כיסוי ביטוחי מובנה-  קרן הפנסיה כוללת כיסויים ביטוחיים למקרי נכות ופטירה, המספקים ביטחון כלכלי לחוסך ולבני משפחתו.

(אובדן כושר עבודה, קצבה לשארים אחרי פטירת החוסך)

הבטחת תשואה על ידי המדינה- המדינה מבטיחה תשואה של 30% מהכספים המושקעים בקרן, בנוסף להשקעה בשוק ההון.

משיכה כקצבה חודשית- בגיל הפרישה, המשיכה היא כקצבה חודשית, המבטיחה הכנסה קבועה להמשך החיים, ולכל החיים.

כולל לבן/בת הזוג לכל חייהם אחרי פטירת בעל/ת הפוליסה.

רווק, יכול לוותר על המרכיב של ביטוח שארים בפנסיה - וכך יותר כספים ילכו להגדלת החיסכון הפנסיוני שלו.  

ביטוח שאירים במסגרת הביטוח הפנסיוני

הבטחת תשואה על ידי המדינה- המדינה מבטיחה תשואה של 30% מהכספים המושקעים בקרן, בנוסף להשקעה בשוק ההון.

זה לא מדויק.

המדינה מבטיחה שעל 30% מהכספים בקרן תקבל תשואה שנתית של 5% ריאלי (כלומר 5% + הצמדה למדד), אבל אותם 30% לא מושקעים בשום צורה במקום אחר, כלומר זה במקום השקעה בשוק ההון ולא בנוסף.

במילים אחרות:

נניח בחרת במסלול מחקה SP500.

אז 70% מהקרן שלך תקבל תשואה לפי SP500 (בתוספת הפרשי שער כמובן),

ו-30% מהקרן שלך תקבל תשואה של 5% + הצמדה.

האם זה טוב?

תלוי, בשנה שבה sp500 הפסידה זה טוב, בשנה שבה sp500 עולה ב-10% (או יותר) זה לא טוב.

וכמובן התשואה היא לא של 30%... אף גוף ואף מדינה לא יכולים להבטיח תשואה של 30%...

לסיכום, 

המדינה לא מבטיחה תשואה של 30%, אלא מבטיחה תשואה של 5% ריאלי על 30% מהסכום.
שזה כמובן דבר שונה לחלוטין.

כאשר לפעמים אותה השורה ממש היא גם יתרון וגם חסרון, תלוי בנקודת המבט.

למשל:

תשואה מובטחת של 5% ריאלי על 30% מהקרן - יש בזה יתרון כי חלק מהכסף תמיד מרוויח, אבל גם חיסרון כי אולי בשוק ההון אותם 30% היו מרוויחים יותר מ-5%.

קצבה קבועה עד יום מותך אפילו אם זה יהיה בגיל 200, כלומר הכסף מבחינתך "אף פעם לא נגמר", אבל זה גם חיסרון כי מי שמת שנה אחרי היציאה לפנסיה, בהרבה מקרים כל הכסף שהוא חסך "הולך לאיבוד" ולא מגיע ליורשים שלו (אלא החברה שמנהלת את הכסף משתמשת בזה בשביל לשלם לאותם אנשים שחיים עד גיל 200 - זה עיקרון הערבות ההדדית של קרנות הפנסיה, לפיו מי שמת מוקדם מממן את מי שמת מאוחר).

עם זאת יש דברים שהם יתרון באופן מובהק, כמו למשל הכיסוי הביטוחי ש-פ.א. דיבר עליו, שהוא כיסוי ביטוחי מאוד מאוד זול שלא תוכלי לקבל בשום מקום אחר תמורת אותה הפרמיה.

ויש גם דברים שהם חסרון מובהק, כמו שעל קצבת פנסיה צריך לשלם מס הכנסה לעומת קרן השתלמות שפטורה ממס אפילו אם נצברו שם מאות מיליוני ש"ח.

(אני לא מדבר על מיסוי בעת ההפקדה לקרן, שם יש פטור עד תקרה מסוימת גם לקרן השתלמות וגם לקרן פנסיה, אלא על פטור בעת משיכת הכספים).

וזה על קצה המזלג, יש עוד הרבה פרטים.

בגדול לדעתי הכי טוב לעשות את מה שכולם עושים - להפקיד לכל אחד מהם את המקסימום שאפשר בהתאם לשכר. ליהנות גם מהיציבות והביטחון של קרן פנסיה (עם ביטוחים זולים וערבות הדדית למקרה של אריכות ימים), וגם מהגמישות והפטור ממס של קרן השתלמות. כאמור בהתחלה לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות, ולכן עדיף לשלב.

דבר נוסף, זה חובה בניגוד לקרן השתלמות, מדינת ישראל מחייבת את אזרחיה לדאוג לעצמם ולא להיות אידיוטים גמורים כדי שלא תצטרך לדאוג לרווחה שלהם בגיל פרישה.

ויש מס הכנסה במשיכה כקצבה,

ויש מס של 35% אם מושכים לפני הזמן,

אז מה היתרון?

אני חושב שאם רוצים להפקיד עצמאית, יש כלים מתאימים יותר.

ככה לא תיקח לפני הזמן.

ככה ישאר לך לפנסיה, זה הרעיון.

למה שבנאדם יעשה את זה לעצמו?

ובכל מקרה, התעלמת מזה שגם אם לא אמשוך לפני הזמן, אשלם מס הכנסה כאשר אקבל את הכסף כקצבה

זו בעיה עולמית שמנסים לפתור בכל מיני טריקים ושטיקים אבל בשורה התחתונה, רוב האנושות לא תצליח לחסוך סכום שיספיק לחיות בסטנדרט החיים שאליהם התרגללו האנשים.

