לא יודעת מה ניסית עד כה אז קשה לדעת אם מה שאגיד הוא מיותר או חסר טקט או נצרך וחיוני...

בקיצור אם לא מתאים לך, דלגי.

ואם מתאים, מעולה.

ממליצה על שני אפיקים במקביל.

למצוא נקודה קטנה שמוצאת חן בעינייך בו, בתחום שהכי חסר לך (אמרת שאת מעריכה אותו אז לא בתחומים שאת רואה אותו בטוב כבר עכשיו). למשל אם יש קושי במשיכה, זה יכול להיות משהו קטן בו שיפה בעינייך ויזואלית. או אם את לא מצליחה לדבר איתו על כלום, למצוא משהו שכן טוב בעינייך בתחום הזה.

למשל (שתביני כמה אני מתכוונת למשהו קטן) שיש לו ידיים יפות. או שהדיבור שלו מאוד תמציתי ובהיר.

סתם משהו קטנטן ואולי נראה חסר משמעות, שמוצא חן בעינייך. וממש להתמקד בזה בכל פעם שאת איתו.

יכול להיות שזה יגדל, יכול להיות שלא. (לא רוצה לפרט מטעמי אאוטינג אבל לי העצה הזו עזרה ממש)

אפיק שני, להעניק לו. מטבע הדברים כשחיים יחד זה קורה ממילא ובטח כשאת חנוקה נפשית כי אין לך אהבה, זה קשוח מאוד. אבל בסוף זה כן עושה אפקט משמעותי.

להתמיד במשהו קטן שאת מסוגלת לעשות וישמח אותו.

והוא רק בשבילו. כלומר, ברור שאם את עובדת ומתיזקת את הבית זה משפיע גם עליו, אבל אני מתכוונת למעשה שהוא אישי כלפיו, למשל לסדר את המיטה אם זה משמח אותו. או להכין מאכל שדווקא הוא אוהב.

ובמקביל - למצוא איפה את עושה לעצמך טוב ונותנת מקום לרצונות שלך. לא מפרטת על זה כי כתבת שזו התוכנית שלך ממילא, אבל זה כן חשוב שלא יבוא זה על חשבון זה.

עושה את כל זה.
ממש הכל
הלוואי שהיה עוזר..
שוב תודה!

והיא כנראה לא מתאימה לפורום, או אולי כבר סיפרת פה בעבר, מה גרם לזה?

האם בעבר כן הייתה אהבה ומשיכה ותחומי עניין משותפים ומשהו השתנה?

האם התחתנת רק מתוך שכל בתקווה שהרגש יבוא והוא לא בא?

האם היה משבר שהרחיק?

האם הלכתם לטיפול אמיתי ומעמיק?

את כותבת שהוא לא יודע בכלל על מה שאת מרגישה, אז בטח שיש ריחוק רגשי. כלומר, אני מבינה שאת מגוננת עליו ואולי על הקשר, שלא יהיה משבר. וזה יפה ומובן.

מצד שני, אין אמת וקרבה כי הרגש האמיתי לא נמצא, וזו גם בעיה רצינית.

הוא יודע שאני מרגישה אחרת ממנו.
הוא יודע שקשה לי.

מהצד שלי לא היה רגש אף פעם.
התחתנתי מתקווה שיבוא. (ומחינוך שנתינה מולידה אהבה)
אין פה מקום של טיפול זוגי כי הבעיה לא בתקשורת אלא בזה שאני אני והוא הוא.

טיפול אישי כפי שאמרתי- בתהליך

 

והאם את יכולה להשלים עם חוסר האהבה ולקבל את הדברים שכן יש כמו הערכה, בעל טוב שאוהב, ילדים משותפים...

והאם אפשר לשפר את התקשורת בינכם לדעתך? 

לנשום. לא לסבול.
לא להרגיש אומללה.
אני אשה מלאת רגשות, שלא מצליחה לתת.

לא יכולה להשלים עם החוסר. זה מה שעשיתי כמעט עשור....

כל מה שאפשר היה לעשות בעניין התקשורת עשינו.
לכן פניתי לטיפול אישי.

נשמע כמו להמשיך לסבול

לא השלמה של אני מקבלת שזה הנתונים הרגשיים שקיימים אצלי במערכת הזוגית ואני מוותרת על הנתונים שקיוויתי שיהיו מתוך בחירה והבנה שזה המצב, מוותרת על הציפיה, ושמחה על מה שיש...

וסבל זה מילה גדולה, גם אומללה

בעיניי לפחות

אני לא רוצה להעצים את הכאב שלך

רק מקווה שיש לו שם מספיק ביטוי ומילים שיתארו אותו

כי תראי זה באמת קשה לחיות ככה, גם כהשצד השני אוהב וכביכול לא מזיק...

אופציה לשינוי אצלו שיגרום לשינוי פנימי אצלך ברגש אליו אולי יכול לקרות אם משהו אצלו בפנימיות ישתנה בעקבות עבודה אישית דרך טיפול פרטני...

אני לא אדם פסימי שאוהב לחיות באכלו לי שתו לי.
אני תמיד מנסה לראות את האור ולמשוך ולהימשך אליו.
אבל עצמתי עיניים מהמציאות יותר מדיי זמן.

עיקר המטרה שלי בשרשור היא לשמוע מכאלה שחיים כך,
ומוצאים דרך.
שוב חוזרת, מה שהיה בעניין התקשורתי מבחינת טיפול- לא רלוונטי, זה מטופל.

כמעט לכל אדם יש משקעים מהעבר, ענייני ערך עצמי, ביטחון עצמי, אמונות מגבילות ועוד הרבה רעשים שלרוב בגילאים מסוימים מתקבעים יותר ויותר והופכים לאישיות

אם את מחפשת שיקרה אצלך שינוי ברגש שלך אליו, וניסית כבר טיפול אישי שלך וזה לא עזר...

אז אופציה נוספת זה שהוא יעבור תהליך רגשי עמוק שיגרום לו לשינוי

ואולי זה יעורר אצלך משהו אליו

מעבר לזה-תפילות

ו/או השלמה עם מה שיש על אף החיסרון והכאב...ולהעצים את הטוב (שזה לרוב גם מה שיגידו לך לדעתי מבחוץ)

באמת מציאות ממש לא פשוטה 😞

טיפול זוגי לא נועד לתקן את אחד מבני הזוג, אלא לשפר את הקשר ביניהם. כלומר עדיין את את והוא הוא, ועדיין יש מה לעשות.

כמובן זה נעשה על ידי שינוי שכל אחד מבני הזוג עושה, אבל הדגש הוא הדינמיקה הזוגית.

אם יש רכיב חסר כמו כאן - יכול להיות שזה משהו שלא ניתן לתקן.

אבל מכיוון ששניכם רוצים בזוגיות הזו, ומכיוון שיש בעיה בקשר, אני חושבת שיותר מכל טיפ שיכולים לתת לך כאן, כדאי ללכת לאיש מקצוע שזו העבודה שלו. הוא לא רק נותן טיפים, הוא גם מאפשר תהליך רגשי.

אז בנוסף לפעולות שאת עושה צריך למצוא מה ייתן לך אוויר.

למשל חברות טובות שאפשר לאוורר אצלן חוויות רגשיות (לאו דווקא מהזוגיות, פשוט אוזן קשבת), או למצוא דרך ליצור שזה גם אוורור רגשי, או לפתח תחביב שנותן לך כוח.

וכן לקחת בחשבון שזה לוקח זמן. כלומר לתת לזה צ'אנס של לפחות כמה חודשים טובים לפני שרואים ממש פירות.
 

בהצלחה רבה!

אבל אני בקושי מכירה אותך, ואת כבר נמצאת בטיפול אצל אנשים מקצועיים (מקווה) שמכירים אותך באמת ולא על סמך הודעות פורום, אז ככל הנראה אפספס.

ובכל זאת, מנסה כמה כיוונים, כי אולי משהו כאן יתן לך כיוון מחשבה.

1.

אולי התקבעה אצלך התפיסה ש'אני לא אוהבת אותו', ועצם התפיסה הזו לא מאפשרת לאהבה להגיע.

קצת כמו נערה תיכוניסטית שבטוחה שהיא טיפשה, ולא משנה כמה היא תקבל במבחן או מה יגידו לה- מבחינתה היא טיפשה.

אולי שווה לעבוד על האמירה הפנימית הזאת. להגיד 'אני עדיין לא אוהבת אותו', או כל משפט קצת פחות נחרץ אחר, שישאיר לאהבה את האופציה להיכנס אם תרצה...

2.

מה זו אהבה בעינייך? למה את מצפה כשאת מדברת על 'אהבה'?

הייתי מציעה לך ממש לשבת ולכתוב לפרטים מה היית רוצה להרגיש, מה חסר לך שם. כי אהבה זו מילה גדולה שיש לה משמעויות שונות אצל אנשים שונים.

ואחר כך לחפש מה מבין כל מה שכתבת כן יש סיכוי להשיג. ואליו להתאמץ.

3.

האם את מצליחה לאהוב באופן כללי? אנשים אחרים? האם אהבת פעם גבר אחר?

כי אולי החסימה היא לא בקשר ביניכם, אלא בינך לבין עצמך. בקושי להתמסר ולהתחבר, או בפחד נוראי מאובדן שאהבה עלולה להביא.

וגם אז, יש לך עם מה לעבוד.

4.

מה את עושה בשביל הכיף של עצמך? סתם, בשביל שיהיה לך טוב?

