הלידה הראשונה הייתה ממש טראומטית מכל הבחינות. לא דמיינתי שיכול להיות דבר כזה טראומטי.

בלידות הבאות היה לידות תיקון. טובות ממש ב"ה.. תודה לקב"ה.

אני חושבת שפשוט צריך להתפלל על זה. לידה זה דבר כל כך לא צפוי ויכול להתהפך בשניה. זה ממש להיות בידיים של הקב"ה. לא סתם אישה יולדת אומרת הגומל. אני בלידות פשוט בתפילה. מרגישה בידיים של הקב"ה ומתפללת שיעזור לי.

הייתה בלי אפידורל ורק עם בעלי

מהקודמות שמחה שעברו בשלום ובטוב אבל פחות היו נקודות שפחות הייתי מרוצה מהן.

בעיני חלק מההכנה ללידה זה מצד אחד לתכנן מה את רוצה ולהכין כלים לזה (נניח דולה, או כל מיני אביזרים בתיק לידה שיכולים לעזור לך) ומצד שני גם להזכיר לעצמי כל הזמן שזה לא בידיים שלי.

ונראה לי גם להבין מה ברגש, או בנפש חשוב לי בלידה ועל זה לנסות להתעקש גם אפ הלידה לא הולכת כמתוכנן.

נניח להבין שמה שחשוב לי זה אווירה טובה, אז אפשר לשמור על אווירה טובה עפ מוסיקה וכו גם אם בסוף הייתי צריכה זירוז נגיד

או אם חשוב לי השליטה בלידה, אז להקפיד שאני מעורבת בהחלטות ולא מקבלים אותם מעל הראש שלי

אבל לדייק בדברים שהם יחסית בידיים שלנו כי נניח לחלום על לידת מים או לחלום על לידה שתהיה קצרה ומהירה זה לא באמת בידיים שלנו. אבל להחליט על רגשות או אווירה זה יותר בשליטתנו

כי באמת שמתי את כל הדגש על השתדלויות פיזיות לאיך הלידה תהיה

לא על האוירה

תודה לך!

שהכי מלמדים אותנו לשחרר שליטה, לתת לקב"ה להוביל את המהלך.

וזה לימוד לכל החיים. כי תמיד הקב"ה הוא זה שמחליט מה באמת יקרה לנו. רק שבדרך כלל יש לנו אשליה שהדברים באמת בידיים שלנו, ובלידה זה הכי מוחשי שזה באמת לא בשליטתנו.

אבל באמת איפה שיש לנו שליטה זה בהתמודדות שלנו עם מה שקורה, בבחירה שלנו איך לראות את מה שקורה, אילו מחשבות אנחנו רוצות לחשוב, באיזה כלים אני רוצה להשתמש שיעזרו לי. וגם - בתפילה לקב"ה, שיוביל את הלידה בצורה הכי טובה והכי מתאימה, ובקלות.

אני סה"כ יצאתי בתחושה טובה מכל הלידות שלי, ב"ה. לא באתי עם תסריט של מה אני מצפה שיהיה, אבל כן באתי די מוכנה מבחינת ההתמודדות שלי, וב"ה לא חוויתי סיבוכים מיוחדים.

קורה?

כי אני לא מצליחה ואני כבר אחרי סך לידות ואחרי שניסיתי בכולן לשחרר שליטה

גם לי זה אחד הדברים שקשים לי בלידות.

אבל עזר לי להבין ש*על זה אני צריכה לעבוד עכשיו*. שזה לא סתם 'תקלה' שאין לי אפשרות לתכנן מראש, אלא שזה עצם העניין. ולעבוד על התפילה והאמונה שהקב"ה איתי בסיפור...

זו ממש עבודה, לגמרי לא משהו שפשוט מחליטים וזה קורה...

מסוגלת לעשות שום עבודה מחשבתית שהכל מה' וה' איתי

פשוט כואב לי ומציף לי מידי מידי

האמת שאצלי הרבה מהקושי הוא להרפות לגבי התזמון של הלידה.

למרות שבפועל רוב הלידות שלי היו בזירוז מתוכנן מראש (לפני התאריך, מסיבות רפואיות), אז בסוף זה יצא די נוח. אבל בגולן היה את השלב של החוסר וודאות, שדרש ממני עבודה על ההרפיה הזו.