בפועל כנראה שרוב האנשים לא יפרשו עד שיהיו סיעודיים, או לא יפרשו לעולם, רוב האנשים פשוט יורידו הילוך בעבודה.

תהיה דרישה כנראה להעלות מיסים לרפד את הביטוח הלאומי ואת קצבאות הזיקנה, נצטרך גם להעלות את גיל הפרישה.

כנראה שגם הטכנולוגיה והרפואה תעזור אבל כרגע הם בעיקר מאריכים את שנות העבודה שזה יוצר דווקא בעיה לעניין זה.

יש עוד דרכים כמו חוק קופות פנסיה ברירת מחדל שעובד חצי כח, עוד פתרון יקר במיוחד הוא משכנתא הפוכה, עדיין עצם זה שאפשר למשוך מקרן הפנסיה בכלל, ופיצויי פיטורין בפרט זה מצב נורא בעייתי.

עצמאים אגב חייבים לדאוג לעצמם ולהפקיד עצמאית, אמנם איש לא אוכף את זה כרגע אבל אם הם לא יעשו זאת הם יהיו נטל על הציבור או יעבדו עד שיהיו סיעודיים ואז יהיו נטל על הציבור.

ישראל היא עוד מדינה שהמצב בטטה הזה יחסית פוגע בה פחות כי ישראל היא מדינה מערבית שיש לה הרבה ילדים שיכולים לתמוך במיסיהם (זאת מתוך הנחה שהילדים יעבדו בכלל) אבל גם כאן, הרבה מהילדים מתחילים לעבוד הרבה יותר מאוחר מהוריהם, ועל כן תקופת העבודה שלהם מתקצרת ואין מספיק זמן לצבירת ריבית דריבית בפנסיה, מה גם שמחליפים מקומות עבודה הרבה יותר מהוריהם וגם חופשות לידה רבות ולפעמים משיכת כספי פיטורין רבים מהפנסיה כל זאת ועוד גורם שלאנשים לא יהיה די כסף לפרישה אף פעם.

מעבר לזה אין מודעות מספקת לדמי ניהול ולמסלולים מומלצים לצעירים (סנופי/מנייתי) והרבה מהיושבים כאן נמצאים בברירת המחדל "מסלול כללי" שאומר שיהיה להם קצת יותר מחצי ממה שהיה יכול להיות להם לו היו בוחרים במסלול עם סיכון גבוה בשנות העשרים שלהם.

כך או אחרת זו בעיה עולמית בכל מדינות המערב, מה נצטרך לעשות כשנרצה לפרוש, רובינו נג'נגל בין כל האפשרויות, חלק רק יורידו הילוך, חלק ידרשו להצביע למפלגות סוציאליסטיות שיעלו את דמי הביטוח הלאומי וקצבאות הזיקנה, חלק יחיו מהירושה שתיפול עליהם מהשמיים,חלק יגורו אצל ילדיהם וייתלו בהם כלכלית, חלק גם ימשכנו את הדירה שלהם במשכנתא הפוכה.

זו בעיה עולמית אגב צרפת עכשיו בכותרות כאשר החוב הלאומי שלהם דורש העלאת מיסים ופגיעה ברווחה ובפנסיות שלהם וזה גורם לממשלה החמישית שלהם ליפול אחרי 26 ימים ובלגן, צרפת לא לבד, כל המערב בכיוון הזה, למיטב ידיעתי לאף אחד אין פתרון לבעיית הפנסייה העולמית המתקרבת.

האחרון שניסה לפתור חלק מהבעיה הזו בישראל הוא אורי אורבך המנוח השר לענייני אזרחים ותיקים לשעבר, משרד שדווקא חבל שנסגר, הבעיה בישראל כאמור לא אקוטית כמו ברוב אירופה וארה"ב כי לנו יש ילדים ש(אולי) ישלמו מיסים כאשר נפרוש מה שאין להם אבל הבעיה בעודה עומדת והיא מתקרבת, היא תהיה משמעותית יותר כאשר אנחנו נגיע לגיל פרישה אם לא יימצא פיתרון.

אז מה הכי טוב? לדאוג לעצמך שתהיה לך קופה גדולה ושמנה לנוח עליה כשתתעייף, לדאוג להפקיד עצמאית ולתכנן פרישה עם איש מקצוע.

וזה למה עדיף להפקיד לפנסיה עצמאית.

כמובן אם אתה מעדיף לחדש את הרכב אחרי 6 שנים מאשר לדאוג לזה שהילדים שלך יצטרכו לפרנס אותך אז זו העדפה שלך אז עדיף כנראה קרן השתלמות או חשבון מסחר אפילו.

שים לב, אני מתערב שאם תשאל את רוב באי הפורום הזה כמה כסף יש להם בפנסיה וכמה הם צפויים לקבל בפרישה הם לא ידעו, לא זו בלבד יש פה כנראה אנשים שאפילו לא יודעים באיזה חברה הקרן שלהם נמצאת והאם הם חוסכים בקרן פנסיה, ביטוח מנהלים, או קופת גמל ומה ההבדל ביניהם, שלא לדבר על דמי ניהול ומסלול השקעה שזה בכלל...

מלבד הבעיה האקוטית של צמצום הילודה בעולם המערבי - בצרפת יוצאים לפנסיה בגיל 60 עד 62. תלוי מגזר.  

וכל ניסיונות הממשלות בצרפת בשנים האחרונות להעלות את גיל הפרישה נכשלו מול האיגודים המקצועיים 

אלא לדאוג לבעיות של @פשוט אני...