כי קשה מאוד לאהוב כשעייפים שחוקים וכל היום עושים רק מטלות.

ושוב מסייגת- לא מכירה אותך ואין לי מושג אם בכלל אני בכיוון.

ובכל מקרה רוצה לחזק אותך שאת רוצה ומחפשת קשר טוב יותר. לא אמורים לחיות בסבל.

בלי להרחיב יותר מדיי.

הבעיב מתחילה בזה שאני יודעת לאהוב מצויין.

משוחררת ופתוחה.

ממלאת את עצמי בתחומים אחרים.

מקווה שהטיפול עם אשת המקצוע יניב פירות שיתנו כלים להתמודד..

שאת יודעת לאהוב, משוחררת ופתוחה.

חס וחלילה, זה לא בעייתי בכלל. זה מראה שלא שם העבודה שלך.

מציעה לך לנסות להתבונן בנקודה הראשונה שהעליתי.

באיזה שלב בחייך הגעת למסקנה שאת לא אוהבת אותו ואין לזה סיכוי ביניכם? וכמה זמן את כבר מספרת לעצמך את זה?

נשמע לי, מהמעט מאוד שקראתי אותך בפורום, שיש כאן איזו תפיסה שהתקבעה, ושווה לערער אותה קצת כדי לאפשר למשהו חדש לצמוח.

שיש לך מישהו אחר בלב? עוד לפני שהכרתם?

אולי זאת ה'בעיה' אותה את מתארת בעובדה שאת יודעת לאהוב מצויין?

מה החזיק אותך עד עכשיו?

החזקתם לא מעט שנים והתקרבתם מספיק כדי להביא יחד ילדים.

מה קרה עכשיו שהפך ממש לבלתי נסבל?

לדעתי אפשר לחיות כשותפים רק כשהמצב נסבל (אני באופן אישי אעדיף להתגרש מאשר לחיות בערך)

אפשר למצוא משמעות בעבודה, עם חברות.

אבל צריך לשחרר באמת, נשמע שעצם הקיום שלו לידך גורם לך לסבל.

לא מכירה אותך ואותו. טיפול אישי לגמרי לעזור (וגם יכול לדחוף אותך לכיוון של גירושין).

ושגירושין זה לא אופציה מבחינתי.

והוא איש מיוחד במינו לא רוצה לוותר עליו

אבל לא במחיר של לוותר על עצמי.

אני לא סובלת לידו. לא כל הזמן

זה מגוחך לחשוב כך כי תכלס לכל בני זוג יש משהו שהם לא סובלים אצל השני וזה גלים ותקופות.

כל זה החזיק אןתי.

אצל כולם יש משהו שמפריע, שום דבר לא מושלם...

והדשא של השכן לא ירוק יותר.

אולי לחזור לזה וזהו...

תשאלי את עצמך האם את מוכנה להשלים עם המצב כ9י שהוא.

בלי עצות, בלי ניסיון לשקם או לשנות, בלי להלחם על כלום.

לקבל.

מה שלי עוזר זו שאלה אחת:

מה הייתי אומרת לו זו הייתה הבת שלי במצב ולא אני?

ריחוק גדול יותר.

החוסר יומיומי.

גם אם אני לא עושה כלום.

שנים של רצף של לידות והריונות גרמו לי להיות במצב של הישרדות ורק לעבור את היום ומותרות כמו זוגיות משגשגת או סיפוק היו מילה גסה.

עכשיו עצרתי כדי להתאזן והכל צף.

אני מודה שזה תקופות.

אבל כבר תקופה ארוכה שאין לי אוויר...

תמיד הייתי מתעלמת מזה ודוחה את זה בתואנות כאלה ואחרות.

כנראה  שזה מה שהשם גזר עליי🤷🏻‍♀️

ובואי נניח שאת אמא של עצמך, ואת רואה מגבוה את כל מה שקורה ביניכם,

את כל הפרטים, עד לניואנסים הכי דקים,

את תהומות העצב והיאוש, יחד עם התקווה לשינוי והאחיזה בקיים

מה את עונה לבת הזאת שלך? היא חייבת הדרכה.

להתפלל עליה בלי סוף

להעצים אותה במקומות הטובים שלה

וחומר לה בלי סוף שהיא בחרה הכי טוב שיכלה באותו רגע. שלא תשפוט את עצמה.

שתרשה לעצמה לכאוב, אבל לצמוח מהכאב.

שהשם לא שם אותה בנסיון הזה סתם.

שתשמח בכל הטוב ויש הרבה

שתעבור כל יום בפני עצמו.

ושיש סיבה למה היא ובעלה עמדו מתחת החופה.

שעדיף בעל שמעריץ ואוהב אותה עד כלות ומוכן לשנות ולהשתנות מבעל אלים ונרקיסיסט (נגיד)

כן אני עושה את כל זה מול עצמי

"אבל אני לא אוהבת אותו! לא אוהבת! האם נועדתי לחיות בלי אהבה?"

מה את עונה לה? (כמובן שאת לא חייבת לכתוב לי, אבל זה הקול שלה כרגע, כך נראה לי)

תתבונני בזה רק. זה מאוד מאוד כואב, אבל זה משחרר, כי את חווה לא רק את המצוקה, אלא גם את ההתבוננות מרחוק, התבוננות חומלת, התבוננות שמדריכה אותך איך לנהל את הרגשות.

מקווה שזה לא מציף מדיי. אני נעזרתי בכלי הזה המון, ועדיין נעזרת

אבל גם לא הולכת לשבור לאיש את הלב הטהןר שלו

ולהרוס את חיי הילדים שלי.

כי עד שהיא לא פתוחה את לא בבחירה.

את שמה את עצמך בכוונה במלכוד. בבית כלא.

חונקת את הנשמה ונועלת על סוגר ובריח.

את יכולה גם לצאת ממערכת הנישואים.

יש נשים שעשו זאת. נשים עם שמונה ותשעה ועשרה ילדים. בלי עתיד ובלי אופק ובלי גב כלכלי.

נכון, הן עשו זאת כי היה נורא בזוגיות, היה להן בעל בלתי נסבל, לא כמו הבעל שלך

אבל עדיין- הן היו חייבות, מוכרחות, לשלם את המחיר.

כל עוד את אומרת שבשום פנים ואופן לא תפרקי את הבית, את בעצם נשארת מתוך 9חד או אינטרס אישי, שזה גם בסדר.

אבל את לא בוחרת בו.

תבחרי בו כי הוא.

לא בגלל שהחלטת שאת נתקעת אתו ועכשיו צריך איכשהו להתחבר,בלית ברירה

ואת יודעת מה? בעיניי זה בסדר אפילו להגיד- אני בוחרת להישאר כבויה בנישואין, כי כרגע מפחיד אותי מדיי לפרק את הבית. אבל אני מודעת לעובדה שאני כבויה אתו, כי הוא לא מספק לי צורך בסיסי וחיוני של קרבה רגשית ומנטלית. זה לא כי הוא לא רוצה, אלא הוא לא יכול.

בהחלטה כזאת יש שחרור, כי יש בה אמת.

כל עוד במלחמה עם עצמך לא להיות כבויה, את רק תכעסי עליו ועל המציאות שלך.

ברגע שהשלמת לעומק עם החושך שאת מצויה בו,

תוכלי להאיר את הנקודות שכבר ישנן.

אבל על עוד תתעקשי שאת רוצה משהו אחר ממנו, את מתרסקת, וחבל.

יש נקודות של אור ביניכם, אני בטוחה, אבל המלחמה מונעת ממך לראות זאת.

תיכנעי למה שהמציאות מראה לך. אין טעם בלהלחם עד,זוב דם. זה רק מוסיף כאב.

זאת לא הודעה של ייאוש בעיניי, אלא קבלה עמוקה של מה שהמציאות של חייך עכשיו.

זה באמת לא כל כך משנה מה הביא אתכם להתחתן,

יותר משנה מה אתכם עכשיו, מה שקורה איתך עכשיו.

הרבה הצלחה יקרה.

בקבלת החושך יש רכות אחרת, שהיא פחות מדוברת.

הרי אנחנו תמיד נלחמים בחושך, נכון? חייבים להלחם בחושך.

אבל כשאנחנו נלחמים בחושך פנימי, בחושך שהוא חלק מחיינו,

אנחנו מוסיפים לעצמו הרבה פעמים עוד תסכול ועוד כאב.

אז מחזקת את ידייך פחות להלחם בו, בעצמך, באיך שהזוגיות נראית. יותר להתבונן. יותר להשלים, יותר להכניס רכות אל כל מה שחסר, אפילו חסר מאוד, אל כל מה שלא מושלם, אל כל מה שאין

זה ללכת לפעמים הפוך מהעולם החיצוני אבל בעד העולם הפנימי.

להיות בהקשבה מבלי לנסות להיאחז במשהו חיצוני שאולי סוף סוף יענה על המצוקה.

כי הרבה פעמים המצוקה נובעת מהרצון שלנו לחיות חיים אחרים, או עם בן זוג אחר

ככל שתתחברי יותר 9נימה ותסכימי אפילו להישאר במצב הזה עד המוות, ככה החלטות יותר רכות ויותר מחוברות לעצמך ינבעו מתוכך.

מכירה את המאבק

הלוואי שתצליחי למצוא את התשובות הנכונות 

כמו שאת יודעת היום שחבל שהתחתנת בלי רגש, מתוך תפיסה שגויה שמספיקה נתינה להוליד אהבה מאפס - יתכן שגם היום את מחזיקה בתפיסות שגויות, שבעוד כמה שנים תצטערי על ההשלכות שלהן.

