מעריכה!

אני יוצאת עם ההורים שלי כזה החוצה עם אוכל ואז אמא שלי: את אישה למה את אוכלת בחוץ? אני: מה קשור שאני אישה? היא:לא ירצו אותך ככה! אני:מה קשור?, מסתכלת על אבא שלי לראות את תגובתו, אבא שלי:מחייך. לא יודעת איך להגיב.

אז נראה לי אני פמיניסטית במסווה של שוביניסטית.

עוד מקרה, אבא שלי: תכיני לי משהו אני: אין לי כוח עכשיו., אבא שלי:ככה את תגידי לבעלך? אני: למה לא?אני אהפוך למשרתת כאילו? אבא שלי: מצקצק.

בקיצור אני לא יודעת אם הבעיה בי או שההורים שלי שובינסטים יותר מדי.

יחסית לדוסה (בכלל לא הצלחתי לקלוט מאיזה זרם) את פמיניסטית מעל הממוצע

וכך מוטב!

אבל נראה לי כשאישה מפנקת את בעלה באוכל היא נהנת מזה. כשגבר בריא נהנה מאוכל טעים שאשתו מכינה לו זה שלום בית על סטרואידים (כל עוד הוא לא חזיר והיא לא שפחה)

זה לא שאני מכינה, ברור שאני מכינה, אני אוהבת להכין, אני אפילו לא אוהבת כל כך שמתערבים לי, אני בכורה בבית אז גם אמא שלי מנצלת אותי דיים ואני עקרת בית יותר טובה ממנה.

אבל פשוט קשה לי עם המחשבה שאני חייבת להכין וזה תפקידי כאישה והגבר אם הוא מכין זה כאילו לעזור לאישה והוא בכלל לא חייב.

זהו, קשה לי שכופים/מכריחים/מכתיבים לי תפקיד.

פמיניסטית מעל לממוצע?!?!?! לא הגזמת?

ומזדהה עם ההתנערות מה"תפקיד" המשרתי. אף פעם לא עושים מעשה טוב מכל סוג שלא מאהבה, אחרת יש טינה בלב. זה אותו כנ"ל במשפחות שהאבא מפרנס עיקרי. אם הוא יפרנס וירגיש שלא מעריכים את זה הוא יהיה חמוץ, אם זה לא מאהבה אלא מלחץ וציפייה זה לא נחמד...

כמאמר השיר "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב"

אגב כן, עזבי "פמיניסטית" זה סתם מילה נטולת משמעות. התכוונתי שזה נחמד לראות שהתכתיב שנשים יחסית זורמות איתו מעורר בך אנטיגוניזם והתנערות. זה מתאים יותר לחילוניות (כי אצלן פמיניזם מעוגן בתרבות, לפעמים עד רמה מחליאה)

מבחינתי זה פרגון בלבד

נכון. אצלי זה נובע כנראה מתכונות האופי אני ככה בכול תחום, גם אם יש משהו שאני אוהבת לעשות אני לא אוהבת שאומרים לי לעשות את זה.

אני אוהבת להרגיש שזה בחירה שלי.

ודווקא אני רואה אצל בנות שמדברות בצורה נורא שוביניסטית ומראות התבטלות לבעל לפני החתונה ובמבחן המציאות לא עומדות בזה או לא יעמדו בזה. ואני מרגישה שדווקא זה שאני מעריכה ומחשיבה את עצמי יותר ממה שהן מעריכות את עצמן גורם לי/יגרום לי להחשיב את בעלי ולהעריך את מעשיו יותר מהן שמסתכלות על נישואים רק כתפקידים שצריך למלא. יש לי חברה שדיברה ככה לפני החתונה והופתעתי מההתבטלות שהיא הציגה ואז אחרי שהיא התחתנה וסיפרה לי על ההתנהגות שלה מול בעלה זה היה שונה 180 מעלות ממה שאמרה לפני שהיא התחתנה, ופתאום אני הייתי השוביניסטית שאומרת לה כמה היא צריכה להעריך את ההשקעה שלו וכמה זה לא מובן מאליו ושהיא צריכה לכבד אותו ואת דעותיו, וכן לפעמים לוותר לו כי זה מה שעושים כשחיים ביחד עם עוד בן אדם.