ובשביל לדאוג לעצמי, אין סיכוי שאכניס כסף במודע למסלול שבו אני דופק את עצמי בכל מקרה: אם אמשוך מוקדם אשלם 35% מס, אם אמשוך בזמן אז אשלם מס הכנסה.

בדיוק בשביל זה יש כלים אחרים, כמו קרן השתלמות ואם הגעת לתקרה אז קופת גמל להשקעה.

בשני הכלים האלה אין מס על משיכה, בקרן השתלמות זה לאחר 6 שנים ובקופ''ג זה מגיל 60 במשיכה כקצבה.

אני לא צריך שמישהו יחזיק לי את היד בכוח וימנע ממני להשתמש בכסף שלי, אני ילד גדול עם ראש על הכתפיים ורק אני אחליט אם ומתי להשתמש בכסף שלי.

אתה דואג לעצמך, יהיה לך כסף לפנסיה ולאחרים לא, תוכל לצאת לפנסיה ואחרים לא, תוכל להשאר באותה רמת חיים ואחרים לא, תוכל לא להתעלק על חשבון הילדים שלך ואחרים לא, תוכל להוריש את הבית שלך לילדיך ואחרים לא, איך בכל זה אתה דופק את עצמך עדיין לא הבנתי.

אבל כרצונך, אתה לא רוצה את כל הטוב הזה אז שיבושם לך.

אתה הרי רוצה נזילות כי אתה לא דואג למה שיקרה לך בגיל פרישה ואתה רוצה להוציא את הכסף לפני בלי שיחזיקו לך את היד, פה לדעתי אתה טועה ומה שהמדינה מחייבת הוא לא מספיק בפועל בשביל הדור שלנו עם הפנסיה הצוברת, לא נספיק לצבור מספיק לפרישה שאנחנו מדמיינים אם לא יחזיקו לנו את היד מאוד מאוד חזק.

אתה ילד גדול, אתה מודע לכמה יהיה לך בפנסיה? כמה תקבל כקיצבה? אל תשכח להוריד חצי מזה בגלל האינפלציה, זה רמת החיים שאתה רוצה? אני רוצה לחיות ממש טוב כשאתעייף ולכן אני משקיע בפנסיה בכל הכח.

החלטות פיננסיות.

לא עבורי ולא עבור אחרים.

לכן תמיד אבחר במסלול שבו המיסוי הוא הנמוך ביותר, יועץ השקעות שימליץ לך להשקיע בכוונה במקום עם מיסוי גבוה צריך להיות מפוטר.

והכי חשוב:

אם אתה רוצה לחיות ממש טוב כשתתעייף, למה להשקיע בפנסיה ולא בכלי עם פטור מלא ממס?

למה להתנדב לשלם מס?

אני הרי לא אמרתי בשום מקום לא לחסוך לעתיד, רק אמרתי לא לחסוך בכלי שבו המדינה נוגסת בחיסכון, בשעה שיש אלטרנטיבות.

אתה חושב שהמקסימום שהמדינה תפקיד לך כשכיר יספיק לך אני יודע שזה לא יספיק לי לכן אני דואג לעצמי.

אין מיסוי גבוה אם תדע לפרוש לפי התכנון שלך, למעשה אין מיסוי בכלל אם תחליט לקבל קצבה עד גובה מסוים ואתה יכול לבחור בזה, 0 מס הכנסה וישאר לך מה להוריש.

אני לא מבין מה הקשר להתנדב לשלם מס? אני מתכוון לשלם 0 מס בפנסיה ולעשות את זה עם מתכנן פיננסי, אני לא מבים איך הגעת למסקנה שאשלם יותר מס ממך? אני פשוט תהיה לי האופציה לפרוש בניגוד לאחרים, זה הכול.

המדינה לא נוגעת לך בפנסיה אם תדע לעשות את זה חכם, המדינה פשוט שומרת עליך שזה לא יהיה נזיל, זה הכל וזה הסוד.

כיום כדי להתחיל לשלם מס הכנסה על קצבת פנסיה אתה צריך שהקצבה שלך תהיה בגובה 8480 שקל, שזה די הרבה, צריך כמה מליונים טובים בצוברת בשביל זה אבל הקטע שאתה יכול לבחור מה יהיה גובה הקצבה שלך וכמה לחלק וכך אתה יכול לקבוע אם תשלם מס בכלל, אני מאמין שעד שאפרוש זה יעלה הסכום הזה גם בפרישה שלי וגם של אשתי ואם תשאר פנסיה צוברת כשאמות זה יעבור לשארים וכך בדיוק יהיה לי אפס עגול של מס.

אם תרצה להפגש ללבן את העניין אסביר לך בפשטות זה לא כזה מסובך ואני לא מבין איך הגעת לטעון נגדי טענות נגד מה שלא טענתי מעולם.

אגיב לטענות האחרונות שלך:

אתה חושב שהמקסימום שהמדינה תפקיד לך כשכיר יספיק לך -

המדינה לא מפקידה לי כלום. ובכל מקרה כתבתי שאני בעד לחסוך יותר ממה שהחוק מחייב, פשוט לא דרך הפנסיה אלא דרך כלים אחרים משתלמים יותר.

אין מיסוי גבוה אם תדע לפרוש לפי התכנון שלך, למעשה אין מיסוי בכלל אם תחליט לקבל קצבה עד גובה מסוים ואתה יכול לבחור בזה, 0 מס הכנסה וישאר לך מה להוריש -

אתה בעצמך כתבת בהמשך שיש מס אם הקצבה גבוהה יותר מכ-8.5 אלף ש''ח. זה בכלל לא הרבה, למה שאני אתנדב להגדיל את הקצבה שלי אם כבר עברתי את רף המס? למה שאחיה ממשכורת של 7 אלף בחודש רק בשביל להוריש לילדים שלי יותר?

