היא כמעט בת 12, ועכשיו סביב הבת מצווה ועבודת שורשים מדברים איתם על זה.
ידעתי שהיא לא אוהבת היא אמרה כמה פעמים, אבל זה היה כשהיא היתה יותר קטנה, חשבתי שתגדל תתחבר. היא לא מתריסה ולא מתלוננת אבל בטח מבואסת מזה..
קראנו לה בשם תנ"כי על שם אישה שקרובה לנו מאוד וקשורה אליה, מבחינתי כל הסיפור היה ניסי כי חשבנו על שם אחר בכלל. לא מתחרטת שקראנו לה כך, אבל כואב לי שהיא לא התחברה, שאין לה גאוות יחידה על זה.
איך אפשר לעזור לה? אין לשם קיצור או שם חיבה שזורם לקרוא לה כך..
שהייתי ילדה
והיום ממש אוהבת וחושבת שמתאים לי מאוד
יכול להיות שעם הזמן היא תתחבר יותר
לבנתיים אולי אפשר למצוא כינוי חמוד שהיא תאהב
לתת לה לקרוא לה על השם שלה אולי
יש היום המון מידע בנושא שמות
בנערת בת מצווה שלא מתחברת לשם שלה, ואז לומדת לאהוב אותו בעקבות היכרות עם דמות מיוחדת...
הוא עוד לא יצא לאור (תתפללו שאצליח לקדם את הוצאתו במהרה), אבל אם נראה לך שזה יעזור, והבת שלך יכולה לקרוא מתוך מחשב, אשמח לשלוח לך (לשימוש אישי) את הספר...
של רונית לוינשטיין מלץ.
גם שם יש ילדה שלא מתחברת לשם שלה
אבל האמת אני חושבת שזה משהו שעובר על הרבה.
אחותי תקופה התעקשה שנקרא לה בשם דומה לשם שלה (בסגנון במקום שיר שירה) כי היא יותר אהבה אותו למרות שהשם שלה הרבה יותר יפה. עבר לה חחח
אני גם זוכרת שממש לא עפתי על השם שלי. לא שנאתי אותו אבל הייתי מעדיפה אחר. והיום אני אחלה איתו. עדיין יש שמות יפים יותר בעיני אבל אני לא סובלת ממנו ולא הייתי רוצה שם אחר.
ויש לי אחות נוספת עם שם מאוד לא רגיל והיו תקופות שהיה לה קשה איתו וגם היא גדלה והתרגלה.
להגיד שהיתה בוחרת בו שוב בעצמה? לא. אבל נראה לי שהיא לא מתוסבכת איתו
החליפו אצלינו למלא בנות שם כי הוא "לא שם טוב"
גם לי אמרו שהשם שלי לא טוב וזה יגרום לי לתקיעות וכו' וכו' הסתובבתי שנים בתחושה שאני עם שם לא טוב.
לקח לי זמן להתחבר ולהבין שאולי מלכתחילה אם ההורים שלי היו שואלים רב, אז לא היה ממליץ.
אבל אם כך ה' סובב את זה כנראה שהשם בסדר. ועכשיו אני אוהבת אותו מאד..
בקיצור זה תהליך וצריך לחזק אותה. להבין את המהות והמשמעות..
פשוט כבד
שאר הילדים גם עם שמות תנכיים סטנדרטיים, אבל שלה הכי פחות נפוץ ויותר כבד..
לי יש שם לא שגרתי וכל הילדות לא אהבתי וגם עכשיו לא אוהבת, אם כי השלמתי איתו.
זה נובע מהצורך של ילדים להיות רגילים, פשוט.
בגלל זה נתתי לילדיי שמות רגילים לחלוטין. לא ניסיתי להתחכם.
אצלי היינו 3 בנות בכיתה עם אותו שם, כל מקום שאני מגיעה אליו יש לפחות עוד אחת או שתיים "כמוני". כשאני שומעת מישהו קורא בשמי וזה לא קול שאני מזהה, אני אפילו לא טורחת להסתובב. אפילו פה בפורום יש איזה 6 בנות עם השם שלי, בטח כבר ניחשת מה הוא..