בלידות עצמן, כמו שכתבתי, ב"ה לא היו לי סיפורים מיוחדים, סה"כ כולן עברו יחסית בטוב, כל אחת עם המסלול שלה. אז פחות חוויתי את זה בתור ניסיון.

משהו שהיא אמרה בפודקאסט שעזר *לה* באחת הלידות זה להפוך את הכאב לצעקה ותפילה לה' שיעזור לך ויוציא אותך מהמיצר. עם מילים או לא, לא כלכך משנה. העיקר שזה מה שעומד בראש.

זה ליווה אותי בלידה האחרונה (שהייתה ממש לפני שבוע ;)) וכשצעקתי בצירי לחץ ממש חשבתי על השופר... 

לא הייתי מרוצה בכלל

אחת הסתבכה לניתוח חירום

בשניה הכניסו אותי לחדר לידה רק בפתיחה 8

בשלישית לא לקחת אפידורל וזו היתה טעות

לפני הלידה הרביעית עשיתי הכנה עם עצמי

חשבתי על כל האופציות

אם ומתי לקחת אפידורל

מה לעשות אם משהו מסתבך

וגם באתי עם ציפיות נמוכות

עם הבנה שיהיו דברים שפחות יזרמו לי

ההכנה הזו ותיאום הציפיות עם עצמי עשה לי טוב וזו היתה לידה טובה

היא גם גורמת לך להיות שלמה עם עצמך לגמרי כי החלטת כל דבר מתוך הבנה שלמה ולא מתוך לחץ או רצון לא אפשרי

מרוצה מאוד מהלידות שלי.(חוץ מהראשונה)
לידות טבעיות (רק האחרון עם אפידורל)- מדגישה שילדתי כצעירה ממש מזמן את הראשונים, לי כשאת היית עוד תינוקת... )

לא הייתה דולה(כשילדתי את הראשונים לא היה כזה דבר...באחרונים, כבר הכרתי מה זה לידה ולא הייתי צריכה דולה), היה איתי בעלי.

באתי בלי שום הכנה ושום הכוונה ובלי ציפיות, כי לא ידעתי למה לצפות,

נראה לי אני יותר גדולה ממה שאת חושבת אבל אולי באמת

יפה לך שהצלחת כל כך הרבה טבעי בלי אפידורל ובלי דולה

אני מרגישה שבלי עידוד של דולה יש הרבה פחות כח להתמודד עם הפיזי ועם הנפשי בלידה...

לא נזקקתי לדולה ולא הרגשתי צורך.

עבורי דולה לא הייתה הכרחית למרות שילדתי את מרבית הלידות שלי ללא אפידורל. הלידות שלי קצרות מאוד ומעבר לזה בעלי מאוד מחובר לתהליך, מכיר אותי היטב ויודע לטווח את הצרכים שלי לצוות ולעודד אותי.

ולשאלה הפותחת (מקווה שבלי אווטינג)

לידה ראשונה, הגעתי עם פתיחה 8 אבל כאובה ברמות ניסו לעודד אותי לא לקחת אפידורל, וזה היה הרצון הראשוני שלי, אבל הייתי כ''כ כאובה ולחוצה שבעידוד בעלי לקחתי, היה מוצלח. לידה קצרה יחסית ללידה ראשונה.

לידה שניה הייתי בלחץ מהכאבים בלידה הראשונה שאיך שהגעתי ביקשתי אפידורל, לקח מלא זמן עד שנכנסתי, כי זה היה בלבנון השניה (זקנה שכמותי) ולא היה צוות והיה עומס מטורף, היה ארוך ומייגע, באותו יום גם היה את האסון בכפר גלעדי וזה מה שראיתי כל הזמן, הייתה לידה יחסית קשה בגלל מצג פנים ומיילדת פחות חביבה אבל בסדר

לידה שלישית לא הספקתי להיכנס לחדר לידה והיא נולדה בכניסה, היה קצר וקולע

לידה רביעית, פעם ראשונה שבחרתי ללדת בלי אפידורל בעקבות הלידה השלישית, קראתי והתכוננתי, ילדתי בישיבה והיה קצת קשה בגלל עובר גדול אבל הייתה מיילדת מדהימה וילדתי כמו שרציתי