אעצור כאן, כי לא ברור לי שדברים מעבר לזה יהיו נשמעים.

אני לא אומר שהמסקנה היא דווקא להתגרש, אבל אני כן חושב שכמה מהאמיתות המוצגות בשרשור, ראויות לבחינה עמוקה.

כמובן שגירושין הם טלטלה לכל בני הבית, אבל יש מקרים בהם עדיפה טלטלה שמאפשרת להתאבל ולקום, על פני מציאות של 'מחלה' כרונית. דוגמא מובהקת למציאות כזאת (שב"ה את רחוקה ממנה מאוד) היא מציאות של בית שיש בו אלימות או התעללות.

אצלך המציאות יותר מורכבת, הרבה יותר ובאמת קשה להחליט מה עדיף, אבל האם שחיקה שלך לאורך שנים עדיפה?

האם המסרים שעוברים לילדים, במודע או שלא במודע, עדיפים בהכרח על פירוק גלוי?

לפעמים אנחנו תמימים, אבל ילדים קולטים הכל ונוטים לשחזר דפוסי זוגיות שקלטו בבית. אם אמא לא אוהבת את אבא, גם בלי שזה נאמר מעולם, זה משאיר רושם. אם אמא מרגישה שהיא קרבן של המציאות, גם בלי שהיא מספרת את זה אפילו לעצמה, הילדים יקחו משהו מזה לבית שלהם.

את כותבת שאינך רוצה לפגוע בבעלך, שהוא טוב ואוהב אותך. האם אין פערים שנובעים מהמרחק בין העולם הרגשי שלו כלפייך, לעולם שלך כלפיו? נכון  שפערים אלו ואחרים יש לכולם, אבל פער כזה הוא וואחד פער.

מעבר לזה, את כותבת שהוא לא מודע, מה יקרה כשיום אחד הוא יהיה מודע? זה עלול לעלות, גם בלי שתתכווני לכך במוקדם ומאוחר ואז מעבר לשבר מעצם הדבר, יהיה שבר מהתחושה שבמשך שנים רימית אותו.

איני טוען שבהכרח ההחלטה הנכונה היא להתגרש, אבל כן חושב שראיה מפוכחת ומורכבת של המציאות על צדדיה השונים והמשמעויות הלא פשוטות של כל כיוון שתבחרי - תעזור לך להיות יותר שלמה עם כל החלטה שתקבלי.

שבכל מקרה אתה מכאיב לילדים, בין אם אתה נשאר ובין אם אתה לא.

ובדרך גם אתה סובל...

אף אחד לא יודע מה יפגע בהם יותר.

ובפירוש (בשונה ממקרים של אלימות, או שאחד מבני הזוג נרקסיסט וכד') בהחלט לא ברור לי כאן מה עדיף.

אני כן חושב שצריכה להיות מודעות למחירים של כל אחת מהאפשרויות, על מנת לקבל החלטה ממקום שמאפשר השלמה.

(והאמת, כיוון שאני מכיר אישית כמה שלא סולחים להוריהם על זה שנשארו בזוגיות בעיתית 'בשביל הילדים', חשוב לי להציף את הצד הזה, לעומת המוסכמה שתמיד טובת הילדים שההורים ישארו בין אותם ארבע קירות).

ולכן היא קרועה.

המקרה שלה הוא הכי כואב שיש כאישה, כי זו הבדידות שלך (שרק את סובלת ממנה) מול השלמות של הבית והילדים.

ולכן הנטיה לדחוק פנימה את הכאב היא ברורה.

זה הכי קשה, כי לו היה הבעל אלים, היה ברור לה שבגירושין היא עושה טובה גם להם.

אבל פה היא יכולה עדיין להעמיד פנים, וגם אם הם מרגישים שהיא בודדה- עדיין לא ברור שעדיף להיפרד.

לא נשאר רק להתפלל לבהירות הדרך

אבל @הסטורי פתחת לי כיוון מחשבה.

גם @שוקולד פרה. התייחסת לזה

אוחי הגיע הזמן לבחון באמת את כל הצדדים בצורה אמיתית וכנה כדי לבחור הכי נכון.

שהדבר הכי גדול ונעלה הוא לאו דווקא

התוכנית המושלמת שיש לכל אחד בראש.

אם שני בני אדם מעריכים

ויש להם לקות מסויימת ביצירת הפתיחות.

הזוגיות ביניהם היא דבר גדול וחשוב

ויש בזה משהו יפה שלמרות הקושי ביחד

אם הכל טוב וחמוד ופתוח ומאושר.

אז אתה כבר לא יודע אם השני פה בגלל שכיף לו.

וככה אתה יודע שהשני פה ומתמסר גם אם לא כיף לו ויש במאמץ גם מימד של זוגיות אמיתית.

אני כותב כי גם כשהייתי נשוי היה לנו אתגר מסויים שבמשך שנים הקשה.

ועם זאת אני כותב בתור גרוש.

כשהאתגר נהפך בדמיון לחוויה.

כמה היה לי קשה, ולמרות הכל הקשר החזיק מעמד. והיה ביחד נעים. יש בהתמודדות משהו אצילי.

מעין נסיון שמראה שהקשר קשר גם אם לא הכל הולך כמו שרצינו.

ומדגיש את הייחודיות שלנו.

שאנחנו כן מצליחים להמשיך.

במקום שאחרים היו נשברים ומוותרים.

ומחפשים את הנוחות של עצמם.

אצלי היחס של "לאחדשה" לקושי מעורר השתאות והערכה.

בעניין עם אופציית הגירושין.

האם להשתמש בה.

אז קודם כל תדעי שמהנסיון שלי לא קלי קלות למצוא אני רואה את הפערים

של המרחקים, של מוסדות הלימוד של הילדים שמאלצים אותך לחיפוש באיזור מסויים.

כל גרושה עם 6 ילדים חושבת שהיא תמצא רווק

והוא יעריך אותה בדיוק התחילה איתי גרושה כזו לאחרונה.

והיא בטוחה שה' יעזור לה.

וזה נפלא ומדהים. אבל תחשבי שהאתרים מלאים ברווקות בנות 40, ולמה שרווק יקח גרושה + 6 שהיה לה בעל שפרנס אותה והכל

והיא החליטה שמגיע לה קשר רגשי.

זה מה שיצא לי השבוע.

ואני מניח שכל אחד אומר לעצמו בראש.

אני אשקיע בה, והיא אחרי כמה שנים תגיד

שאני לא מספק אותה רגשית.

ולך תדע מה היא תעשה..

בפורום כולם מאחלים ונחמדים.

בפועל אני מעריך שיהיה קושי בשיווק של הסיפור.

עם זאת,

בעניין של לא לחסום את החשיבה.

אני רואה יתרון.

כי לדוגמה משכירות 🏡 בית .

אם אתה מחליט אני ממשיך בדירה השכורה

היא מעולה בשבילי.

אז אתה במתח מה יהיה אם המשכיר יחליט הפוך, ואם הוא יחליט להעלות מחיר.

לעומת זאת אם ראית אפשרויות נוספות להשכרה באיזור.

אז אתה יותר רגוע לקראת סוף החוזה

למרות שאתה מעדיף להמשיך.

כי אתה יודע שאם הוא יחליט שאתה לא ממשיך

יש לך אפשרות אחרת.

ואם הוא יחליט להעלות מחיר, אתה ישר אומר לו "יש ברחוב הזה להשכרה במחיר נמוך יותר"

הנה מודעה.

ואז אתה רגוע מפני העלאות מחיר.

המשל לא הכי דומה.

אבל. הרעיון של לנטרל את הפחד מהלא נודע

ולהיות קצת במודעות. אפשר להעתיק.

רוצה להתייחס.

עניין המלחמה על הזוגיות היחודית זה מה שהחזיק אותי מהתחלה.

תמיד שמתי את האהבה במקום קטן ולא נחוץ

כי יש כל כך הרבה טוב אחר

כי יש לי פה תפקיד

כי למרות הכל אנחנו צומחים וגדלים ומתפתחים. ולומדים תקשורת ומתקדמים וגם מתקרבים.

אני כן מחדדת לעצמי, יש אינטימיות רגשית. מצאנו את הנישה של הביחד שלנו. זה לא שהכל רע וגרוע.

מצד שני הדחקתי את הלב הזה (בגלל במון דברים, פגיעות, טראומות, נסיונות, חינוך, עצות כאלב ואחחרות. אני לא מסירה אחריות ואני מאמינה באמןנה שלמה שזו הייתה דרך מדוייקת ורצון השם)

ופתאום הלב רוצה. ומותר לו נכון?

אז אולי לא?

אולי צדקתי ועדיף להדחיק לפינה ולהסתדר?

אלו מקומות שאני אדייק בטיפול בעזרת השם

ומקווה ומתפללת לבהירות הדרך...

נניח ואופציית הגירושין עולה על הפרק.

זה לא בריחה?

מי אמר שככה יהיה לי יותר טוב?

האיש הזה, המתוק כל כך באמת יש לי ככ הרבה טוב לומר עליו מתייחס אליי כנראה כמו שאף גבר לעולם לא יתייחס.

הוא פתוח לקבל וקשוב ומאפשר.

אני הרי מחפשת אהבה מהצד שלי.

מי ייקח אותי בכלל, גרושנ עם בלי עין הרע ילדים?

השאלה שלי,

זה כמו מבוך ממולכד.

כל בחירה הרת גורל קריטי משמעותי

וגם הבחירה באושר שלי כביכול מגיעה מראיה חד צדדית ומוגבלת כי אין לדעת מה יהיה אחר כך.

