אצלינו ישנו שלושה בכיף ואפילו יותר בשעת הצורך

בחור בישיבת הסדר הוא מעל גיל 18 והגיע הזמן שיתחיל להתנהג כמו מבוגר ולהתחשב. הייתי מקיימת איתו שיחה רצינית. בעיני ברור שהבנים אמורים להיות יחד ומבינה ממש למה זה מצער אותך

הייתי מושיבה לשיחה לראות מה מפריע לו בזה, מה יכול לעזור לו,  אם זה נשמע לו הגיוני שהחדר יעמוד ריק בזמן שהוא בישיבה רוב הזמן..

ואחרי שוידאת שהוא בטוב בישיבה ובחיים בכלל להגיד לו שזו ההחלטה שלכם והוא יכול להמשיך להתלונן אבל זה לא יעזור ולהיות שלמה עם זה 

ובכא אין בישיבה פרטיות.

ולא רק אין פרטיות גם זה לא הבית שלך שהכל נקי לפעמים יש חברי חדר שמטנפים (זה אני בטוחה שמפריע לו בישיבה)

נראה לי שהוא מרגיש צורך בבית בפרטיות.

במיוחד שבשאר הזמן שהוא בישיבה  2 אחים שלו כן בחדר פרטי

גם הגדולה וגם הבן 13.

אני לא מצדיקה אותו. רק אולי כן מבינה למה קשה לו

ולי קשה ממש שקשה לו

והוא מתנהג בצורה מאוד לא יפה לאח שלו

ככה ברגיל הוא בחור נהדר מתחשב עוזר נעים הליכות טוב לב. לומד טוב. ילד טוב ממש

אולי אנסה להביא את נקודת המבט שלו - היה לו חדר פרטי, הוא יצא מהבית, החדר הפרטי עבר לאחותו והוא חולק חדר עם אח שלו.

אולי קצת תחושה כאילו "זה כבר לא לגמרי שלו, לא מספיק שהוא יוצא מהבית, עכשיו גם לוקחים לו את החדר שלו".

אני לא אומרת שזה מצדיק התנהגות

ואני גם לא בטוחה שהוא ידע להגיד שזה מה שמפריע לו

אבל אולי זה כן יושב על זה איפשהו מאחורה

יכול להיות שהוא מבין שההתנהגות שלו לא רציונלית, ועדיין הוא לא מצליח להסביר לעצמו מה מפריע לו.

מסכימה שהקשר בין היציאה שלו מהבית, לבין זה שהוא "נושל" מחדרו,

היא קשה ממש.

זה כאילו זרקו אותך מהבית.

בימים הראשונים אחרי שהתחתנתי, אמא שלי מיהרה להוציא את כל החפצים שלי מהחדר.

היה לי בית משלי וזה שרף לי בלב כ"כ! לא אמרתי כלום כי הבנתי שהיא צודקת ועדיין זה היה לי קשה, היה יותר נכון לאפשר לי לצאת מהבית בהדרגה ולהוציא בעצמי את החפצים.

אז הוא שהוא עדיין רווק.. שאין לו שום פינה אחרת עלי אדמות ששייכת לו.

מציעה לשבת איתו, לתת לו תחושה שרואים וקשובים לתחושות שלו.

להבא לא לעשות שינויים כאלו בלי שיתוף של הילדים, הם ממש גדולים לקבל החלטות בעצמם וכשזה בא מהם זה אחרת מאשר הנחתה מההורים.

כרגע להגיד לו שאת מבינה שקשה לו, ושהכי היית רוצה שיהיה לו מקום פיזי שיהיה לגמרי שלו.

לפרוס את השיקולים ולהתייעץ איתו.

אולי יש אפשרות לעשות משהו בבניה קלה או עליית גג או סגירת מרפסת.

אולי יש אפשרות לסגור חלק מהסלון לחצי חדר.

ואם זה עניין של עלות כספית אז לשתף את הילדים.

תחשבו יחד, העיקר שהוא יהיה חלק בזה והוא יראה שאת מבינה אותו.