לידה חמישית גם לא הספקתי להגיע לבי''ח ובעלי ילד אותי בבית בהנחיית מד''א, היה מדהים, הילדים חיבקו את התינוק 5 דקות אחרי שנולד. אני הייתי רוצה לחזור על זה, בעלי סרב בגלל כובד האחריות שהיה עליו

לידה שישית, מיילדת מדהימה, יחסית הייתה לידה ארוכה וקשה בגלל מצג פנים, אבל בעידוד בעלי והמיילדת התגברתי שוב ילדתי בתנוחה זקופה וזה היה אחלה

לידה שביעית נפלתי על מיילדת שממש לא בקטע של לידות טבעיות, היא הייתה אנושית מאוד אבל לא ידעה לילד בתנוחה זקופה, מזל שבעלי עודד אותי לראות את החוויה באופן רגוע.

לידה תשיעית התחילה בירידת מים בעבודה, התעלמתי מזה וחזרתי הביתה, שזה היה טעות כמובן.. הגעתי לבי''ח באמבולנס בפתיחה 10 ומיד נכנסתי לחדר לידה וכעבור דקה הייתי אחרי

אני מאוד מאמינה שלידה בתנוחה זקופה עם תנועתיות אגן יכולה לסייע ללדת באופן מיטבי וללא אפידורל.

הרווח בלידה בלי אפידורל זו ההתאוששות הקלה באופן משמעותי אחרי.

וואו חפרתי

לק"י

לא בטוחה שההתאוששות אחרי היתה שונה כ"כ.

חוץ מזה שבלי אפידוראל בעיקרון קל יותר לקום אחרי מהר יותר. אבל כבר לא זוכרת מתי קמתי אחרי כל לידה.

אבל אחרי שעה הוא הפסיק להשפיע

אז גם האחרי היה רגיל לחלוטין..יכלתי להזיז רגלים והכל ..לא הרגשתי שום הבדל

רק הכאב המקומי בגב

יצאתי מכולם עם חוויה טובה למרות שלא הכל הלך כמו שרציתי וחלמתי.

אבל האנשים שהיו סביבי היו טובים ונעימים - הצוות הרפואי וכמובן כמובן אמא שלי ובעלי (לא לקחתי דולה)

ואולי בכללי אני טיפוס שעושה מהלימון לימונדה..

ילדתי פעמיים עם אפידורל, בפעם השלישית בלי.

שלוש חוויות מדהימות כל אחת בצורה שלה.

תודה לה' 

בגדול הייתי מרוצה משתי הלידות הראשונות שלי (יחסית קצרות ובלי אפידורל), אבל לאחריהן נחשפתי לרעיון של תנועתיות בלידה, וחלמתי ליישם אותו.

אבל הלידה השלישית שלי הייתה לידת תאומים מלחיצה שהסתיימה בקיסרי - וזהו, מאז הלידות כבר לא יכלו ללכת כמו שחלמתי...

עדיין חלמתי לפני שלוש הלידות אחר כך ללידת חלומות שכזו, אבל זה לא קרה... (אחת אמנם הייתה יחסית מהירה אבל הייתי עם כאבים שחייבו אפידורל, אחת הייתה גם ארוכה מאוד וגם כואבת מאוד, ואחת הייתה ירידת מים בלי צירים שהסתיימה שוב בקיסרי)

לפני הלידה השביעית בעיקר חלמתי שלא יהיה שוב קיסרי, אבל כן ניסיתי קצת לקרוא על שיטות טבעיות ללידה וחשבתי להירשם לקורס. טוב שלא עשיתי את זה, כי גם היא הייתה בדיוק כמו הלידה הקודמת, וכאן התנפצו כל התקוות על לידה רגילה בכלל...

לפני הלידה השמינית התמקדתי בדרכים לעבור את הניתוח בטוב. סך הכול זה יחסית הלך לפי התכנונים, אבל מהחלום שהתנפץ לא הצלחתי להתאושש...

עכשיו יחסית השלמתי עם זה (פניתי לאתגרים הבאים בחיים🤭), אבל עדיין לפעמים האבל על התנפצות החלום ללידה מושלמת מטלטל אותי בפנים...