בקיצור ברור שאני לא פמיניסטית אבל אני כן רואה את עצמי ואת כל הנשים כיותר גדולות וחשובות ממה שמקובל(ואגב בלי קשר להשוואה לגברים, גברים כבודם במקומו מונח).

רב אחד אמר לבנות שכשהבעל חוזר מהכולל לישון וצריך לנקות דברים בבית אסור לעשות את זה בזמן הזה בלילה כדי שחס וחלילה זה לא יפגע לו בשינה ואחרי זה בתורה.

ואני חושבת איזה מן תורה זאת שמחנכת אדם לחוסר אכפתיות לאשתו ולבית שאשתו צריכה לחשוש להרעיש בזמן שישן לו בנחת. 

אז דיברנו על זה חברות וכולן חוץ ממני הסכימו עם הרב.

אני בכלל לא חושב שזה פמיניסטיות אני חושבת שזה שכל ישר וזה מה שהתורה רוצה.

אם יש לזה בכלל יחס לתורה

אם לא אז לעשות חישוב מסלול רציני מחדש כי כשרב אומר דברים בשם התורה זה נורת אזהרה גדולה שמשליכה על הכל.

או, שאולי זה באמת חלק מסוים מהתורה שמתאים לסוג מסוים של אנשים

ותכלס זה צריך להיות הדדי.

הבעיה מתחילה כשהוא מתחיל לדרוש ולהקפיד על זה, ולא משנה עד כמה המטרה חשובה

אין תפקידים ולעולם לא יהיו וכל מי שנכנע לתכתיבים יסבול.

הרב שלי תיאר לי סיפורים מאוד לא פשוטים שהוא פוגש אצל זוגות מבוגרים(!) (נניח בשנות ה50 לחייהם) שפתאום האישה מתחילה מדי פעם לא לשטוף כלים כדי שהגבר יבין עד כמה מה שהוא מצפה ממנה כמובן מאליו בעצם קשה לה. הכיור מלא, זה ה"תפקיד" של האישה, הגבר מופתע שהכיור לא שטוף והאישה נהנית מההפתעה שלו....

הרב שלי תיאר את זה כאסון גדול בבית, וכתולדה של בית שמזמן הפסיק להתאמץ על האהבה שלו. הוא אומר שבבית *אין מקום* לאגו ולהשוורה מי עשה יותר, כי זה חומר שדופק את האהבה ישירות. ככל שבן הזוג יותר ממוקד ביראת השמיים שלו ששום דבר לא יגנוב לו ולאשתו את האהבה, לא יהיה לו אף פעם קושי לעשות המון מטלות לשם כך.

הדוגמה שהוא מביא זה רבקה אימנו. הוא מציע לדמיין תרחיש כזה: עבד אברהם מגיע, מבקש לשתות, והיא ברוב נדיבותה מציעה להשקות גם את כל הגמלים. המים עולים לקראתה, היא שואבת במאמץ, משקה את כל הגמלים, אפילו לא מבקשת מעבד אברהם עזרה או שיתוף פעולה, ואחרי שהצליחה להשקות את כולם והיא יושבת ומוחה את הזיעה מהמצח, עבד אברהם עונה לה: "חחחחחחחח איזה פראיירית, תודה שעבדת בחינם, יא לוזרית!"

איך היא תגיב?

אם חס וחלילה היא תכעס או תרגיש מנוצלת, זה אומר שמראש היא לא באה במוטיבציה של אהבה וחסד, כי לחסד בהגדרה לא אכפת מה עם המקבל. חסד זה שפע, וכשיש שפע כוחות ורצון אפשר לתת ולתת...