במקום זה אפשר להפקיד לקופת גמל להשקעה, למשוך כקצבה עם פטור מלא ממס רווחי הון וממס הכנסה, בלי שצריך לצמצם את הקצבה רק בשביל להתחמק ממס. מושכים כל חודש כמה שיש וכמה שאפשר, אין מס, אם לא השתמשת בכסף שמשכת אז ממילא הוא יעבור ליורשים בלי מס.

המדינה פשוט שומרת עליך שזה לא יהיה נזיל -

אני לא רוצה שהמדינה תשמור עלי (מלבד בהיבט הבטחוני וכיוצ''ב), בטח לא על ידי מיסוי דרקוני של 35%.

אני לא בונה שהמדינה תפקיד לי שקל, אני מפקיד לעצמי, יחד עם זאת אני *משער* בסבירות גבוהה שתקציבי הביטוח הלאומי וקצבאו. הזיקנה יגדלו כי לאנשים לא יהיה כסף לפרישה ויהיה לחץ על הממשלה לעשות את זה, אני לא חושב שזה מה שנכון לעשות אבל אני משער שזה מה שיקרה כי הילדים של אנשים שלא חסכו מספיק יקרסו תחת הנטל כפי שכבר קורה במדינות מסויימות.

כדי להגיג למס הכנסה על הפנסיה זה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר ממה שיש לחוסך הממוצע, אנשים בקושי מגיעים למליון, מליון וחצי שקל, רוב החוסכים לא יגיעו לקצבה של 8480 שקל (ושוב אני מעריך שהמספר הזה עוד יעלה מאוד עד שאני אפרוש) למעשה כבר עכשיו אנשים לא יכולים לפרוש כי אין להם די בפנסיה בשביל זה והם נאלצים לג'נגל.

קופת גמל להשקעה יש לה שתי מגרעות:

1. היא יקרה בדמי ניהול

2. היא נזילה מידי

מה שאין כן בקרנות הפנסיה.

יתר על כן, יש יתרון נוסף בקרן פנסיה שלא דיברתי עליו הוא המרכיב הביטוחי, קרן פנסיה מספקת את הביטוח הזול ביותר שקיים בשוק הישראלי בפער, אני כמשקיע עצמאית בקרן פנסיה חודשית אם מחר אני מאבד את כושר העבודה שלי חלילה אני מתחיל לקבל 60 אלף שקל חודשית, אם הייתי עושה את ביטוח אובדן כושר עבודה רגיל בסכום הזה זה היה עולה לי הון תועפות אם בכלל היו מאשרים לי את זה.

המדינה לא שומרת עלי שזה לא יהיה נזיל, אני בחרתי להשקיע כך, אני בחרתי לקשור את ידיי כדי לא לעשות שטויות כדי שלא אתפתה לקנות אוטו חדש, כדי שלא אצא לחופשה ובכללי שאפנה את הכסף לדבר החשוב באמת- לא להיות תלוי בילדים שלי לעת זיקנה, זה לא המדינה שמחיּיבת אותי להשקיע אלפי שקלים בחודש בקרן הפנסיה שלי, המדינה מחייבת אותי הרבה פחות ולא מספיק, מי שדואג לי זה אני בעצמי ולא המדינה, אני בוחר לקשור את ידיי בדיוק כמו שיש לי נטספארק, אותו רעיון.

שרוב החוסכים לא יגיעו לקצבה של 8480 שקל?

זה שהיום יש אנשים שאין להם מספיק כסף לפרוש לא מעיד על כלום, כי החובה להפריש לפנסיה התחילה רק ב 2008

בוא נניח אדם ממוצע.

מקבל משכורת קבועה של 10k כל חייו עובד שכיר

מפריש לפנסיה לפי חוק

הפרשה שלו+מעסיק+ פיצוי פיטורין

מביא אותך לסביב הפקדה חודשית של 2000 שח חודשי

התחיל לעבוד רק בגיל 30

עבד 37 שנים עד הפנסיה (בהנחה וגיל הפנסיה לא יגדל)

קרן הפנסיה היתה סולדית. הצליחה להשיג רק 5% תשואה שנתית ממוצעת (עם ד.נ של 0.2)

יוצא סביב 2.4 מיליון שח ערב פרישה לפנסיה.

נגיד ותוחלת החיים הוא 87 שנים

2.4 מיליון לחלק ל18 שנים

יוצא כ11 אלף

אם תעשה את החישוב הזה על מישהו שעבד ב6500 כל חייו אבל התחיל לעבוד בגיל 23 יצא לך סכום דומה

אנשים לא מגיעים לגיל פרישה אפילו עם מליון אחד, 

גם אנשים שהתחילו לחסוך בפנסית חובה מ2008 והיום בערך בני 40 אז הם בסביבות 200 אלף.

אפילו אם הרוויח מינימום.

כמו שכבר נכתב על ידי @ברגוע, בעבר לא הייתה חובה להפריש לפנסיה ולכן מה שאתה כותב עליו כבר לא רלוונטי...

בדור שלנו כולם מפרישים כבר מגיל צעיר.

ואם הם בני 40 אז יש להם עוד 27 שנים להפריש.

אדם שמרוויח למשל 20 אלף ש''ח, אבל מפקיד לפנסיה פי 4 ממה שהחוק דורש (כך שבסוף הוא מפריש כמו אדם שמרוויח 80 אלף), עדיין יקבל קצבת אובדן כושר עבודה בסך 15 אלף ש''ח בלבד.

אתה יכול לראות בדוח הרבעוני של קרן הפנסיה שלך מה הסכום החודשי במקרה של אובדן כושר עבודה.