כל כך חשוב לנו לחוות איזו לידה מושלמת כזאת (אם אפשר שתהיה במים מה טוב)

חיבוק גדול

פתחתי את השרשור גם מתוך איזשהו אבל כזה שאני מרגישה בכל פעם אחרי תשעה חודשים של חלומות על לידות מדהימות ומושלמות ואז לצערי מה שציפיתי וקוויתי לא קורה למרות ההשתדלות

אבל התחזקתי ממש ממש על @השקט הזה שכתבה שאין לנו אחריות על איך יקרה אלא רק על איך נחווה. מה המחשבות שירוצו לנו בראש והאוירה שתהיה סביב

אין לי מושג איך אפשר לקחת את זה לסיטואציה של ניתוח

אבל מאמינה שזה נכון תמיד

ולידה היא משהו מהותי בנו כנשים❤️ ולכן החוויה שלה חשובה לנו כל כך...

כשאני מדמיינת לידה טובה אני מדמיינת

לא מה בדיוק המהלך שיקרה בפועל

כי בזה אין לי שליטה

אני יכולה להתפלל

אבל לבא עם ציפיה -יאכזב אותי אולי כמו שתארת..

כשאני מדמיינת לידה טובה אני שואלת את עצמי -

מי אני רוצה להיות שם

באיזה אופן אני אשמח לזכור את איך שהתמודדתי,

מה ישאיר בי רושם חיובי אם אבחר להתנהל ...

ואז בכל תרחיש לידה אני מסוגלת להזכר מה ישאיר בי חוויה טובה

ולבחור בזמן אמת לפי מה שרציתי

והיא הייתה לא משהו בכלל

עם אפידורל ועם דולה מהממת

כן יצאתי קצת בטראומה

וכן מקווה להפיק לקחים במידה מסוימת במה שגי בשליטה שלי

נראה לי לידה ראשונה טראומטית להרבה נשים בעיקר כי זו פעם ראשונה ולא מכירים את הסיטואציה...

אני שמחה שהכל עבר בטוב

אחרי הלידה הראשונה הייתי בטראומה ממש

טחרי האחרות החלמתי ממש מהר

חושבת שהן היו בסדר גמור

ברור שהיו דברים שביאסו אותי בכל לידה

(למשל שלא מצליחים לבדוק אותי בגלל ווסטיבוליטיס ולא תמיד הצוות היה רגיש לנושא)

ארבע לידות, בכולן לקחתי דולה

חושבת שלידה זו חוויה מטורפת, לטוב ולמוטב

לא הייתי מוותרת על חווית הלידה, למרות הכאב והקושי והטראומה

אין חלום או ציפיות מיוחדות... רק לסיים עם אמא ברירה ותינוק בריא בעזרת השם

ההקשר בין המושגים זר לי האמת.

לידה היא חוויה לא פשוטה. לא משנה אם זה עם אפידורל או בלי או מי נכח שם

בעיניי מרוצה או לא זו לא שאלה שאני יודעת לענות עליה בכלל ולא דשתי בה ביני לבין עצמי. חווית לידה טובה אגב לא קשורה לדרך בה יולדים גם בעיניי, אלא לכמה את מתמסרת לתהליך בהבנה שזה מצב שבו השליטה שלך מוגבלת ואת מוכנה מנטלית לכך שזה לא יילך כמו שציפית כי ככה זה, למרות שטוב להתכוונן מראש לאופציה רצויה

ילדתי פעמיים בלי אפידורל ובלי דולה

אבל כן בפנים יש איזשהו מקום של האם הלידה הייתה טובה בעיני או שלא

זה באמת לא משנה אפידורל או שלא (ילדתי בלי ולא הייתי מרוצה, ילדתי בלי והייתי מרוצה וכו' גם האפידורל בלידות אחרות לפעמים הייתי מרוצה לפעמים לא)

אוף לא יודעת להסביר

אני מרגישה שאני לא מצליחה לחיות באמונה מספיק אחרי הלידה שככה היה צריך להיות

כמו אכזבה כזאת מעצמי מהסיטואציה מאיך שקרה

אולי באמת כמו שכתבו כאן הרבה להנמיך ציפיות ולבוא בראש של מינימום רצונות והבנה שאין לי שליטה יעזור 

בכללי כל הלידות שלי הן היו ללא אפידורל וללא דולה.

לידה ראשונה מהירה מאד,ההרגשה שלי שהצוות היה לא מאפשר ולא נחמד הייתי בהלם ולא הבנתי מה קורה איתי בכלל,בסופו של דבר יצאתי לא מרוצה מהביח מהצוות ומהמחלקה,לא דברים שקשורים אליי אז לא חזרתי לשם.

