היי נשים יקרות
אני משתפת אתכן בצער גדול ועמוק שיש בי, זה הולך כנראה להיות ארוך אז מתנצלת מראש וגם מודה לכן מראש
יש לי 4 ילדים, 2 בנים, 2 בנות.
הילדים שלי הם הדבר הכי חשוב לי בעולם
אוהבת אותם אהבת נפש עמוקה מכל נשמתי
והחלק הכואב- כולם- מלבד בתי, בת ה6
מאז שהיא נולדה לא הרגשתי חיבור, היא בכתה וצרחה בלי סוף מאיזשהו סיבה רפואית(הכל חלף ב"ה)
היתה צורחת ובוכה ללא הרף ולא משנה כמה היתי מתאמצת לחבק לנשק להרגיע כלום לא היה עוזר, ברמה שפשוט הרגשתי שנולדה לי שטן וזה הדרך של ה' להחזיר לי דרכה על כל החטאים שלי אי פעם. היתי מפחדת להיות איתה לבד הצרחות והבכי שלה היו מלחיצים אותי ממש!
ניסיתי להתעלם מהרגשות האלו ולהמשיך להעניק לה אהבה דאגה חום אפילו אם זה מזויף כי האמנתי במשפט שנתינה מולידה אהבה. אבל לצערי עדיין לא הצלחתי להרגיש חיבור ועומק מולה. הרגשתי שאני פשוט לא אוהבת אותה וסתם מנסה לשקר לעצמי.
השנים עברו ואיתו עומס ומירוץ החיים מעברי דירות לימודים הריונות נוספים וכו'
עם הזמן בעלי שם לב שהיא די מופלת ושאיתה אני הכי פחות חמה ורגישה, הכי פחות מעניקה אהבה, הכי פחות סבלנית, שאותה אני הכי מחנכת בלי פשרנות ואוטומטי היא הפכה להיות הילדה המועדפת שלו כי הוא ממש ריחם עלייה.
עברו השנים הילדה גדלה... וגיליתי ילדה פשוט מושלמת.
הילדה הכי רגועה ונינוחה בעולם
ילדה הכי רגישה וחמה ואוהבת וטובת לב לכולם
ילדה מהממת ביופייה מהפנטת(=בעיני העולם.
אפילו ביקשו אותה לדוגמנות, אני באופן אישי לא מתחברת ליופי שלה)
אחות נדירה ביותר, מתחשבת, עוזרת, ותרנית,
חכמה מפותחת מוצלחת
סבלנית, בוגרת, אחראית
ויש לי עוד אינספור מחמאות לתאר עד כמה היא הילדה המושלמת, עד כמה היא חלום של כל הורה, באמת שכל תיאור הוא טיפה באוקינוס לעומת כמה שהיא ילדה מושלמת.
אבל מה? אני רושמת את זה בכאב, אני מרגישה שלמרות הכל אני פשוט לא אוהבת אותה. והכי מפחדת לרשום- אני מרגישה לפעמים ממש עד כמה אני שונאת אותה.
ולא, זה לא נובע מקנאה, אני לא מקנאה בה בכלום- אני אדם עם ערך עצמי גבוהה מאד. ולהפך אני ממש שמחה בשבילה שיש לה תכונות כל כך טובות.
יש לי כל מיני השערות עם עצמי למה אני לא מסוגלת להתחבר אליה, אבל אני לא מבינה למה בכל זאת אני לא מצליחה לאהוב אותה. כואב לי בשבילה. כואב לי בשביל עצמי.
כואב לי בשביל אחים שלה שאפילו הם שמים לב שאמא הכי פחות חמה אליה ואוטומטי הם גם מתרחקים ממנה.
איך יתכן שהאמא הכי חמה בעולם שילדיה כל עולמה לא אוהבת את הבת שלה, ובתוך תוכה גם מרגישה אליה שנאה של ממש.
בבקשה אל תסקלו אותי, מי שלא היתה שם לעולם לא תבין.
המשפחה שלנו ממש נהרסת בגלל זה
אינספור ריבים עם בעלי שמוכיח אותי פעם אחר פעם שאיזו אמא מסוגלת לעשות הפליות בין ילדיה וכו וכו
שאר האחים הכי פחות אוהבים אותה, ואני יודעת שזה בגללי.
וכן, אולי לחלק הכי חשוב- גם הילדה מרגישה את כל זה. היא אומרת לי לפעמים "אותי את לא אוהבת"
שואלת אותי אינסוף פעמים אם אני אוהבת אותה.
מנסה לקרקר סביבי כל היום כי היא צמאה ממש לאהבתי שחסרה לה. ואני פשוט לא מסוגלת להעניק לה את זה.
אני כן מחבקת אותה, מנשקת, אומרת מילים חמות אבל בצביעות ענקית. והיא כל כך חכמה שהיא שמה לב לזה.
אני יודעת שכולכן תציעו לי טיפול דחוף ויפה שעה קודם
אבל אני באמת לא מאמינה שקיים טיפול שיכול לעזור לי לאהוב אותה, אני מאמינה שאם אהבה לא נוצרה עד כה הסיכוי לאהוב הוא אפסי ממש
וכואב לי להמשיך להעניק לה אהבה מזויפת
אני כל כך רוצה שאהבה הזאת תיהיה אמיתית ואין לי תקווה שאי פעם זה יקרה.
היום לראשונה עברה לי ממש מחשבה אובדנית בראש כי המחשבה הזו אמרה לי שאולי עדיף לי לא להיות כאן מאשר שהיא תגדל בתחושה שאמא לא אוהבת אותה ואפילו שונאת אותה, ותסבול כל חייה מבעיות רגשיות ותגדל לשנוא אותי.
כמובן שזו רק מחשבה שחלפה ולא אפגע בעצמי למען שאר ילדיי.
לא מאמינה שאני בכלל נמצאת בצרה הזו
הרי אני אמא כל כך חמה וילדיי הם כל עולמי,
ברור לי שהילדה לא אשמה בכלום, הלוואי והיתה נולדת לאמא אחרת שהיתה מעניקה לה את מה שבאמת מגיעה לה.
לא מגיעה לה אמא כמוני, פשוט לא מגיע לה
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)