אולי אפשר לעשות חדר בנים, חדר בנות, וחדר שלא שייך לאף אחד אבל שאפשר לישון בו לסירוגין לפי הצורך.

לא השאירה אצלה. ישר - בואי תקחי שמתי לך בצד. זה מערער קצת אפילו כנשואה. אז קל וחומר כמתבגר

הייתי במדרשייה בשנות ה20 המוקדמות שלי אי אז לפני מליון שנה, ואם היו "לוקחים" לי את החדר בטוחה שהיה לי קשה עם זה למרות שיש בזה הגיון. 

המיטה שלי כבר הייתה שייכת לאחותי

לא הפריע לי בכלל

בין כשאת יוזמת את הפינוי, לבין כשמפנים אותך מהבית.

כלומר צריך להבין שבית זה לא 4 קירות, זה במקום עמוק בנפש תחושת שייכות

ולכן זה לא רק עניין של היגיון וצריך לפעול ברגישות ובשיתוף.

במקומו ייצכן שהייצי מרגישה את זה

שאני גם ככה לא בבית אז יאללה גם את החדר לקחו לי

בנוסף לפרטיות שהוא רוצה

מוסיפה שהחלוקה מאוד מאוד הגיונית וכנראה שככה גם אני הייתי עושה

את גם אומרת שהילד הקטן מאוד מתחשב ולא נמצא בחדר

אז מה הוא בעצם עןד רוצה?

הוא לא יודע להצביע על ההבדלים לפני ואחרי??

לא שמתי לב להכל

אבל אולי לקבל לדר מסודר ושקט לערב הראשון שהוא חוזר מהישיבה (בלי לילה) ייעשה לו הרגשה טובה יותר? 

לא להשאר באת משכנעת למה את צודקת

והוא משכנע למה הוא צודק

שבו לקפה ביחד

תשאלי אותו מה הישנוי בחדר גורם לו להרגיש

ותקשיבי באמת..ותביני..

ותשאלי אותו מה לדעתו הפתרון לאור המציאות..איך אפשר לדעתו אחרת

אם מציע משהו לא אפשרי - או כזה שרואה רק את עצמו- אז תשקפי לו את זה אבל תשאירי לו את הכדור בידיים - אז מה סכל זאת אפשר לעשות כדי שתהיה לך תחושה טובה כשאתה בבית? זה מאוד. חשוב לנו..

מקווה שהרעיון הובן.. המטרה זה לא לבא אליו מלמעלה כמו ילד קטן

אלא לדבר איתו

להקשיב לו

לאפשר לו גם להביע את עצמו וגם לחשוב יחד

ובעיקר לתת לו בטחון שרואים אותו ואת הצרכים שלו

ממה שתיארת שברגיל הוא רגיש ומתחשב זה נשמע שהוא מחפש דרך החדר צורך רגשי שלא מקבל מקום

ילדים שיותר קשה להם לחלוק חדר

אצלנו רק 2 צריכים לחלוק

השאר לבד

שבצתי את ה2 שהכי מסתדרים ביחד

(כולם בנים)

ילדים גדולים צריכים יותר פרטיות

מבאס שאין אפשרות לתת

אבל צריך להבין שזה מביא מחיר של ילד פחות מרוצה

ובאופן כללי כדאי להימנע מהערות על בלגן לילד בגיל כזה

הוא כבר גדול מדי להערות

אבל אני רואה את גיס שלי שכנראה בערך בגיל של הבן שלך (גיסי בן 20)

וכל פעם שהוא חוזר מהישיבה לא גומר לריב עם האחים הקטנים

כאילו זה נראה גיל גדול

אבל אולי בגילאים האלו בכל זאת הם עדיין בעיצומו של גיל ההתבגרות.

לדבר עם הגדול, בצורה נעימה אבל להסביר לו שזה המצב. 2 בחדר זה לא נחשב הרבה בכלל. נכון שפרטיות היא חשובה אבל אפשר לחשוב איך הוא מרגיש פרטיות בחדר למרות שהוא לא לבד, ואם מה שיעשה לו טוב אז לקנות עוד מגירות או משהו שהוא רק שלו בחדר.