חוץ מזה שלא באמת מצליחה לחשוב כל הצעד הזה שבאמונה ובתפיסה שלי אמור להיות חריג למקרים באמת של חיים ומוות.

זה לא באמת המצב (אני לא חושבת..)

מה גם שזוגות שכן חיים באהבה דו צדדית גם נתקלים בהרבה קונפליקטים גורליים.

אז לי יש פחות מזה, נגיד.

גם כאילו זה קצת צרות של עשירים אולי?

לא יודעת.. מי שיש לו מה להאיר אשמח

את אשה של חזקה שנלחמת על המשפחה

ומתמודדת עם חסך הרגשי מצד בן הזוג

אל תתפתי להתרגש מכל מיני כאלה

שהכל זורם אצלם. וכל דקה עושים שחנ"ש.

אז איפה הם מתמודדים?

איפה הם נלחמים בעצמם למען הזוגיות?

לא יודע. אני איתך. לא מאמין להם.

ומקדש את הקושי ואת ההקרבה והמסירות והוויתור.

וגם אני רואה את הצד השני את הגרושה המבוגרת

שפסלה אותי על זה שהיא לא שומעת אותי.

כי יש לה בעיות שמיעה במקום לעשות מכשיר

שמיעה. והיא מודעת לצורך שלה.

מאוד קל לחיות בחלום הזה שיבוא מישהו וירצה אותי

ויעשה בשבילי את העבודה. ויקבל אותי כפי שאני.

בלי תנאים, למרות כל הנתונים. ויש הרבה שנהנות

לחיות בחלום הזה המון שנים.

המון לבעיות של אחרים ובכך מקטינה את הקושי שלך.

כמו האמירה שלכולם יש קונפליקטים ושזה צרות של עשירים ושלכולם לא הכל מושלם.

אם לא טוב לך, אז לא טוב לך, את יודעת הכי טוב מה את מרגישה ואיפה הלב שלך.

לא משנה מה ואיך אצל אחרים, בטח ובטח כשאין לנו באמת מושג מה קורה אצל אחרים.

תתחילי מלתת מקום לקושי שלך בלי להקטין אותו.

הקושי של להיות באמצע, שגרוע אבל אולי לא גרוע מספיק כדי לפרק משפחה.

הקושי של הכל לכאורה טוב, אבל לא טוב לי באמת, ואנשים שהכי יקרים לי ישלמו מחיר רק כי לי לא מספיק טוב.

לדאוג לאושר האישי שלך על חשבון האוהבים שלך.

זה מאוד קשה.

ולכן יש הרבה קולות שעוצרים אותך ומנהלים אותך.

כמו קולות של הקטנת הקושי, הפחד לפגוע בילדים, בבעל.

לא משנה מה תבחרי. זה בסדר.

האושר שלך חשוב מספיק.

הילדים יחוו טלטלה אבל זה לא סוף העולם. עם לווי נכון הם יתחשלו. ובטח הבעל.

אני לא כותבת לך כדי לעודד אותך להתגרש, כדי לפחות לתת לך את המקום לחשוב על זה ולצאת מהמלכוד והמחנק של אני חייבת להתמודד עם הקושי איתו כי אין אופציה אחרת.

אני גם חושבת שהשוואה בין האהבה הלא מספקת שלו לאהבה דמיונית של גבר אחר שקיים או לא קיים, לא נכונה.

ההשוואה צריכה להיות בין להיות איתו לבין להיות לבד.

זאת החלטה שהמחיר שתשלמי על זיוף גבוה יותר מהמחיר שתשלמי על לאבד את הנישואים עם כל מה שזה כולל.

(כתבת יותר טוב ממני את מה שכתבתי מתחת)

שבאופן אישי גם לי מאוד קשה להרגיש אהבה מבעלי, לא משנה כמה ובאיזה דרכים הוא מעריף.

אבל אני יודעת שאצלי זה זה יושב על חוסר באהבה עצמית, בערך עצמי ובמקום לא טוב שאני נמצאת.

וחשבתי לא פעם על גירושין מכל מיני סיבות.

אבל אני יודעת שלא משנה מול איזה בעל אהיה. זה משהו שורשי שתמיד יפגוש אותי.

אז שמתי את הבעיות הזוגיות רגע בצד, ויש.

ואני רגע לוקחת זמן לטפל בעצמי, וכשאצא מתקופה ארוכה שהחלישה אותי, אבחון מחדש את הזוגיות.

אני לא יודעת מה המצב אצלך, ולא רוצה להשליך מהמקרה שלי, אבל נקודה שכדאי לבחון. האם הבעיה לגמרי מולו, או שזה משהו שכנראה תפגשי בכל מערכת יחסים (גם מול עצמך).

מספיק להיכנס לפורום זוגיות ב או גרושים בפורום ערוץ 7 ולהבין שההתמודּדות לא פשוטה ואם אין מוצא אחר מתגרשים. כי באמת זה להחליף התמודדות בהתמודדות אחרת פעמים שיותר מורכבת.

אישית אין לי מה להוסיף

נראה שאת מאוד מודעת לתהליכים שאת ומשפחתך עוברת, ואת נמצאת בתנועה חיובית ועשיה וזה נפלא.

לפי מה שכתבת התחלת טיפול תני לו את המקום והזמן.

היות ואת מעריכה את בעלך המשפחה הילדים והתא המשפחתי חשוב לך ואת משקיעה כדי להחזיק,

ואת לא מעוניינת להתגרש פשוט תמשיכי לעשות את מה שאת עישה ממילא.

תשקיעי בעצמך שיהיה לך טוב מאוורר ןשמח, אם יש מקומות שהבעל משתלב בהם ספונטני או יזום מה טוב.

הייתי בוחן את האמונות המקדימות המגדירות מה היא אהבה לפי תפיסת עולמך? האם זוגיות יכולים להיות מבוססים על הערכה-שזה דבר מדהים, אבל בלי רגש אהבה.

זו התמודדות לא פשוטה ומאתגרת

בה הילדים יגדלו יתחתנו ויהיה לכם יותר זמן לפנות לעצמכם

הם יודו לך על זה שהחזקת את הבית גידלת וחינכת אותם ומצאת את הדרך לשלמות עצמית זוגית והורית.

"ניסיון זה כמו נעל עקב,כואב אבל מגביה"

יגדלו הילדים ויישאר ריק

לכן רוצה לעבוד עכשיו.

והבירור הזה בהחלט מקדם אותך.

יתכן ואת צודקת, בהחלט ממש לא בטוח שתמצאי מישהו אחר. השאלה המשמעותית אם המצב הנפשי שלך עכשיו, כפי שתיארת בהודעה הפותחת: "אני מחזיקה מהמעט אוויר שנשאר לי וגם זה במלחמה יום יומית...", עדיף על לבד.

לא התנסתי בזה, אבל מכיר קצת מהתמודדיות כואבות אחרות - בעצם זה שיוצאים מהאין ברירה לוקחים את עצמינו בידיים - יש יותר אוויר, גם אם עדיין המציאות אינה אידיאלית. במציאות שלך - כל עוד שאת בראש שגירושין אינם אופציה - את לכודה תודעתית במציאות אליה נקלעת. ברגע שתבחני את האפשרות ברצינות, על מכלול יתרונותיה וחסרונותיה והחלטת שהמציאות הנוכחית על כל מורכבויותיה וכל הטוב שיש בה, עדיפה על הלא נודע - את כבר הרבה פחות במיצר, את החלטת שאת מעדיפה את המציאות הזאת. כעת כדאי להעצים את הטוב שבה.

כל עוד שמבחינתי 'גירושין לא היו אופציה' הנושא נשאר במלא כאבו, גם כשהיא התנצלה בכנות, גם כשהיה לי ברור שהיא מבינה שהיתה צריכה להתנהל אחרת, גם כשהעניין עובד גם בטיפול זוגי וגם בטיפול אישי. אדם חכם אחד אמר לי, שאני צריך להחליט שאני בוחר בה כמו שהיא. אבל כל עוד שאין אפשרות אחרת - זו לא באמת בחירה.

רק כשגירושין נהיו אופציה, רק כשהאפשרות והמשמעויות (הכואבות מאוד שלה) עלתה לדיון, הצלחתי להגיע לאיזו שהיא בחירה אמיתית ולאיזשהי השלמה אמיתית שזו אשתי שאני רוצה בה במאה אחוז, על הדבש (יש הרבה מאוד) ועל העוקץ (עדיין, לסלוח ולשכוח לגמרי לא הצלחתי. מקווה בעז"ה שגם זה יגיע).

איני יודע איך תקראי את הדברים, ההתמודדות שלנו אינה זהה וברור לי שהאהבה היא חלק גדול ממה שהחזיק, גם כשהגענו ממש לכעס וימים שלא מצליחים לדבר כי כל דיבור דורך על הכאב.

בהצלחה רבה

"למה מלחמה?"

כלומר, נגיד שאת עכשיו בקונפליקט פנימי. למה הוא מיוצג כמלחמה?

יש מצב נתון. לא צריך "להילחם" מולו.  צריך להיות יותר את בסיטואציה. לא חייבים מחר בבוקר להתגרש אבל גם לא צריך "להילחם" מה ששותה לך את האנרגיה והאוויר.

הקונפליקט או כל מילה פוליטיקלי קורקט אחרת שלא תקרא למצב הזה שותה את האנרגיה בדיוק כמו מלחמה.

או שלא הבנתי נכון

כי בעצם יש שני מכלולים אצלך בנפש שרוצים שני דברים שונים ועסוקים בלהילחם אחד בשני. ואת ספקית האנרגיה של שניהם.

יש מכלול אחד שרוצה את הזוגיות הקיימת מכל מיני סיבות שבעיקר מרגישות לי כמו כיווץ בבטן, ומכלול אחר שרוצה דברים אחרים. העניין הוא בגדול להפריד בניהם כדי שלא "יריבו אחד עם השני".

הרגשת כיווץ? מותר להרגיש אותו. לא צריך לחשוב מהר מהר על הצד השני של אני אמורה לאהוב אותו והוא בעל טוב. הרגשת רצון להתגרש? בסדר. הרגשת. להיות שם באותו רגע בלי לחשוב בכלל על הצד השני בסיטואציה.

הוא היה טוב אלייך? מעולה. תהני מזה עכשיו ותנשמי את זה לבטן. בלי לחשוב רחוק מדי על הצד הנגדי ועל הקונפליקט שלך מולו.

יכול להיות שבסוף תחליטי שאת הולכת על כיוון מסויים, ואולי לא. אבל בינתיים את חיה חיים סבירים ולא נמצאת במלחמה.

השאלה איך מתקדמים?

מאי נפקא מינא?

עכשיו תנסי לכתוב על נייר או על קובץ טקסט כל גורם בנפרד. לתת לו רק את ה זמן שלו.

רק- זה שאת רוצה להתגרש וכל הסיבות לזה

רק - כל שאר הדברים עם הבעל

רק - המשפחה

יש חלוקות יותר מתוחכמות של גוף מול נפש וכו'. אני אוהב לעשות את זה אבל זה שריטה שלי. 

ברגע שכל משתנה במערכת יתחיל לדבר, בשקט, בלי שהאחרים הקרציות יתפרצו לדבריו - הגוף שלך ירגע. זה לא ישנה שום דבר חיצוני אבל יתן לך בהירות פנימית.

אבל אני חושב שהנפש שלך זה דבר האבד.

(ולא חייבים לכתוב על נייר, בשביל זה יש מקלדת).

על חמותי אני שרופה קשות

את יודעת להגדיר ככותרת מה את מחפשת?

האם זה איך לייצור אהבה?

או איך לחיות בלי אהבה?

מועדים לשמחה

ויש לי כמה דברים לוצר

1. לא מתגרשים כי חושבים שנמצא אהבה אחרת. כי אולי לא? מתגרשים כי עדיף להיות לבד צאשר במצב הקיים

2. את מתארת יציאה מעבדות לחירות כזה אחרי רצף של הריונות והנקות. הגיוני לי שפתאום את מרגישה שאת רוצה לחזור לעצמך מה שנקרא, והצרכים הרגשיים שלך עולים וצפים אחרי שנתת מעצמך ככ הרבה שנים. מעין - הגיע הזמן שלי לדאוג לעצמי

3. מה זה אומר לא אוהבת מבחינתך? מה זה כן אהבה? מה ניסית לעשות כדי לשמור על זה? את לא חייבת לענות על זה פה כמובן. אבל בעיניי, יש מעין מעגליות כזו בקשר בין בני זוג. בהתחלה זה מלהיב להתחתן, יש פרפרים (אמורים להיות לפחות) והמשיכה הפיזית תופסת מקום.  בהמשך זה משתנה עם ההריונות והלידות והמקום הרגשי מתפנה לילדים בעיקר, ולהקמת המשפחה ביחד עם סדרי עדיפויות שהשתנו וזה השלב שבו נוצרים גם קונפליקטים וריחוק לעתים עם ההריונות הלידות גידול הילדים הקטנים והשחיקה והעייפות. זה השלב שבו אמורה להתפתח גם חברות עמוקה שמבוססת על תקשורת בריאה והנכחת צרכים רגשיים.

כשהילדים כבר גדלים יותר, זה השלב שאמורים להנות הכי הרבה מהזוגיות. זה שילוב של החברות העמוקה והניכרות הטובה שלנו אחד עם השנייה. הרגשה של מקום בטוח. ישנים יותר, יש יותר מקום לפיתוח אישי והקרבה היא ממקום בוגר יותר ועמוק.

אצלך נשמע שאת כל הזמן בספק לגבי הקשר שלכם ושדי חרצת את גורל הקשר. עם זאת אני מאמינה גדולה בהחייאת הקשר אם יש רצון ומוטיבציה.

אני מאמינה שאינטימיות רגשית ה דבר שעובדים עליו ולא נוחת עלינו מהשמיים כמו בסרטים ואז חיים באושר ועושר. לכל זוג יש תקופות של ריחוק וקרבה וזה בריא כי אנחנו לא רק זוג אנחנו גם אינדיבידואלים שחווים דברים. החכמה היא להצליח להתקרב ממקום שמביא את הצורך הרגשי בצורה שתגרום לצד השני להיענות לו ולקחת את השקוג האישי למקום זוגי של ביחד ולא לעומתיות. אבל בכל אופן קטונתי מלהגיד מה מתאים לך במצבך האישי. אני חושבת שהברור הזה שאת עושה הוא חשוב כדי שתצליחי לבחור. וכדי להצליח לבחור, צריך קודם כל לדעתי לצאת ממצב קורבני תודעתי שבו אנחנו נתונים בסיטואציה שאין איך לצאת ממנה כי תמיד יש איך. גם אם לבחירות שלנו יש מחיר, הבחירה קיימת. וגם לבחור לשלם את המחיר זו בחירה. וגם לבחור לנסות להישאר ולשפר זו בחירה.

4. חוזרת שוב רגע למעלה - תקשורת זה באמת אחד הדברים שהכי מקדמים את בניית הזוגיות בעיניי. ברגע שאני פועלת ומתקשרת ממקום של חוסר שהמילוי שלו נמצא רק בידי אדם אחר - אני לא אדם בחירי בהכרח, אלא יותר נפעלת מהחוסר שלי כמו אדם צמא שתר אחרי מים. וזה לא בהכרח דבר טוב כי זה יכול לגרום להחלטות אימפולסיביות בתקווה שהחוסר יתמלא על ידי אדם אחר ואז להתאכזב. וכידוע, אין בני אדם מושלמים. האמת היא, שאת יכולה להיות אישה מאוד שמחה ומאושרת גם אם לא כל ציפיותייך בזוגיות נענו כל עוד את יודעת שזה בבנייה ושיש עם מי לדבר ושזה לא הדבר היחיד שמחייה את רוחך.

השאלה היא האם באמת החוסר שלך נוגע רק לזוגיות שלא מתקדמת ומספ-ת מענה, או שזה משו עמוק יותר שמשתחזר בזוגיות הזו אבל לא בהכרח קשור אליה

בכל אופן, מקווה שהשם ייתן לך בהירות הדעת ותעשי החלטות נכונות ומושכלות❤️

אבל קצת מוזר לי המסקנות שיצאת איתן.

למשל לגבי הגירושין זה בדיוק מה שאמרתי, שלא מתדרשים כשי למצוא משהו אחר בחוץ.

כנל לגבי גורל הקשר, זה בדיוק מה שאני מחפשת לשנות, לא חרצתי שום גורל.

התחתנתי ככה מהתחלה. שום פרפרים מהצד שלי. זה היה הדבר הנכון לדעתי אז. (גם אם זו טעות כשלעצמה, זה עדיין היה רצון השם, מאמינה בזה בלב שלם.)

האמנתי בנתינה מולידה אהבה  שככה חינכו אותנו.

הייתה שם גם קצת בריחה, לא נכנסת לפרטים.

לא הכל רע. ממש לא.

ואלו דברים שאני מעיזה לומר בקול רק בתקופה האחרונה. תמיד ניסיתי לשכנע את עצמי שהנה רק יקרה זה, או רק נעשה ככה,  ולא ארגיש ככה. או שזה נורמלי. או שלכולם עובר שלב ההתאהבות אז אני בסדר.

ומסתבר שלא. אז אני דווקא מעריכה את עצמי שמודה על האמת..

גם עשינו דרך. קשה ארוכה, מייגעת אפילו.

היום הרבה הרבה הרבה הרבה יותר טוב בכל התחומים. תודה להשם.

לכן אני נשארת. לכן אני עובדת.

ולכן אני מחפשת דרכים להשלים את הפאזל, שהלב יהיה שמח.

בלי שהשכל יצטרך למנות לו כל פעם למה כדאי לו.

אומרת שוב. אני לא אשה שתולה את אושרה בזוגיות הזו. אני צומחת מתפתחת ומלאה בתחומי עניין ועיסוקים ודברים שעושים לי טוב.

יש לי עוד דרך בטיפול ,אולי אנבור מספיק ואמצא משהו שחוסם.

אבל בגדול אני יודעת לאהוב, יודעת חאהוב מצויין אין פה איזשהו חסם רגשי. אני נכנסת פה לנישה שלא מעוניינת, זה בגדול.

א. גירושין זה במצב שאין ברירה ולהשאר לבד כל החיים עדיף מלהישאר בקשר זוגי שהיית בו. שאני ואב ילדיי נפרדנו ידעתי בלב שלם שגם אם לנצח לא אמצא אהבה חדשה ולא אתחתן שוב זה עדיף מאשר להשאר בזוגיות הזו

תשבי ותעשי חושבין אם זה המצב . בית שהוא בית בריא עם גבר טוב לא שווה לאבד במיוחד לא בדור שלנו.

ב. אהבה זה לא הכל הרבה פעמים גבר שמעריך וזוגיות בריאה אינטימיות רגשית הרבה יותר חשובה וגוברת על כך

אחרי המעשים נמשכים הלבבות..אני היית משנה תמיינד בראש מאני לא אוהבת ל-אני אוהבת ולמה

רק כדי חסבר לך תאוזן אם תשאלי את אב ילדיי אם הוא אוהב אותי הוא יגיד לך כן ואם תשאלי אותי אז כן אהבתי אותו ובכל זאת נפרדנו כי אהבה לא יכולה להחזיק לבדה בית..

ג. מציעה לך ללכת לרב צדיק שישפוך לך אור טיפה..ברכה לא תזיק אף פעם

ד. תתפללי על זה בהדלקת נרות כוח התפילה של האישה הוא אדיר!

מאחלת לך החלטות נכונות ושתצליחי לחיות בשלמות עצמית וזוגית

תפילות נשפכות פה אינסוף יקירה..

רק אהבה לא יכולה להלזיק בית , זה בדיוק מה שהחזיק אותי 9 שנים פה.... זה היה התירוץ הראשון שלי...

אני אוהבת אותו, ברור. לא אהבה רומנטית. אכפת לי ממנו הוא יקר לי והןא איש מיוחד ומדהים אחד בדור ממש. לא מגזימה.

גם אם אספר לעצמי אחרת, הלב מדבר בעד עצמו.

יש חוסר מהותי וקיומי

להתעלם מזה רק יחריף את הבעיה... אני מחפשת  לפתור, מהשורש.

לא חושבת שיש פה פיתרון.

זה להסתפק במה שיש וללמוד לחיות בלי...

כל השרשור הזה

לא מחכה למפגש איתו

לא חסר לי

הוא נעדר מהבית שבועיים לאחרונה, הרגשתי הקלה

התקשורת איתו הרבה פעמים קשוחה (זה עניין אחר, פעם תליתי את ההרגשה שלי בעניין התקשורת אבל זו לא הבעיה..)

לא

אוהבת

אותו.

לא כמו שצריך בין בעל לאשה, בין שני חצאים.

לא כמו שטבעי בין בני זוג

אני לא מחפשת פיתרון של נסיכות דיסני

אני לא חיה בסרט של אביר על סוס לבן ועלמת חן שמחכה שיציל אותה מכל הבעיות שלה.

בהתחלה זה הציק לי נלחמתי לשנות את זה. הנעתי תהליכים מטורפים לא מתכוונת לפרט זה וגם זה כבר נושא אחר.

ואז העומס של הילדים שזה היה ממש צפוף *שבדיעבד הבנתי שנבע מהצורך שיהיה מישהו שאני מרגישה שאוהבת בלי תנאי גם עם כל הקושי שזה מביא..

ןאז מצאתי את עצמי חושבת.

אין פה זוגיות.

היב לנו נח לחיות אחד ליד השניה בלי להפריע.

כל אחד שתק על מה שמפריע לו באחר שיהיה שקט ושלום.

זו לא זוגיות. זו לא אהבה.

מהצד שלו כי הוא לא איש תקשורתי וורבלי, אפילו תקופה חששתי שעל גבול האוטיזם..

אחרי שנלחמתי שזה חשוב (היה צריך להסביר לו למה לשבת ולדבר סתם על נושא שהוא לא דברי תורה זה לא ביטול תורה, דוגמא כדי להבין את הסיטואציה) ואחרי שהוא למד איך, האיש ממש לא ידע.

רואה שזו לא הייתה הבעיה.גם כשיש שיח, הוא מעיק עליי. לא מחכה לזמן איכות איתו מכריחה את עצמי להיות בחברתו. יש לי עוד הרבה מה לפרט זה לא המקום.

מסכמת מה שאמרתי כבר מהתחלה.

לא אוהבת אותו, אהבה רומנטית של בני זוג...

בעמימות אז לא ככ הבנתי למה את מתכוונת

אני חושבת שבמקרה כזה המחשבות שלך על גירושין לא מופרכות בכלל.. נשמע מאוד קשה לחיות ככה. במיוחד שהוא חי בעולם אחר. והאמת במקומך לא חושבת שהייתי נלחמת. לא עם עצמך ולא מולו. את מבינה שיש פה משהו לא תקין, תמשיכי לבנות את עצמך עד שתבשיל ההחלטה מה לעשות.

רק טוב בעז"ה❤️

זה נוגד את כל מה שרני מאמינה בו.

זה ישבור אותו לגמרי.

זה ישבור את הבית ואת הילדים

מצד שני גם אם להשאיר את המצב ככה בסוף זה ייגמר רע.

אוף קיוותי שאני לא היחידה  ושאפשר לחיות ככה באיזשהי צורה.

תודה מאמוש❤️

את עומק השבר שלך?

עם כל הכבוד ללב שלו, אני חושבת שאת צריכה גם להתמקד במה שטוב לך.  להקריב את החיים הרגשיים שלך זה גם לא טוב. וגם את סובלת. וגם הלב שלך נשבר.

אם את מרגישה שאת יכולה לסחוב ככה - זה רק את יודעת. אבל להקריב את עצמך ככה, אני לא בטוחה שזה הלכתחילה.

אבל הדבר הראשון שהייתי עושה במקומך זה לשים את זה על השולחן אחרי שאת מבינה שזו אופציה ריאלית  

הוא יודע שיש פער בין הרגש למעשים שלי

בין מה שהייתי רוצה למה שקיים

יודע וזה כואב לו והוא משתדל לפרגן לי כמה שיותר מרחב ופתרונות..

גם הדואליות הזו לוקחת המון אנרגיות

את לא צריכה להיות מגעילה, אבל גם לא לשחק אותה מה שאת לא. 

פעם הייתי בכח עושה דברים.

היום אני מוצאת את האמצע, לא להרגיש שקרנית.

(רק תשברי פסקאות שיהיה נעים לקרוא אותך)

שאלה שעלתה לי ממה שכתבת: יש קשר בין המצב שלכם לבין המקום הרוחני שלו/ שלך? תיארת למשל את הקושי שלו (בעבר?) לדבר דיבורים רגילים כי זה "ביטול תורה", או את האמונה שאיתה הגעת לנישואים שאהבה תבוא מנתינה, או את הפער שאת מתארת בין המוח ללב.

נשמע שיש פה הרבה משקל של עולם רוח שממנו אתם באים ושממש משפיעה על ההתנהלות שלכם אחד לשני ולגישה לחיים.

מעלה שאלה- אולי מתוך אמונה במרכזיות של התורה הוא לא רואה מספיק ערך בקשר איתך? או שהוא לא רואה מספיק ערך בלטפל בחסימות נפשיות שיש לו שקשורות לקשר בניכם?

האם את אולי לא מספיק מוכנה לעמוד מול עצמך בכנות בשם האחיזות באמונות מסויימות?

וכן הלאה...

כותב בענווה ובזהירות.

שהכל ילך רק לטוב❤️

מועדים לשמחה.

מעלה פה כמה נקודות:

1. ביהדות יש עניין של משפיע ומקבל, כשבזוגיות האיש בעמדה משפיעה כלפי האישה, ונניח האישה והאיש הם משפיעים מול הילדים שלהם.

לעניות דעתי, עבור המשפיע, למשל איש כלפי אישתו, הורים כלפי ילדיהם, נתינה מולידה אהבה.

בזוגיות, עבור לא מעט נשים שנותנות בזוגיות ממקום שהוא ריק (אישה משולה ללבנה שמחזירה אור *אחרי* שהיא מקבלת את הארת החמה)

נתינה כזאת היא מרוקנת, היא סיזיפית, היא מולידה מרירות ותסכול. היא לא מדוייקת.

ומה שכן מוליד אהבה זו קבלה מהאיש, וקבלה של מה שאת רוצה לקבל (הרבה פעמים נשים לא ממש יודעות למה הן זקוקות, ומה הן רוצות בכלל, ואם הן יודעות הן מרגישות מוגזמית ולא ראויות <גם שישטוף="" כלים="" וגם="" שיהיו="" לגמרי="" נקיים="" וגם="" כיור="" נקי?="" אין="" סיכוי=""> ובמצב כזה לרוב גם נתינה שתהיה, לא תמלא ותשמח באמת.

ככל שאישה יוצרת כלי ויודעת מה היא רוצה ומה נכון לה, ומכוונת את בעלה להעניק לה את שהיא זקוקה לו (כמו בעולם ובאינטימיות הפיזית) גדול הסיכוי ששניהם יתמלאו בשמחה ובסיפוק. כי בסופו של דבר גם האיש כשהוא מרגיש שהוא הצליח להעניק לאשתי ולהיות משמעותי ומשמח עבורה מגיע לשמחה שלו).

ולכן, אם את לא במקום הזה של קבלה שמולידה אהבה, ועוד יותר של קבלה מדוייקת, מתוך אמונה שה' שם אתכם יחד והוא יכול להעניק לך את מה שאת זקוקה, ממליצה לנסות את הכיוון.

[מסייגת את דברי בכך שזו קריאת כיוון רעיונית וכללית, כדי להוריד את הדברים למעשים מכוונים בפועל צריך בדרך כלל הדרכה והכוונה]

2. לגבי טיפול. גם אישי וגם זוגי, טיפול טוב אמור לפתוח לך שערים אלייך. להבין מה בעומק גרם לך להתפשר או לוותר על משהו עמוק כל כך שאת זקוקה לו, מה את מחפשת, ומה את מנסה לרפא.

בסופו של דבר באופן לא מודע אנחנו שוב ושוב משחזרים בחיים שלנו בלבושים שונים את אותם מקומות שאני זקוקים בהם לריפוי:

אהבה לא מושגת, ויתור עצמי, מקום שבו דרסו אותנו, ריצוי, מקום שבו אנחנו לא מצליחות לקבל את צרכינו ועוד ועוד.

בטיפול או בעבודת עומק טובה תגלי עולם שלם ומלא ומרתק שמתקיים בתוכך, ויאפשר לך להבין וללמוד דברים חדשים.

לבדוק שוב אלו פחדים ואמונות כרגע מנהלים אותך, והאם הם באמת נכונים עבורך.

להרשות לעצמך להרגיש באמת את הכאב והבדידות, להיות אישה, נוכחת ומרגישה בחייך, ולא בחיים חיצוניים של השרדות תמידית.

ולכן אם את כבר בטיפול ממליצה להתמסר למסע הזה ולראות לאן תגיעי, מה תביני על עצמך, ומה תבחרי...

כנל גם בטיפול זוגי יכולים להתגלות דברים מרתקים.

3. אני מאמינה שמזווגין לו לאדם לפי מעשיו, וממש כמו שאמרת בחרת דווקא באיש הזה כי יש דרך שאת (וכמובן גם הוא) יכולים וצריכים לעבור בדיוק זה עם זו.

ובמקום שבו יש לו בליטה או חסרון, יש לך מקום שצריך בדיוק אותם כדי לצמוח וכן להיפך.

ולכן, העבודה האמיתית שה' מבקש מאיתך היא לעשות עבודת עומק ולהבין מה קורה שם בתוכך שהביא אותך למצב הזה, ומה הריפוי שאת מבקשת בתוכך.

בהמשך לזה וגם לסעיף 1 יש גם דינמיקה זוגית בין איש לאישה שהיא מבריאה ומקדמת ויש להיפך. כי המנגנון עובד כך שמה שלא בתהליך של צמיחה בתהליך של תסיסה, ושל הפעלת המקומות הכאובים עד שיבשילו להתרפא.

4. תפילות. לה' שיפתח את עינייך ואת ליבך, שיעזור לך להבין מה הוא רוצה, להגיע לשליחים נכונים ולעשות את הדבר הנכון, בטוב בחסד וברחמים בלי דרכים קשות ועקלקלות שאנחנו לעיתים בוחרים בהן...

גם מול השי"ת תרשי לעצמך לבקש הכל לפרטי פרטים, טוב וחסד לילדייך, ויציבות ושלום ואהבה לעצמך וכו. כך מכינים כלים לשפע שהוא מרעיף בחסד אין קץ.

זאת המציאות

השאלה אם את רוצה להישאר כך לעולם?

תשאלי את עצמך אם את סובלת והאם לא עדיף לבד?

איך היית מייעצת לחברה או לבת שלך אם היתה במציאות כזאת?

את גם לא יכולה לחזות את העתיד, יכול להיות שבסוף הוא יתגרש ממך (בעיקר לאור המציאות שאת מתארת, מה את חושבת שהוא לא מרגיש בזה?).. ואז איך תרגישי? תאמרי חבל שלא התגרשתי קודם??

אלו שאלו קשות אבל זאת המציאות.

זה בדיוק מה שקרה לי, אופציית הגירושין לא היתה על השולחן, וקיוויתי שיקרה נס או שהיא תשתנה.. וכל יום אני מצטער על זה שלא התגרשתי קודם

חג שמח 

אני עדיין לא בשלה לחשוב על גירושין כאופציה היחידה מהסיבה הפשוטה שאני מרגישה שעוד לא מיציתי את הטיפול בעצמי.

בחרתי בו ממקום מסויים בגלל התנהלות מסויימת שהובילה אותי לשם. זו הייתה בחירה שלי בגלל דפוסי התנהגות.

אני כן מבטיחה לעצמי, שלא אבזבז את חיי במקום שעושה לי רע, בתנאי אחד, רק אחרי שהרגשתי שמיציתי את כל האפשרויות שאני יכולה לפעול, וכל הדרכים סתומות.

אם צריך להתגרש אעשה את זה אך ורק בתנאי שאדע בוודאות שלהישאר יחד רק מזיק יותר. אני לא שם עכשיו.

ספציפית לשאלה האם הוא לא מרגיש- לא, בוודאות. זו הברכה והקללה גם יחד.

כשיושב חומר נפץ - תמיד עדיף לפוצץ אותו בצורה מבוקרת ולא לחכות שהוא יתפוצץ. לא יודע עם כרגע, אבל כחלק מהתהליך, כדאי באיזשהו שלב לשתף אותו במידת מה. לצמצם את הפער - אולי דווקא שיתוף כזה יעזור לך למצוא מקום.

איך הוא יכול לשפר משהו ולהשתנות כשהוא בכלל לא מודע למצב?

נשמע שאת מגוננת עליו ופוחדת שיפגע כמעט כמו על ילד.

אם אתם בכלל לא באותה רמה, של אדם בוגר מול אדם בוגר ויותר ברמת דאגה ויחס של הורה וילד, איך יהיה מקום בכלל לאהבה רומנטית?

הוא אדם בוגר וגדול שיכול וצריך להתמודד עם מרוכבות, בן זוג בשונה מילד עומד לצד בן הזוג בטוב, ברוע ובמכוער.

ברור שאין צורך לפגוע ולהגיד "אני לא אוהבת ומעולם לא אהבתי".

לבחור מילים נכון, לשתף שקשה לך ואת לא מצליחה לאהוב ולהרגיש אהובה, וחסרה לך אהבה זוגית אולי כדאי בלווי של מטפלת.

לא צריך להגיע ישר למסקנות של גירושין אבל בלי מודעות לבעיה איך יהיה שינוי?

אולי הוא כן יכול מצידו לעשות משהו לשפר את המצב, ואולי ההסתרה מונעת את זה.

וכאן אני מנסה שניה לערער על התפיסה הזאת - מה אם תוותרי על הרעיון הזה? כלומר, תחליטי שאת איתו כי הוא *שותף* מעולה לחיים, ואבא מקסים לילדים שלכם. מישהו שאת מעריכה דברים בו וחושבת שהוא מיטיב עם הבית. מישהו שאין הכרח לאהוב, בטח לא אהבה רומנטית. קצת כמו שאפשר ממש לשמוח במורה שיש לך גם אם את לא אוהבת אותה, אלא רק מעריכה את מה שיש לה להגיד ואת האופן בו היא מלמדת.

ולגבי אהבה? כתבת שאת ב"ה יודעת לאהוב. אהבה אפשר (וכדאי) למצוא במקומות אחרים - מול הילדים, מול המשפחה, מול החברות…

(אני עשיתי משהו דומה עם האיש, אבל אכן בנושא אחר לגמרי…)

אני יודעת שמה שאני אומרת פה נשמע הזוי ומנותק, ויכול להיות שזה באמת הזוי ומנותק. אבל ממה שאני קוראת אותך, אני חושבת שיכול להיות שהרבה ממה שמקשה עליך זה העניין של "זה לא אמור להיות ככה". אולי פחות מהעניין של "אני כמהה לאהבה זוגית". יש מצב שאני מחרטטת פה ברמות. תקחי מה שמתאים לך ומדבר אלייך.

וכמובן יש את האופציה להתגרש. אבל כפי שאמרו מעליי - קודם כל כדאי שתכניסי את האופציה ללקסיקון כדי שתרגישי שיש לך בחירה פה. וגם- לא חושבת שכדאי להתגרש כי אולי יהיה טוב יותר בחוץ. חושבת שאם מתגרשים זה בגלל שהמצב כרגע פשוט על הפנים וכמעט כל דבר עדיף על המצב הנוכחי. 

הלב צמא לזה.

ובור שאין בו מים יש בו נחשים.

הצורל באהבה רומנטית נוכח וחסר.

אבל זו אכן גישה שחשוב לנסות.

טנקיו אחות❤️

קוראת את השרשור ומוצאת את עצמי מרחמת על בעלך.שכלכך אוהב אותך ומעריך אותך.ומוכן לעשות הכל בשבילך.אדם מתוק.כך אמרת עליו.ושתדעי ממה שאני רואה סביבי שלא פשוט בכלל למצוא אהבה חדשה.ולהכניס גבר זר לבית עם הילדים שלך.יש גם בחיים כאלה, במידה ומצאת אהבה, הרבה כאב.יכול לקחת שנים ארוכות, אם בכלל.ותחשבי שאם היית יודעת שלא תמצאי אהבה חדשה.ותשארי לבד.גם אז היית מתגרשת?

לפי דעתי להתגרש זה רק כי אין שום דרך לסבול את מה שקורה עכשיו.

וממש לא כי מקווים לממוא בחוץ משהו יותר טוב

אל תרחמי עליו יקרה, הוא מאושק בחלקו, ואני לר מפלצת, למרות שזה אולי נשמע ככה..

כי אינטימיות אצל אישה מתחילה מהרגש. וכשאת מרגישה כמו פרח בתוך עולם ריק וקפוא- איך תיפתחי אליו לאינטימיות כלשהי?

ושם אי אפשר לשקר...

את האמת שאת נמצאת במצב מסוכן,  כי את עלולה להימשך לגבר שכן יתן לך את הצורך הזה.

כמה אפשר לחיות עם ולהרגיש בלי?

חושבת שאת.צריכה עצה עם מישהו שאת מעריכה מאוד וסומכת עליו מאוד

כל כך הרבה שאלות באמונה

כל כך הרבה תהיות על מי אני ומה אני

מה אני עושה בכלל, ואם יש לי מושג מהחיים האלה...

כל הזמן מלחמה בין רגש ושכל

בין הראש ללב

כל המחשבות הנכונות והצודקות

ומהצד השני מה שהלב מרגיש ורוצה.

כמה זמן אשה אחת יכולה לשאת בתוכה מלחמות?

עם כל זה. רגישה כל כל קטנה שבכלל מתלוננת על משהו...

טיולים ונופשים משפחתיים

תחפושות משפחתיות

דיונים משפחתיים

קביעת אווירה מסוימת בשולחן שבת

בדיחות משפחתיות

וכן הלאה...

הילדים שלכם עוד די קטנים, אז זה הגיוני שעדיין אין לכם את ההרגשה הזו, אבל אולי זה הזמן להתחיל בהנחלת מסורות משפחתיות ולצאת לגיבושים משפחתיים שיתנו לכם את האווירה המשפחתית הזו... (עד שתגיעו לשלב שבו תשאלו את עצמכם לאן נעלמה הזוגיות בתוך המשפחה🤭)

בעיקרון אני חושבת שהסדר הזה, של בניית הזוגיות לפני בניית המשפחה - הוא האידאלי. כי כשיש זוגיות חזקה, גם המשפחה יכולה להיבנות טוב. וגם כשהמשפחה בנויה - הזוגיות עדיין במקום הראשון ככל האפשר.

אז סך הכול נראה לי שאתם במצב בסדר...

לי נפל האסימון הזה בילד ה3 ומשם ממש הרגשתי שינוי של התמקדות בילדים ואנחנו כתא משפחתי ובהתאם גם עשינו יותר חופשןת יחד ולא לחוד כזוג יצאנו ליותר מקומות בחגים עשינו פעילויות כמשפחה בחגים לא הרגשנו צורך להתארח

אז נראה באיזה ילד יפול לך האסימון אם את כבר ברביעי🤣

הילדים שלכם עדיין קטנים יחסית, אבל תחשבי למשל שכבר שולחן שבת שלכם מורכב מזוג הורים ו 4 ילדים, זה משמעותי אבל ככל שהם יגדלו ויתחילו שיחות איתם זה יהיה עוד יותר משמעותי.

ככל שיש עיסוקים משפחתיים כמו טיולים, הרגלים שלכם, משחקים משותפים הם יגבירו את התחושה המשפחתית ובהחלט יש וכדאי ליצור את זה.

ואשריכם ממש שאתם מרגישים זוג. זה ברכה 

חשוב לי להגיד שאנחנו הורים במלא מובן המילה

יוצאים עם הילדים

עשינו ליל הסדר בבית וגם שאר החגים בדר"כ בבית

אבל באמת הילדים עוד קטנים ופחות שותפים 

אפילו שמאד התרגשתי שהבן שלי אמר היום שרוצה השנה בליל הסדר בבית כי שנה שעברה היה כיף

כנראה סיפק להם המעט שהשתתפו והי מותאם להם.

והנחתם את דעתי... אז תודה

אני יכול לכתוב ספר על זה.

ואני חושב שאין כמעט משפחה שזה לא קורה אצלה

בעלך מתחיל לקרוא לך אמא ואת קוראת לו אבא...

"מי זה ומה הוא עושה פה"

וכבר יש לנו ילדים ב"ה...

אולי פשוט לא מתרגלים חחחח

העיקר, שיהיה בהצלחה 

תתמקדי בחזרות ולימודים, השאר יהיה בסדר בדקה ה90.

גם ככה הוא ישכח עוד כמה פעמים ותכלס הפעם האחרונה שתצטרכי להזכיר לו תהיה רבע שעה אחרי שיצאת לבחינה. אז למה לטרוח לעשות את זה 1000 פעם עד אז?! 😉

עד גיל 3. עם כולם.

בפועל

את הגדול שלחתי בגיל 9 חודשים

אמצעי בגיל 4 חודשים

קטן בגיל חצי שנה.

גיל חצי שנה מוקדם מדי לדעתי.

אבל שוב,זה תלוי אם את עובדת או לא.

זה גיל שהם מתחילים לפתח מיומנויות חברתיות

בפועל הכנסו אותם מוקדם יותר מטעמי עבודה

זה שלב שהם מתחילים להיות יותר מודעים לחברה ונהנים יותר ממשחק עם ילדים אחרים בגילם, ובמקביל שלב שבו מתחילים במעון או אצל המטפלת גם ללמד ולעשות יותר דברים. אבל כנראה שנשלח מוקדם יותר כי שנינו עובדים..

כמה שיותר זמן. לדעתי עד גיל 3.

כמובן אם אמא פנויה בשבילו. (נפשית ומעשית) 

בלי להכניס את הילדים למסגרת.

הלוואי עלי עד גיל 3.

גם לילד שגודל בבית יש אינטרקציות חברתיות, עם אחים/ שכנים/ משפחה מורחבת. יש לילד את כל החיים לפתח עוד את הכישורים החברתיים האלה. בשלב כלכך ראשוני בחיים, הורים הרבה יותר חשובים לילד מחברה. יותר מזה לדעתי, ילדים שגודלים בבית, לומדים להעסיק את עצמם, לפתח יותר דימיון ולהיות יותר רגועים בהתפתחות שלהם. פחות תחרות, פחות הסחות דעת ויותר היכרות עם היכולות שלהם. (אני מדברת על ילדים ממוצעים שלא צריכים טיפולים מיוחדים)

בסוף מגיע הרגע שהם נכנסים לגן, אולי בהתחלה יקח להם זמן הסתגלות (ד"א, דוקא הילד שלי שכן היה במעון, לקח לו הכי הרבה זמן להסתגל לגן.) אבל בסוף הם ישתלבו וילמדו גם להסתדר בחברה. בזמן שהם כבר יותר בשלים וצריכים את זה.

מהתומכות בלהכניס מההתחלה ועד להיות בבית עד גיל חמש או שש.

אני הכנתי בגיל תשעה חודשים את כולם... אם יש אפשרות להישאר בבית בכיף, אין שום יתרון לשלוח מוקדם. אבל שוב, אם זה מתאים לך ולתינוק ואין עוד שיקולים מסביב.

גיסות לא חסינות מקנאה. גם לא אחיות. על ענייני כספים ועזרה, לא רואה סיבה לשתף אף אחד. בטח אם זה לא סימטרי. את לא אשמה שיש לך כמובן, ב"ה ושיהיה לבריאות, אבל אל תסמכי יותר מדי על אנשים סביבך שישמחו במה שיש לך ולהם לא

הלכה שהחפץ חיים מביא , לא להאמין לרכילות. ולא לקבל. וגם לא לשמוע. וגם, ללמד זכות.

נורא קשה אבל אין ספק שגם נורא שווה.  בהצלחה רבה.

לב שבור זה דבר קשה ומאתגר מאוד.

איך הקשר עם שתי הגיסות השניות?

בהנחה והוא טוב אז לשמור אותו ככזה, להיות איתן בקשר שיכירו אותך טוב, זה רק יעשה לך מקום חיובי אצלם ואצלך.

תחזקו את התא המשפחתי הקטן שלכם. לא צריך להיות בקשר שלילי בכח.

אני לא יודע איך זה הגיע אלייך אבל אולי באותה הדרך להעביר אליהן חזרה שכל מה שחושבות (בעיקר בתחום הכלכלי אם זה מה שמפריע) הוא לא נכון, אולי אפילו לנסות להיות איתן בקשר יותר קרוב אבל עם כל אחת בנפרד כדי שיכירו אותך טוב יותר.

בכל אופן אם לא הולך והן עושות לך רע פשוט תקחי מרחק במידה מסויימת

כדאי להחליף.

בהצלחה עם הגיסות ובכלל. 

להיות פה אנונימיים

כדי לשתף בנוח דברים אישיים

הן חושבות שאת עשירה, למה זה דבר רע? בעיני דבר טוב. בקרוב אצלי 😆

קורה שבמשפחה מדברים אחד על השני. זה אולי לא טוב, אבל בסופו של דבר זה משפחה. אם אין איזה מריבות מוגזמות, לא הייתי לוקחת את זה ללב. אז אמרו ככה או אחרת, נו, לא קרה לך שדיברת על אדם אחר אפילו שאת אוהבת/ מחבבת אותו? תמיד יש ביקורת על אחרים. זה לא גורע מהמשפחתיות או מהחיבה אחד לשני. אפשר רק ללמוד מזה על עצמינו, מה לא לעשות לאחרים. מאמינה שאם תמשיכי לאהוב את עצמך כמו שאת ולהיות בטוחה במקום שלך במשפחה, בלי לשפוט אחרים על התנהגויות או אמירות, זה יקרין החוצה. 

כן יש בזה מן האמת

תודה הכנסת אותי לפרופורציות

ממש לקחתי את זה קשה אתמול 

רק תדעי שזה שמדברים מאחורי הגב

לא בהכרח אומר שהן לא אוהבות אותך או לא מעריכות אותך

לפעמים אנשים מלכלכים גם על אנשים שהם אוהבים

בעיקר כי מקנאים

תמשיכי להיות טובה, נעימה ומאירת פנים.

זה יהיה לך הרבה יותר כיף ונעים מאשר לחשוב שהן רעות אלייך.

יכול להיות שמה ששמעת שזה לא מדויק, ולא באמת הן ככה.

בשביל מה להתבוסס בזה?