מהסיטואציה מאיך שקרה

אולי באמת כמו שכתבו כאן הרבה להנמיך ציפיות ולבוא בראש של מינימום רצונות והבנה שאין לי שליטה יעזור 

בכללי כל הלידות שלי הן היו ללא אפידורל וללא דולה.

לידה ראשונה מהירה מאד,ההרגשה שלי שהצוות היה לא מאפשר ולא נחמד הייתי בהלם ולא הבנתי מה קורה איתי בכלל,בסופו של דבר יצאתי לא מרוצה מהביח מהצוות ומהמחלקה,לא דברים שקשורים אליי אז לא חזרתי לשם.

לידה בהפתעה שבוע 29 מלא דרמה סביב הלידה אבל מרוצה מהצוות ומהביח,מהיחס.

לידה שלישית יחסית ארוכה ללידות שלפניה,אבל החויה היתה מושלמת.

לידה רביעית מושלמת,

לידה חמישית טובה ממש חלומית

לידה שישית גם

לידה שביעית מלאת דרמה,אבל לא קרתה בביח אז אי אפשר להיות מרוצים או לא מרוצים.

לידה שמינית חזרה על החוויה של הלידה הראשונה צוות

נוראי בלתי מתחשב,השתלט על הלידה למרות שהיה יכול להיות סימפטי ומתחשב לפחות האישפוז היה סביר.

לידה שביעית באמבולנס?

זה ממש קשה עם הצוות זה גם הרבה מהקושי שלי בלידות. יש בתי חולים שצריך לא לחזור אליהם...

 לי היה אחד ספציפי שכל הלידות הפחות טובות היו בו ויש קטע שמכח ההרגל כי זה מה שבעיקר מכירים חוזרים למקום המוכר גם אם היה גרוע כי הוא מרגיש בטוח

ורק לא מזמן נפל לי על זה האסימון

ורק 3 מהם נולדו בחדר לידה,

האמבולנס ממש לא היה הכי אקזוטי.

ילדתי את באחת הלידות על הרצפה במסדרון,כן איפהנשכל עם ישראל עובר לפי מרפי🤣

ועדיין היחס של הצוות זה מה שקבע לי את החוויה

ןשתי הלידות שלא הייתי מרוצה מהצוות היו בשתי ביח שונים

אלא יותר ביחס ללידה.

את יכולה להגיע עם ציפיות ללידה מסוימת.

אבל צריך גם את היכולת לשחרר ולקבל שינויים שיכולים לקרות.

אולי אפשר למקד את ההכנה בקבלה של מה שמתפתח, גם אם זה שונה לגמרי ממה שתכננו ורצית.

אני יכולה להגיד שבסך הכל אני מרוצה מהלידות שלי, ויצאתי עם חוויה טובה.

כולל לידה בניתוח חירום לא צפוי בכלל בשבוע מוקדם.

ילדתי 3 לידות טבעיות בלי אפידורל ובלי דולה. אחת מהן התחילה בזירוז.

ועוד לידה בניתוח.

הלידות שלי מתקדמות מהר, אבל לא היה לי מהר מידיי.

נורא.

לידה ראשונה הכנתי את עצמי רגשית ללידה מאוד מאוד ארוכה וכואבת.

בפועל היתה לידה ארוכה, כואבת עד האפידורל ובסוף ניתוח.

ניתוח חירום זה לא כייף בכלל אבל ב"ה לא יצאתי בטראומה.

במהלך הלידה הרגשתי שעוד שניה אני מאבדת את התינוק

וכבר לא היה לי אכפת מה ואיך העיקר שאני אזכה להחזיק תינוק בריא ושלם.

ובאמת אני בהשלמה מלאה עם הניתוח הזה.

לידה שניה התכוננתי מלא, קראתי המון על לידת ויב"ק

לקחתי דולה ששמעתי עליה המון המלצות.

והיתה לידה מדהימה בחוויה שלי. לידה טבעית בלי אפידורל.

אבל הכל יחסי כי הלידה היתה ארוכה בטירוף 

וצירים התחילו 3 ימים מלאים לפני הלידה בפועל.

אני מרגישה שזו קצת הסתכלות.

אנחנו עושות השתדלות, ומשם זה כבר לא בידיים שלנו.

בגדול

חשבתי שאפידורל ישפיע ואהנה מהתהליך

תכלס- לא השפיע. הרגשתי יופי כאבים וצרחתי יפה מאוד

את כולם העפתי מעבר לדלת מהפדיחות. אני כולי קטנה ועדינה וצרחתי כמו אריה

בדיעבד הסתבר שהצירים שכבר לא התאפקתי וצרחתי היו צירי לחץ

וזה היה תוך 3 לחיצות וכולו בחוץ ברוך השם

לא באתי מוכנה לסבול פשוט ואז שרצו לשים לי אפידורל חדש החמוד כבר היה צריך לצאת

זה היה עם בעלי ואמא וגם אחות כי לא לקחתי בחשבון את הכאבים

בתכלס העפתי את כולם מאחורי הדלת

שום דבר הלידות שלי לא הלך איך שתכננתי.