אמנם זה יכול להיות קשה אבל זה חלק מהחיים, אין טעם שהחדר ישאר ריק בשבילו והוא כבר מספיק גדול להבין את המצב. בטח כשזה פוגע באח הצעיר שלו.

יכול להיות שהוא צריך זמן להתרגל לשינוי.

חושבים שמשהו שמגיע להם לא נעשה, ואיך שזה מפעיל את יסורי המצפון האמהיים, וחיבוק לך.

אני מסכימה עם העניין שלמרות שהוא 'גדול' ו'בוגר' זה מהמקומות שבהם הילדים הם הכי ילדותיים שלהם, ושזה כנראה יושב על התחושה הזו של ערעור המקום שלו בבית.

אז בעיני אפילו לחזק את השמחה בנוכחות שלו בקול (איזה כיף שחזרת וכאלה), וגם אולי אם את מרגישה שמתאים באמת להתנצל על הדרך שזה יצא בה (בלי הכנה מראש), אבל להסביר את הרציונל. שהחדר עומד ריק, שגם לאחותו מגיע תק' להיות בחדר לבד.

ועוד אפשרות אם מתאים לך, אולי לפנק קצת יותר בלסדר בשבילו, אפילו את והאח שאיתו ולהגיד לו שסידרתם לו יחד. לתת לו תחושה שרואים אותו ודואגים למקום שלו בדרך אחרת. מצד שני, לא לתת לו למעוך את האח שאיתו בחדר, נכון שהוא לא התכונן למציאות החדשה אבל זה לא על חשבון האח הצעיר, והוא לגמרי צריך לכבד את נוכחותו. זו החלטתכם (ההורים) בעניין, אתם בעלי הבית והקובעים, אפשר להוסיף שאם זה עוד תקופה ירגיש לו עדיין ככ גרוע תשמחו לפתוח את זה שוב ולראות אם צריך בכל זאת להחזיר את המצב לקדמותו.

אופציה נוספת, להגיע להסדר בין הגדול לגדולה, שבזמן שהוא בישיבה זה החדר שלה לבד (והיא תוכל גם לשים שם דברים שלה ולעצב וזה) אבל כשהוא חוזר היא מצטרפת לאחיות כדי לתת לו את המרחב שלו בפרטיות.

ומשהו קטן, אני אהבתי מאוד להיות עם אחיות שלי בחדר. וכשעשינו הרחבה בבית אחרי שכבר היו לנו כמה ילדים, העדפתי להשאיר חדר אורחים שעומד ריק קבוע בגדול, והילדים יחד בחדרים בנים/ בנות. כשמישהו צריך מידי פעם יותר פרטיות מקבל רשות לישון בחדר אורחים. זה יכול להיות מציק בתקופות מסוימות, אבל אני מאמינה שיש בזה תרומה גדולה ליחסי חברות וקירבה בין האחים. אולי אני טועה, ויש כאלה שבריא להם יותר בנפרד, אבל כרגע זה המצב אצלנו.

שאלה אחת ספציפית:

איך גורמים לבחור שלך לחוש בנוח בחדר שלו במתכונתו החדשה,

ושאלה אחת כללית:

איך ממלאים את רצונותיהם של הילדים - בלי למלא את כ-ל רצונותיהם, שזה באמת בלתי אפשרי.

יש הרבה מה להרחיב בזה, אבל לדעתי הנקודה הראשונית צריכה להיות שינוי בחשיבה הפנימית שלי כאמא:

לספק את צורכיהם של הילדים שלנו אין משמעו למלא את כל רצונותיהם. הם ילדים (גם אם בוגרים), ולא תמיד הרצונות שלהם טובים להם. אנחנו כהורים עושים את מכלול השיקולים כדי לספק את צורכיהם בצורה שנראית לנו נכונה, וזה מה שהכי טוב בשבילם, גם אם הם לא רואים את זה.