אם גבר במערכת זוגית משקיע בבת זוגו, ומצפה כל הזמן לתגובה או למחמאה, הוא מסתכן בכך שהוא ישנא את מה שהוא עושה. החזרה לחלום של בית מלא אהבה ושל נתינה בלי גבול עדיפה בהרבה על הקטנוניות הנוראיות שבני זוג מסתבכים בהן בתוך בית צפוף מאוד. העיקר זה להשקיע באהבה בבן הזוג...

(ברור שיש גם קומת נפש נורמלית שמצפה להדדיות, ונעלבת מחוסר יחס, הערכה, מחמאה וכו'... אבל מי שישקיע יותר בקומת הרוח [אהבה] גם הנפש שלו תשמח ותתרצה, [כל עוד זה מאוזן)

מסכימה בגדול על הכל (למרות שבקריאה הראשונה לא), זה יפה ומתאים מה שאמרת בעיקר כשמלמדים על נתינה, אני לא יודעת עד כמה זה נכון בהקשר זוגי.

אני מסכימה עם זה שהתקטננות זה דבר בעייתי וזה מעיד על אהבה לקויה.

אני מסכימה שהתורה מחנכת לנתינה ולחסד לשם שמיים בלי לצפות לתמורה כדרך חיים.

אמרת בהתחלה שאין תפקידים, ובגדול אתה צודק שכך צריך להיות אבל בפועל כן מכתיבים תפקידים(אפילו מצד התורה). ואני חושבת שהיום בעידן שלנו התפקידים שפעם היו ברורים מאיליהם לא צריכים ולא יכולים להיות ככה כי המציאות השתנתה. לא יכול להיות שיהיה אותם ציפיות מנשים שהיו עקרות בית שנמצאות בבית רוב\כל היום ומנשים שעובדות לפרנסת הבית. המציאות השתנתה, והאישה מה לעשות בן אדם וכוחותיה מוגבלים, לדרוש ממנה אותו דבר יהיה לא ריאלי ולא מתחשב.

להדריך לדבר כזה נשמע לי הזוי ולא מתחשב, והאמת? גם לא עומד במבחן המציאות ונשים בסוף מרגישות רע עם עצמן שלא מצליחות הכל.(אני אישית חושבת שעיקר כוחות האישה צריך להיות מופנה לבית מה שאומר בדר"כ שהיא לא תהיה המפרנס העיקרי)

יש בעיה לחנך למצב כזה שהאישה צריכה כל הזמן לעבוד קשה ולהיות מתחשבת וכו' בכל מחיר(כמו בסיפור עם הרב שהבאתי), אני לא חושבת שזה תקין לחנך ככה לחוסר הדדיות, אני לא יודעת עד כמה זה אידיאלי שאישה תחיה במחשבה כזאת שזה בסדר שלא מעריכים ולא אכפתים כלפיה, לא נשמע לי מצב בריא בכלל. הרב עטרי מדבר על זה שאישה שהיא כזאת חלשה וסופגת ורק רוצה לרצות את בעלה עושה טעות ובסוף גם מאבדת את חינה וכבודה מצד בעלה, אדם לא מעריך בן אדם אחר שלא מעריך את עצמו. ברגע שבעל רואה שאישתו מכובדת ומכבדת את עצמה ודורשת יחס מכבד אז הוא יכבד אותה יותר, אף אדם לא רוצה להיות נשוי לאדם בלי עמוד שדרה. 

 יכול להיות שהפלגתי קצת מדבריך אבל אני חושבת שזה בסוף קשור אחד לשני, נגיד לגבי התגובה של אליעזר בתרחיש הדמיוני אני חושבת שכשמדובר לא באורח מזדמן שבא מדרך רחוקה ומעייפת יש ציפיות (יותר נכון אין ציפיות) פחות מבן זוג שחיים איתו ברמה יומיומית וקשורים זה לזה ומחויבים זה לזה, אני לא חושבת שהתורה מצפה מאיתנו לחיות בצורה כזאת מבחינת אידיאל (נכון יש צדיקים שחיו עם נשים קשות אבל הם יחידי סגולה וזה לא הוראה לכולם), בסוף זאת תורת חיים ואנחנו צריכים לחיות חיים בטוב ובנעימים ולא לסבול מתוך אידיאל. אנחנו לא צריכים לקבל התנהגות כזאת וזלזול כזה כפי שהצגת בתרחיש. וזה אפילו מסוכן להגיד את זה.(שוב, זה יכול להיות מתאים אולי במקרים חד פעמיים של נתינה אבל לא כדבר קבוע שמקבלים אותו ככה, וגם זה לא במסגרת נישואים)

והדוגמה מעבד אברהם היא דוגמת קצה מטבע הדברים.

אני עדיין חושב שבעיקרה היא נכונה וכך אני מכוון בזוגיות שתהיה לי. כמה שפחות לתבוע, כמה שיותר לאהוב ולהאמין בבת הזוג. כמה שפחות לנסות לשנות ולדרוש ממנה להשתנות עבורי, כמה שיותר לדבר בשפה של "כששנינו מסורים מופיעה ביננו אהבה"... כשזה האזימוט כל המאמצים לא קשים ואפשר להצליח הכל.

מסכים שאם היא רעה או עויינת אז לא מקסים בכלל להתמסר אליה אבל חזקה שהיא לא מפלצת אלא שיש מקומות שקשים לה. כל עוד שני בני הזוג פנאטים על ההתמסרות ההדדית ללא תנאי מתוך כבוד ומבט עומק על בן הזוג, אף אחד לא ירגיש מנוצל.

בדוגמאות שהבאת בבירור יש חוסר הדדיות מובנה, ולכן לא מופיעה שם אהבה. אישה נורמלית תגיד שם: אני לא משרתת, אל תחזור מאוחר ותצפה שאני אשלים הכל... אני ואתה זה הדבר הכי חשוב...

ברור שאני מסכימה עם זה, רק שלי קשה עם זה שמלמדים חוסר הדדיות מובנה כדבר לגיטימי.

כך סתם, כשמדובר בשני בני זוג נורמליים שמשקיעים בקשר ובבית נכון לא להתקטנן.

האסון הגדול בצרפת. הנה וויקיפדיה-

"קוראסון (מקור השם והמצאתו)

הקוראסון (בצרפתית: Croissant; נהגה בשיבוש עברי כ"בורקס צרפתי") הוא מאפה שמרים מקופל המזוהה עם המטבח הצרפתי. על פי הסברה העממית (והבדיונית), המאפה הומצא על רקע אירוע אקלימי טראומטי בצרפת של המאה ה-19 הידוע בשם "האסון הקר".

רקע היסטורי: האסון הקר

בחורף של שנת 1836, פקדה את צרפת צניחת טמפרטורות קיצונית ששיתקה את המדינה. התקופה, שזכתה לכינוי "L'Astre Froid" (האסון הקר), גרמה למחסור חמור בחומרי גלם ולקיפאון של מלאי הבצק במאפיות המרכזיות בפריז.

המצאת המאפה

המאפה הומצא על ידי אופה צרפתי קשיש בשם ז'אן-לוק פטיסייה, שפעל ברובע המארה. בשל הקור העז, הבצק שבמטבחו התקשה והפך לשכבות דקיקות של גבישי קרח וקמח. פטיסייה, בניסיון להציל את המלאי, החל לקפל לתוך הבצק הקפוא כמויות גדולות של חמאה מומסת כדי לרכך אותו.

פטיסייה עיצב את המאפה בצורת סהר (Croissant), אך בקרב המקומיים השתרש השם "קור-אסון" (מהלחם המילים בעברית מודרנית: "קור" ו"אסון"), כהנצחה לטרגדיה האקלימית שבה נוצר.

מאפיינים

מרקם: השכבות הנוצרות מהקיפול בקור מסמלות את שכבות הקרח של חורף 1836.

צורה: סהר, המסמל את הירח הקר שנראה בשמי פריז במהלך ימי האסון.

השפעה תרבותית: עד היום נהוג בצרפת לאכול קוראסון כשהוא חם מאוד, כ"תיקון" היסטורי לקור ששרר בעת המצאתו."