למדתי על בשרי שהעיקר שאני והילוד נצא בריאים ושלמים.

היו לי חלומות? כן. שום דבר מזה לא התחבר למציאות..

וניסיתי מאוד לחבר..

לידה ראשונה מכשירנית בלי אפידורל.

אחריה כולם קיסרי

מרגיש כואב
את נשמעת גיבורה ממש!!!!!!

זוועת עולמים.

לא מאחלת לאף אחת..

מאמינה שזה מזמן טוב וזה גם מייצר ציפיה והתרגשות לקראת הלידה.

מה שכן, אחרי שאחת הלידות שלי הלכה ממש ממש לא לפי התוכניות שלי, היה לי מאוד קשה להשלים עם זה ולכן לקראת הלידה הבאה התכוננתי מראש לכל האפשרויות וכן הרצתי לי תרחישים איך אני אתנהל יותר טוב אם זה יקרה שוב וזה נורא הרגיע אותי.

בפועל ב"ה היתה לידה מושלמת!

אולי פשוט לחלום על התינוק לא על הלידה עצמה..

כי יש מלא מלא הסתעפויות לאיך לידה יכולה להיות

בחוויה שלי הלידות היו טובות, זה הסיפור שאני מספר לעצמי עכשיו.

ז"א זה מאוד משנה איך מעבדים את הלידות, באיזה עין רואים אותן. מה זוכרים מהן.

ילדתי בלי אפידורל ובלי דולה.

אחת הלידות בשיא הקורונה עם מסיכה כל הלידה(!!) בקושי נשמתי עם זה וזה לא זכור לי כזה נורא בדיעבד. לידה אחת הייתה מצוקה נשימתית ומיד אחרי הלידה התינוק הועבר לפגיה. זה היה מפחיד מיד אחרי הלידה להיפרד מהתינוק ולדעת שהוא מחובר לצינורות, כ"כ לא התאים לרצון שלי אבל נניח את הלילה הזה ישנתי טוב.. . הלידה הייתה ממש בסדר והאשפוז בגלל הפגיה דווקא יותר מאתגר. אבל הזיכרון שלי בסה"כ שהייתה לידה מהירה וטובה.

בכללי לדעתי ההתאוששות לא פחות קשה לפעמים מהלידה. הלידה כאב חולף והשבוע שבועיים אח"כ במידה מסוימת קשים יותר עם כל ההתכווצויות, עצירות, כאבים בהנקה, עייפות, הורמונים וכדו. אולי יש שיחלקו עליי.. אבל זו הרגשתי.

לדעתי חשוב להתכונן מבחינה מנטלית, לבוא עם תפילות ותחינות ללידה קלה למלווים טובים בכל הדרך.

ובגשמיות להשתדל שהמלווה המועדף יגיע ללידה וידע מה חשוב לנו ושכל מה שיכול להיות בשליטה שלנו יהיה. כל השאר, פתיחות לקבל את המציאות כמו שהיא ולהאמין שהיא מדוייקת לי מאת ד'. 

תודה!

נתת לי כיוון לעבודה

לידה ראשונה- מרוצה מאוד. מדהים. חיבור לאורך כמעט כל הלידה. היתה דולה. בדיעבד יש מצב שזה עזר. לידה ללא אפידורל

לידה שניה- חוויה קשה, לא נעימה, לא הצלחתי להיות קשובה, וזה מאוד תלוי בגורמים שהיו סביבי, לא היתה דולה, ללא אפידורל. והיא היתה הרבה יותר מהירה בפער ועדיין...

הדבר היחיד שהיה לי חשוב שיהיה מינימום כאב (פחדנית שכמוני)

וכמובן שאני והתינןק נצא שלמים בלי שום נזק חלילה.

עם אפידורל, בלי אפידורל, לא ממש התייחסתי לזה, במים, מהר, קצר... זה לא משנה, העיקר שלא יכאבבבב...חחח

ומאוד היה לי חשוב, ותמיד התפללתי על זה, צוות נעים, וצוות נשי. והאמת ב''ה תפילתי נענתה, למרות האפידורל. 

לא הרגשתי כזה הבדל משמעותי בין שאר הלידות...

גם הזריקה של האפידורל והתאוששות ממנו זה לא סוכריות..

לק"י

בלידה מהירה לא מספיקים להתענג על שעות של צירים. לכן הצורך באפידוראל קטן.