לידה בהפתעה שבוע 29 מלא דרמה סביב הלידה אבל מרוצה מהצוות ומהביח,מהיחס.

לידה שלישית יחסית ארוכה ללידות שלפניה,אבל החויה היתה מושלמת.

לידה רביעית מושלמת,

לידה חמישית טובה ממש חלומית

לידה שישית גם

לידה שביעית מלאת דרמה,אבל לא קרתה בביח אז אי אפשר להיות מרוצים או לא מרוצים.

לידה שמינית חזרה על החוויה של הלידה הראשונה צוות

נוראי בלתי מתחשב,השתלט על הלידה למרות שהיה יכול להיות סימפטי ומתחשב לפחות האישפוז היה סביר.

לידה שביעית באמבולנס?

זה ממש קשה עם הצוות זה גם הרבה מהקושי שלי בלידות. יש בתי חולים שצריך לא לחזור אליהם...

 לי היה אחד ספציפי שכל הלידות הפחות טובות היו בו ויש קטע שמכח ההרגל כי זה מה שבעיקר מכירים חוזרים למקום המוכר גם אם היה גרוע כי הוא מרגיש בטוח

ורק לא מזמן נפל לי על זה האסימון

ורק 3 מהם נולדו בחדר לידה,

האמבולנס ממש לא היה הכי אקזוטי.

ילדתי את באחת הלידות על הרצפה במסדרון,כן איפהנשכל עם ישראל עובר לפי מרפי🤣

ועדיין היחס של הצוות זה מה שקבע לי את החוויה

ןשתי הלידות שלא הייתי מרוצה מהצוות היו בשתי ביח שונים

אלא יותר ביחס ללידה.

את יכולה להגיע עם ציפיות ללידה מסוימת.

אבל צריך גם את היכולת לשחרר ולקבל שינויים שיכולים לקרות.

אולי אפשר למקד את ההכנה בקבלה של מה שמתפתח, גם אם זה שונה לגמרי ממה שתכננו ורצית.

אני יכולה להגיד שבסך הכל אני מרוצה מהלידות שלי, ויצאתי עם חוויה טובה.

כולל לידה בניתוח חירום לא צפוי בכלל בשבוע מוקדם.

ילדתי 3 לידות טבעיות בלי אפידורל ובלי דולה. אחת מהן התחילה בזירוז.

ועוד לידה בניתוח.

הלידות שלי מתקדמות מהר, אבל לא היה לי מהר מידיי.

נורא.

לידה ראשונה הכנתי את עצמי רגשית ללידה מאוד מאוד ארוכה וכואבת.

בפועל היתה לידה ארוכה, כואבת עד האפידורל ובסוף ניתוח.

ניתוח חירום זה לא כייף בכלל אבל ב"ה לא יצאתי בטראומה.

במהלך הלידה הרגשתי שעוד שניה אני מאבדת את התינוק

וכבר לא היה לי אכפת מה ואיך העיקר שאני אזכה להחזיק תינוק בריא ושלם.

ובאמת אני בהשלמה מלאה עם הניתוח הזה.

לידה שניה התכוננתי מלא, קראתי המון על לידת ויב"ק

לקחתי דולה ששמעתי עליה המון המלצות.

והיתה לידה מדהימה בחוויה שלי. לידה טבעית בלי אפידורל.

אבל הכל יחסי כי הלידה היתה ארוכה בטירוף 

וצירים התחילו 3 ימים מלאים לפני הלידה בפועל.

אני מרגישה שזו קצת הסתכלות.

אנחנו עושות השתדלות, ומשם זה כבר לא בידיים שלנו.

בגדול

חשבתי שאפידורל ישפיע ואהנה מהתהליך

תכלס- לא השפיע. הרגשתי יופי כאבים וצרחתי יפה מאוד

את כולם העפתי מעבר לדלת מהפדיחות. אני כולי קטנה ועדינה וצרחתי כמו אריה

בדיעבד הסתבר שהצירים שכבר לא התאפקתי וצרחתי היו צירי לחץ

וזה היה תוך 3 לחיצות וכולו בחוץ ברוך השם

לא באתי מוכנה לסבול פשוט ואז שרצו לשים לי אפידורל חדש החמוד כבר היה צריך לצאת

זה היה עם בעלי ואמא וגם אחות כי לא לקחתי בחשבון את הכאבים

בתכלס העפתי את כולם מאחורי הדלת

שום דבר הלידות שלי לא הלך איך שתכננתי.