ובאופן ספציפי על העניין הזה:

שני ילדים בחדר זה לגמרי סביר, בטח אם אחד מהם כמעט לא נמצא בו. (כשהילדים שלי מתלוננים על צפיפות בחדר - ויש לנו ארבעה ילדים בחדר, ולמשך תקופה גם היו חמש - אני מזכירה להם כמה וכמה מהחברים שלהם, שגרים בדירות קטנות משלנו עם יותר ילדים משלנו...)

נשמע שמה שבעיקר מציק לו זה הבלגן, וזה מובן. אפשר להשתדל לסדר את החדר לפחות לפני שהוא מגיע, אבל בעיקר צריך ללמד אותו שבלגן משמעותו חיים, ושהוא בהחלט יכול לשמוח מעצם העובדה שיש לו אח חמוד, משהו שלא כולם זוכים לו.

הצעד הראשון צריך להיות הכלה לקושי שלו - לא מתוך מקום חושש, שאולי אתם עושים לו עוול, אבל כן מתוך מקום שמבין את הקושי - ולאחר מכן להציב לו את הנקודות החיוביות שבעובדה שהוא עם עוד אח בחדר. ולאחר מכן - למצוא ביחד איתו פתרונות...

הוא כבר בחור גדול מאוד, ואפשר לגמרי לדבר איתו בגובה העיניים ולהסביר לו את השיקולים שלכם (שוב, מתוך מקום של ביטחון עצמי), ולנסות לחפור איתו ולהבין מה עומד מאחורי הפן הטכני של הבלגן שמציק לו.

(טוב, חפרתי בעצמי🙈 מקווה שאמרתי דברי טעם...)

מסכימה איתך שלא צריך למלא את כל הרצונות של הילדים

אבל

לא בגלל שהם בהכרח לא טובים עבורם

אלא

בגלל שזה לא טוב להיות בעמדה שצריך לעשות כל מה שהילד רוצה

אלא

מה שחושבים שטוב עבורו/ שיכולים לספק לו

בציבור דתי שניים בחדר זה נחשב סביר

באופן טבעי בגלל גודל המשפחה

זה לא אומר שזה טוב ונכון עבור הילד

זה כורח המציאות

מאז שאחד הבוגרים ישן בחדר לבד

(מכורח המציאות ככה הייתה החלוקה בגלל בנים/ בנות גדולים)

הוא לא מתחשב גם לא ברכב, ברור לו שזה חייב לו

ולא יודע לחלוק

כמובן שזה נטיה של אופי

ואם הייתי שמה ילד אחר לבד שם הוא לא היה נוטה לכיון הז

אבל על חלק להיות יחד זה בהחלט דבר שיעזור להם בחיים

לק"י

בשביל הפרטיות מצאתי פתרונות.

חולק חדר עם כמה בחורים

ילד במשפחה עם הרבה ילדים

חולק הרבה דברים

לא חושבת שחסרה לו התנסות בלחלוק

אני בתור ילדה חלקתי חדר הרבה שנים ואז הייתי כמה שנים בחדר לבד וזה היה הרבה יותר טוב

גם לילדים שלי זה עושה טוב להיות בחדר לבד

והילדים שכן חולקים הם חברים טובים ככה שזה מוצלח

זה קצת מנטרה של דתיים העניין של לחלוק חדר

הרי לא מנסים את 2 האופציות ומגיעים למסקנה 

בכל אופן, אני באופן אישי התנסיתי בחדר פרטי כילדה (אמנם משפחה ברוכה ב"ה, אבל בתחילת גיל הנעורים עברנו לבית גדול ואני והאחות שאחריי קיבלנו חדרים פרטיים) - וזה היה לי נחמד בהתחלה, אבל אחר כך מרצוני האישי צירפתי אליי לחדר את אחת האחיות הקטנות שלי...

וחברה סיפרה לי פעם שגם אצלם היה משהו דומה כשהיא כילדה עברה דירה עם משפחתה לבית גדול - הילדים העדיפו לישון ביחד בחדר אף שהיו מספיק חדרים.