אז אני החלטתי לתת לילדים שלי שמות יותר ייחודיים. לא שמות חריגים כמובן, שמות רגילים לגמרי שכולם מכירים, פשוט לא שם שיהיו כמוהם עוד 3 בשכבה. כל אחת עושה ההיפך מניסיונה 
וגם אני לא אהבתי את השם שלי כילדה, במיוחד בגלל שהוא כל כך נפוץ
רציתי להגיד לך שיכול להיות שרק מי שיש לה את השם הזה שמה לב כמה טונה של אנשים יש עם השם הזה, אבל ניחשת בסוף חחח
כשראיתי כמה נשות קשר בשם יעל יש לי בטלפון🙂
מעניין איך השם הזה נעשה נפוץ כל כך🤔
בכל אופן, הוא שם יפה, על שם אישה מיוחדת!
אפרסקהכשגדלתי התחלתי להבין את הגדולה של הדמות התנ"כית.
ואגב מה שאמרת על נשות קשר, פעם שלחו לי מייל מהאוניברסיטה על זה שהאקרים פרצו סיסמאות של אנשים ושלחו רשימה ענקית של כל האנשים שנפרצה להם הסיסמא (שהיו בעבר או עדיין באוניברסיטה), וכשחיפשתי את עצמי ברשימה, מצאתי עוד 2 עם השם שלי פלוס שם המשפחה הקודם שלי, ועוד אחת עם השם שלי ושם המשפחה העכשווי שלי 😅 רק כדי להסביר את תחושת חוסר הייחוד שלי חחח
לק"י
ולא שם מיוחד מידי, שאני צריכה לאיית או להסביר כל פעם.
וכידוע, גם לי קוראים יעל.
אז יש גם כאלה😅
אבל יש שמות שהם מאוד נפוצים, כמו יעל, נעם, הודיה, שירה, לפחות בסביבה שלי, ויש שמות רגילים לגמרי שכולם מכירים כמו ענת, חוה, נגה וכו' אבל פחות יש סיכוי שיהיו לך 3 כאלה איתך בכל מקום 😬
סתם כשהייתי ילדה שנאתי שכולם קוראים לי יעל-שם-משפחה ולא סתם יעל. כי מה לעשות יעל היה תפוס ע"י היעל הכי פופולארית, ושאר היעלות היו יעל-שם-משפחה ;)
יש לי חברה שקראה לבן שלה בשם מקובל, אבל לא מאוד חרוש.
ויצא שיש לו עוד 3 ילדים בשכבה עם אותו שם.
ולבן שלי יש שם מאוד נפוץ.
הוא היחיד בכיתה עם השם הזה, אבל יש עוד שלושה ילדים בשם הזה בגיל שלו שלומדים בבית ספר אחר.
ועדיין הייתי 'טארקו'+שם משפחה/אות ראשונה של שם המשפחה
כי הייתה עוד אחת איתי בכיתה
או גרוע יותר
הייתי "טארקו בלי ו" כי השניה הייתה עם..
(נניח אם קוראים לי טהר והשניה טוהר.. כזה)
ובעוונותיי עשיתי אותו הדבר לבת שלי🤦♀️ נתתי לה שם לא נפוץ אבל לא נדיר
בכתיב חסר
ואז אחרי כמה חודשים גיליתי שהן 4 כאלה בשנתון בישוב🤣
לק"י
מסתבר שאצלינו בשכונה דוקא לא.
בטוח במקומות דתיים אחרים הוא יותר נפוץ.
(שם מקובל לחלוטין).
אחד השמות האהובים עלי
היו לי שלוש הודיה בשכבה, ועוד אחת אודיה שהגתה את השם שלה בצורה דומה. גם מוריה כנ"ל.
לי יש שם יחסית לא נפוץ (אבל לא מקורי או משהו, שם תנ"כי), ובכל זאת באחד מבתי הספר שלמדתי בהם היו עוד שתיים בשם שלי ועוד אחת שזה היה שמה השני🙂
ותמיד אהבתי שמות קצת מיוחדים..לא בהגזמה
מוכרים של צדיקות מהתנך
וואלה אני היום מקנא במי שנקראת על שמם
(סליחה שהשתמשתי במשעמם.. אני כמובן לא חושבת שהשמות האלו משעממים...)
וגם התלוננתי להורים שלי בכל מיני הזדמנויות והם התבאסו
והיום מחוברת אליו ממש ואוהבת מאוד ב"ה.
התחלתי לאהוב בגיל 15-16 כזה...