למדתי על בשרי שהעיקר שאני והילוד נצא בריאים ושלמים.

היו לי חלומות? כן. שום דבר מזה לא התחבר למציאות..

וניסיתי מאוד לחבר..

לידה ראשונה מכשירנית בלי אפידורל.

אחריה כולם קיסרי

מרגיש כואב
את נשמעת גיבורה ממש!!!!!!

זוועת עולמים.

לא מאחלת לאף אחת..

מאמינה שזה מזמן טוב וזה גם מייצר ציפיה והתרגשות לקראת הלידה.

מה שכן, אחרי שאחת הלידות שלי הלכה ממש ממש לא לפי התוכניות שלי, היה לי מאוד קשה להשלים עם זה ולכן לקראת הלידה הבאה התכוננתי מראש לכל האפשרויות וכן הרצתי לי תרחישים איך אני אתנהל יותר טוב אם זה יקרה שוב וזה נורא הרגיע אותי.

בפועל ב"ה היתה לידה מושלמת!

אולי פשוט לחלום על התינוק לא על הלידה עצמה..

כי יש מלא מלא הסתעפויות לאיך לידה יכולה להיות

בחוויה שלי הלידות היו טובות, זה הסיפור שאני מספר לעצמי עכשיו.

ז"א זה מאוד משנה איך מעבדים את הלידות, באיזה עין רואים אותן. מה זוכרים מהן.

ילדתי בלי אפידורל ובלי דולה.

אחת הלידות בשיא הקורונה עם מסיכה כל הלידה(!!) בקושי נשמתי עם זה וזה לא זכור לי כזה נורא בדיעבד. לידה אחת הייתה מצוקה נשימתית ומיד אחרי הלידה התינוק הועבר לפגיה. זה היה מפחיד מיד אחרי הלידה להיפרד מהתינוק ולדעת שהוא מחובר לצינורות, כ"כ לא התאים לרצון שלי אבל נניח את הלילה הזה ישנתי טוב.. . הלידה הייתה ממש בסדר והאשפוז בגלל הפגיה דווקא יותר מאתגר. אבל הזיכרון שלי בסה"כ שהייתה לידה מהירה וטובה.

בכללי לדעתי ההתאוששות לא פחות קשה לפעמים מהלידה. הלידה כאב חולף והשבוע שבועיים אח"כ במידה מסוימת קשים יותר עם כל ההתכווצויות, עצירות, כאבים בהנקה, עייפות, הורמונים וכדו. אולי יש שיחלקו עליי.. אבל זו הרגשתי.

לדעתי חשוב להתכונן מבחינה מנטלית, לבוא עם תפילות ותחינות ללידה קלה למלווים טובים בכל הדרך.

ובגשמיות להשתדל שהמלווה המועדף יגיע ללידה וידע מה חשוב לנו ושכל מה שיכול להיות בשליטה שלנו יהיה. כל השאר, פתיחות לקבל את המציאות כמו שהיא ולהאמין שהיא מדוייקת לי מאת ד'. 

תודה!

נתת לי כיוון לעבודה

לידה ראשונה- מרוצה מאוד. מדהים. חיבור לאורך כמעט כל הלידה. היתה דולה. בדיעבד יש מצב שזה עזר. לידה ללא אפידורל

לידה שניה- חוויה קשה, לא נעימה, לא הצלחתי להיות קשובה, וזה מאוד תלוי בגורמים שהיו סביבי, לא היתה דולה, ללא אפידורל. והיא היתה הרבה יותר מהירה בפער ועדיין...

הדבר היחיד שהיה לי חשוב שיהיה מינימום כאב (פחדנית שכמוני)

וכמובן שאני והתינןק נצא שלמים בלי שום נזק חלילה.

עם אפידורל, בלי אפידורל, לא ממש התייחסתי לזה, במים, מהר, קצר... זה לא משנה, העיקר שלא יכאבבבב...חחח

ומאוד היה לי חשוב, ותמיד התפללתי על זה, צוות נעים, וצוות נשי. והאמת ב''ה תפילתי נענתה, למרות האפידורל. 