ברור שיש ילדים שכן צריכים חדר פרטי, אבל לא בטוחה שזה בהכרח טוב... (יש לי אח שמתקשה -פיזית - לישון עם אחרים בחדר. והוא עוד לא נשוי... זו לא הסיבה היחידה כמובן, אבל אני חוששת שזו מניעה גדולה מדי...)

לא כל הילדים יעדיפו לישון לבד

אם מתנסים לבד ורוצים ביחד זה נהדר

אבל

אם מוכרחים לישון ביחד זה מבאס

במיוחד אחרי שהיה חדר פרטי והוא נלקח

להתקשות פיזית לישון עם מישהו

זה משהו אחר מלרצות לישון לבד

דבר ראשון, מסכימה עם כל מה שאת כותבת.

אצלנו זה צורך אובייקטיבי שיהיו 3 בחדר, אין אפשרות אחרת ועדיין מבינה רצון של חלק מהילדים לפרטיות, גם אם זה בלתי אפשרי.

מצד שני, השנה הצלחנו לסדר לבת הכי גדולה שבבית חדר לבד לרוב הזמן, בפועל היא עברה לישון עם האחיות הקטנות שלה כי לא רצתה להיות לבד

אין לך מה להרגיש רע, תגידי לו זה מה יש ועם זה ננצח...

באמת כאילו, עם כל הכבוד, מה יהיה לו בצבא? הם ישנים בחדר גדול גם 20 פלוס אנשים. או בישיבה הוא לא בחדר לבד.

תגידי לו, בתקופה של סבא סבתא, היו מגדלים 7-8 ילדים בדירת שני חדרים והיו מסתדרים...

שיקח אחריות על הדברים שלו ויתן מקום גם לאחיו ומספיק עם ההתפנקות המיותרת.

כשיתחתן, יהיה לו אולי 40% משטח הארון במקרה הטוב...

זה כמו שאני לא אפסיק להיות רעבה אם יגידו לי שבסומליה יש אנשים רעבים

להטיף מוסר להוכיח לתת ביקורת לבטל תחושות שלו

זה ההפך הגמור מתקשורת בריאה ומקדמתלהפך

זה רק יצור מרחק

גם אם יתרצה לחדר

אבל הקשר בפנים יפגע ויתרחק כי ירגיש שלא רואים אותו

זה לא דרך.. גם אם הז עקרונית נכון וצודק..

אבל אדם גם צריך להבין שלא תמיד מקבלים מה שרוצים והחיים ממשיכים.

חלק מהתמודדות עם תסכולים. כל הילדים עוברים שלב כזה...

אז לדבר ולהבין מאיפה נובע הקושי אבל גם להציב לו עובדה. זה הבית של ההורים ולא של הילד

פעם אנשים הסתדרו עם הרבה פחות, מה זה להרגיש רע שאין חדר נפרד לכל ילד? זה בכלל לא אופציה ברוב המשפחות כשיש יותר מ 3 ילדים.

היה לו חדר נפרד לתקופה אבל המצב השתנה, אז הוא צריך ללמוד לחלוק.

כשיגדל ויעזוב את הבית אם יכנס לדירת שותפים אז גם יהיה לו חדר נפרד לתקופה. אבל כשיתחתן שוב הוא יחלוק הכל. אלה החיים....

ועם כל הכבוד, נשמע שהוא משליט טרור על אחיו הקטן

חינוך  לא עובר כשבלב של האמא יש כעס וביקורת

נכון את רוצה להעביר מסר של התחשבות בזולת, של הבנה שלא הכל אפשרי לקבל ושצריך להתדבר וכו

זה בסדר

מותר לה לומר שזה באמת לא אפשרי

אבל סלי כל הכעס ההז שכתבת

גם לא רק בלב

מרגישים

פשוט לדבר איתו.. להסביר לו..להקשיב למה שמרגיש

ועדיין לשים גבול

זה בסדר..

אבל בלי כל ההר געש הזה

זאת אומרת אין משהו שמפריע לו וגורם לו לברוח למיטה?