בע"ה שגם היא תגדל ותאהב, בסוף 12 זה עדיין קטן. לא הייתי מתרגשת
אבל אולי כן אפשר למצוא ביחד איתה כל מיני משמעויות לשם ולחפש הזדמנויות שהיא תאהב אותו (אין לי הרבה רעיונות אבל אצלנו ילד שהשם שלו הוא אחד מהאושפיזין היה מחלק ממתקים ביום הזה... או אם רחל אז בי"א חשוון, אנאעארף...)
אבל זה לא משמעותי בשבילי.
לא חייבים לאהוב את השם.
הכי חששתי שאמא שלי תיקח את זה קשה, אז תמיד אמרתי לה שאני אוהבת את הדם שלי...
היה לה סיבה לחשוב (לא שם בנאלי) אז היא הייתה שואלת אותי מידי פעם אם זה בסדר שהם קראו לי ככה (על שם סבתא...) ותמיד אמרתי כן בטח, איזה זכות...
אבל ממש לא אהבתי את השם. ועדיין לא אוהבת חח...
מה אני באה לאמר?
אישית מרגישה שמחה בשבילך שהיא משתפת.
חושבת שהעיקר זה לא להתרגש, כמו כל דבר שהילדים עושים כדי 'להפעיל' אותנו. להביע אמפטיה כן, אם את ממש רוצה אפשר אולי קיצור או שם חיבה.
בהצלחה!!
תריסים ירוקים פתוחים!!!
אני זוכרת שכנערה קראתי אותו ופשוט ממש נתן לי הבנה וחשיבות לשם
ועם השנים עוד יותר התחדד לי כמה השם הוא מצפן לייעוד האישי
ובכלל השם שלי מורכב משתי שמות שהמהות שלהם דיי מנוגדת ומתי שהתחלתי לראות את ההוויה הזו בחיי הבוגרים זה הפעים אותי איך הכישורים הרבים שקיבלתי קשורים באופן ישיר לשני השמות שהם שם אחד שלי
מסע בעקבות שמי
בול לגיל הזה וסדרה מהממת
הסופרת של הסדרה היא רונית לוינשטיין מלץ ז"ל, אשתו של הרב לוינשטיין מעלי ככה שאפשר לסמוך על הניקיון וכו..
שהן לא מתחברות והשלימו עם זה-
אני חושבת שבחיי הבגרות מאוד חשוב להיות מחוברים למהות השם שקיבלנו
יש לזה קשר לייעוד שלנו, לתיקון, למשמעות החיים, גם אם הקשר הוא לכאורה קלוש ביותר
שם זה לא רק מהות השם, זה גם האותיות שלו, הגימטריה שלו, יש בזה המון עומק וסודות
לכל אלו אמרו שכילדות הן לא התחברו לשם, ובבגרות למדו לאהוב.
בסוף לכל שם יש המון משמעויות ועומקים וכיוונים שונים ובכל שלב בחיים התחברתי לשם שלי ממקום אחר.
עדיין אני לא חושבת שהוא 'יפה' (נגיד לא הייתי רוצה נכדות שיקראו בשמי...) אבל הוא כן מאוד מתאים לי.
אני חושבת שלמרות למצוא עוד משמעויות בשם.
תמצאי עוד אמהות לבנות עם השם הזה, ותשמעי מהן מה הן חשבו כשנתנו את השם. או תכתבי לנו את השם וניתן לך פרשנויות נוספות. אולי תגלי דברים חדשים, ומשהו מזה יתיישב על לבה של הבת.
ואני רוצה לספר לך על חברה, שקראה לילד בשם של אחד מהילדים שלי, שהוא שם נדיר יחסית. אחרי הברית החמאתי לה על השם, ואמרתי שהתלהבתי לשמוע את האבא מסביר דברים חדשים על השם 'שלנו'. היא שאלה אותי על מה אנחנו חשבנו, וסיפרתי לה.
פגשתי אותה שוב לאחרונה, והיא סיפרה לי שבזמן הברית היא לא כל כך התחברה לשם, אבל דווקא הפרשנות שאנחנו נתנו לשם- התיישבה לה טוב על הלב. ואז היא אמרה את הפרשנות שלה, וגיליתי שהיא הבינה משהו אחר ממה שאני התכוונתי...
בקיצור- לכל שם יש מלא הסברים ועומקים. תני לה לגלות את החיבור שלה שמתאים למקום שבו היא נמצאת כרגע.
בכלל לא אוהבת.
היה לי אישיו גדול מאוד עם השם שלי.
הוא לא מקובל ולא נשמע בחוץ בכלל.
שנים שהתביישתי בו. במיוחד בשידוכים. (כשהוא כתוב על דף, לפעמים אפשר לקרוא אותו בדרך אחרת- משמעות ממש מבאסת ולא נעים לפעמים שמתבלבלים. )
זה גם על שם סבתא רבא.
ובגלל היותי טיפוס מרצה- בחיים לא העזתי להגיד לאמא שלי שאני לא אוהבת את השם הזה. פעם אמרתי לאחותי והיא העבירה לאמא שלי,
ואמא שלי דאגה להגיד לי שזה בסדר מבחינתה שאחליף שם.
אבל ידעתי שזה יפגע בה.
אז נשארתי ככה עד היום. וכנראה על סוף חיי חחח
לא יודעת אם אני מוסיפה לך פה משהו , אבל זו החוויה שלי...
מה שכן,
מאוד השתדלתי לבחור לילדים שלי שמות נעימים , מהתנ"ך.
ועכשיו כשאני קוראת את הפוסט שלך - מפחיד אותי שפתאום יגדלו ולא יאהבו את השם שלהם..
כל חיי וכל בגרותי שנאתי מאד את השם שלי, שם מבוגר ומיושן, תמיד בני ובנות גילי צחקו על השם שלי בכל מקום, התביישתי בו מאד.
היום אני כל כך אוהבת ושלמה עם השם שלי וחושבת שאמא שלי לא יכלה לבחור לי שום שם בעולם יותר יפה ויותר מתאים לי מזה!!! ואני אומרת את זה בלב שלם!
עד לרמה שאני שוקלת בקרוב בע"ה לקרוא לבתי בשם הזה רק בהמרה לשפה אחרת..
שם תנכ''י, נדוש. היו עוד כמה בנות בשכבה עם השם הזה וזה רק חיזק אצלי את ההבנה כמה השם שלי מדהים כי אפילו אחרים החליטו שהוא יפה לבת שלהם (אישור מהסביבה? חחח)
לאחותי יש שם תנכ''י מזעזע ברמה של צלופחד / צרויה / יהושבעת (כן, יש שם כזה אחות של אחזיהו המלך) עד היום ממש קשה לה ונגיד בחנויות שעושה הזמנה במקום להגיד את השם האמיתי היא מביאה להם שם רנדומלי אחר
מבאס.
הקדמה; מקפידים אצלנו להביא שמות שיש להם מקור אם זה מהתנך, סבא, רב
חשוב לי להביא שם שאפשר לאיית אותו בקלות בכל השפות
השם משפחה באנגלית תמיד יוצר בעיות
היה לי חשוב שהשם הפרטי יהיה קליט וגם הדוד שכר בקצה השני של העולם יוכל לקרוא לילד ולא להסתבך.
מתבדחים שנקרא לילדים בשמות עם ע', ח' ו-ר', שקשה לצרפתים להגות (בעלי צרפתי, ויש לו עוד משפחה בחו"ל. למרות שנראה לי רובם בארץ, והסבים והסבתות נפטרו בינתיים).
בבחירת שם לי ולאחים שלי.
יותר נכון שמות שאפשר לתת להם כינויים חמודים ברוסית. מיותר לציין שבגיל גדול כולנו מתנגדים להיקרא בכינויים האלו, אבל זה ממש לא עוצר את השכנות הרוסיות...
כמי שעובדת עם די הרבה רוסים, אני קוראת לילדים שלי גם בשמות חיבה ששמעתי מהרוסים (סיומת של צ'יק לשם: יונתנצ'יק, איתיצ'יק וכו').
רק שהם גם עובדים לכינויים האלו.
לאח אחד שלי קוראים באמת יונתן, (איזה אאוטינג מטורף ) אז קוראים לו יונצ'יק, וכל השאר בסגנון דומה.
מסתבר שיש שמות ישראלים שאי אפשר להוסיף להם את הסיומת הזאת (ואחרות). לפחות לפי אמא שלי.
החיבה הילדותיים (לפחות לא כשם הראשי. גם לי קוראים "יעלי" לפעמים, אבל זה לא השם הראשי שלי).
לא יודעת אם זה דווקא מהבית, נראה לי שזה במיוחד מכל מיני מבוגרות זרות שקוראות לי מאמי, נשמה, מתוקה וכדומה.
רק לבעלי אני מרשה לקרוא לי בשם חיבה וגם זה כנוי על בסיס השם ולא קרוב בכלל לשמות הנ"ל.
כי אני זוכרת שקראתי כתבה על זה 
העברית שמדברים היום היא ערבוב של הרבה שפות, ולכן גם בקרב ישראלים חסרי שורשים רוסיים וכדומה יש הרבה שנוהגים להשתמש בסיומות משפות אחרות.
למשל הסיומת ל'ה מגיעה מאידיש
לק"י
משהו כמו שקה/ צ'קה.
ואז אפשר מושינקה.
הראשון מקורי (האמת לא חשבתי שהוא כזה מקורי אבל יש 50 כאלה בארץ אז כנראה שכן...) והשני תנכי נפוץ ברמת אושפיזין.
כשעברנו דירה והוא היה בן 11 הוא הודיע לי שיציג את עצמו בשם השני. לא אהבתי את זה אבל שחררתי. גם בישיבה התיכונית הוא הציג את עצמו בשם השני. ביעס אותי מאד כי זה ככה בדיוק השם של חמי. סימנתי טושים ועפרונות ואחר כך מגבות וסדינים בשם של חמי וזה לא היה לי כיף. כשעזב את הישיבה התיכונית והלך לישיבה חדשה באמצע השישית כבר הציג את עצמו בשם הראשון וזהו. כל מקום שהולך הוא בשם הראשון.
אבל מה היה בברמצוה (כשכל החברים מכירים אותו בשם השני וכל המשפחה בשם הראשון)? אני עשיתי דרשה על מה ולמה קראנו לו בשם הראשון ומה המשמעות וכו' וזה פשוט עשה לו טוב! הוא התמלא מזה והרגיש מושקע כי זה לא סתם שם זה שם עם משמעות ומשמעות גדולה עבורו.
זה הסיפור...
ועל שמות מקוריים, כי זה עלה פה בשירשור, אז אני הייתי עם שם מקורי (כבר לא, בחברות מסויימות כל הזמן שומעים את השם הזה בגילאים צעירים) וקראנו לגדולים בשם מקורי ולקטנים בשם תנכי מקורי יחסית עד לא מקורי בכלל, והגדולים קובלים על זה...
לא מחייב שבהמשך החיים היא תמשיך לחשוב ככה.
לפעמים חוסר בטחון/ חוסר באהבה עצמית, לקבל את מי שאני עלול לגרום לא לאהוב שם במיוחד אם הוא מקורי מדי, מיושן, צליל שלא מתחברים אליו.
בשנים של החטיבה תיכון מגבשים זהות ולפעמים זה עובר דרך בירורים גם לגבי השם שבחרו לי.
מאוד עוזר לאהוב את השם ע"י פירוש ומשמעות.
ואפילו הידיעה שאבא ואמא רצו לתת לי שם עם ערך ומשמעות וזה לא סתמי.
רב הילדים חיים עם השם שלהם בשלמות או מקבלים אותו בפשטות בצורה טובה גם אם הם היו בוחרים אולי שם אחר. כמו שמקבלים את הגוף/ כל נתון אחר בחיים שלא בחרנו בשליטתנו.
יש לי שם די כבד אבל עם משמעות, שמחה בו מאוד( לא בטוחה שהייתי בוחרת אותו לעצמי בעצמי.. )
לא אוהבת שקוראים לי בכינוי שמקצר את השם גם אם זה יותר קליל.. סתם ספציפית פחות אוהבת את הכינוי.
והאמת הלוואי שאצליח לתת לילד את התחושה שלא אתאכזב אם יחליף את שמו אם באמת לא אוהב את השם שבחרנו.. אם כי לטעמי בחרנו שמות רגילים ואהובים אז לא מאמינה שזה יקרה...
מי שזוכרת את השרשורים שלי על השוכרים שלא משלמים - אז ב"ה הם עזבו את הדירה לפני כמעט שנה,
ובחיפוש שלנו אחרי שוכרים חדשים ממש הקפדנו לחפש שוכרים שישלמו בזמן.
גם ככה השכרנו בהרבה פחות ממחיר השוק, כי זה היה אמצע שנה והם עוד ביקשו עוד הנחה, וכמובן ביקשו מלא תיקונים בדירה שעשינו להם באלפי שקלים.
והם הבטיחו שהם ישלמו בזמן כל חודש, והיו נראים אנשים אמינים.
ואיפה כל ההבטחות שלהם? הם לא משלמים, בקושי עונים לנו לטלפונים ולהודעות.
בקיץ אמרנו להם שאם הם לא מבטיחים שזה יסתדר תוך חודש שיעזבו עכשיו, כדי שנוכל למצוא שוכרים חדשים.
אז הם הבטיחו שזה יסתדר.
אז הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.
די, פשוט אנשים רשעים. נמאס לי.
אנחנו משלמים על הבית הזה משכנתא ממש גבוהה כל חודש. מה הם חושבים לעצמם?!?!?!?!?
או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש
אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל
מממש
אמא טובה---דיה!תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!
וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.
מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…
ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.
שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.
מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!
ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל?
זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל
הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד
ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע
אתם צריכים לבטח את עצמכם.
בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.
יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.
צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.
להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא
קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת
בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית
ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)
והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.
שיסתדרו על חשבון מישהו אחר
זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.
לא ישלמו שילכו להורים
תופעה שצריך להוקיע
שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה
הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי
אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷
מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי
חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל
נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד
אבל
זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות
כואב הלב
מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה
לשוכרים הבאים תדרשו:
1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים
אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.
2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות
3. צ'קים לשנה קדימה
4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות
בהצלחה!!!!
היי יקרות. סליחה מראש על האורך
בני בן 6 ילד מאד חכם לגילו, כריזמתי, סקרן, עקשן ביותר, דעתן, רגיש ופגיע מאד, אהוב ביותר.
ההתנהלות איתו ביומיום מאד מאד מתישה מעייפת ומאתגרת, ממש כמו לטפל בעשר ילדים - מבחינה נפשית. הוא מאד מאתגר שובב היפר אקטיבי וגם מאד מאד רגיש
משקיעה בו המון בשיחות בהתאם לגילו על כל מיני נושאים שמעניינים אותו, בהסברים, בזמן איכות יחס חם ותשומת לב.
לאחרונה, על כל דבר שלא הולך לפי איך שבאלו ,או שלא מקבל מה שרוצה או שאני לרגע מאבדת סבלנות ולא האמא המכילה והסבלנית, ובמיוחד כשמשעמם לו הוא ישר משתמש במילים- משפטים
"אני רוצה למות"
"אני לא רוצה לחיות בעולם הזה"
ובימים האחרונים זה הסלים ל-
"כשלא תראי אני יקח סכין וידקור את עצמי"
"נמאס לי כבר מהחיים האלו"
"אני יתפלל לאלוקים שאני רוצה למות כבר ולא להיות פה יותר"
התגובות שלי הן-
"אנחנו לא נתן לך למות אנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך איתנו אתה חשוב לנו מאד"
"ה' הביא לך את החיים כי הוא רוצה שתחייה אותם ושיהיה לך טוב ותיהיה מאושר בריא ושמח"
"חס וחלילה זה מילים שלא אומרים אותם, אתה תיהיה בריא וה' ישמור עלייך"
ואז ממשיכה כרגיל בשגרה
וכמובן שהוא מתעקש בחזרה
"אני רוצה אבל למות" "אני יהרוג את עצמי"
(מציינת שהוא מבין את מלוא המשמעות של המילה מוות.)
יש לציין שבוודאות הוא לא שומע את המשפטים/מילים האלו מהסביבה הקרובה.
לדעתי דרך המשפטים האלו הוא מחפש ויתורים לגבולות שמציבים לו ולגיטמציה להתנהגות שלילית שלו.
דוגמא למשל כל ערב הוא מסרב להכנס למיטה ולישון, הוא ממש מתעקש להשתולל ולהציק לאחיות שלו, אני כועסת עליו ומסבירה לו שזה זמן לישון ושאחיות שלו עייפות ורוצות שקט, והוא כתגובה מאיים עליי שהוא ישן כל הלילה על הרצפה. אני אומרת לו בסדר תשן על הרצפה, רק תעלה לישון כבר עכשיו.
ואז הוא באמת שוכב על הרצפה וכל רגע אומר "איי כואב לי הגב איזה כואב לישון על הרצפה"
"קר לי ברצפה"
"אני סובל כלכך"
"אני ימות אמן"
וכשאני מזכירה לו את האפשרות לעלות למיטה שלו ולישון ברוגע ובחום הוא ממשיך להתעקש שהוא מעדיף לסבול על הרצפה.
(כל לילה יוצא שאנחנו מעבירים אותו מהרצפה למיטה🥵)
(ובבוקר הוא כועס ורב איתנו על זה שהעברנו אותו למיטה שלו)
בחזרה לנושא- ב"ה בפועל כרגע הוא ילד ששומר על עצמו מאד, די פחדן מאד זהיר ושקול במעשיו.
מה לדעתכן ראוי להגיב לו?
האם צריך איש מקצוע או לתת לזה עוד קצת זמן אולי יחלוף?
בגיל בוגר יותר זה כבר הרבה פחות
הכוונה האמירות הספציפיות
כתבתי פה לפני כמה זמן שאני חושדת אולי יש קשר בין זה להתקן מירנה
מרגשיה שמשהו לא הגיוני
לא עשיתי שום שינוי בתזונה שלי
אוכלת קצת כמו תמיד
והמשקל שלי רק עולה ועולה!!
תמיד הייתי רזה בלי להתאמץ בכלל, משקל לא היה נושא בכלל.
עכשיו אני במשקל שלא הייתי בו מעולם!! (מלבד בהריונות כמובן)
נהייתה לי בטן מזעזעת
ואפילו בעלי הסכים שאולי אני צריכה לבדוק שמא אני בהריון מרוב גודלה (הוא מעולם לא העיר לי על מראה חיצוני, אני ששאלתי אותו מה דעתו לגבי הבטן 🫣)
לא יודעת מה לעשות!!
מתחילה לשקול לעבור למניעה אחרת..
יש לכן רעיונות?
טבעת נוברינג עלולה לגרום להשמנה?
תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל
ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא
מניחה שקשור להורמונים.
אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות
האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים
פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)
אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל
גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)
ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי
וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.
ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...
יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן
הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב
אני קיבלתי החלטה להוריד
יש לי תור ביום ראשון
והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)
ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת
אבל המשקל זה ממש משמעותי
במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון
לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!
אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה
לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר
אבל אולי אין ברירה..
לי היה תקופה והיה די סבבה
הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.
לדעתי זה שווה
בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים
ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת
אז הפסקתי.
ואגב לגבי מניעה,
אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ
היה בסדר גמור
רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה
לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור
הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק
המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה
הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד
ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?
למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...
האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד
צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך
באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה
מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉
ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין
לשמוע דעתכן-
מה ההבדל, אם יש כזה לדעתכן, בין חיי שותפות של חברים שגרים יחד לחיי זוגיות של איש ואישה?
גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא
ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות
כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.
יש הרבה משותף
כי נישואים זה גם שותפות
אבל בנישואים יש גם
ילדים משותפים
כלכלה משותפת
ומחויבות (לנישואים לילדים)
באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו
גם אם מדובר בחברים הכי טובים,
זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)
הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.
וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.
וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....
מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?
אותו דבר.
זה שונה ממש.
חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.
שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה
למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..
אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..
מה עושה את השגרה יותר זוגית?
מאוד תלוי בכל זוג
כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות
יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.
ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים
בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה
השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה
בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה
רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים
וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה
בלי לעשות משהו מיוחד
זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי
תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.
לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת
וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב
וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.
או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".
הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.
לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו.
האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת
היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות
(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)
אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭
אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית
המקוריתכוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים
ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.
ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.
נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.
בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.
וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.
נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.
אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.
זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.
אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ.
לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום
זה ממש מעט
זה לא בהכרח קצת.
זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".
למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.
חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.
ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית
גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.
מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.
וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.
כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.
כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר
והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי
זה לא חייב להיות רק בזוגיות
בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר
להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.
זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף
ברור שהם שונים בזוגיות
אבל
השיח לא חייב להיות שונה
אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה
זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר
לי לפחות
בקשר ההבדל
במגע ויחסים
במחויבות
בחלק שלו בחיים שלי
שהתשובה בגוף השאלה ..
שותפות מול זוגיות.
לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך
כשאנחנו זוג זה שלנו.
אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.
גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.
גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..
בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון
כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.
בינתיים עוד שאלה בהקשר -
מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?
לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?
אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.
בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...
תוהה לעצמי שוב ושוב איך אנשים מביאים עוד ונושמים.
אני באמת מרגישה שזה מאוד קשה לי כרגע ככה עם התינוק שלי ולהוסיף עוד 1 ועוד 2? וואו... מפחדת לקרוס עוד
וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה
כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל
ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני
וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)
אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.
אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון
וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...
לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.
יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.
אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️
ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...
נראה גדול מאוד,
ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.
תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.
הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד
הפעם הראשונה שעשית בגרות
הפעם הראשונה שעלית על ההגה..
כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב
זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.
הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.
(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)
להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן
חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות
יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות
ויש שלא
הסטנדרטים והציפייה מהחיים
יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה
כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים
שילד ראשון היה קשה מאוווווד
זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות
וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח
היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!
לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.
למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים
זה לוקח זמן אבל אפשרי.
גם אני הייתי בתהייות האלה
והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית
לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי
בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.
לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש
גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.
לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?
לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )
את עובדת?
מניקה?
ישנה טוב? מתאווררת?
תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?
אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים
אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי
ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו
חיבוק❤️
אני פחות בעד משככי כאבים ויותר בעד לתת לגוף לעבוד
אבל בלילה מלחיץ אותי לישון כשהחום עולה ואני לא בשליטה
ואני תוהה מה נכון לעשות 🤔
ראיתי ש @אמאשוני התייחסה לזה בשרשור אחר ולא רציתי לנצלש.
בת 5 עם מאפייני מחוננות מתלוננת כבר הרבה זמן על צורך ב"שקט". היא בחדר עם שני אחים קטנים יותר. היא במיטת גלריה, חשבנו שזה יתן לה את המענה לצורך, אבל לא מספיק עזר. יש חדרים נוספים בבית אבל היא לא רוצה לישון בחדר לבד (הצענו).
הצענו גם שתלך לישון אחרי האחים שלה ובינתיים תקרא ספר בסלון, אבל גם את זה היא לא רוצה. היא מעדיפה לקרוא במיטה שלה.
יש רעיונות איך לעזור לה?
לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים
כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...
בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...
עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?
אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.
איבחון יתן משהו בגיל כזה?
יש הרבה חפצים/ צבעים?
צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,
לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.
כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.
מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"
אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",
אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)
וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,
לשקף לה מה היא מרגישה.
לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"
אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.
יש לך רעיון מה יעזור לך?
אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.
אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)
פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,
לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.
אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.
כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..
בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?
אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,
ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.
אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.
בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,
אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.
(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)
בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.
לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.
זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.
המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.
הרפיות זה רעיון טוב, ננסה
ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.
נתת הרבה רעיונות טובים, תודה
באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.
ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה
אולי לקנות לה אוהל?
אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?
ב"ה רוב השלפוחיות שנוצרו לה נעלמו מעצמן אט אט, אבל עכשיו באחת הידיים יש לה נפיחות במקום שהייתה שלפוחית וגם מוגלה כזו. (זו היד שהיא משתמשת בה להתקדמות בישיבה על הרצפה, אז הגיוני שנכנס שם משהו☹️)
מה צריך לעשות עם זה?
הנטייה שלי היא 'לפוצץ' את המוגלה במשהו מחוטא ואז לחבוש ולקוות שהיא לא תוריד את התחבושת, אבל אני לא יודעת אם אני צודקת...
(לכאורה זה לא מפריע לה, רק אם נוגעים בזה זה כואב לה)
אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה
ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם
כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.
(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)
בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.
חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.
ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה
היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.
קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...
יעזור אם נשים עכשיו?
לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...
נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...
(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)
מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.
בשורות טובות