נא לא להאמין לכ-ל מה שאני שולח, בעיקר דברים שנראים שנכתבו בAI

תערוגעלךה

תגידו טעים.

מה אנחנו בפרסומת?

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים הַמְּהַלְּכִים בַּחֲרָבוֹת צוּנָן, הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַדֻּבִּים הַלְּבָנִים, הָאֲדִירִים בְּקוֹמָתָם וְהַצְּחורִים בְּפַרְוָתָם. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּשְׁתַּמֵּר כְּפוֹרָם לָעַד, וְיִזְכּוּ לְמָנוֹת גְּדוֹשׁוֹת שֶׁל כַּלְבֵי יָם מְדֻשָּׁנִים עַל שֻׁלְחָנָם. יִתֵּן הַבּוֹרֵא וְלֹא יִמַּס קַרְחִינָם, וְתַעֲמֹד לָהֶם זְכוּת סְבָלָתָם בִּפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַקּוֹדַחַת, וְיִזְכּוּ לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת בְּמֶרְחֲבֵי הַשֶּׁלֶג הַנִּצְחִיִּים עַד בּוֹא הַקּוֹר הַגָּדוֹל, אָמֵן וְאָמֵן.

למרות שעכשיו עם הgpt החדש כבר לא צריך להתיימר ללמוד עריכה... הדברים שאפשר לעשות איתו פשוט לא יאומנו

אה, אני רואה שעשית את זה עם gemini

אין עוד שיר שהכעס בו כל כך מופשט וכל כך מוצדק

במופלא ממך אל תדרוש

אין לב יש ראש

אחת שתיים שלוש

ולפני אחד מה אתה סופר

אני יותר בסגנון

ה הא האר הארי פוטר

הוא תמיד היה אומר לתלמידים: "עבור לא תעברו! (את המבחנים)"

רבי דמבלדור: מי שיבוא לקבר של משפחתי במכתש גודריק בראש השנה הלועזית, אפילו יגיע לגיהנום מאבדה קדברה של וולדמורט, אמשוך אותו בשרביט ואוציא אותו משם חזרה ליער האסור.

או כמו שאמר רון להרמיוני: אני להורים ואת למכתש גודריק.

אבל וולדמורט מהדר להגיע לקבר של דמבלדור עצמו בראש השנה כסגולה לבן בכור, ולעשות תשליך באגם

שמעתי על זה לפני המון זמן ומאז לא ראיתי מישהו שמכיר

שאתה מכיר את זה גם

עד שהסתכלתי שנית וראיתי שטעיתי?

האמנם תעתוע ראיה?

וואו כל הכבוד על ההתמדה! איזה משמח!

אולי יש לך עכשיו "נפילת מתח" כמו אחרי סיום אתגר?

לבכות זה סבבה. גם יוסף בכה בפרשה.

איזה לב טהור יש לך!

זה שאת יודעת שזה היצר הרע לא מספיק לבד כדי לא ליפול...

אי אפשר לענות ליצר בשכל בלבד. כולם ככה. יש שלבים בהתחזקות. 

וזה הטבע שלנו, נופלים וקמים.

לא כדאי לעשות עניין מכל נפילה. זה לא מועיל באותו רגע. בד"כ אם קול בתוכך מכה אותך בתירוצים דתיים זה לא היצר הטוב אלא היצר הרע שהתחפש ולא צריך להקשיב לו. ה' אוהב אותך תמיד, ודרך התורה היא של נועם ושמחה. זה גם מנגנון פסיכולוגי שכשאנחנו מאשימים את עצמנו זה סוג של בריחה מהתמודדות אמיתית... אז אל יאוש, כל רגע הוא חדש לגמרי, תמיד אפשר לחזור בתשובה, לתקן וללמוד להבא. אנחנו לא מושלמים. כל מה שה' רוצה זה לראות שאת מתייחסת אליו ברצינות. ואז להתקדם בקצב הנכון.

נ.ב. תזהרי מבנים באישי... תשמרי על עצמך ממש.