אז הוא אמר לי ככה. אם הבנים עד עכשיו לא היו באותו חדר מסיבה כלשהי למרות שבהרכב הנתון היה הגיוני לשים בנים בחדר בנים גם מבחינת צניעות , כנראה אותה סיבה ממשיכה להפריע .

לגבי צורך בפרטיות , הוא אמר לי שאם בן אדם רב הזמן נמצא בחדר עם עוד ארבע אנשים שהוא לא בחר , אין מצב שעוד אח בחדר מפריע דווקא מסיבה הזאת.

כנראה יש עוד סיבה שרק אתם יודעים. 

אבל לא בטוח שעבור הבן של הפותחת.

אני מכירה נערים אחרים ושמעתי במו אוזניי נערים שאומרים שבפנימיה הם חייבים להאעם עוד אנשים אז בבית הם רוצים שקט ולהיות לבד

הם יודעים שהורים מתגעגעים , מפחדים לאבד קשר , סובלים מייסורי מצפון שלא נתנו מספיק ומנצלים את זה. זה כמו שנער יגיד שבפנימיה הוא חייב לשטוף רצפה אבל בבית הם רוצים שאמא תעשה את זה.

בכללי , הניסוח פה בעייתי. מה זה ילדים גדולים? ילדים גדולים זה גיל עשר. נערים זה גיל חמש עשרה. בגיל עשרים יש לנו גבר , אומנם צעיר אבל גבר.

המצב הזה , בו אנשים בוגרים נמצאים אצל הורים עד גיל עשרים וחמש הוא מעוות. יש פה בן אדם בוגר עם צרכים בוגרים , אבל יש לו חובות של ילד קטן אם בכלל, והוא תלוי בהוריו כמו ילד קטן. וגם הורים מתייחסים אליו כמו אל ילד קטן , מעירים על ניקיון , בודקים סדר , נותנים קצת יותר זכויות כאילו הוא בתחילת גיל ההתבגרות. 

פשוט כי היתה לנו אופציה שאחד יהיה בחדר נפרד ודבר ראשון נתנו לבן הבכור את האופציה.

והבן הקטן ממנו ישן עם הבת הקטנה שקטנה ממנו בכמה שנים טובות ומבחינת צניעות זה לגמרי היה בסדר.

אבל שניהם גדלו וזה כבר פחות מסתדר.

לגבי הפרטיות דוקא חשבתי שבגלל שבישיבה הוא עם עוד אנשים ואין לו פרטיות בכלל. אז היה לו מאוד נחמד לבוא הביתה ולפחות בבית לקבל קצת פרטיות.

ואולי סיבה נוספת לדעתי זה שהגדול יורד על הקטן בלי הפסקה. לא ברור לי למה. הקטן ילד עדין נפש ובחיים לא מחזיר לו.

וזה כנראה מתבטא גם בשינה ביחד.

מסתם רצון לפרטיות...

הגדול בטוח במצב טוב? טוב לו מבחינה נפשית? כי נשמע שמשהו מציק לו, וזה יוצא על אחיו הקטן (בלי שהקטן אשם)...

למה ככ מוזר שטחים מציקים ומקניטים אחד את השני ???

דוקא מצוינת לטובה את כל הילדים שלי שהם בחיים לא הרימו ידיים

זה לא הדדי

הגדול מטפס הרבה על הקטן.

הקטן עדין לא אומר מילה.

ואולי זה סוג של קריאת מצוקה, שכדאי להיענות לה לפני שיהיה מאוחר... (סליחה שאני מדברת בצורה מלחיצה...)

נכון שהוא כבר בוגר מבחינה חוקית, אבל הוא עדיין צעיר, וזקוק לתמיכה שלכם.

אם ההתנהגות הזו חדשה אצלו, נסו לשבת איתו לשיחה רצינית, להבין מה באמת מציק לו. ואם צריך  - אז תתייעצו גם עם איש מקצוע...

יש לפעמים אחים שפחות מסתדרים ביחד.

אצלי גם עשיתי קצת החלפות עד שמצאתי חלוקה שהיא בסדר לילדים.

אצלך אין אפשרות לחלוקה אחרת אז אולי לחשוב על לתחום לכל אחד אזור בחדר. ושיהיה לכל אחד את הרהיטים שלו. נגיד לקטן לקנות ארון קטן או שידה קטנה מה שהכסף והמקום מאפשרים.

אין איך לחלק. כן הוספנו ריהוט שיהיה רחבות לשניהם

ונכון זה החדר הכי קטן בבית.

החדר הקטן כבר תוכן מעוצב לחדר בנים.

חדר מושקע עם גבס לכל הספרים ומדפים. שולחן וארון. מיטה ברמה. מאוד השקענו.

בנות בלי קשר צריכות חדר גדול יש המון ציוד.

לגדולים שלהם במרפסת.

זה חצי מקורה מגשם, יש מקום למנגל ומוזיקה,

חוץ מזה, זה עולם משלהם שם.

(חוץ מאיתנו השכנים ששותפים לחגיגות כי אנחנו גרים מעליהם)

אולי פינה כיפית בבית ששייכת לו תענה לו על הצורך ותייתר את הצורך להתנגד לשינוי.

מציעה לקרוא על תקשורת מקרבת.

זה יכול לעזור להבין את הדינמיקה ואיך לדבר איתו באופן שיביא לשיתוף פעולה.

והבנים חדר קצת יותר גדול, גם אם זה דורש קצת יותר השקעה?

בעיניי שווה את זה לטווח רחוק.

גם אם לבת יש יותר ציוד, חדר פרטי אמור להספיק לה.

ולבנים זה יתן קצת יותר מרווח נשימה וגם תחושה שרואים אותם.. 

אבל יש רצון וצורך בסיסי שכדאי למלא - הצורך שיראו אותך, צורך בהכרה ובשייכות.

מצטרפת למה שכתבו בחכמה שיכול להיות שהוא מרגיש מנושל, המקום שלו בבית נלקח, ואחים צעירים ממנו מקבלים תנאים טובים יותר משלו.

יכול להיות שיותר משזה יושב על מקום פיזי של החדר, זה יושב על תחושת נפשית של מקום בבית.

והצד שלך מוצדק והגיוני, את צודקת שיותר הגיוני שהחדר ישמש מישהו ולא יעמוד ריק.

השאלה איך מתווכים לו את זה, ונותנים לו מקום בדרכים אחרות.

אולי לצאת רק איתו, לבלות, להקדיש לו זמן ובין היתר לדבר על זה בצורה רגועה.

גם לילד הצעיר יש רצונות, גם אם הוא לא מדבר עליהם ועושה הפגנות/ פוזות.

כשאת ממלאה את כל הרצונות של הבכור, ייתכן שזה יבוא על חשבון הילדים הצעירים, שמתחנכים להיות מרצים.

הוא לא נכנס לחדר? הוא מואשם בדברים שהוא לא עושה?  זה ממש לא נעים.

בהחלט

כואב לי עליו גם.

תודה רבה לכולם המגיבות.

חיזקתן ונתתן כיווני מחשבה נוספים.

עם כל האמפתיה לגדול, ובהחלט תריך להקשיב לו ולהראות לו שרואים אותו, יכול להיות שלגבי הקטן צריך לשים גבול ברור.

ולהקשיב גם לצעיר, ולחפש פתרונות שיגנו עליו ולא רק לכאוב בשקט.

רוצה לפרט מה הסגנון שאת אוהבת? אולי ידייק יותר.

ועוקבת לבטטה בחודש שביעי שמחפשת משו מרגיע כשהקטן נרדם.

ונשארים באותו מיקום

אבל יש משימות כל פעם וכזה…

חחח
אבל בכל אופן הקפצתי לך.
נראה לי שרופאות או טכנאיות רנטגן יכולות לזהות.

של העובר אפשר לזהות את המין...

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

@אפונה @אונמר

אני מנש לא חושבת שצריך להסביר לילד על גיהנום אבל כן על השלכות קונקרטיות זה חלק מהחיים. לא צריך סדנת הפחדה אבל להבין מה התוצאות האפשריות של המעשה זה חשוב מאד.

לפעמים זה יעזור ולפעמים לא,אבל בכל מקרה זה משהו שצריך להסביר

בין הפחדה- של ישימו אותך בכלא ותלך לגיהנום, שזה משהו שהוא לא פרופורציונלי ולא הגיוני או קרוב לילד

לבין הסברה של תוצאות- תיקחי בחשבון שיכול להיות בושות, דחיה חברתית (אם הגניבה קורית בכיתה), עירוב של היועצת או כל תוצאה אחרת שהיא הגיונית לגמרי אם תופסים אותה. וזה נראה לי לגמרי הגיוני להסביר לילדה בכיתה ו שאמורה לפחות להתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלה ומה הם.

חושבת שיש מספיק דרכים להסביר לילדה לא לגנוב חוץ מלאיים שישתפו את היועצת או שהמוכר במכולת יכול לכעוס נורא.

ושגנבים גודלים מסימים בכלא, ושאפשר לפעמים להזמין משטרה. (כמו שכתבה @נעומית  בהודעה הראשונה שדיברו על הפחדה)

אני ממש בהלם שכולם פה סבבה עם להגיד דברים כאלה לילדה בכיתה ו.

מה קורה לכן.

זה נשמה של ילדה. יש פה נשמה קטנה שתכף תהיה גדולה. למה לצלק אותה ככה עם איומים. וואו.

ובשום אופן לא היתי רוצה שהילדה שלי  לא תגנוב מהסיבות שכתבת.

לא גונבת כי יהיה לי בושות.

לא גונבת כי ידחו אותי חברתית.

לא גונבת כי אם יתפסו אותי יגידו ליועצת.

זה הסיבות שגורמות לך כבן אדם מבוגר לא לגנוב? אז למה היא כן?

מזעזע.

בטח לא כשברור כל כך שאין ילדה שגונבת כי היא רוצה לעשות רע בעולם.

תקראו את התגובה של @אמאשוני על כמה שזה פשוט ילד קשב וכל כך לא כמו שעשיתם את זה.

https://www.inn.co.il/forum/t1438713#15770442

חינוך בסופו של דבר זה לעשות את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, לא כי יש השלכות לעשות את הדבר השגוי

זה שלדעתי צריך להסביר לילד את ההשלכות של בחירה שגויה זה מבחינתי בעיקר כדי שלא יהיה בהלם מוחלט אם זה יפול עליו...

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אני באמת לא מבינה.

אני חושבת שכתבת דברים שמכעיסים אותך בכללי למרות שהם לא קשורים לנושא.

כתבת תחרות עם הרוע??? איך זה קשור?

כתבתי שיש טעם לשתף גם בהשלכות שליליות, אפשר להגזים ולהגיד שאם ילד מודע להשלכה שלילית, הוא מפתח חרדות וחי בתודעת גהנום. וזה ממש ממש לא נכון.

אני יודעת שהילד שלי יכול לאבד אותי ולכן לא אני לא מסמסת למרות שממש בא לי. לא כי אמא שלי קנתה גלידה והסבירה לי.

אני באמת מופתעת שכתבת לנהל את החיים, אין לי מושג איך ולמה הסקת את זה.

חלק מחינוך זה גם הסבר של תוצאה שלילית אפשרית. מסבירים מידי פעם כשצריך, לא כל דקה, ולא כתגובה לכל מעשה. אם כשילד מתקשה להיות ממושמע לגבול כל כך חשוב של גנבה. מסבירים מה יכול לקרות. ובלי כף הקלע, (לאמיתו של דבר גהנום הוא לא חלק מהאמונה שלי).

זה חלק מתפיסת מציאות נכונה

להבים מה ההשלכות האפשריות של דברים, לא ממקום מבהיל או מאיים, אלא מציאותי

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️

באושר עד וכאלה יש תמיד, לא?