הדרך היחידה להגדיל את הכיסוי לאובדן כושר עבודה, היא להפריש לפנסיה עבור הכנסות שאינן חייבות בהפרשה לפנסיה, כמו למשל החזר נסיעות או אחזקת רכב או דמי ההבראה שהמעסיק משלם לך, ולא מפריש לך עבורן לפנסיה.

לא הסכום של הביטוח, כי הסכום של הביטוח תלוי בשכר הקובע ולא ביתרת החיסכון.

ואם מופיע באתר שלהם אחרת, זה כי ההפקדות שלך מבלבלות את המחשבון האוטומטי שלהם והם לא יודעים מה השכר האמיתי שלך.

אם חלילה חלילה יבוא יום והם יצטרכו לשלם לך אובדן כושר עבודה, הם כבר יעשו את הבדיקות שלהם ויראו מה השכר האמיתי שלך, וישלמו 75% בלבד. שקל לא יותר.

בשרשור הזה. שימושי מאוד.

למשל, לא עדיף לעשות ביטוח תאנות אישיות בנוסף  כדי להגדיל את ההכנסה במקרה של חלילה אכע? יש ביטוח נוסף שאתה מכיר שיכסה אכע במקרה של חולי או שיש הגבלה על מספר הביטוחים שניתן לעשות במקרה הזה?

התשובה הקצרה: כן, אפשר, אבל יש מגבלות והיגיון מאחורי זה.

הנה פירוט ברור:

🧾 1. אפשר לעשות כמה פוליסות פרטיות

באופן עקרוני, אתה יכול לרכוש כמה ביטוחים פרטיים לנכות ואובדן כושר עבודה — מחברות שונות או אפילו מאותה חברה. אין חוק שמונע זאת.

אבל…

⚖️ 2. סכום הפיצוי הכולל מוגבל

מטרת ביטוח אובדן כושר עבודה היא לפצות על הכנסה שאבדה, לא לייצר רווח. לכן, אם יש כמה פוליסות, לא תקבל פיצוי מלא מכל אחת במצטבר אם הסכום הכולל עובר את ההכנסה שלך לפני הפגיעה.

בדרך כלל חברות הביטוח מגבילות את הפיצוי ל־עד 75% מההכנסה החודשית (לפעמים פחות).

לכן אם תרצה כמה פוליסות, הן יתחשבו זו בזו בעת תביעה.

🧍‍♂️ 3. ביטוח נכות (חד־פעמי) – זה שונה

אם מדובר ב־ביטוח נכות מתאונה או מחלה (שמעניק פיצוי חד־פעמי לפי אחוזי נכות), אז כן — אפשר להחזיק כמה כאלה ולקבל מכל אחת פיצוי מלא, בלי תלות בפוליסות אחרות.

הסיבה: כאן זה לא פיצוי על אובדן הכנסה אלא תגמול על נזק גופני.

🏦 4. ביטוחים קיימים שצריך לקחת בחשבון

לפני שמוסיפים ביטוחים פרטיים, כדאי לבדוק:

•האם יש כבר כיסוי דרך קרן הפנסיה (כוללת רכיב לאובדן כושר עבודה).

•האם יש ביטוח דרך המעסיק או ביטוח קולקטיבי.

•האם יש ביטוח לאומי (קצבת נכות) — לא קשור לביטוחים פרטיים, אבל חשוב להבין את התמונה הכוללת.

✅ לסיכום

•אובדן כושר עבודה – אפשר כמה פוליסות, אבל הפיצוי הכולל מוגבל להכנסה.

•נכות מתאונה / מחלה (חד-פעמי) – אפשר כמה, וכל אחת משלמת במלואה.

•חשוב לתאם מול סוכן ביטוח או יועץ אובייקטיבי כדי להימנע מתשלום כפול על כיסויים חופפים.

בכל מקרה אכע מוגבל ל75 אחוז מהשכר אלא אם עושים ביטוח אחר

האמת שאצלנו בעבודה יש ביטוח קולקטיבי שלא הצטרפתי אליו ומתלבטת אם כן. צריכה לקרוא את הפוליסה האמת

אין הגבלה חוקית על כמה קרנות

פעילות מחזיקים וכמה אפשר להפקיד לקרן השתלמות, אבל על הסכומים שמעבר לתקרה:

•לא תקבלי ניכוי או זיכוי ממס (אם עצמאי).

•לא תקבלי פטור ממס רווח הון על הרווחים שנצברו מעל התקרה.

כלומר, מותר להפקיד יותר, אבל זה כבר לא משתלם מבחינת מס

השאירים הזכאים לקבלת הכסף (פנסיית שארים) במקרה שהמבוטח בקרן פנסיה הלך לעולמו:

- בן/בת זוג של המבוטח וילדיו שהם בני פחות מ-21.

- הוריו של המבוטח (רק אם המבוטח רווק ללא ילדים).

סכומי הקצבה משתנים בהתאם לשיעור הכיסוי הביטוחי שנבחר, המשכורת הקובעת של הנפטר ומספר השאירים הזכאים

- רווק שאין לו בן זוג ואין לו ילדים רשאי לוותר על ביטוח שאירים ולהגדיל את גובה החיסכון ואת גובה קצבת הפנסיה שתשולם לו לאחר הפרישה לגמלאות)  כפי שהבאתי לעיל בתגובה קודמת. 

יש אפשריות שונות, לפי התקנון של קרן הפנסיה בה העובד מבוטח. 

כשאדם יוצא לפנסיה הוא יכול לבחור בין אפשרויות שונות.

על קצה המזלג ובפשטות ורק לשם הדוגמה:

הוא יכול לבחור לקבל את הקצבה עד גיל 80, ואז אם הוא ימות לפני - הקצבה תגיע ליורשיו, אך אם הוא ימות אחרי - הוא יפסיק לקבל קצבה בגיל 80.

הוא גם יכול לקבל את הקצבה לכל חייו, אפילו אם יאריך עד 120, אבל אז אם הוא ימות בגיל 70 הכסף הולך לאיבוד.

בין שתי האפשרויות האלה יש עוד הרבה אפשרויות ביניים, למשל כסף לכל החיים אבל בסכום נמוך יותר, ובתמורה להפחתה הזאת השארים כן יקבלו כסף אם האדם נפטר לפני הזמן.

סתם זורק רעיון.

מישהו הגיע לפנסיה. יודע שעכשיו יכנס לו כל החיים 6000 שח מהקופ"ג להשקעה.

יכול למשכן את הדירה ויהיה לו הון זמין

הופך להיות כמו כסף שנצבר בקופת פנסיה. כלומר לאחר מוות בני משפחה מקבלים קצבה ולא את הכסף עצמו

כאמור קודם יש הרבה מסלולים של קצבה, אבל אני לא בקיא הזה במאה אחוז. אני יודע שהיורשים כן מקבלים את היתרה בירושה במכה אחת במסלולים מסוימים, אבל פחות בקיא במנגנון.

יש מסלולים שאם אדם קיבל קצבה אחת ומת, משפחתו לא תקבל כלום, ויש מסלולים שתקבל 20 שנה קצבאות או עד 120 של בן/בת הזוג.

לכן, לפני שבוחרים מסלול, צריך לחשוב ולהתייעץ מה הכי מתאים לכם.. (לא דומה אלמן לנשוי לדוגמא)

למיטב ידיעתי - בכל המסלולים בפנסיה שניתן לבחור בעת הפרישה- הקצבה לעמית/מבוטח היא לכל החיים.

הבחירה היא האם להבטיח לבן/בת הזוג קצבה עד סוף ימיו\ ימיה, או עד 120 קצבאות וכדומה.

הערה נוספת היא זו שהפקדה מעבר לתקרה מסויימת גם בקרן פנסיה הופכת לקצבה מוכרת שפטורה ממס בעת שמקבלים אותה, בדומה לגמל להשקעה. (אבל, עדיין יש הבדלים בין המוצרים, ויש עדיין עדיפות מסויימת לחסוך בגמל להשקעה ולא בפנסיה מעבר לתקרות בהיבטי הנזילות)  

זה מאחוריו ואמור להיות גם מאחורייך.

לנו בחבורת חברות יש אחת שנשואה לאחד שיצאתי איתו תקופה, אז מה? יושבים ביחד והכל סבבה ושמים גבול.

אפשר לחיות בשלום גם לצד אקסים רציניים, עוברים, ממשיכים הלאה.

הוא רק זיכרון לא רגש.

ואם הוא רגש תפני את הזרקור למה את רוצה יותר בזוגיות ובחיים הקיימים שלך.

צפה אצלי תחושת הדחיה מהלא שהיה, צפו גם זכרונות וחוויות וזה כן מעלה גם רגשות.

החברה והאקס ואת ובעלך?

איזה גבולות שמים?

אם הוא מציף לך רגש של דחייה אחרי כל כך הרבה זמן כנראה שיש לך חווית דחייה כלשהי בחיים שאת עדיין סוחבת איתך, לא בהכרח ממנו.

כמו שאם מישהו יגיד לי עלבון שאני לא מזוהה איתו, אני לא אקח ללב בכלל, לעומת מישהו שיפגע בנקודה רגישה אצלי.

בטח במקרה כזה שהוא אפילו לא העליב, רק החליט שזה לא מתאים לו, כמו שהרבה זוגות שיוצאים עושים, זה הפורמט.

יש לך הזדמנות לבחון מה זאת החוויה הזאת שאת סוחבת איתך מול עצמך ולשנות אותה.

להעביר את הילד כיתה זו רק בריחה נקודתית, סיכוי גבוה שהתחושה הזאת היא לא חדשה ואת מתמודדת איתה בלי קשר אליו, ולא הוא הביא אותה.

את מתחום הטיפול?

יש מצב בעניין הדחיה וזו חתיכת עבודה להרגיש את הרגש הזה

אבל מממנת מטפלים למחייתי/ם (;

יכולת באותה מידה במקום להרגיש דחויה, להרגיש שהוא עשה את טעות חייו ופספס אותך.

או לא לעשות מזה עניין בכלל (הכי בריא)

החוויה הזאת היא איך שאת תופסת אותה, את לא בהכרח נדחית, הוא לא דחה אותך, התאים לו משהו אחר, לך התאים משהו אחר וזה הכל.

לא כולם צריכים לבחור בך, זה לא אומר שאת פחות טובה.

הפרשנות שלך יכולה להיות השתקפות לחוויה פנימית יותר.

אין לך שליטה על התגובה שלו וזה לא באמת משנה מה הוא היה מגיב, יש לך שליטה על מה שקורה בתוכך וכמה דחויה את באמת מרגישה.

הילד כבר חלק מהכיתה ומה תגידי לו?

נשמע שיש לך קצת משהו לא פתור מול המקום שזה תופס אצלך...

לבקש להעביר. מה שחשוב הוא האם הוא טוב בתפקיד שלו וטוב לילד שלך.

מצד שני, מבינה את המורכבות שאת נמצאת בה. מאחלת לך שתצליחי לעבד ולסדר לך את המחשבות והרגשות שצפים למקום טוב ושלם יותר

ואני מאד אמוציולנית

והוא לא אחד כזה שמקליל תסיטואציה הוא מאד רשמי ומשחק אותה לא מכיר אותי שזה מעצבן

הקטע שאם היינו רגע מדברים רגיל לדעתי זה היה מקל

ואת תצאי מהקבוצה?

ויצאתי מהקבוצה. משום מה גם בחופש הם שולחים הרבה הודעות, אז עדיף לי להתנתק

הזדמנות, לסגור משהו לא פתור אצלך בנפש.

קחי את ההזדמנות, ותנסי להבין מה הקשר הזה מציף בך.

אם צריך לכי לכמה מפגשים טיפוליים.

בתפיסת העולם שלי, אם עכשיו תנסי לברוח מהתמודדות- הקב''ה יחזיר לך אותה בדרכים אחרות, שוב ושוב, עד שתאלצי לעשות את זה בסוף.

וזה לא קשור אליו. זה שלך (של הכותבת) לגמרי. קחי את עצמך לשיחה עם מי ומה שהקשר הזה מפעיל בך. יש עוד כלים לזה.

שגם את הבת שלי שיבצו פעם עם מחנכת, שהיה לי מולה תאקל קטן בהזדמנות אחרת.

ובתחילת השנה היא כתבה לי 'יואו, אני מכירה אותך מ-x', ואני כתבתי לה 'וואי, באמת התלבטתי אם זו את או לא' (למרות שהייתי 95 אחוז ככה), שאלתי אותה מה היא זוכרת מהתקופה ההיא, היא כתבה משהו כמו 'היה קשה, מאחורי', וזהו.

להגיד שהכי כיף לי איתה בעולם? לא.

אבל מספיק בשביל קשר של מחנכת-הורה.

וכרן הוא משחק אותה שמעולם לא הכיר אותי אז זה יותר משאחר תמתח.

והוא בעצמו מתלבט איך להתנהג פה.

סתם מציינת.

אני גם נמצאת שם כמה שעות בשבוע בכובע מקצועי כבר שנה וחצי אז יצא שהיו עוד סיטואציות ובגדול זו האסטרטגיה שהוא נקט, לשחק אותה לא מכיר אותי.

אם לבקש להעביר או להשאיר את זה ככה, אולי כדי להוריד את כל ההתלבטויות והחוסר נעימות הזו

לקחת את זה בתור מתנה ולעשות את העבודה הרגשית שלך. את יכולה לחפש בכרטיס שלי (בעיקר בפורום רגישים) כתבתי כמויות של פעמים איך להתמודד עם הסיטואציה שמשהו חיצוני מפעיל אותנו ומציף אותנו בטירוף.

יש שרשורים ספצייפים שאתה ממליץ?

לקחתי כמות של הודעות שלי בנושאים האלה (900 בערך, לא כמות שאדם יכול לקרוא בזמן סביר) ושאלתי את astra החדש של GPT מה הוא חושב שמתאים (אגב, luna נכשל בזה ונתן דברים לא מתאימים)

1. "פרקטי"

לכתוב הרבה. את כל מה שהיה בקשר הזה ואת כל הסיטואציה מהצד שלך. כולל מה הרגשת במהלך הקשר. לא רק זה שאת מכורה לו או רוצה אותו והוא מתעלם. הכל. גם את הכיווצים ואת הצדדים היותר כואבים.

תקראי את זה יום אחרי ויהיה לך חומר שאפשר לעבוד איתו.

זו ממש התחלה של תהליך: להוציא את החוויה לפרטים, לכלול גם רגשות לא נעימים, ואז לחזור ולקרוא. לא אומר שהיא מכורה אליו או רוצה אותו

פרקטי - אנשים רגישים מאוד

2. לשאלה איך מזהים הרגשה

אחד הדברים שמועילים לפעמים לעשות זה להקשיב לרגע לרגש המסעיר הזה.

איפה הוא יושב בגוף? מה הוא עושה לנו?

להקשיב על מה הוא "דורך" בנפש. התבוננות עצמה, בלי לקבוע מראש מה היא מרגישה ולמה.

דרך אגב - אנשים רגישים מאוד

3. "פשוט להתחיל לכתוב כמדיניות"

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל"להרגיש". שלא יכפה עליך.

פשוט להתחיל לכתוב כמדיניות - אנשים רגישים מאוד

יש לי עוד כלים אחרים שמחייבים הכירות יותר אישית עם הבן אדם. אבל נתחיל מזה.

לק"י

מחוסר הנעימות שלך.

ואם טוב לו בכיתה, אז לא הייתי מעבירה אותו.

עוד לא הבין בכלל מה זה בית ספר

לק"י

עדיין לא נראה לי שהייתי יוזמת שינוי אחרי שהתחיל להכיר את המורה והחברים, רק בגלל זה.

גם מה תסבירי להנהלה?....

כנראה קשה לו גם.

אני גם חושבת שלשים את זה על השולחן יקל על שניכם. וזה לגמרי יכול לבוא ממך.

סביב זה שהוא מחנך ניסתי קצת כשפנה לבעלי באיזה עניין אז פניתי מיוזמתי כדי להבין מה קרה, ניסתי לשדר שאפשר לדבר איתי ושזה בסדר.

הוא כאילו משאיר לך את הפתח להתעלם או להחליט איך להתייחס.

ואם מבחינתך משפט סגירה יפתור את התסבוכת, תחשבי איך את מנסחת אחד כזה שולחת וביי.

אנחנו מרגישים כאילו מישהו אחר דחה אותנו, אבל בדרך כלל זה לא נכון. זה מנגנון שלנו שאנחנו מרגישים בתגובה לאנשים אחרים.

הוא סיים את הקשר מהסיבות שלו. זה נכון. מסתבר שזה מפעיל אותך עכשיו. למה זה מפעיל אותך? זה ככל הנראה לא קשור אליו.

שווה לך להתבונן בזה ולהבין מה קרה שם בפועל. לא בקשר. הקשר לא מעניין. אצלך. בפנים.

עוד שאלה ששווה לשאול: התחושה הלא נעימה שאת מרגישה עכשיו. מתי עוד הרגשת אותה? מול חברות עבר מהתיכון? משהו דומה לזה?

זה יתן איזה שהוא מפה להתמצא אצלך בנפש על הנושא הזה ואולי לא רק עליו.

יש עוד. את צריכה לרצות ולקחת את זה בתור מתנה. הזדמנות לעבוד על משהו רגשי עם מישהו שבתכל'ס? לא מעניין אותך ולא קשור לחיים שלך.

אין עניין עכשיו שכבר התחילה השנה להזיז את הילד.

אולי כמו שהציעו פה כמה לנסות ליזום איתו שיחה, זה שאתם עובדים יחד (אפילו אם בזמן מצומצם) יכול להקל על זה, להגיד במשפט קצר מה שיש לך על הלב, בבחינת לפתוח דף חלק חודש, לפחות שמבחינתך זה יירד מהלב.

זה יושב לך על הלב, הבטן והראש ומאוד מפעיל אותך.

הכי חשוב, לילד טוב בכיתה ועם המלמד? תכלס זה הכי חשוב

עם אקס מיתולוגי שסיימנו לא מרצון שלנו ונשארנו כמו רומיאו ויוליה סיפור לא פתור וגעגוע קשוח.

זה הכריח אותי לעשות קלוז'ר איתו בתוך עצמי ולשחרר למרות שעברו שנים ולמרות שחשבתי שכבר הרפיתי מזמן.

צריך להפריד בין האדם שהוא היום לבין הרגשות שלך ומה הוא מסמל אצלך בלב.

אולי הוא מסמל את מי שהיית אז ומי שחלמת להיות איתו, אולי הוא מציף לך הרגשה של אהבה שהרגשת איתו וחסרה לך

הוא בעצם מסמל חוסר שקיים אצלך כמו להרגיש רצויה, אהובה, יקרה.

כי אם היית שלימה ולא חסרה הוא לא היה מזיז לך.

תחשבי על איזה פצע זה יושב אצלך ותרגישי את זה.

לא הייתי מזיזה את הילד ולא הייתי מדברת עם כבוד המלמד על זה.

תסבירי לבעלך שילמד להיות מעורב ותעשי את העבודה עם עצמך.

❤️☘️

זה ממש לא פשוט.

יותר מרגיש תחושה של נטישה.

מין משהו בביטחון האישי נפגע

וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,

זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.

אין לי לתת עצות.

חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.

שולחת לך חיבוק חם🤗

לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?

והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.

הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.

אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,

הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....

אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.

ושצריך להלחם ולא לברוח.

וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.

היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...

לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.

ו

לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים

את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.

כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.

אבל ההצפה לפני חגים

זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.

עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק

אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)

עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.

קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.

היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.

1. אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.

2. אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`

3. ראי סעיפים 1,2

4. נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.

(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)

אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.

הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו

כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים

סתם חחחח

פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...

אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות

כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..

מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:

1. פעמיים

2. פעם אחת

3. פלוס מינוס

4. היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת

1. פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר

2. כנל 1

3. אם יהיו אז כן

4. משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.

   כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי

נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב

1. אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.

2. גם אף פעם

3. כן. אף פעם לשני הצדדים

4. משפחה גדולה.

1. תדירות גבוהה יחסית

2. תדירות עוד יותר גבוהה

   מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...

3. כן

4. זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך

   יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות

פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...

לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן

נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.

כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.

לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)

לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.

יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.

מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.

אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.

כאלה שלא מהמשפחה...

אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)

יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)

לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .

אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.

אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו

זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.

נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.

שאלה מעניינת, במיוחד כי נראה שהדבר משתנה מאוד בין קהילות ומשפחות. יהיה מעניין לראות אם יש דפוס של הדדיות ובאיזו תדירות זה קורה.

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

שאתה מצטער שיש דברים שאתה לא מצטער.

אתה אמיתי וכנה. זה מהמם!

כמו שהצער עליהם גובה ממך מחיר של התמודדות מול הרצוי למצוי. והוא באמת לא פשוט.

האשמה עצמית זו מחלה.

כל יהודי צריך לזכור שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.

שהוא טוב אין סוף, אל רחום וחנון וכו'.

הוידוי באמת עושה קצת רע ואולי אפילו מייאש כשחושבים עליו כשופט ביקורתי.

אבל אם תדמיין את העיניים הכי טובות, חומלות, אוהבות, מבינות בעולם...... לא תרגיש אחרת כשתעמוד מולו ותגיד לו מכל הלב על מה חטאת?

בלי להבטיח לו כלום. רק לנכוח...

רק להגיד לו שאתה רוצה להיות אמיתי איתו ולהגיד שהיית רוצה, אבל שאולי הציפיות ממך קצת מוגזמות כבשר ודם...

שהוא יוצרך ויודע יצרך...

הכפרה שלו בכלל לא מותנית. זה היופי בו.

הוא לא אלוקים דתי. הוא משהו אחר לגמרי. הוא אשכרה אוהב אותך בלי תנאי. אתה קולט?

דתיים מפחדים מאהבה ללא תנאי...

לא צריך למהר בתשובה. לפעמים צריך פשוט לנכוח מול עיניים שבאמת רואות אותך. וזהו. ❤️

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