פקעת עצבים
לא יכולה לסבול את עצמי
תקופה איומה בשבילי וככל שאני מחפשת ומתחננת יותר ויותר לאמפתיה ולתמיכה מהבעל שלי ,שאמור (לעניות דעתי ) להיות הגב שלי והחיבוק והתמיכה והכתף בשבילי, ככה אני מקבלת פחות ופחות.
לדוגמה אמרתי לו שהיה לי קשה היום לראות את הילד החולה סובל כל כך ושאני דואגת ושזה מתבטא בלחץ או עצבנות, הוא רק אומר לי "ככה זה משפחה וילדים" "מה חשבת שהקמת משפחה"
ואז אומרת לו שזה לא מה שאני מחכה לשמוע
"לפעמים זה נראה שאת לא הבנת מה זה אומר להביא ילדים"
הוא אומר את זה כאילו בהתנשאות
אני לא מבינה מה הייצור הזה רוצה ממני
מתי ואם אי פעם הוא יהיה שם בשבילי ויתמוך בי ויחזק אותי או סתם פשוט יקשיב לי מכל הלב
אני מרוסקת
ולדבר איתו עושה לי חולשה כל פעם במקום להיפך
ואין לי מישהו לפרוק לו
ואני לא רוצה שהוא לא יהיה הכתובת
אבל אני כבר בדיכאון אמיתי אמיתי
הריון קשה (עם מניעה תודה ששאלתם), עבודה קשה וילדים חולים
ובעל שאני באמת לא מבינה מה הוא רוצה מהחיים שלי
בעיקר בא לי מישהו שיהיה לו אכפת ממני מכל הלב
כל כך בודדה