אבל בלידות איטיות יש את כל הזמן להנות מזה. ואז עם אפידוראל שעובד טוב, כואב פחות או לא כואב.

בשתי הלידות יצאתי עם תחושה מאוד מרוממת שעשיתי משהו ענק, תחושה של סיפוק ומשמעות, תחושה שהייתי גיבורה ואמיצה ויכולתי, רצון לחזור שוב על החוויה הזאת (טוב, לא דקה אחרי הלידה אבל כמה שבועות אחר כך כבר כן).

מההתנהלות בלידה הראשונה יש דברים שהייתי לא מרוצה, ויש דברים ששיניתי בלידה השניה בעקבותיה. יש דברים שרק בדיעבד הסתכלתי על הלידה ואמרתי למה? היה אפשר שתהיה יותר קלה, יותר מהירה וכו'. אבל זה לא פגם בכלל בתחושה המרוממת של אחרי. אפילו אפשר לומר שאחרי הלידה הראשונה שהייתה הקשה והפחות מוצלחת מביניהן יצאתי עם תחושה יותר מרוממת לעומת הלידה השניה שבאמת הייתה לידה קלה (כואבת זוועה, כן? בכל זאת לידה, אבל מהיר ונסבל)

בלידה ראשונה הייתי עם אפידורל, לדעתי הוא מאוד עיכב את הלידה. בלידה השניה הייתי בלי והשאיפה גם בפעם הבאה להיות בלי אם אצליח.

מצד שני האפידורל נתן לי לישון בלידה הראשונה וזה היה מאוד משמעותי אחרי לילה שלם עם צירים ויום שלם עם לידה שלא מתקדמת.

אבל לא הייתי מרוצה בלשון המעטה

יצאתי בטראומה

לידה ארוכה וקשה

היא לצאת עם תינוק בידיים

לא חשבתי על הלידה יותר מידי.

ידעתי שיהיה כואב מאוד לזמן מסוים ויעבור.

וככה היה🙌🏼

הלידה הראשונה שלי הייתה לידה שקטה טראומטית מאוד - ילדונת בת 20 שלא מבינה כלום מהחיים שלה...

השנייה הייתה טובה אמרתי לעצמי העיקר שנצא עם תינוק חי בידיים וזהו.

השלישית-קיסרי חירום , החלמה שמסתבכת פגייה ממושכת וצלקת ענקית שעד היום אני כואבת אותה

רביעית- וואו - לידת ויבק אומנם לאחר שנים אבל אני כבר לא צעירה וילדה קטנה, יודעת מה אני רוצה , יודעת לעמוד על שלי יופי יופי וב"ה הקב"ה היה בעזרי וילדתי תינוק מהמם ומושלם -אפידורל כמובן כי הייתי עם זירוז בשבוע מוקדם -35+ לידה ארוכה של כ 17 שעות

לידה חמישית- התחלנו כלידה רגילה ועברנו די מהר לקיסרי בהול-בהתחלה הייתי בטראומה ובפחד בגלל הקיסרי הקודם אבל עשיתי לעצמי הרבה מנטרות שהכי חשוב תינוק בריא ושלם , קומי מהר על הרגליים יש ילדים ותינוקת שצריכה אותך-ב"ה החלמה טובה ומהירה אפילו הפתעתי את עצמי.

אממה- היום שנה וחצי אחרי הלידה האחרונה אני שומעת מנשים שילדו שממש נהנו מהלידה ויצאו עם חיוויות טובות וממש ממש בא לי לחוות שוב לידה טובה, חיובית, לידה רגילה מרגישה פספוס אחד ענקק , *אם* נחליט להביא עוד 1 זה כמובן יהיה בקיסרי ויש לי לא מעט גורמי סיכון אז כנראה שנצטרך לגנוז את החלומות שלי

סה"כ זה משה שאנחנו משדרים לעצמנו , כי בסוף הרי חשוב זה אמא בריאה ותינוק בריא לזה אנחנו מייחלים כל ההריון , אבל כן חשוב לצאת עם חוויות והרגשות טובות 

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

על כל אירוע שעובר בשלום, אנחנו נגיד תודה.

לק"י

הבת שלי היתה אמורה לחגוג לפני יותר משבוע, אבל הגננת היתה חולה.

גם זה קורה מסתבר....

ימי שני בד"כ די עמוסים

אשמח אם אפשר מפעם לפעם ברביעי, נוח לי יותר

התלמידים הלכו לישון עם תיק ארוז ומוכן וקמו בבוקר להתרעה ואזעקה...

אחרי שחזרנו ביום שלישי קבעו מחדש את הטיול, למחר... 😬

לק"י

לנו היה אמור להיות בשלישי שעבר. בוטל, למרות שחזרנו לשגרה.

הטיול נקבע לשלישי הבא. ימים יגידו מה יהיה....

עכשיו היא בלחץ שיבטלו לה עוד טיול

ואם מתקיים יש לי תחושת סיפוק כזו, מסמנת וי
יש הצלחנו.
דור הגאולה. דור לא פשוט.

ואני רק מתחזקת בזה יותר ויותר

לצאת

לחגוג

להיפגש

מי יודע מה ילד יום🤷‍♀️

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

אבל באמת הקטנים יותר שצריכים עזרה בשיעורים כן יושבים בסלון

רק לקראת כיתות ט-י הילדים עברו ללמוד בחדרים.

עד אז- רק בסלון.

אז בעיני מיותר לכיתה א'.

אחסון ספרי לימוד- אני גם מפנה לכל ילד מדף בסלון (מאחורי דלת, כי זה מתבלגן...).

שם שמים ספרים שלא בשימוש, מחברות ספייר, וכל מיני דפים במצב ביניים (כמו הטבלה של 'מבצע פסח' במהלך החופשה).

אני אוהבת שזה בסלון ונגיש, כי זה מקל עלי לארגן איתם יחד מערכת (בתחילת היסודי זה מאתגר לבד), ולדחוך לשם פריטים שונים ששייים להם ומסתובבים בסלון.

עם מדפים לספרי לימוד ומגירות לקישקושים וכלי כתיבה

אני רוב הזמן נהננתי ללמוד על הרצפה בחדר עד לכיתה ז

ואחותי היתה במטבח/סלון , היתה צריכה עזרה או נהננתה מהרעש

בכיתה א הבן שלי היה צריך אותי ממש צמוד ולכן היה הכי נוח בספה או במטבח

בכיתה ב בקושי שב וגם אז זה קריאה או טיפה דפי עבודה והוא במטבח או בספה 

אז יש ילדים שיותר צרכים שקט ויש את אלה שתמיד יהיו בסלון. יסודי ממש אין צורך.

יש שולחן מטבח, סלון, שולחן יצירות קטן, רצפה, כל אחד מתיישב איפה שהוא רוצה. בכתה א' זה בגדול בעיקר תרגול קריאה אז זורם לגמרי בספה.

יותר תחשבו על מקום לחוברות, תיקים, כלי כתיבה שאפשר לקחת כשחסר. 

ראיתי מנסיוני שכשאמא מביאה הם בוכים וכשאבא או מישהו אחר הם נפרדים בקלות יותר.

בהצלחה בהחלטות

אבל את מכירה את הילד שלך ואנשי הצוות הגי טוב כמובן. הוא בוכה רק בכניסה או גם במשך היום?

אם זה בכי של דקה בפרידה ונרגע נראה לי שעדיף עם חברים

זה כנראה תלוי רופא.

וגם תלוי אם מצליחים לראות ככה או לא.

הרופא אמר לי שסקירה מוקדמת תהיה וגינלית

קבעתי תור במרפאה אחרת, לרופאה.

היא עשתה בטני והייתה עדינה ומתחשבת ואמרה שוגינלי גם בכלל לא יעזור.

היה לה קשה לראות את הלב מספיק טוב אז שלחה לאקו לב עובר.

אז ממש תלוי רופא

אני די רזה ולא פעם בגלל מנח של העובר היה צריך גם פנימי

ובשבוע 14

אבל אני נחשבת רזה ניראלי

אז אם זה קשור אולי זה למה

עובדתית, יותר יהודים נרצחים בשל יהדותם בישראל, גם במספרים וגם באחוזים. 
 

פשוט מצניעים סימנים חיצוניים אם מרגישים חוסר נוחות, בפועל יש בלונדון רבתי כ-200 אלף יהודים, מתוכם כ-40 אלף חרדים, שבוודאי אפשר לזהות מקילומטרים שהם יהודים.

אני הייתי טסה לשם..
רק חבל שאין לי אפשרות...

הכל היה מעולה

תסעו ותהנו!

כמובן תזהרו במקומות חשוכים וממליצה לדבר עם הבית חבד לשאול אלו מקומות פחות סימפטים

אולי יהיה לכם נוח יותר לישון באזור היהודי שם בשביל ההרגשה (הוא לא במרכז אבל יש משם רכבת למרכז ואוכל כשר)

לא יודעת מה המצב ספציפית כרגע שם. תהנו!

הייתי שנה שעברה ונהניתי

אישית התארחנו בשכונה יהודית אז לא מפחיד בלילות ובימים חרשנו את לונדון

אנחנו הלכנו שם בחזות יהודית (כיפה וציצית) ורק כיבדו אותנו