לא הרגשתי כזה הבדל משמעותי בין שאר הלידות...

גם הזריקה של האפידורל והתאוששות ממנו זה לא סוכריות..

לק"י

בלידה מהירה לא מספיקים להתענג על שעות של צירים. לכן הצורך באפידוראל קטן.

אבל בלידות איטיות יש את כל הזמן להנות מזה. ואז עם אפידוראל שעובד טוב, כואב פחות או לא כואב.

בשתי הלידות יצאתי עם תחושה מאוד מרוממת שעשיתי משהו ענק, תחושה של סיפוק ומשמעות, תחושה שהייתי גיבורה ואמיצה ויכולתי, רצון לחזור שוב על החוויה הזאת (טוב, לא דקה אחרי הלידה אבל כמה שבועות אחר כך כבר כן).

מההתנהלות בלידה הראשונה יש דברים שהייתי לא מרוצה, ויש דברים ששיניתי בלידה השניה בעקבותיה. יש דברים שרק בדיעבד הסתכלתי על הלידה ואמרתי למה? היה אפשר שתהיה יותר קלה, יותר מהירה וכו'. אבל זה לא פגם בכלל בתחושה המרוממת של אחרי. אפילו אפשר לומר שאחרי הלידה הראשונה שהייתה הקשה והפחות מוצלחת מביניהן יצאתי עם תחושה יותר מרוממת לעומת הלידה השניה שבאמת הייתה לידה קלה (כואבת זוועה, כן? בכל זאת לידה, אבל מהיר ונסבל)

בלידה ראשונה הייתי עם אפידורל, לדעתי הוא מאוד עיכב את הלידה. בלידה השניה הייתי בלי והשאיפה גם בפעם הבאה להיות בלי אם אצליח.

מצד שני האפידורל נתן לי לישון בלידה הראשונה וזה היה מאוד משמעותי אחרי לילה שלם עם צירים ויום שלם עם לידה שלא מתקדמת.

אבל לא הייתי מרוצה בלשון המעטה

יצאתי בטראומה

לידה ארוכה וקשה

היא לצאת עם תינוק בידיים

לא חשבתי על הלידה יותר מידי.

ידעתי שיהיה כואב מאוד לזמן מסוים ויעבור.

וככה היה🙌🏼

הלידה הראשונה שלי הייתה לידה שקטה טראומטית מאוד - ילדונת בת 20 שלא מבינה כלום מהחיים שלה...

השנייה הייתה טובה אמרתי לעצמי העיקר שנצא עם תינוק חי בידיים וזהו.

השלישית-קיסרי חירום , החלמה שמסתבכת פגייה ממושכת וצלקת ענקית שעד היום אני כואבת אותה

רביעית- וואו - לידת ויבק אומנם לאחר שנים אבל אני כבר לא צעירה וילדה קטנה, יודעת מה אני רוצה , יודעת לעמוד על שלי יופי יופי וב"ה הקב"ה היה בעזרי וילדתי תינוק מהמם ומושלם -אפידורל כמובן כי הייתי עם זירוז בשבוע מוקדם -35+ לידה ארוכה של כ 17 שעות

לידה חמישית- התחלנו כלידה רגילה ועברנו די מהר לקיסרי בהול-בהתחלה הייתי בטראומה ובפחד בגלל הקיסרי הקודם אבל עשיתי לעצמי הרבה מנטרות שהכי חשוב תינוק בריא ושלם , קומי מהר על הרגליים יש ילדים ותינוקת שצריכה אותך-ב"ה החלמה טובה ומהירה אפילו הפתעתי את עצמי.

אממה- היום שנה וחצי אחרי הלידה האחרונה אני שומעת מנשים שילדו שממש נהנו מהלידה ויצאו עם חיוויות טובות וממש ממש בא לי לחוות שוב לידה טובה, חיובית, לידה רגילה מרגישה פספוס אחד ענקק , *אם* נחליט להביא עוד 1 זה כמובן יהיה בקיסרי ויש לי לא מעט גורמי סיכון אז כנראה שנצטרך לגנוז את החלומות שלי

סה"כ זה משה שאנחנו משדרים לעצמנו , כי בסוף הרי חשוב זה אמא בריאה ותינוק בריא לזה אנחנו מייחלים כל ההריון , אבל כן חשוב לצאת עם חוויות והרגשות טובות 

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק