לא יודעת מה ניסית עד כה אז קשה לדעת אם מה שאגיד הוא מיותר או חסר טקט או נצרך וחיוני...

בקיצור אם לא מתאים לך, דלגי.

ואם מתאים, מעולה.

ממליצה על שני אפיקים במקביל.

למצוא נקודה קטנה שמוצאת חן בעינייך בו, בתחום שהכי חסר לך (אמרת שאת מעריכה אותו אז לא בתחומים שאת רואה אותו בטוב כבר עכשיו). למשל אם יש קושי במשיכה, זה יכול להיות משהו קטן בו שיפה בעינייך ויזואלית. או אם את לא מצליחה לדבר איתו על כלום, למצוא משהו שכן טוב בעינייך בתחום הזה.

למשל (שתביני כמה אני מתכוונת למשהו קטן) שיש לו ידיים יפות. או שהדיבור שלו מאוד תמציתי ובהיר.

סתם משהו קטנטן ואולי נראה חסר משמעות, שמוצא חן בעינייך. וממש להתמקד בזה בכל פעם שאת איתו.

יכול להיות שזה יגדל, יכול להיות שלא. (לא רוצה לפרט מטעמי אאוטינג אבל לי העצה הזו עזרה ממש)

אפיק שני, להעניק לו. מטבע הדברים כשחיים יחד זה קורה ממילא ובטח כשאת חנוקה נפשית כי אין לך אהבה, זה קשוח מאוד. אבל בסוף זה כן עושה אפקט משמעותי.

להתמיד במשהו קטן שאת מסוגלת לעשות וישמח אותו.

והוא רק בשבילו. כלומר, ברור שאם את עובדת ומתיזקת את הבית זה משפיע גם עליו, אבל אני מתכוונת למעשה שהוא אישי כלפיו, למשל לסדר את המיטה אם זה משמח אותו. או להכין מאכל שדווקא הוא אוהב.

ובמקביל - למצוא איפה את עושה לעצמך טוב ונותנת מקום לרצונות שלך. לא מפרטת על זה כי כתבת שזו התוכנית שלך ממילא, אבל זה כן חשוב שלא יבוא זה על חשבון זה.

עושה את כל זה.
ממש הכל
הלוואי שהיה עוזר..
שוב תודה!

והיא כנראה לא מתאימה לפורום, או אולי כבר סיפרת פה בעבר, מה גרם לזה?

האם בעבר כן הייתה אהבה ומשיכה ותחומי עניין משותפים ומשהו השתנה?

האם התחתנת רק מתוך שכל בתקווה שהרגש יבוא והוא לא בא?

האם היה משבר שהרחיק?

האם הלכתם לטיפול אמיתי ומעמיק?

את כותבת שהוא לא יודע בכלל על מה שאת מרגישה, אז בטח שיש ריחוק רגשי. כלומר, אני מבינה שאת מגוננת עליו ואולי על הקשר, שלא יהיה משבר. וזה יפה ומובן.

מצד שני, אין אמת וקרבה כי הרגש האמיתי לא נמצא, וזו גם בעיה רצינית.

הוא יודע שאני מרגישה אחרת ממנו.
הוא יודע שקשה לי.

מהצד שלי לא היה רגש אף פעם.
התחתנתי מתקווה שיבוא. (ומחינוך שנתינה מולידה אהבה)
אין פה מקום של טיפול זוגי כי הבעיה לא בתקשורת אלא בזה שאני אני והוא הוא.

טיפול אישי כפי שאמרתי- בתהליך

 

והאם את יכולה להשלים עם חוסר האהבה ולקבל את הדברים שכן יש כמו הערכה, בעל טוב שאוהב, ילדים משותפים...

והאם אפשר לשפר את התקשורת בינכם לדעתך? 

לנשום. לא לסבול.
לא להרגיש אומללה.
אני אשה מלאת רגשות, שלא מצליחה לתת.

לא יכולה להשלים עם החוסר. זה מה שעשיתי כמעט עשור....

כל מה שאפשר היה לעשות בעניין התקשורת עשינו.
לכן פניתי לטיפול אישי.

נשמע כמו להמשיך לסבול

לא השלמה של אני מקבלת שזה הנתונים הרגשיים שקיימים אצלי במערכת הזוגית ואני מוותרת על הנתונים שקיוויתי שיהיו מתוך בחירה והבנה שזה המצב, מוותרת על הציפיה, ושמחה על מה שיש...

וסבל זה מילה גדולה, גם אומללה

בעיניי לפחות

אני לא רוצה להעצים את הכאב שלך

רק מקווה שיש לו שם מספיק ביטוי ומילים שיתארו אותו

כי תראי זה באמת קשה לחיות ככה, גם כהשצד השני אוהב וכביכול לא מזיק...

אופציה לשינוי אצלו שיגרום לשינוי פנימי אצלך ברגש אליו אולי יכול לקרות אם משהו אצלו בפנימיות ישתנה בעקבות עבודה אישית דרך טיפול פרטני...

אני לא אדם פסימי שאוהב לחיות באכלו לי שתו לי.
אני תמיד מנסה לראות את האור ולמשוך ולהימשך אליו.
אבל עצמתי עיניים מהמציאות יותר מדיי זמן.

עיקר המטרה שלי בשרשור היא לשמוע מכאלה שחיים כך,
ומוצאים דרך.
שוב חוזרת, מה שהיה בעניין התקשורתי מבחינת טיפול- לא רלוונטי, זה מטופל.

כמעט לכל אדם יש משקעים מהעבר, ענייני ערך עצמי, ביטחון עצמי, אמונות מגבילות ועוד הרבה רעשים שלרוב בגילאים מסוימים מתקבעים יותר ויותר והופכים לאישיות

אם את מחפשת שיקרה אצלך שינוי ברגש שלך אליו, וניסית כבר טיפול אישי שלך וזה לא עזר...

אז אופציה נוספת זה שהוא יעבור תהליך רגשי עמוק שיגרום לו לשינוי

ואולי זה יעורר אצלך משהו אליו

מעבר לזה-תפילות

ו/או השלמה עם מה שיש על אף החיסרון והכאב...ולהעצים את הטוב (שזה לרוב גם מה שיגידו לך לדעתי מבחוץ)

באמת מציאות ממש לא פשוטה 😞

טיפול זוגי לא נועד לתקן את אחד מבני הזוג, אלא לשפר את הקשר ביניהם. כלומר עדיין את את והוא הוא, ועדיין יש מה לעשות.

כמובן זה נעשה על ידי שינוי שכל אחד מבני הזוג עושה, אבל הדגש הוא הדינמיקה הזוגית.

אם יש רכיב חסר כמו כאן - יכול להיות שזה משהו שלא ניתן לתקן.

אבל מכיוון ששניכם רוצים בזוגיות הזו, ומכיוון שיש בעיה בקשר, אני חושבת שיותר מכל טיפ שיכולים לתת לך כאן, כדאי ללכת לאיש מקצוע שזו העבודה שלו. הוא לא רק נותן טיפים, הוא גם מאפשר תהליך רגשי.

אז בנוסף לפעולות שאת עושה צריך למצוא מה ייתן לך אוויר.

למשל חברות טובות שאפשר לאוורר אצלן חוויות רגשיות (לאו דווקא מהזוגיות, פשוט אוזן קשבת), או למצוא דרך ליצור שזה גם אוורור רגשי, או לפתח תחביב שנותן לך כוח.

וכן לקחת בחשבון שזה לוקח זמן. כלומר לתת לזה צ'אנס של לפחות כמה חודשים טובים לפני שרואים ממש פירות.
 

בהצלחה רבה!

אבל אני בקושי מכירה אותך, ואת כבר נמצאת בטיפול אצל אנשים מקצועיים (מקווה) שמכירים אותך באמת ולא על סמך הודעות פורום, אז ככל הנראה אפספס.

ובכל זאת, מנסה כמה כיוונים, כי אולי משהו כאן יתן לך כיוון מחשבה.

1.

אולי התקבעה אצלך התפיסה ש'אני לא אוהבת אותו', ועצם התפיסה הזו לא מאפשרת לאהבה להגיע.

קצת כמו נערה תיכוניסטית שבטוחה שהיא טיפשה, ולא משנה כמה היא תקבל במבחן או מה יגידו לה- מבחינתה היא טיפשה.

אולי שווה לעבוד על האמירה הפנימית הזאת. להגיד 'אני עדיין לא אוהבת אותו', או כל משפט קצת פחות נחרץ אחר, שישאיר לאהבה את האופציה להיכנס אם תרצה...

2.

מה זו אהבה בעינייך? למה את מצפה כשאת מדברת על 'אהבה'?

הייתי מציעה לך ממש לשבת ולכתוב לפרטים מה היית רוצה להרגיש, מה חסר לך שם. כי אהבה זו מילה גדולה שיש לה משמעויות שונות אצל אנשים שונים.

ואחר כך לחפש מה מבין כל מה שכתבת כן יש סיכוי להשיג. ואליו להתאמץ.

3.

האם את מצליחה לאהוב באופן כללי? אנשים אחרים? האם אהבת פעם גבר אחר?

כי אולי החסימה היא לא בקשר ביניכם, אלא בינך לבין עצמך. בקושי להתמסר ולהתחבר, או בפחד נוראי מאובדן שאהבה עלולה להביא.

וגם אז, יש לך עם מה לעבוד.

4.

מה את עושה בשביל הכיף של עצמך? סתם, בשביל שיהיה לך טוב?

כי קשה מאוד לאהוב כשעייפים שחוקים וכל היום עושים רק מטלות.

ושוב מסייגת- לא מכירה אותך ואין לי מושג אם בכלל אני בכיוון.

ובכל מקרה רוצה לחזק אותך שאת רוצה ומחפשת קשר טוב יותר. לא אמורים לחיות בסבל.

בלי להרחיב יותר מדיי.

הבעיב מתחילה בזה שאני יודעת לאהוב מצויין.

משוחררת ופתוחה.

ממלאת את עצמי בתחומים אחרים.

מקווה שהטיפול עם אשת המקצוע יניב פירות שיתנו כלים להתמודד..

שאת יודעת לאהוב, משוחררת ופתוחה.

חס וחלילה, זה לא בעייתי בכלל. זה מראה שלא שם העבודה שלך.

מציעה לך לנסות להתבונן בנקודה הראשונה שהעליתי.

באיזה שלב בחייך הגעת למסקנה שאת לא אוהבת אותו ואין לזה סיכוי ביניכם? וכמה זמן את כבר מספרת לעצמך את זה?

נשמע לי, מהמעט מאוד שקראתי אותך בפורום, שיש כאן איזו תפיסה שהתקבעה, ושווה לערער אותה קצת כדי לאפשר למשהו חדש לצמוח.

שיש לך מישהו אחר בלב? עוד לפני שהכרתם?

אולי זאת ה'בעיה' אותה את מתארת בעובדה שאת יודעת לאהוב מצויין?

מה החזיק אותך עד עכשיו?

החזקתם לא מעט שנים והתקרבתם מספיק כדי להביא יחד ילדים.

מה קרה עכשיו שהפך ממש לבלתי נסבל?

לדעתי אפשר לחיות כשותפים רק כשהמצב נסבל (אני באופן אישי אעדיף להתגרש מאשר לחיות בערך)

אפשר למצוא משמעות בעבודה, עם חברות.

אבל צריך לשחרר באמת, נשמע שעצם הקיום שלו לידך גורם לך לסבל.

לא מכירה אותך ואותו. טיפול אישי לגמרי לעזור (וגם יכול לדחוף אותך לכיוון של גירושין).

ושגירושין זה לא אופציה מבחינתי.

והוא איש מיוחד במינו לא רוצה לוותר עליו

אבל לא במחיר של לוותר על עצמי.

אני לא סובלת לידו. לא כל הזמן

זה מגוחך לחשוב כך כי תכלס לכל בני זוג יש משהו שהם לא סובלים אצל השני וזה גלים ותקופות.

כל זה החזיק אןתי.

אצל כולם יש משהו שמפריע, שום דבר לא מושלם...

והדשא של השכן לא ירוק יותר.

אולי לחזור לזה וזהו...

תשאלי את עצמך האם את מוכנה להשלים עם המצב כ9י שהוא.

בלי עצות, בלי ניסיון לשקם או לשנות, בלי להלחם על כלום.

לקבל.

מה שלי עוזר זו שאלה אחת:

מה הייתי אומרת לו זו הייתה הבת שלי במצב ולא אני?

ריחוק גדול יותר.

החוסר יומיומי.

גם אם אני לא עושה כלום.

שנים של רצף של לידות והריונות גרמו לי להיות במצב של הישרדות ורק לעבור את היום ומותרות כמו זוגיות משגשגת או סיפוק היו מילה גסה.

עכשיו עצרתי כדי להתאזן והכל צף.

אני מודה שזה תקופות.

אבל כבר תקופה ארוכה שאין לי אוויר...

תמיד הייתי מתעלמת מזה ודוחה את זה בתואנות כאלה ואחרות.

כנראה  שזה מה שהשם גזר עליי🤷🏻‍♀️

ובואי נניח שאת אמא של עצמך, ואת רואה מגבוה את כל מה שקורה ביניכם,

את כל הפרטים, עד לניואנסים הכי דקים,

את תהומות העצב והיאוש, יחד עם התקווה לשינוי והאחיזה בקיים

מה את עונה לבת הזאת שלך? היא חייבת הדרכה.

להתפלל עליה בלי סוף

להעצים אותה במקומות הטובים שלה

וחומר לה בלי סוף שהיא בחרה הכי טוב שיכלה באותו רגע. שלא תשפוט את עצמה.

שתרשה לעצמה לכאוב, אבל לצמוח מהכאב.

שהשם לא שם אותה בנסיון הזה סתם.

שתשמח בכל הטוב ויש הרבה

שתעבור כל יום בפני עצמו.

ושיש סיבה למה היא ובעלה עמדו מתחת החופה.

שעדיף בעל שמעריץ ואוהב אותה עד כלות ומוכן לשנות ולהשתנות מבעל אלים ונרקיסיסט (נגיד)

כן אני עושה את כל זה מול עצמי

"אבל אני לא אוהבת אותו! לא אוהבת! האם נועדתי לחיות בלי אהבה?"

מה את עונה לה? (כמובן שאת לא חייבת לכתוב לי, אבל זה הקול שלה כרגע, כך נראה לי)

תתבונני בזה רק. זה מאוד מאוד כואב, אבל זה משחרר, כי את חווה לא רק את המצוקה, אלא גם את ההתבוננות מרחוק, התבוננות חומלת, התבוננות שמדריכה אותך איך לנהל את הרגשות.

מקווה שזה לא מציף מדיי. אני נעזרתי בכלי הזה המון, ועדיין נעזרת

אבל גם לא הולכת לשבור לאיש את הלב הטהןר שלו

ולהרוס את חיי הילדים שלי.

כי עד שהיא לא פתוחה את לא בבחירה.

את שמה את עצמך בכוונה במלכוד. בבית כלא.

חונקת את הנשמה ונועלת על סוגר ובריח.

את יכולה גם לצאת ממערכת הנישואים.

יש נשים שעשו זאת. נשים עם שמונה ותשעה ועשרה ילדים. בלי עתיד ובלי אופק ובלי גב כלכלי.

נכון, הן עשו זאת כי היה נורא בזוגיות, היה להן בעל בלתי נסבל, לא כמו הבעל שלך

אבל עדיין- הן היו חייבות, מוכרחות, לשלם את המחיר.

כל עוד את אומרת שבשום פנים ואופן לא תפרקי את הבית, את בעצם נשארת מתוך 9חד או אינטרס אישי, שזה גם בסדר.

אבל את לא בוחרת בו.

תבחרי בו כי הוא.

לא בגלל שהחלטת שאת נתקעת אתו ועכשיו צריך איכשהו להתחבר,בלית ברירה

ואת יודעת מה? בעיניי זה בסדר אפילו להגיד- אני בוחרת להישאר כבויה בנישואין, כי כרגע מפחיד אותי מדיי לפרק את הבית. אבל אני מודעת לעובדה שאני כבויה אתו, כי הוא לא מספק לי צורך בסיסי וחיוני של קרבה רגשית ומנטלית. זה לא כי הוא לא רוצה, אלא הוא לא יכול.

בהחלטה כזאת יש שחרור, כי יש בה אמת.

כל עוד במלחמה עם עצמך לא להיות כבויה, את רק תכעסי עליו ועל המציאות שלך.

ברגע שהשלמת לעומק עם החושך שאת מצויה בו,

תוכלי להאיר את הנקודות שכבר ישנן.

אבל על עוד תתעקשי שאת רוצה משהו אחר ממנו, את מתרסקת, וחבל.

יש נקודות של אור ביניכם, אני בטוחה, אבל המלחמה מונעת ממך לראות זאת.

תיכנעי למה שהמציאות מראה לך. אין טעם בלהלחם עד,זוב דם. זה רק מוסיף כאב.

זאת לא הודעה של ייאוש בעיניי, אלא קבלה עמוקה של מה שהמציאות של חייך עכשיו.

זה באמת לא כל כך משנה מה הביא אתכם להתחתן,

יותר משנה מה אתכם עכשיו, מה שקורה איתך עכשיו.

הרבה הצלחה יקרה.

בקבלת החושך יש רכות אחרת, שהיא פחות מדוברת.

הרי אנחנו תמיד נלחמים בחושך, נכון? חייבים להלחם בחושך.

אבל כשאנחנו נלחמים בחושך פנימי, בחושך שהוא חלק מחיינו,

אנחנו מוסיפים לעצמו הרבה פעמים עוד תסכול ועוד כאב.

אז מחזקת את ידייך פחות להלחם בו, בעצמך, באיך שהזוגיות נראית. יותר להתבונן. יותר להשלים, יותר להכניס רכות אל כל מה שחסר, אפילו חסר מאוד, אל כל מה שלא מושלם, אל כל מה שאין

זה ללכת לפעמים הפוך מהעולם החיצוני אבל בעד העולם הפנימי.

להיות בהקשבה מבלי לנסות להיאחז במשהו חיצוני שאולי סוף סוף יענה על המצוקה.

כי הרבה פעמים המצוקה נובעת מהרצון שלנו לחיות חיים אחרים, או עם בן זוג אחר

ככל שתתחברי יותר 9נימה ותסכימי אפילו להישאר במצב הזה עד המוות, ככה החלטות יותר רכות ויותר מחוברות לעצמך ינבעו מתוכך.

מכירה את המאבק

הלוואי שתצליחי למצוא את התשובות הנכונות 

כמו שאת יודעת היום שחבל שהתחתנת בלי רגש, מתוך תפיסה שגויה שמספיקה נתינה להוליד אהבה מאפס - יתכן שגם היום את מחזיקה בתפיסות שגויות, שבעוד כמה שנים תצטערי על ההשלכות שלהן.

אעצור כאן, כי לא ברור לי שדברים מעבר לזה יהיו נשמעים.

אני לא אומר שהמסקנה היא דווקא להתגרש, אבל אני כן חושב שכמה מהאמיתות המוצגות בשרשור, ראויות לבחינה עמוקה.

כמובן שגירושין הם טלטלה לכל בני הבית, אבל יש מקרים בהם עדיפה טלטלה שמאפשרת להתאבל ולקום, על פני מציאות של 'מחלה' כרונית. דוגמא מובהקת למציאות כזאת (שב"ה את רחוקה ממנה מאוד) היא מציאות של בית שיש בו אלימות או התעללות.

אצלך המציאות יותר מורכבת, הרבה יותר ובאמת קשה להחליט מה עדיף, אבל האם שחיקה שלך לאורך שנים עדיפה?

האם המסרים שעוברים לילדים, במודע או שלא במודע, עדיפים בהכרח על פירוק גלוי?

לפעמים אנחנו תמימים, אבל ילדים קולטים הכל ונוטים לשחזר דפוסי זוגיות שקלטו בבית. אם אמא לא אוהבת את אבא, גם בלי שזה נאמר מעולם, זה משאיר רושם. אם אמא מרגישה שהיא קרבן של המציאות, גם בלי שהיא מספרת את זה אפילו לעצמה, הילדים יקחו משהו מזה לבית שלהם.

את כותבת שאינך רוצה לפגוע בבעלך, שהוא טוב ואוהב אותך. האם אין פערים שנובעים מהמרחק בין העולם הרגשי שלו כלפייך, לעולם שלך כלפיו? נכון  שפערים אלו ואחרים יש לכולם, אבל פער כזה הוא וואחד פער.

מעבר לזה, את כותבת שהוא לא מודע, מה יקרה כשיום אחד הוא יהיה מודע? זה עלול לעלות, גם בלי שתתכווני לכך במוקדם ומאוחר ואז מעבר לשבר מעצם הדבר, יהיה שבר מהתחושה שבמשך שנים רימית אותו.

איני טוען שבהכרח ההחלטה הנכונה היא להתגרש, אבל כן חושב שראיה מפוכחת ומורכבת של המציאות על צדדיה השונים והמשמעויות הלא פשוטות של כל כיוון שתבחרי - תעזור לך להיות יותר שלמה עם כל החלטה שתקבלי.

שבכל מקרה אתה מכאיב לילדים, בין אם אתה נשאר ובין אם אתה לא.

ובדרך גם אתה סובל...

אף אחד לא יודע מה יפגע בהם יותר.

ובפירוש (בשונה ממקרים של אלימות, או שאחד מבני הזוג נרקסיסט וכד') בהחלט לא ברור לי כאן מה עדיף.

אני כן חושב שצריכה להיות מודעות למחירים של כל אחת מהאפשרויות, על מנת לקבל החלטה ממקום שמאפשר השלמה.

(והאמת, כיוון שאני מכיר אישית כמה שלא סולחים להוריהם על זה שנשארו בזוגיות בעיתית 'בשביל הילדים', חשוב לי להציף את הצד הזה, לעומת המוסכמה שתמיד טובת הילדים שההורים ישארו בין אותם ארבע קירות).

ולכן היא קרועה.

המקרה שלה הוא הכי כואב שיש כאישה, כי זו הבדידות שלך (שרק את סובלת ממנה) מול השלמות של הבית והילדים.

ולכן הנטיה לדחוק פנימה את הכאב היא ברורה.

זה הכי קשה, כי לו היה הבעל אלים, היה ברור לה שבגירושין היא עושה טובה גם להם.

אבל פה היא יכולה עדיין להעמיד פנים, וגם אם הם מרגישים שהיא בודדה- עדיין לא ברור שעדיף להיפרד.

לא נשאר רק להתפלל לבהירות הדרך

אבל @הסטורי פתחת לי כיוון מחשבה.

גם @שוקולד פרה. התייחסת לזה

אוחי הגיע הזמן לבחון באמת את כל הצדדים בצורה אמיתית וכנה כדי לבחור הכי נכון.

שהדבר הכי גדול ונעלה הוא לאו דווקא

התוכנית המושלמת שיש לכל אחד בראש.

אם שני בני אדם מעריכים

ויש להם לקות מסויימת ביצירת הפתיחות.

הזוגיות ביניהם היא דבר גדול וחשוב

ויש בזה משהו יפה שלמרות הקושי ביחד

אם הכל טוב וחמוד ופתוח ומאושר.

אז אתה כבר לא יודע אם השני פה בגלל שכיף לו.

וככה אתה יודע שהשני פה ומתמסר גם אם לא כיף לו ויש במאמץ גם מימד של זוגיות אמיתית.

אני כותב כי גם כשהייתי נשוי היה לנו אתגר מסויים שבמשך שנים הקשה.

ועם זאת אני כותב בתור גרוש.

כשהאתגר נהפך בדמיון לחוויה.

כמה היה לי קשה, ולמרות הכל הקשר החזיק מעמד. והיה ביחד נעים. יש בהתמודדות משהו אצילי.

מעין נסיון שמראה שהקשר קשר גם אם לא הכל הולך כמו שרצינו.

ומדגיש את הייחודיות שלנו.

שאנחנו כן מצליחים להמשיך.

במקום שאחרים היו נשברים ומוותרים.

ומחפשים את הנוחות של עצמם.

אצלי היחס של "לאחדשה" לקושי מעורר השתאות והערכה.

בעניין עם אופציית הגירושין.

האם להשתמש בה.

אז קודם כל תדעי שמהנסיון שלי לא קלי קלות למצוא אני רואה את הפערים

של המרחקים, של מוסדות הלימוד של הילדים שמאלצים אותך לחיפוש באיזור מסויים.

כל גרושה עם 6 ילדים חושבת שהיא תמצא רווק

והוא יעריך אותה בדיוק התחילה איתי גרושה כזו לאחרונה.

והיא בטוחה שה' יעזור לה.

וזה נפלא ומדהים. אבל תחשבי שהאתרים מלאים ברווקות בנות 40, ולמה שרווק יקח גרושה + 6 שהיה לה בעל שפרנס אותה והכל

והיא החליטה שמגיע לה קשר רגשי.

זה מה שיצא לי השבוע.

ואני מניח שכל אחד אומר לעצמו בראש.

אני אשקיע בה, והיא אחרי כמה שנים תגיד

שאני לא מספק אותה רגשית.

ולך תדע מה היא תעשה..

בפורום כולם מאחלים ונחמדים.

בפועל אני מעריך שיהיה קושי בשיווק של הסיפור.

עם זאת,

בעניין של לא לחסום את החשיבה.

אני רואה יתרון.

כי לדוגמה משכירות 🏡 בית .

אם אתה מחליט אני ממשיך בדירה השכורה

היא מעולה בשבילי.

אז אתה במתח מה יהיה אם המשכיר יחליט הפוך, ואם הוא יחליט להעלות מחיר.

לעומת זאת אם ראית אפשרויות נוספות להשכרה באיזור.

אז אתה יותר רגוע לקראת סוף החוזה

למרות שאתה מעדיף להמשיך.

כי אתה יודע שאם הוא יחליט שאתה לא ממשיך

יש לך אפשרות אחרת.

ואם הוא יחליט להעלות מחיר, אתה ישר אומר לו "יש ברחוב הזה להשכרה במחיר נמוך יותר"

הנה מודעה.

ואז אתה רגוע מפני העלאות מחיר.

המשל לא הכי דומה.

אבל. הרעיון של לנטרל את הפחד מהלא נודע

ולהיות קצת במודעות. אפשר להעתיק.

רוצה להתייחס.

עניין המלחמה על הזוגיות היחודית זה מה שהחזיק אותי מהתחלה.

תמיד שמתי את האהבה במקום קטן ולא נחוץ

כי יש כל כך הרבה טוב אחר

כי יש לי פה תפקיד

כי למרות הכל אנחנו צומחים וגדלים ומתפתחים. ולומדים תקשורת ומתקדמים וגם מתקרבים.

אני כן מחדדת לעצמי, יש אינטימיות רגשית. מצאנו את הנישה של הביחד שלנו. זה לא שהכל רע וגרוע.

מצד שני הדחקתי את הלב הזה (בגלל במון דברים, פגיעות, טראומות, נסיונות, חינוך, עצות כאלב ואחחרות. אני לא מסירה אחריות ואני מאמינה באמןנה שלמה שזו הייתה דרך מדוייקת ורצון השם)

ופתאום הלב רוצה. ומותר לו נכון?

אז אולי לא?

אולי צדקתי ועדיף להדחיק לפינה ולהסתדר?

אלו מקומות שאני אדייק בטיפול בעזרת השם

ומקווה ומתפללת לבהירות הדרך...

נניח ואופציית הגירושין עולה על הפרק.

זה לא בריחה?

מי אמר שככה יהיה לי יותר טוב?

האיש הזה, המתוק כל כך באמת יש לי ככ הרבה טוב לומר עליו מתייחס אליי כנראה כמו שאף גבר לעולם לא יתייחס.

הוא פתוח לקבל וקשוב ומאפשר.

אני הרי מחפשת אהבה מהצד שלי.

מי ייקח אותי בכלל, גרושנ עם בלי עין הרע ילדים?

השאלה שלי,

זה כמו מבוך ממולכד.

כל בחירה הרת גורל קריטי משמעותי

וגם הבחירה באושר שלי כביכול מגיעה מראיה חד צדדית ומוגבלת כי אין לדעת מה יהיה אחר כך.

חוץ מזה שלא באמת מצליחה לחשוב כל הצעד הזה שבאמונה ובתפיסה שלי אמור להיות חריג למקרים באמת של חיים ומוות.

זה לא באמת המצב (אני לא חושבת..)

מה גם שזוגות שכן חיים באהבה דו צדדית גם נתקלים בהרבה קונפליקטים גורליים.

אז לי יש פחות מזה, נגיד.

גם כאילו זה קצת צרות של עשירים אולי?

לא יודעת.. מי שיש לו מה להאיר אשמח

את אשה של חזקה שנלחמת על המשפחה

ומתמודדת עם חסך הרגשי מצד בן הזוג

אל תתפתי להתרגש מכל מיני כאלה

שהכל זורם אצלם. וכל דקה עושים שחנ"ש.

אז איפה הם מתמודדים?

איפה הם נלחמים בעצמם למען הזוגיות?

לא יודע. אני איתך. לא מאמין להם.

ומקדש את הקושי ואת ההקרבה והמסירות והוויתור.

וגם אני רואה את הצד השני את הגרושה המבוגרת

שפסלה אותי על זה שהיא לא שומעת אותי.

כי יש לה בעיות שמיעה במקום לעשות מכשיר

שמיעה. והיא מודעת לצורך שלה.

מאוד קל לחיות בחלום הזה שיבוא מישהו וירצה אותי

ויעשה בשבילי את העבודה. ויקבל אותי כפי שאני.

בלי תנאים, למרות כל הנתונים. ויש הרבה שנהנות

לחיות בחלום הזה המון שנים.

המון לבעיות של אחרים ובכך מקטינה את הקושי שלך.

כמו האמירה שלכולם יש קונפליקטים ושזה צרות של עשירים ושלכולם לא הכל מושלם.

אם לא טוב לך, אז לא טוב לך, את יודעת הכי טוב מה את מרגישה ואיפה הלב שלך.

לא משנה מה ואיך אצל אחרים, בטח ובטח כשאין לנו באמת מושג מה קורה אצל אחרים.

תתחילי מלתת מקום לקושי שלך בלי להקטין אותו.

הקושי של להיות באמצע, שגרוע אבל אולי לא גרוע מספיק כדי לפרק משפחה.

הקושי של הכל לכאורה טוב, אבל לא טוב לי באמת, ואנשים שהכי יקרים לי ישלמו מחיר רק כי לי לא מספיק טוב.

לדאוג לאושר האישי שלך על חשבון האוהבים שלך.

זה מאוד קשה.

ולכן יש הרבה קולות שעוצרים אותך ומנהלים אותך.

כמו קולות של הקטנת הקושי, הפחד לפגוע בילדים, בבעל.

לא משנה מה תבחרי. זה בסדר.

האושר שלך חשוב מספיק.

הילדים יחוו טלטלה אבל זה לא סוף העולם. עם לווי נכון הם יתחשלו. ובטח הבעל.

אני לא כותבת לך כדי לעודד אותך להתגרש, כדי לפחות לתת לך את המקום לחשוב על זה ולצאת מהמלכוד והמחנק של אני חייבת להתמודד עם הקושי איתו כי אין אופציה אחרת.

אני גם חושבת שהשוואה בין האהבה הלא מספקת שלו לאהבה דמיונית של גבר אחר שקיים או לא קיים, לא נכונה.

ההשוואה צריכה להיות בין להיות איתו לבין להיות לבד.

זאת החלטה שהמחיר שתשלמי על זיוף גבוה יותר מהמחיר שתשלמי על לאבד את הנישואים עם כל מה שזה כולל.

(כתבת יותר טוב ממני את מה שכתבתי מתחת)

שבאופן אישי גם לי מאוד קשה להרגיש אהבה מבעלי, לא משנה כמה ובאיזה דרכים הוא מעריף.

אבל אני יודעת שאצלי זה זה יושב על חוסר באהבה עצמית, בערך עצמי ובמקום לא טוב שאני נמצאת.

וחשבתי לא פעם על גירושין מכל מיני סיבות.

אבל אני יודעת שלא משנה מול איזה בעל אהיה. זה משהו שורשי שתמיד יפגוש אותי.

אז שמתי את הבעיות הזוגיות רגע בצד, ויש.

ואני רגע לוקחת זמן לטפל בעצמי, וכשאצא מתקופה ארוכה שהחלישה אותי, אבחון מחדש את הזוגיות.

אני לא יודעת מה המצב אצלך, ולא רוצה להשליך מהמקרה שלי, אבל נקודה שכדאי לבחון. האם הבעיה לגמרי מולו, או שזה משהו שכנראה תפגשי בכל מערכת יחסים (גם מול עצמך).

מספיק להיכנס לפורום זוגיות ב או גרושים בפורום ערוץ 7 ולהבין שההתמודּדות לא פשוטה ואם אין מוצא אחר מתגרשים. כי באמת זה להחליף התמודדות בהתמודדות אחרת פעמים שיותר מורכבת.

אישית אין לי מה להוסיף

נראה שאת מאוד מודעת לתהליכים שאת ומשפחתך עוברת, ואת נמצאת בתנועה חיובית ועשיה וזה נפלא.

לפי מה שכתבת התחלת טיפול תני לו את המקום והזמן.

היות ואת מעריכה את בעלך המשפחה הילדים והתא המשפחתי חשוב לך ואת משקיעה כדי להחזיק,

ואת לא מעוניינת להתגרש פשוט תמשיכי לעשות את מה שאת עישה ממילא.

תשקיעי בעצמך שיהיה לך טוב מאוורר ןשמח, אם יש מקומות שהבעל משתלב בהם ספונטני או יזום מה טוב.

הייתי בוחן את האמונות המקדימות המגדירות מה היא אהבה לפי תפיסת עולמך? האם זוגיות יכולים להיות מבוססים על הערכה-שזה דבר מדהים, אבל בלי רגש אהבה.

זו התמודדות לא פשוטה ומאתגרת

בה הילדים יגדלו יתחתנו ויהיה לכם יותר זמן לפנות לעצמכם

הם יודו לך על זה שהחזקת את הבית גידלת וחינכת אותם ומצאת את הדרך לשלמות עצמית זוגית והורית.

"ניסיון זה כמו נעל עקב,כואב אבל מגביה"

יגדלו הילדים ויישאר ריק

לכן רוצה לעבוד עכשיו.

והבירור הזה בהחלט מקדם אותך.

יתכן ואת צודקת, בהחלט ממש לא בטוח שתמצאי מישהו אחר. השאלה המשמעותית אם המצב הנפשי שלך עכשיו, כפי שתיארת בהודעה הפותחת: "אני מחזיקה מהמעט אוויר שנשאר לי וגם זה במלחמה יום יומית...", עדיף על לבד.

לא התנסתי בזה, אבל מכיר קצת מהתמודדיות כואבות אחרות - בעצם זה שיוצאים מהאין ברירה לוקחים את עצמינו בידיים - יש יותר אוויר, גם אם עדיין המציאות אינה אידיאלית. במציאות שלך - כל עוד שאת בראש שגירושין אינם אופציה - את לכודה תודעתית במציאות אליה נקלעת. ברגע שתבחני את האפשרות ברצינות, על מכלול יתרונותיה וחסרונותיה והחלטת שהמציאות הנוכחית על כל מורכבויותיה וכל הטוב שיש בה, עדיפה על הלא נודע - את כבר הרבה פחות במיצר, את החלטת שאת מעדיפה את המציאות הזאת. כעת כדאי להעצים את הטוב שבה.

כל עוד שמבחינתי 'גירושין לא היו אופציה' הנושא נשאר במלא כאבו, גם כשהיא התנצלה בכנות, גם כשהיה לי ברור שהיא מבינה שהיתה צריכה להתנהל אחרת, גם כשהעניין עובד גם בטיפול זוגי וגם בטיפול אישי. אדם חכם אחד אמר לי, שאני צריך להחליט שאני בוחר בה כמו שהיא. אבל כל עוד שאין אפשרות אחרת - זו לא באמת בחירה.

רק כשגירושין נהיו אופציה, רק כשהאפשרות והמשמעויות (הכואבות מאוד שלה) עלתה לדיון, הצלחתי להגיע לאיזו שהיא בחירה אמיתית ולאיזשהי השלמה אמיתית שזו אשתי שאני רוצה בה במאה אחוז, על הדבש (יש הרבה מאוד) ועל העוקץ (עדיין, לסלוח ולשכוח לגמרי לא הצלחתי. מקווה בעז"ה שגם זה יגיע).

איני יודע איך תקראי את הדברים, ההתמודדות שלנו אינה זהה וברור לי שהאהבה היא חלק גדול ממה שהחזיק, גם כשהגענו ממש לכעס וימים שלא מצליחים לדבר כי כל דיבור דורך על הכאב.

בהצלחה רבה

"למה מלחמה?"

כלומר, נגיד שאת עכשיו בקונפליקט פנימי. למה הוא מיוצג כמלחמה?

יש מצב נתון. לא צריך "להילחם" מולו.  צריך להיות יותר את בסיטואציה. לא חייבים מחר בבוקר להתגרש אבל גם לא צריך "להילחם" מה ששותה לך את האנרגיה והאוויר.

הקונפליקט או כל מילה פוליטיקלי קורקט אחרת שלא תקרא למצב הזה שותה את האנרגיה בדיוק כמו מלחמה.

או שלא הבנתי נכון

כי בעצם יש שני מכלולים אצלך בנפש שרוצים שני דברים שונים ועסוקים בלהילחם אחד בשני. ואת ספקית האנרגיה של שניהם.

יש מכלול אחד שרוצה את הזוגיות הקיימת מכל מיני סיבות שבעיקר מרגישות לי כמו כיווץ בבטן, ומכלול אחר שרוצה דברים אחרים. העניין הוא בגדול להפריד בניהם כדי שלא "יריבו אחד עם השני".

הרגשת כיווץ? מותר להרגיש אותו. לא צריך לחשוב מהר מהר על הצד השני של אני אמורה לאהוב אותו והוא בעל טוב. הרגשת רצון להתגרש? בסדר. הרגשת. להיות שם באותו רגע בלי לחשוב בכלל על הצד השני בסיטואציה.

הוא היה טוב אלייך? מעולה. תהני מזה עכשיו ותנשמי את זה לבטן. בלי לחשוב רחוק מדי על הצד הנגדי ועל הקונפליקט שלך מולו.

יכול להיות שבסוף תחליטי שאת הולכת על כיוון מסויים, ואולי לא. אבל בינתיים את חיה חיים סבירים ולא נמצאת במלחמה.

השאלה איך מתקדמים?

מאי נפקא מינא?

עכשיו תנסי לכתוב על נייר או על קובץ טקסט כל גורם בנפרד. לתת לו רק את ה זמן שלו.

רק- זה שאת רוצה להתגרש וכל הסיבות לזה

רק - כל שאר הדברים עם הבעל

רק - המשפחה

יש חלוקות יותר מתוחכמות של גוף מול נפש וכו'. אני אוהב לעשות את זה אבל זה שריטה שלי. 

ברגע שכל משתנה במערכת יתחיל לדבר, בשקט, בלי שהאחרים הקרציות יתפרצו לדבריו - הגוף שלך ירגע. זה לא ישנה שום דבר חיצוני אבל יתן לך בהירות פנימית.

אבל אני חושב שהנפש שלך זה דבר האבד.

(ולא חייבים לכתוב על נייר, בשביל זה יש מקלדת).

על חמותי אני שרופה קשות

את יודעת להגדיר ככותרת מה את מחפשת?

האם זה איך לייצור אהבה?

או איך לחיות בלי אהבה?

מועדים לשמחה

ויש לי כמה דברים לוצר

1. לא מתגרשים כי חושבים שנמצא אהבה אחרת. כי אולי לא? מתגרשים כי עדיף להיות לבד צאשר במצב הקיים

2. את מתארת יציאה מעבדות לחירות כזה אחרי רצף של הריונות והנקות. הגיוני לי שפתאום את מרגישה שאת רוצה לחזור לעצמך מה שנקרא, והצרכים הרגשיים שלך עולים וצפים אחרי שנתת מעצמך ככ הרבה שנים. מעין - הגיע הזמן שלי לדאוג לעצמי

3. מה זה אומר לא אוהבת מבחינתך? מה זה כן אהבה? מה ניסית לעשות כדי לשמור על זה? את לא חייבת לענות על זה פה כמובן. אבל בעיניי, יש מעין מעגליות כזו בקשר בין בני זוג. בהתחלה זה מלהיב להתחתן, יש פרפרים (אמורים להיות לפחות) והמשיכה הפיזית תופסת מקום.  בהמשך זה משתנה עם ההריונות והלידות והמקום הרגשי מתפנה לילדים בעיקר, ולהקמת המשפחה ביחד עם סדרי עדיפויות שהשתנו וזה השלב שבו נוצרים גם קונפליקטים וריחוק לעתים עם ההריונות הלידות גידול הילדים הקטנים והשחיקה והעייפות. זה השלב שבו אמורה להתפתח גם חברות עמוקה שמבוססת על תקשורת בריאה והנכחת צרכים רגשיים.

כשהילדים כבר גדלים יותר, זה השלב שאמורים להנות הכי הרבה מהזוגיות. זה שילוב של החברות העמוקה והניכרות הטובה שלנו אחד עם השנייה. הרגשה של מקום בטוח. ישנים יותר, יש יותר מקום לפיתוח אישי והקרבה היא ממקום בוגר יותר ועמוק.

אצלך נשמע שאת כל הזמן בספק לגבי הקשר שלכם ושדי חרצת את גורל הקשר. עם זאת אני מאמינה גדולה בהחייאת הקשר אם יש רצון ומוטיבציה.

אני מאמינה שאינטימיות רגשית ה דבר שעובדים עליו ולא נוחת עלינו מהשמיים כמו בסרטים ואז חיים באושר ועושר. לכל זוג יש תקופות של ריחוק וקרבה וזה בריא כי אנחנו לא רק זוג אנחנו גם אינדיבידואלים שחווים דברים. החכמה היא להצליח להתקרב ממקום שמביא את הצורך הרגשי בצורה שתגרום לצד השני להיענות לו ולקחת את השקוג האישי למקום זוגי של ביחד ולא לעומתיות. אבל בכל אופן קטונתי מלהגיד מה מתאים לך במצבך האישי. אני חושבת שהברור הזה שאת עושה הוא חשוב כדי שתצליחי לבחור. וכדי להצליח לבחור, צריך קודם כל לדעתי לצאת ממצב קורבני תודעתי שבו אנחנו נתונים בסיטואציה שאין איך לצאת ממנה כי תמיד יש איך. גם אם לבחירות שלנו יש מחיר, הבחירה קיימת. וגם לבחור לשלם את המחיר זו בחירה. וגם לבחור לנסות להישאר ולשפר זו בחירה.

4. חוזרת שוב רגע למעלה - תקשורת זה באמת אחד הדברים שהכי מקדמים את בניית הזוגיות בעיניי. ברגע שאני פועלת ומתקשרת ממקום של חוסר שהמילוי שלו נמצא רק בידי אדם אחר - אני לא אדם בחירי בהכרח, אלא יותר נפעלת מהחוסר שלי כמו אדם צמא שתר אחרי מים. וזה לא בהכרח דבר טוב כי זה יכול לגרום להחלטות אימפולסיביות בתקווה שהחוסר יתמלא על ידי אדם אחר ואז להתאכזב. וכידוע, אין בני אדם מושלמים. האמת היא, שאת יכולה להיות אישה מאוד שמחה ומאושרת גם אם לא כל ציפיותייך בזוגיות נענו כל עוד את יודעת שזה בבנייה ושיש עם מי לדבר ושזה לא הדבר היחיד שמחייה את רוחך.

השאלה היא האם באמת החוסר שלך נוגע רק לזוגיות שלא מתקדמת ומספ-ת מענה, או שזה משו עמוק יותר שמשתחזר בזוגיות הזו אבל לא בהכרח קשור אליה

בכל אופן, מקווה שהשם ייתן לך בהירות הדעת ותעשי החלטות נכונות ומושכלות❤️

אבל קצת מוזר לי המסקנות שיצאת איתן.

למשל לגבי הגירושין זה בדיוק מה שאמרתי, שלא מתדרשים כשי למצוא משהו אחר בחוץ.

כנל לגבי גורל הקשר, זה בדיוק מה שאני מחפשת לשנות, לא חרצתי שום גורל.

התחתנתי ככה מהתחלה. שום פרפרים מהצד שלי. זה היה הדבר הנכון לדעתי אז. (גם אם זו טעות כשלעצמה, זה עדיין היה רצון השם, מאמינה בזה בלב שלם.)

האמנתי בנתינה מולידה אהבה  שככה חינכו אותנו.

הייתה שם גם קצת בריחה, לא נכנסת לפרטים.

לא הכל רע. ממש לא.

ואלו דברים שאני מעיזה לומר בקול רק בתקופה האחרונה. תמיד ניסיתי לשכנע את עצמי שהנה רק יקרה זה, או רק נעשה ככה,  ולא ארגיש ככה. או שזה נורמלי. או שלכולם עובר שלב ההתאהבות אז אני בסדר.

ומסתבר שלא. אז אני דווקא מעריכה את עצמי שמודה על האמת..

גם עשינו דרך. קשה ארוכה, מייגעת אפילו.

היום הרבה הרבה הרבה הרבה יותר טוב בכל התחומים. תודה להשם.

לכן אני נשארת. לכן אני עובדת.

ולכן אני מחפשת דרכים להשלים את הפאזל, שהלב יהיה שמח.

בלי שהשכל יצטרך למנות לו כל פעם למה כדאי לו.

אומרת שוב. אני לא אשה שתולה את אושרה בזוגיות הזו. אני צומחת מתפתחת ומלאה בתחומי עניין ועיסוקים ודברים שעושים לי טוב.

יש לי עוד דרך בטיפול ,אולי אנבור מספיק ואמצא משהו שחוסם.

אבל בגדול אני יודעת לאהוב, יודעת חאהוב מצויין אין פה איזשהו חסם רגשי. אני נכנסת פה לנישה שלא מעוניינת, זה בגדול.

א. גירושין זה במצב שאין ברירה ולהשאר לבד כל החיים עדיף מלהישאר בקשר זוגי שהיית בו. שאני ואב ילדיי נפרדנו ידעתי בלב שלם שגם אם לנצח לא אמצא אהבה חדשה ולא אתחתן שוב זה עדיף מאשר להשאר בזוגיות הזו

תשבי ותעשי חושבין אם זה המצב . בית שהוא בית בריא עם גבר טוב לא שווה לאבד במיוחד לא בדור שלנו.

ב. אהבה זה לא הכל הרבה פעמים גבר שמעריך וזוגיות בריאה אינטימיות רגשית הרבה יותר חשובה וגוברת על כך

אחרי המעשים נמשכים הלבבות..אני היית משנה תמיינד בראש מאני לא אוהבת ל-אני אוהבת ולמה

רק כדי חסבר לך תאוזן אם תשאלי את אב ילדיי אם הוא אוהב אותי הוא יגיד לך כן ואם תשאלי אותי אז כן אהבתי אותו ובכל זאת נפרדנו כי אהבה לא יכולה להחזיק לבדה בית..

ג. מציעה לך ללכת לרב צדיק שישפוך לך אור טיפה..ברכה לא תזיק אף פעם

ד. תתפללי על זה בהדלקת נרות כוח התפילה של האישה הוא אדיר!

מאחלת לך החלטות נכונות ושתצליחי לחיות בשלמות עצמית וזוגית

תפילות נשפכות פה אינסוף יקירה..

רק אהבה לא יכולה להלזיק בית , זה בדיוק מה שהחזיק אותי 9 שנים פה.... זה היה התירוץ הראשון שלי...

אני אוהבת אותו, ברור. לא אהבה רומנטית. אכפת לי ממנו הוא יקר לי והןא איש מיוחד ומדהים אחד בדור ממש. לא מגזימה.

גם אם אספר לעצמי אחרת, הלב מדבר בעד עצמו.

יש חוסר מהותי וקיומי

להתעלם מזה רק יחריף את הבעיה... אני מחפשת  לפתור, מהשורש.

לא חושבת שיש פה פיתרון.

זה להסתפק במה שיש וללמוד לחיות בלי...

כל השרשור הזה

לא מחכה למפגש איתו

לא חסר לי

הוא נעדר מהבית שבועיים לאחרונה, הרגשתי הקלה

התקשורת איתו הרבה פעמים קשוחה (זה עניין אחר, פעם תליתי את ההרגשה שלי בעניין התקשורת אבל זו לא הבעיה..)

לא

אוהבת

אותו.

לא כמו שצריך בין בעל לאשה, בין שני חצאים.

לא כמו שטבעי בין בני זוג

אני לא מחפשת פיתרון של נסיכות דיסני

אני לא חיה בסרט של אביר על סוס לבן ועלמת חן שמחכה שיציל אותה מכל הבעיות שלה.

בהתחלה זה הציק לי נלחמתי לשנות את זה. הנעתי תהליכים מטורפים לא מתכוונת לפרט זה וגם זה כבר נושא אחר.

ואז העומס של הילדים שזה היה ממש צפוף *שבדיעבד הבנתי שנבע מהצורך שיהיה מישהו שאני מרגישה שאוהבת בלי תנאי גם עם כל הקושי שזה מביא..

ןאז מצאתי את עצמי חושבת.

אין פה זוגיות.

היב לנו נח לחיות אחד ליד השניה בלי להפריע.

כל אחד שתק על מה שמפריע לו באחר שיהיה שקט ושלום.

זו לא זוגיות. זו לא אהבה.

מהצד שלו כי הוא לא איש תקשורתי וורבלי, אפילו תקופה חששתי שעל גבול האוטיזם..

אחרי שנלחמתי שזה חשוב (היה צריך להסביר לו למה לשבת ולדבר סתם על נושא שהוא לא דברי תורה זה לא ביטול תורה, דוגמא כדי להבין את הסיטואציה) ואחרי שהוא למד איך, האיש ממש לא ידע.

רואה שזו לא הייתה הבעיה.גם כשיש שיח, הוא מעיק עליי. לא מחכה לזמן איכות איתו מכריחה את עצמי להיות בחברתו. יש לי עוד הרבה מה לפרט זה לא המקום.

מסכמת מה שאמרתי כבר מהתחלה.

לא אוהבת אותו, אהבה רומנטית של בני זוג...

בעמימות אז לא ככ הבנתי למה את מתכוונת

אני חושבת שבמקרה כזה המחשבות שלך על גירושין לא מופרכות בכלל.. נשמע מאוד קשה לחיות ככה. במיוחד שהוא חי בעולם אחר. והאמת במקומך לא חושבת שהייתי נלחמת. לא עם עצמך ולא מולו. את מבינה שיש פה משהו לא תקין, תמשיכי לבנות את עצמך עד שתבשיל ההחלטה מה לעשות.

רק טוב בעז"ה❤️

זה נוגד את כל מה שרני מאמינה בו.

זה ישבור אותו לגמרי.

זה ישבור את הבית ואת הילדים

מצד שני גם אם להשאיר את המצב ככה בסוף זה ייגמר רע.

אוף קיוותי שאני לא היחידה  ושאפשר לחיות ככה באיזשהי צורה.

תודה מאמוש❤️

את עומק השבר שלך?

עם כל הכבוד ללב שלו, אני חושבת שאת צריכה גם להתמקד במה שטוב לך.  להקריב את החיים הרגשיים שלך זה גם לא טוב. וגם את סובלת. וגם הלב שלך נשבר.

אם את מרגישה שאת יכולה לסחוב ככה - זה רק את יודעת. אבל להקריב את עצמך ככה, אני לא בטוחה שזה הלכתחילה.

אבל הדבר הראשון שהייתי עושה במקומך זה לשים את זה על השולחן אחרי שאת מבינה שזו אופציה ריאלית  

הוא יודע שיש פער בין הרגש למעשים שלי

בין מה שהייתי רוצה למה שקיים

יודע וזה כואב לו והוא משתדל לפרגן לי כמה שיותר מרחב ופתרונות..

גם הדואליות הזו לוקחת המון אנרגיות

את לא צריכה להיות מגעילה, אבל גם לא לשחק אותה מה שאת לא. 

פעם הייתי בכח עושה דברים.

היום אני מוצאת את האמצע, לא להרגיש שקרנית.

(רק תשברי פסקאות שיהיה נעים לקרוא אותך)

שאלה שעלתה לי ממה שכתבת: יש קשר בין המצב שלכם לבין המקום הרוחני שלו/ שלך? תיארת למשל את הקושי שלו (בעבר?) לדבר דיבורים רגילים כי זה "ביטול תורה", או את האמונה שאיתה הגעת לנישואים שאהבה תבוא מנתינה, או את הפער שאת מתארת בין המוח ללב.

נשמע שיש פה הרבה משקל של עולם רוח שממנו אתם באים ושממש משפיעה על ההתנהלות שלכם אחד לשני ולגישה לחיים.

מעלה שאלה- אולי מתוך אמונה במרכזיות של התורה הוא לא רואה מספיק ערך בקשר איתך? או שהוא לא רואה מספיק ערך בלטפל בחסימות נפשיות שיש לו שקשורות לקשר בניכם?

האם את אולי לא מספיק מוכנה לעמוד מול עצמך בכנות בשם האחיזות באמונות מסויימות?

וכן הלאה...

כותב בענווה ובזהירות.

שהכל ילך רק לטוב❤️

מועדים לשמחה.

מעלה פה כמה נקודות:

1. ביהדות יש עניין של משפיע ומקבל, כשבזוגיות האיש בעמדה משפיעה כלפי האישה, ונניח האישה והאיש הם משפיעים מול הילדים שלהם.

לעניות דעתי, עבור המשפיע, למשל איש כלפי אישתו, הורים כלפי ילדיהם, נתינה מולידה אהבה.

בזוגיות, עבור לא מעט נשים שנותנות בזוגיות ממקום שהוא ריק (אישה משולה ללבנה שמחזירה אור *אחרי* שהיא מקבלת את הארת החמה)

נתינה כזאת היא מרוקנת, היא סיזיפית, היא מולידה מרירות ותסכול. היא לא מדוייקת.

ומה שכן מוליד אהבה זו קבלה מהאיש, וקבלה של מה שאת רוצה לקבל (הרבה פעמים נשים לא ממש יודעות למה הן זקוקות, ומה הן רוצות בכלל, ואם הן יודעות הן מרגישות מוגזמית ולא ראויות <גם שישטוף="" כלים="" וגם="" שיהיו="" לגמרי="" נקיים="" וגם="" כיור="" נקי?="" אין="" סיכוי=""> ובמצב כזה לרוב גם נתינה שתהיה, לא תמלא ותשמח באמת.

ככל שאישה יוצרת כלי ויודעת מה היא רוצה ומה נכון לה, ומכוונת את בעלה להעניק לה את שהיא זקוקה לו (כמו בעולם ובאינטימיות הפיזית) גדול הסיכוי ששניהם יתמלאו בשמחה ובסיפוק. כי בסופו של דבר גם האיש כשהוא מרגיש שהוא הצליח להעניק לאשתי ולהיות משמעותי ומשמח עבורה מגיע לשמחה שלו).

ולכן, אם את לא במקום הזה של קבלה שמולידה אהבה, ועוד יותר של קבלה מדוייקת, מתוך אמונה שה' שם אתכם יחד והוא יכול להעניק לך את מה שאת זקוקה, ממליצה לנסות את הכיוון.

[מסייגת את דברי בכך שזו קריאת כיוון רעיונית וכללית, כדי להוריד את הדברים למעשים מכוונים בפועל צריך בדרך כלל הדרכה והכוונה]

2. לגבי טיפול. גם אישי וגם זוגי, טיפול טוב אמור לפתוח לך שערים אלייך. להבין מה בעומק גרם לך להתפשר או לוותר על משהו עמוק כל כך שאת זקוקה לו, מה את מחפשת, ומה את מנסה לרפא.

בסופו של דבר באופן לא מודע אנחנו שוב ושוב משחזרים בחיים שלנו בלבושים שונים את אותם מקומות שאני זקוקים בהם לריפוי:

אהבה לא מושגת, ויתור עצמי, מקום שבו דרסו אותנו, ריצוי, מקום שבו אנחנו לא מצליחות לקבל את צרכינו ועוד ועוד.

בטיפול או בעבודת עומק טובה תגלי עולם שלם ומלא ומרתק שמתקיים בתוכך, ויאפשר לך להבין וללמוד דברים חדשים.

לבדוק שוב אלו פחדים ואמונות כרגע מנהלים אותך, והאם הם באמת נכונים עבורך.

להרשות לעצמך להרגיש באמת את הכאב והבדידות, להיות אישה, נוכחת ומרגישה בחייך, ולא בחיים חיצוניים של השרדות תמידית.

ולכן אם את כבר בטיפול ממליצה להתמסר למסע הזה ולראות לאן תגיעי, מה תביני על עצמך, ומה תבחרי...

כנל גם בטיפול זוגי יכולים להתגלות דברים מרתקים.

3. אני מאמינה שמזווגין לו לאדם לפי מעשיו, וממש כמו שאמרת בחרת דווקא באיש הזה כי יש דרך שאת (וכמובן גם הוא) יכולים וצריכים לעבור בדיוק זה עם זו.

ובמקום שבו יש לו בליטה או חסרון, יש לך מקום שצריך בדיוק אותם כדי לצמוח וכן להיפך.

ולכן, העבודה האמיתית שה' מבקש מאיתך היא לעשות עבודת עומק ולהבין מה קורה שם בתוכך שהביא אותך למצב הזה, ומה הריפוי שאת מבקשת בתוכך.

בהמשך לזה וגם לסעיף 1 יש גם דינמיקה זוגית בין איש לאישה שהיא מבריאה ומקדמת ויש להיפך. כי המנגנון עובד כך שמה שלא בתהליך של צמיחה בתהליך של תסיסה, ושל הפעלת המקומות הכאובים עד שיבשילו להתרפא.

4. תפילות. לה' שיפתח את עינייך ואת ליבך, שיעזור לך להבין מה הוא רוצה, להגיע לשליחים נכונים ולעשות את הדבר הנכון, בטוב בחסד וברחמים בלי דרכים קשות ועקלקלות שאנחנו לעיתים בוחרים בהן...

גם מול השי"ת תרשי לעצמך לבקש הכל לפרטי פרטים, טוב וחסד לילדייך, ויציבות ושלום ואהבה לעצמך וכו. כך מכינים כלים לשפע שהוא מרעיף בחסד אין קץ.

זאת המציאות

השאלה אם את רוצה להישאר כך לעולם?

תשאלי את עצמך אם את סובלת והאם לא עדיף לבד?

איך היית מייעצת לחברה או לבת שלך אם היתה במציאות כזאת?

את גם לא יכולה לחזות את העתיד, יכול להיות שבסוף הוא יתגרש ממך (בעיקר לאור המציאות שאת מתארת, מה את חושבת שהוא לא מרגיש בזה?).. ואז איך תרגישי? תאמרי חבל שלא התגרשתי קודם??

אלו שאלו קשות אבל זאת המציאות.

זה בדיוק מה שקרה לי, אופציית הגירושין לא היתה על השולחן, וקיוויתי שיקרה נס או שהיא תשתנה.. וכל יום אני מצטער על זה שלא התגרשתי קודם

חג שמח 

אני עדיין לא בשלה לחשוב על גירושין כאופציה היחידה מהסיבה הפשוטה שאני מרגישה שעוד לא מיציתי את הטיפול בעצמי.

בחרתי בו ממקום מסויים בגלל התנהלות מסויימת שהובילה אותי לשם. זו הייתה בחירה שלי בגלל דפוסי התנהגות.

אני כן מבטיחה לעצמי, שלא אבזבז את חיי במקום שעושה לי רע, בתנאי אחד, רק אחרי שהרגשתי שמיציתי את כל האפשרויות שאני יכולה לפעול, וכל הדרכים סתומות.

אם צריך להתגרש אעשה את זה אך ורק בתנאי שאדע בוודאות שלהישאר יחד רק מזיק יותר. אני לא שם עכשיו.

ספציפית לשאלה האם הוא לא מרגיש- לא, בוודאות. זו הברכה והקללה גם יחד.

כשיושב חומר נפץ - תמיד עדיף לפוצץ אותו בצורה מבוקרת ולא לחכות שהוא יתפוצץ. לא יודע עם כרגע, אבל כחלק מהתהליך, כדאי באיזשהו שלב לשתף אותו במידת מה. לצמצם את הפער - אולי דווקא שיתוף כזה יעזור לך למצוא מקום.

איך הוא יכול לשפר משהו ולהשתנות כשהוא בכלל לא מודע למצב?

נשמע שאת מגוננת עליו ופוחדת שיפגע כמעט כמו על ילד.

אם אתם בכלל לא באותה רמה, של אדם בוגר מול אדם בוגר ויותר ברמת דאגה ויחס של הורה וילד, איך יהיה מקום בכלל לאהבה רומנטית?

הוא אדם בוגר וגדול שיכול וצריך להתמודד עם מרוכבות, בן זוג בשונה מילד עומד לצד בן הזוג בטוב, ברוע ובמכוער.

ברור שאין צורך לפגוע ולהגיד "אני לא אוהבת ומעולם לא אהבתי".

לבחור מילים נכון, לשתף שקשה לך ואת לא מצליחה לאהוב ולהרגיש אהובה, וחסרה לך אהבה זוגית אולי כדאי בלווי של מטפלת.

לא צריך להגיע ישר למסקנות של גירושין אבל בלי מודעות לבעיה איך יהיה שינוי?

אולי הוא כן יכול מצידו לעשות משהו לשפר את המצב, ואולי ההסתרה מונעת את זה.

וכאן אני מנסה שניה לערער על התפיסה הזאת - מה אם תוותרי על הרעיון הזה? כלומר, תחליטי שאת איתו כי הוא *שותף* מעולה לחיים, ואבא מקסים לילדים שלכם. מישהו שאת מעריכה דברים בו וחושבת שהוא מיטיב עם הבית. מישהו שאין הכרח לאהוב, בטח לא אהבה רומנטית. קצת כמו שאפשר ממש לשמוח במורה שיש לך גם אם את לא אוהבת אותה, אלא רק מעריכה את מה שיש לה להגיד ואת האופן בו היא מלמדת.

ולגבי אהבה? כתבת שאת ב"ה יודעת לאהוב. אהבה אפשר (וכדאי) למצוא במקומות אחרים - מול הילדים, מול המשפחה, מול החברות…

(אני עשיתי משהו דומה עם האיש, אבל אכן בנושא אחר לגמרי…)

אני יודעת שמה שאני אומרת פה נשמע הזוי ומנותק, ויכול להיות שזה באמת הזוי ומנותק. אבל ממה שאני קוראת אותך, אני חושבת שיכול להיות שהרבה ממה שמקשה עליך זה העניין של "זה לא אמור להיות ככה". אולי פחות מהעניין של "אני כמהה לאהבה זוגית". יש מצב שאני מחרטטת פה ברמות. תקחי מה שמתאים לך ומדבר אלייך.

וכמובן יש את האופציה להתגרש. אבל כפי שאמרו מעליי - קודם כל כדאי שתכניסי את האופציה ללקסיקון כדי שתרגישי שיש לך בחירה פה. וגם- לא חושבת שכדאי להתגרש כי אולי יהיה טוב יותר בחוץ. חושבת שאם מתגרשים זה בגלל שהמצב כרגע פשוט על הפנים וכמעט כל דבר עדיף על המצב הנוכחי. 

הלב צמא לזה.

ובור שאין בו מים יש בו נחשים.

הצורל באהבה רומנטית נוכח וחסר.

אבל זו אכן גישה שחשוב לנסות.

טנקיו אחות❤️

קוראת את השרשור ומוצאת את עצמי מרחמת על בעלך.שכלכך אוהב אותך ומעריך אותך.ומוכן לעשות הכל בשבילך.אדם מתוק.כך אמרת עליו.ושתדעי ממה שאני רואה סביבי שלא פשוט בכלל למצוא אהבה חדשה.ולהכניס גבר זר לבית עם הילדים שלך.יש גם בחיים כאלה, במידה ומצאת אהבה, הרבה כאב.יכול לקחת שנים ארוכות, אם בכלל.ותחשבי שאם היית יודעת שלא תמצאי אהבה חדשה.ותשארי לבד.גם אז היית מתגרשת?

לפי דעתי להתגרש זה רק כי אין שום דרך לסבול את מה שקורה עכשיו.

וממש לא כי מקווים לממוא בחוץ משהו יותר טוב

אל תרחמי עליו יקרה, הוא מאושק בחלקו, ואני לר מפלצת, למרות שזה אולי נשמע ככה..

כי אינטימיות אצל אישה מתחילה מהרגש. וכשאת מרגישה כמו פרח בתוך עולם ריק וקפוא- איך תיפתחי אליו לאינטימיות כלשהי?

ושם אי אפשר לשקר...

את האמת שאת נמצאת במצב מסוכן,  כי את עלולה להימשך לגבר שכן יתן לך את הצורך הזה.

כמה אפשר לחיות עם ולהרגיש בלי?

חושבת שאת.צריכה עצה עם מישהו שאת מעריכה מאוד וסומכת עליו מאוד

כל כך הרבה שאלות באמונה

כל כך הרבה תהיות על מי אני ומה אני

מה אני עושה בכלל, ואם יש לי מושג מהחיים האלה...

כל הזמן מלחמה בין רגש ושכל

בין הראש ללב

כל המחשבות הנכונות והצודקות

ומהצד השני מה שהלב מרגיש ורוצה.

כמה זמן אשה אחת יכולה לשאת בתוכה מלחמות?

עם כל זה. רגישה כל כל קטנה שבכלל מתלוננת על משהו...

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב