פריקה אחרי שבת משפחתיתמפה בשם אחר..

חזרנו משבת משפחתית (עם כל המשפחה שלי) במלון 5 כוכבים (חשוב להמשך). אנחנו כזוג וכמשפחה גרעינית לא נוסעים כ"כ למלונות, יותר לדירות נופש. לאחד מימי ההולדת העגולים שלי בעלי הזמין לנו מלון שווה ושנינו מאוד נהננו, אך זה היה לפני כמה שנים.

המשפחה שלי ב"ה גדלה ולהורים שלי כבר אין אפשרות לארח את כולנו אצלם ולכן זו כרגע האפשרות הכי טובה לעשות שבת משפחתית. היינו בפעם האחרונה לפני כשנה כולנו במלון לרגל יום הולדת עגול של אבא שלי והפעם תוכנן לרגל יום הולדת עגול של אמא שלי.

מציינת שבעלי ממש לא סבל בפעם הקודמת, הוא מסתדר ממש סבבה עם המשפחה שלי ולכן כ"כ הופתעתי מההתנהלות הפעם. כבר לפני 3-4 חודשים נסגרנו על תאריך ספציפי לשבת משפחתית, אחרי שכל המילואימניקים אצלנו היו אמורים לסיים את הסבב (בעלי לא עושה מילו' מסיבה רפואית). שאלתי אותו מראש, והוא אמר שאין בעיה. בשנים האחרונות הוא יותר בקטע של דירות נופש ופחות מלונות כאמור אך הוא לא הביע התנגדות בכלל כשסגרנו את המלון. עם זאת בשבוע לפני המלון הוא התחיל לדבר על איזה מעפן זה מלונות ושהוא היה צריך לשים וטו ומעכשיו הוא שם וטו והוא לא ילך יותר בחיים לבתי מלון (מזכירה שזו כרגע האפשרות היחידה לעשות שבת עם כל המשפחה שלי וזה קורה שבת בשנה לכל היותר. יש שנים שזה לא קורה בכלל). כשאמרתי לו שגם אני בעקרון לא הכי אוהבת את הקונספט של בתי מלון, אבל מבחינתי זה מחיר ששווה לשלם בשביל שבת משפחתית והילדים נהנים מזה מאווווד, הוא אמר שאני מוזמנת לסוע למלונות כמה שאני רוצה אבל הוא לא יצטרף לזה יותר בחיים. שאלתי בעדינות למה לא אמר משהו מראש כשסגרנו תאריך ושכרגע אין לי מה לעשות ואי אפשר לבטל את המלון שניה לפני, אז הוא ענה שאפסיק לדבר איתו כמו עו"ד (אני ממש לא עו"ד במקצועי..) ושהוא יענה בהתאם שהפעם הוא יבוא וזו פעם אחרונה בחיים שלו במלון. שהוא מודיע לי מעכשיו שהוא לא יסכים יותר ושעכשיו אני יודעת.


מיותר לציין שבשישי הוא בקושי התארגן, לא רצה לצאת והבת שלי לחצה עליו שנצא כבר כי כל הבני דודים כבר הגיעו וגם הם רוצים להנות עם כולם בבריכה. בסוף יצאנו. כל הדרך הוא התלונן על כל דבר אפשרי. ניסיתי להכיל כדי שנוכל איכשהו להנות למרות הכל. אפילו היתה ארוחת צהרים מתנה מטעם המלון כשהגענו, אבל הבן שלי רצה לבריכה, אז הוא אמר לו: "במלון מחליטים לך מתי להיות רעב, אתה לא יכול לאכול מתי שאתה רוצה" ואמר עוד הרבה משפטי חכמה נוספים על כמה מלון זה לא לאנשים נורמליים ועוד כהנה וכהנה. היה עם פרצוף תשעה באב, בקושי אמר שלום למשפ' שלי, הלך עם הילד לבריכה, אבל בקושי דיבר איתי ועם אחרים..

לא השתתף בצילומים משפחתיים לפני שבת, בארוחת ערב זרק שלל משפטי תלונה והתלונן על האוכל בלי הפסקה!!! והיה שם שפע מטורף. כולם התלהבו מהאוכל בטירוף, גם הבררנים אצלנו, אבל הוא בחר לקחת דג קר כי אמר שהאוכל החם לא לטעמו. יצא מוקדם מהאוכל, יצאתי איתו ועם הבן הקטן, שאר הילדים נשארו עם כולם. ישבנו בלובי והוא המשיך להתלונן על איזה דוחה זה מלון ואיזה אוכל נוראי ואיך הוא אכל אוכל קר בשבת (אגב, כשהיינו בחו"ל בשבת לפני כחצי שנה, אכלנו אוכל קר ופשוט של כריכים והוא היה מבסוט עד השמיים. כלומר, האוכל הקר זה ממש לא האישיו..) כבר היה לי קשה להבין אותו ואמרתי לו שהיה מלא אוכל חם, אבל הוא בחר את האוכל הקר. הוא אמר שהאוכל החם היה נראה מגעיל. בסדר.. זכותו.. למרות שמוזר להתלונן כשהיו לו הרבה אפשרויות אחרות. הרגיש  שהוא עושה דווקא ואין לי מושג למה. היינו ממש בטוב לפני המלון. ואז הוא עוד אמר משפט (בעיני הכי נוראי): "יש דרכים יותר זולות להתעלל בי". עכשיו ההורים שלי שילמו הכל!! לא הוצאנו שקל. מהצד שלי זה היה נשמע ממש פוגע, כאילו ההורים שלי הוציאו כמה אלפי שקלים רק בשביל להתעלל בבעלי היקר. כאילו זו הסיבה ששילמו כ"כ הרבה על המלון. היה לי קשה להכיל משפט כזה ועניתי לו בציניות: "נכון, הם הוציאו מלא כסף כדי להתעלל בך, ספיציפית בך כדי שתסבול, לא כדי שנהנה משבת משפ' יחד"... והוא אמר שאמא שלי אמרה לא מזמן על קמפינג שגם אם ישלמו לה כסף, היא לא תלך לקמפינג, אז גם לו מותר לשים וטו וגם הוא לא מתכוון ללכת יותר לבתי מלון.

אמא שלי בת 70, כן?!?!

(מציינת שאף אחד במשפ' שלי לא יודע שהוא לא אוהב בתי מלון ובפעם הקודמת, על פניו, זה היה נראה שהוא נהנה..  חוצמזה, שהכל היה מתואם איתנו ואף אחד לא מכתיב לנו שום דבר).


פשוט נהרסה לי כבר כל השבת, ניסיתי להיות בסדר כמה שאפשר בשביל הילדים. הוא המשיך לקטר ולהתלונן כמו ילד קטן (הוא כמעט בן 40 ואבא לילדים). אוסיף שהבאתי מצעים מהבית וסידרתי לו (ולכולנו) את המיטה כדי שירגיש יותר בנוח, אבל גם על זה הוא התלונן.. שקר לו והוא לא ישים את השמיכה של המלון מעל המצעים מהבית כדי לא לחטוף דיזינטריה...

המלון בעיני היה מאוד נקי!! ואני אסטניסטית בטירוף!! כולנו ישנו עם מצעים מהבית, בשביל הרגשה ביתית כמה שאפשר..

המיטה היתה נוחה מאוד והוא ישן מעולה, אני קמתי מוקדם ויצאתי עם כל הילדים מהחדר וכשנכנסתי ב-9:30 לקחת משהו לאחד הילדים הוא עוד ישן... כשכולנו ישבנו במרפסת בלובי במעגל וחיכינו לכולם כדי להיכנס לחדר אוכל הוא הביא כיסא והתיישב מאחורי, בלי לדבר, לקח לי זמן להבין שהוא בכלל הגיע.. אפילו לא אמר בוקר טוב לי ולאף אחד ולא ראה לנכון לשבת עם כולם בתוך המעגל- והיו מלא מקומות פנויים.. שוב חדר אוכל ותלונות בלי סוף, למרות שהלך פעמיים למלא את הצלחת...

אח"כ היו הפעלות לילדים (משחקים וכאלה, מיועד לשומרי שבת) והוא הלך לנוח צהרים ואז הלך עם הקטן לאזור הבריכה והיה איתו שם עד 16:30. אח"כ בא להיות עם כולנו, אבל לא ממש דיבר, רק ענה לשאלות ספציפיות אם פנו אליו וזהו. כל המבוגרים עזרן לסדר את האולם שישבנו בו בשבת ורק הוא ישב ובהה בכולנו מסדרים יצאנו במוצ"ש, הוא כמובן לא אמר תודה להורים שלי (גם לא ציפיתי אחרי כל ההתנהלות שלו), בקושי אמר שלום, נסענו הביתה בלי שהוא הוציא מילה מהפה..

חזרנו הביתה ארגנו את הילדים והלכתי לישון..

אני עם מועקה ענקית. השבת הזו פשוט עשתה לי רע. ראיתי את בעלי באור שונה לחלוטין ממה שהכרתי אותו. לא יודעת איך ממשיכים מכאן..

חיבוק גדול יקרה נגמרו לי השמות

נשמע מאוד כואב ומבלבל לחוות שבת שלמה כך,

בלי להבין איפה האיש המתוק שלך נעלם לו?

מה קרה לו?

ומי זה היצור הזה שמתנהג בצורה לא מוסברת ושובר שיאים של חוסר הבנה וחוסר טאקט וחוסר הגיון פעם אחר פעם?!

זו ממש תחושה של חוסר אונים ובילבול עצום!

 

אני חושבת שהשאלה העיקרית שכדאי לשאול כאן למן ההתחלה היא:

למה (ל' בקמץ) הוא לא רצה ללכת למלון?

כלומר לשמוע ולהבין רגע ממנו ולעומק

מה יש שם במלון שקשה לו?

(כל מלון, לאו דווקא זה),

מדוע הוא לא רוצה ללכת למלונות יותר בחייו?

נשמע ששם לב העניין.

רגע להבין אותו.

 

אולי הוא בכלל עוד לא מבין את עצמו עד הסוף שם

ולכן הכל יוצא כך

ממש נראה שפעם אחר פעם מי שפגשת בפועל בשבת הזו היה מנגנון הגנה של בעלך ולא הוא עצמו.

ומנגנון ההגנה לא הופעל סתם, הוא הופעל כי משהו שם היה לו מאוד מאוד קשה, כי משהו שם כאב לו מאוד, כי משהו שם לא מימש צורך מאוד מהותי שלו.

השאלה היא מה זה הדבר הזה?

מה יש שם עבורו במלון שלא טוב? שמאיים אפילו?

ורגע לשמוע את זה במבט סקרן, מתעניין, והכי לא ביקורתי או מאשים שיש (וזה קשה אבל רק מבט כזה שבאמת רוצה להבין יכול לפתוח את השני להתחבר רגע לעצמו ולחשוב מה היה שם באמת בעומק).

יכול מאוד להיות שגם הוא מאוד מבואס על עצמו

אפילו כועס על עצמו

מתוסכל מעצמו

ואבוד שם

אבוד כי הוא אולי בכלל לא מבין עם עצמו "על מה כל המהומה" ולמה הוא התנהג ככה

אבוד כי אולי אין לו מילים והכרה וניראות בינו לבין עצמו לכל מה שהתחולל בתוכו

ואבוד כי הוא גם לא שיקף את זה החוצה לך.

 

והדרך כאן להגיע להבנה אמיתית זה קודם כל שיבין בינו לבין עצמו מה יש שם בעומק, במלון, עבורו,

ממש לא יפחד ויפרט לעצמו

ואז יתווך זאת לך

ואחרי שתבינו שניכם את הלמה שלו, את הלב שלו,

את מה זה עבורו מלון,

מה המשמעות של זה עבורו שהוא הולך למלון,

מה עוד יש שם בעיניים שלו,

מה אולי סותר ערכים שהוא מאמין בהם או כל דבר עמוק אחר שיכול להיות שם,

ואז הנפש מגיבה, כדי לא לעשות שקר בעצמה, אז היא מפעילה מנגנוני הגנה

כי היא באמת באמת לא רוצה להיות כרגע במקום הזה, במלון

אז היא פועלת הכי אנושי שיש ועושה הכל כדי לא באמת להרגיש שהיא שם,

או לא באמת להסכים להרגיש שהיא שם *מבחירה*

אלא שהיא לא רוצה להיות שם!

ומשהו בהנכחה הזו שהיא לא רוצה להיות שם!

כנראה מרגיע בה משהו

כי כנראה באמת באמת קשה או לא נכון או לא מתאים או לא אחר לה להיות במלון.

וחשוב להבין למה.

ואז לתת למקום הזה של הלמה לא מלון הבנה

עד הסוף

וניראות

והכרה

ולגיטימציה

ואז חיבוק

וחמלה

 

והתנועה הזו של השיחרור והניראות והמקום למה שמתחולל בו יכולה לעשות ב"ה הרבה מאוד טוב גם לו, גם לך, וגם לביחד שלכם ❤️

 

ב"הצלחה רבה יקרה!

ומוסיפה עוד חידוד:נגמרו לי השמות

אם לצורך הדוגמא (כי ודאי שיכולות להיות אלף ואחת אפשרויות אחרות) הסיבה שבעלך לא רצה להיות במלון מקורה מתוך טראומה בילדות / זיכרון רע ממלון / התנגשות עם ערך שהוא מאמין בו שלדעתו לא בא לידי ביטוי ע"י הליכה למלון / פחד מדברים מסוימים שקיימים בהימצאות במלון והוא לא רוצה לפגוש בהם / כל דבר אחר -

אזי כל זמן אשר הסיבה עצמה, המקור עצמו, הלמה עצמו לא מדובר -

מה שנראה ש"מדבר" או אפילו צועק! יהיה מנגנון ההגנה מפני זה.

זה יהיה המופע החיצוני בו נפגוש.

או מנגנוני התקפה - צעקות / בכי / רצון לפתור ולדבר על הדברים כאן ועכשיו

או מנגנוני בריחה - כל דבר שמנתק אותו מהאיום עבורו ומהסיטואציה שהיא איום עבורו, הימנעות, בריחה לשינה, לחלל אחר, וכל ניתוק אחר

או מנגנוני קיפאון/הסוואה - של ריצוי או קיפאון ממש.

 

ונשמע שבעלך פשוט ניסה כל הזמן לברוח מהאיום, בעיקר.

 

וכאשר הסיבה והמקור עצמו יהיו להם מילים, וניראות והכרה כאמור - המנגנון כבר לא יצטרך לצעוק כ"כ חזק

כי הוא צועק כ"כ חזק רק כאשר אין בכלל מילים ואין בכלל הבנה ואין בכלל ניראות לעומק ולסיבה ולמקור עצמו - אז כשהם לא מדוברים רק אז המנגנון ידבר במקומם, ואפילו יצרח במקומם.

 

נסי לחשוב רגע על מקום שבו לך היה קושי מסוים בחיים והקושי הזה לצורך הדוגמא לא דובר -

איזה מנגנון הגנה הופעל בך? איך היה המופע החיצוני של זה נראה?

איך המנגנון עצמו צעק?

והאם כאשר כן נתת מילים, הבנה, ניראות והכרה למה שמתחולל בך גם משהו במנגנון נרגע יותר והונמך?

עצם הרתימה הזו של ההבנה מתוך עצמינו ודברים דומים שעברנו יכולה לעזור לנו להבין יותר את השני ולהזדהות איתו,

ממש לשאול את עצמינו בסיטואציה: איך היית רוצה שבעלי יגיב אם המצב היה הפוך? אם לי היה קושי עמוק בהליכה למלון?

או איך אני עצמי יכולה להבין אותו יותר ולהזדהות איתו יותר מהמקום שלי במקומות בהם אני הייתי בתוך מנגנון הגנה? במקומות בהם אני לא יכולתי כי אפילו לא ידעתי וזה נשאר רק בתת מודע מה עובר עליי בעצם, וזה לא קיבל מילים ולא דובר ולכן יצא בצורת מנגנון הגנה?

תודה רבה על התשובות המושקעות שלך -מפה בשם אחר..
זה בהחלט עוזר ואני מעריכה את זה מאוד!! 
אני ממש שמחה לשמוע יקרה, ב"ה ממש! 🙏נגמרו לי השמות

באהבה גדולה והמון המון ברכה והצלחה ב"ה ❤

הצפה מעבר לרגיל בגלל סיבה . אולי שאין לו מילואים?העני ממעש
זו לא הסיבה, אבל תודה רבה על הניסיון 🙏מפה בשם אחר..
אני מנחשתאחינועמית

שזה לאו דווקא קשור למלון.

אולי כן קשור ישירות - שהייתה לו חוויה רעה פעם במלון, או משהו כזה.

אולי זה מדגיש לו איזשהו חוסר, למשל שהוא לא כמו כולם באמצעים כלכליים/מצב משפחתי/מצב רפואי (למשל שהוא לא הולך למילואים). קנאה יכולה להיות מאוד קשה, וגם אדם מתבייש ברגש הזה אז הוא עלול גם לא להודות בזה בינו ובין עצמו ועדיין להרגיש כך...

והוא מוציא את זה על המלון ועל המשפחה, ולא בטוח בכלל שהוא מודע לזה.

אולי הוא רצה משהו אחר לאותה שבת, למשל אולי אתם שנייה אחרי ליל טבילה והוא רצה את השקט והפינה שלכם?

אולי מישהו מהמשפחה אמר לו משהו פוגע לפני השבת והוציא לו את כל החשק להיות חלק?

כל האופציות האלה הן בהנחה שחוץ מהסיפור הזה הכול בסדר, ואם הייתם נשארים בבית הכול היה רגוע (ולא בהמשך של מריבה אחרת או דאון כללי שהוא נמצא בו בלי קשר).


כלומר זה נשמע לי כמו איזשהו מוקש רגשי שדרכו עליו בלי כוונה והתפוצץ עלייך, אז קודם כל כל הכבוד לך שניסית להכיל ולהנעים לו עד כמה שאפשר.

ואני חושבת שדרך ההתמודדות צריכה להיות להבין שזה לא קשור אלייך.

קרוב לוודאי שהיה פה משהו הרבה מעבר לשליטתך.

אז לנשום עמוק ולא לקחת אישית.

לשאול אותו אחרי שהוא נרגע מה קרה, מה הפריע לו כל כך (מה גרם לו להגיב ככה באופן כללי, שאת מבינה שיש כאן משהו מעבר לרגיל)

ואחרי שאת מצליחה לייצר שיחה משמעותית איתו מה היה וכו' גם לספר לו איך את הרגשת, כי גם אם זה קרה בגלל עניין רגשי פרטי שלו, את עדיין נפגעת והוא צריך גם לראות אותך.

ממש מסכימהרקלתשוהנ
תודה רבה- מעריכה מאוד את תשובתך 🙏מפה בשם אחר..
נשמע ממש ממש מתסכלתהילה 3>

נשמע שבעיקר הצורך שלך הוא לא להרגיש שבעלך הוא עוד ילד קטן שאת צריכה לתפעל, לשדל ולתווך לו דברים, וזה ממש ממש מובן❤️


אני לא יודעת אם זו התנהלות חד פעמית או יוצאת דופן, בדרך כלל נדיר שזה ככה גם אל המקרה כאח קיצוני,

אבל אם את מוצאת את עצמך באופן כללי במקום שמנסה לרצות אותו ולדאוג לו, כשהוא מתלונן כמו ילד קטן, חוץ מזה שזה ממש מבאס, עיקר מה שאת יכולה לעשות, זה ללמוד איך לעבוד על החלק שלך בדינמיקה ביניכם, שבו את לוקחת אחריות עליו, על המצברוח שלו וכן הלאה, ומאפשרת לדינמיקה הזוגית ביניכם לא להיות כזאת שבה את בתפקיד המבוגר האחראי והוא הילד, אלא שיש כאן גבר ואישה, ואת יכולה להרשות לעצמך להרפית לצידו ולסמוך עליו❤️

אני חושב, בתור גברשלג דאשתקד

שלפעמים יש לנו קטעים כאלה, עצבניים על משהו ועושים כזה פאסיב-אגרסיב. אולי הוא עצבני על משהו ספציפי, שהוא יודע ולא נעחם לו להגעד או שהוא בעצמו בכלל לא יודע.

יש מצב שהוא לא ככ מבסוט מאחד מקרובי המדפחה ואין לו דרך להתחמק מהמפגש איתו במלון; אולי הוא נעלב כי להוריו אין מפגשים כאלה (ואת המילים "מפגשים כאלה" אפשר לפרש איך שרוצים כמובן...).

אני חושב שגם מבחינת חלוקה מגדרית, האישה יותר אקטיבית ביוזמות והחלטות כאלה. לכן, לדוגמה, כשאשתי אין לה כוח ללכת להורים שלי, היא פשוט מגיע נורא נורא מאוחר ומהר מדי מתחיל לכאוב לה הראש ועייפה ועצבנית על מישהו וחייבים לצאת הביתה. גבר זה אחרת, אני לא אגיד "הולכים השבת לסבתא א ולא לדודה ב", והמקסימום שאעשה זה אתעצבן ואתן תחושות פחות נעימית ואז יבינו את הרמז (כמובן נתתי סתם דוגמות,לא מחיי האישיים).

תכלס, אם זה נראה לך עניין ספציפי וזניח, הייתי פשוט נותן לו להירגע ומקסימים קצת מקשיב ומפרק את המילים שהוא אומר בחוסר שימת לב (לא להתייחס לאמירות חכמות על ארוחות במלון, אבל אולי פתאום הוא נזכר בכל מיני השוואות ממש חיוניות בין הורייך להוריו, או שפתאום יש לו המון מה להגיד על איזה אחיין מתבגר שלך, וכדו'), ולנסות להרכיב מזה פאזל. אבל הייתי מעדיף פשוט לשכוח ולקוות שזה יישכח וזהו. עד היומולדת העגול הבא הוא יירגע כבר או יתעצבן מדברים אחרים...


יהיה טוב יקרה, העיקר שאכפת לך ואת דואגת לו ולך ולכם ❤

לפי מה שאת מתארת - ההתנהגות הזו שלו לא הייתה בעברמתואמת

גם אם מעולם הוא לא אהב מלונות, עדיין בעבר הוא הצליח להתגבר על הסלידה שלו מהם.

אז עכשיו צריך לחקור מה קרה עכשיו...

איך הוא באופן כללי לאחרונה? סבלן? שמח? מרוצה מחייו?

כי נשמע לי שהשבת הזו הייתה איזשהו טריגר שגרם למשהו שמבעבע בתוכו כבר תקופה להתפרץ.

הייתי בודקת את הכיוון של דיכאון...

וחיבוק! עברת שבת לא פשוטה...

רק רוצה להגיד שהחזקת את השבת הלא פשוטה הזו בצורה מאורין

מדהימה. כתר לראשך אשת חיל!

די ברורשם פשוט

שהוא מתוסכל על דברים שהוא צובר מדחיק ולא מדבר עליהם.

הוא צריך מקום בטוח לשחרר מה שיושב עליו,

אולי את, אם הדינמיקה שלכם מאפשרת שיחה פתוחה ועמוקה

ואולי מישהו אחר.

את אישה מקסימהשוקולד פרה.

ומאוד מתחשבת.

אני הייתי מפסיקה להתחשב ברגע שהייתי מרגישה זלזול.

אומרת לו עד כאן, ושיתאפס על עצמו. הוא לא לבד פה, וגם אם הוא ממש ממש ממש מוצף,

הוא בוחר להגיע למרחב הציבורי, נכון? אז לפחות ששם ישתדל להיות ככל האדם, ולא להתלונן ובקושי להגיד שלום.

זה לא ראוי בכלל.


אני יודעת שאני בדעת מיעוט, אבל מהניסיון שלי, ככל שאת משמשת ה"פסיכולוגית" של המצב, ככה הוא חושב שזה תקין.


אז אני במקומך לא הייתי מקבלת את ההתנהגות הזאת. גם אם אפשר לחפור ולמצוא למה כן אפשר להבין אותו.

כי ככה גם אפשר לתרץ סתירה או כל התנהגות לא נורמלית אחרת.


כשאני הרגשתי שבעלי מתנהג באופן שבעיניי לא מכבד אותו ואותנו כזוג- אמרתי לו את זה.

וגם לא ישבתי אתו שעות בניסיון להבין אותו, אלא אמרתי לו שאני מצפה שהוא ישים את הקווצ' בצד, וישתדל ויתאמץ כדי להיות שם בשביל האחר (דהיינו המשפחה).


זה כן עבד, לא כי בעלי עושה מה שאני אומרת, אלא כי אני מאמינה שפניתי לחלק הגבוה יותר באישיות. זה שפונה אל הבחירה ואל הידיעה שאתה חלק ממשהו. אתה לא לבד פה. לא הכל מסתכם בך.

וזו גם האמת של העולם, בעיניי. להיות מסוגל לשים את עצמי בצד לטובת משהו גדול יותר.


אני מאוד מאמינה ברגש ובדיבור אישי, חשוף וקרוב, אבל לא כשזה בא על חשבונך. לא כשאת נדרשת להכיל התנהגויות לא נאותות (נזהרת להגיד לא נורמליות, אבל יש בזה הרבה יציאה מהנורמות החברתיות המקובלות).


בקיצור,תגידי מה מקובל בעינייך ומה לא. אפילו תגלי לו שזה הוריד לך ממנו. שאת רגילה לראות אותו בעין אחרת, כאדם איכותי יותר.

הוא יתאושש מזה, והוא ירצה להתאים את עצמו לסטנדרט שלך. גם אם בהתחלה הוא ימשיך להתלונן ולהתאונן.

בסוף כשהוא יראה שאת חזרה עם האמת שלך, זה יחדיו לו מודעות חדשה. הוא כבר לא יתחשב רק במה שהמקומות הנמוכים שלו אומרים לו לעשות ואיך להתנהג,

אלא הוא יחשוב פעמיים, כי הוא יודע שאת ממפה ממנו ליותר, ואת מאמינה שהוא יכול להגיע ליותר.


בהצלחה!!

וגם-שוקולד פרה.

למה לא להגיד לו שאת מצפה לאמירת תודה, הערכה ויותר חמימות ממנו כלפי המשפחה?

הרי הוא *יודע* שאת השבת הזאת לא עשו כדי להרגיז אותו. זאת סתם מניפולציה כדי להפעיל אותך רגשית.


גם אם קשה לו, מצופה ממנו להכיר תודה. גם אם הוא לא נהנה. כי השאלה היא לא מה הייתה החוויה שלו, השאלה היא האם הייתה פה נתינה.

והייתה פה נתינה. גם אם לא לרוחו.

ועל נתינה מודים.


ועל זה כן שווה להתעכב. על זה שגם אם באסה חנו מאוד בפנים, והכל חשוך בפנים, אנחנו עדיין יודעים להגיד תודה על נתינה כלפינו. ושאת מצפה ממנו לתודה.


אולי זה מנותק מהמצב שלו, אבל זה לא משנה.

משנה האמירה שהיא מכוונת למקום טוב יותר, גם עבורו.


נכון, אבלשלג דאשתקד

כגבר שבחבורה, אני מרגיש בנוח "לסנגר" (למרות שאין לי כוונה לסנגר, אלא יותר להציע איך לגשת אליו, דווקא כי מניסיון החיים הקצר שלי זה יכול להיות הרסני).

אם הולכים לבן זוג, גבר אבל אולי גם אישה, וניגשים אליו בצורה פטרונית וקובעת גבולות, ונותנים לו הורטה פשוטה "עד כאן אדומי, ההתנהגות שלך לא מקובלת, אתה מפסיק עם *זה* (בלי להגדיר מה זה "זה") עכשיו" - את יוצרת תחושה של עליונות וחוסר התחשבות. סביר מאוד להניח שהטווח הקרוב את תשיגי את מבוקשך, הוא/היא במידי יתנהג אחרת. אבל בתחושה הפנימית שלו (ואולי גם שלך), מיצבת את עצמך כאימא/מדריכה שקובעת לו איך להתנהג. את המחיר כמובן תראי בהמשך, והלוואי שתצליחי לתקן את זה.

בעיניי עדיף למזער את הזנק (שיילך לישון קצת או לקרוא עיתון) ולא לקחת ללב, ובהמשך לראות איך חיים עם זה שיש לבחור תסכולים, או לנסות ללמוד ולפרש את זה עם הזמן ולפתור את זה בקצב כלשהו. אולי הוא לא יהיה שחקן מספיק טוב לאורך השבת, אבל הוא תמיד ירגיש בן זוג נאמן ואהוב ולא סתם שחקן שנועד לפתור בעיות סושיאל שלך עם משפחתך...

להציב גבול זה לא פטרונישוקולד פרה.

זה להגיד- אני לא מוכן לקבל את זה.

וזה נכון בכל התנהגויות לא נורמליות בזוגיות או לא בזוגיות.

לשיטתך, אם הבעל מקלל או שובר דברים, גם אז היא לא יכולה להגיד "עד כאן, אתה מפסיק עם זה". כי זה פטרוני.

 

אם בן אדם לא מפסיק להשפרי מרירות, וממרר תוך כדי כך את השהות של הקרובים לו,

נכון בעיניי להגיד לו- סטופ. אתה תתמודד עם השדים שלך, כי יש בתוכך את הכוח להתמודד איתם, ולא תיתן להם להרוס את  כולנו.

 

אגב, גם אם האדם בדיכאון, אבל זה כבר סיפור אחר (יותר מורכב).

 

אני מאוד מאמינה באחריות אישית ובהחלטה של האדם לשים את עצמו בצד הנכון של המשוואה.

ובמקרה הזה הבעל הוא זה שלא פועל באחריות אישית, כי הוא מרשה לעמו להתנהג בצורה לא יפה כלפי הסביבה.

וצריך להציב לו מראה בעניין הזה. להחזיר אותו להתמודדות עם השדים הפנימיים שלו- כי זו אחריותו לדעת לנהל את עולמו הפנימי.

 

לכולנו יש כאבים, שדים פנימיים, כעסים, טינות. והאחריות שלנו היא לנהל אותם ככה שלא נפגע בזולת

 

לא לזה הייתה כוונתישלג דאשתקד

אני לגמרי בעד הצבת גבולות. גבולות הכוונה "את זה אני לא מקבל/ת". השאלה היא איך עושים את זה.

אם מוצאים זמן לדבר, ומבהירים שיש התנהגויות שאני לא מקבל/ת, זה מצוין. לרוב עדיף לעשות את זה אחר כך, אבל במקרה הזה צריך לראות איך פותרים את הבעיה כי זה לא נעים וגם לא מגיע לך ולילדייך ולמשפחה המורחבת לסבול את הנאחס הזה.

אז יש דרך להגיד: "אני מבינה שקשה לך, דיברנו על זה גם בבית ואני מבין שקשה לך. אולי באמת תלך לחדר ותקרא עיתון, אולי תלך לבית הכנסת תלמד קצת או תמצא חברים לפטפט איתם, או שתעשה טיול בעיר הזו וכדו'". זה מרגיע ומבהיר את הגבול (ואפשר גם לדבר על הגבול בצורה ברורה יותר), ובגדול תקבלי את מה שאת חושבת שצריך לקרות.

לעומת זאת, כשבן זוג פונה לעמית שלו וקובע לו "אתה נוהג ככה, הרגע אתה תנהג אחרת". זה קל ובדרך כלל זה יפעל טת פעולתו  אבל המסר הוא שאני אבא/אמא שלך, ולרוב זה לא מה שאני יענה לך "אני רוצה להשתגע ואת לא תחליטי לי אם להשתגע". הוא יעצור מיד אבל יתחיל לחוות אותך כמורה שלו שאומרת לו מה לעשות.


נ"ב, היה לי קרוב משפחה כזה שהיה לו מאוד קשה לאחר החתונה שלהם, והמשפחה שלי הייתה מאוד מעורבת וכאילו "לצד הבת/אחות שלהם". באופן טבעי זה הפך את המפחה לצד בדיון והפכה את האווירה לשדה קרב וכמובן הוא נהיה האנדרדוג שחייב להתיישר (לא הייתה לו כ"כ משפחה תומכת, אז הוא נהיה מאוד תלוי במשפחה שלי). טוב לא יצא מזה.

וגם, תכלס כולם מבינים מי עצבני ומי לא מרוצה וכו', אין שום טעם להתבייש מהאחיות והגיסות... מחכים קצת וזה יכול להתאזן.

הנחתי שאת זה היא כבר אמרהשוקולד פרה.

ושהוא המשיך והמשיך להיות מריר ולא נעים.

וגם כמובן שכדאי לעשות את זה בצורה נעימה ולא תקיפה. אבל העניין הוא שהוא לוקח את האחריות להיות שולט בעצמו.

 

 

תגובה מדהימה בעינימפלצתקטנה
חיבוק גדול🩷בארץ אהבתי
עבר עריכה על ידי בארץ אהבתי בתאריך ה' בחשוון תשפ"ו 21:41

מבינה אותך ממש. זה ממש סיטואציה קשה ולא נעימה. ומבאס כל כך שזה הורס ככה מפגש משפחתי, שגם משקיעים בו כל כך הרבה כסף...


 

מפגשים משפחתיים הם הרבה מאוד פעמים טריגר למתחים זוגיים. זה לא רק אצלכם. הרבה פעמים הסגנון המשפחתי הוא שונה, והציפיות שונות, וכשצריך להיפגש עם המשפחה של אחד הצדדים, לפעמים זה לא קל למי שלא גדל במשפחה, מכל מיני סיבות.

אני יכולה להגיד שאצלנו גם קרה לפעמים בדברים משפחתיים מהצד שלי, שלבעלי לא היה נוח מסיבות שונות. היו פעמים שזה גרם לנו גם לריב ולכעוס, אבל עם השנים למדתי שהרבה פעמים מה שהכי עוזר לנו במצבים כאלו (לא רק סביב משפחה, בכלל כשיש משהו שחשוב לי ובעלי מצטרף למרות שהוא לא באמת רוצה בזה), זה שאני מזכירה לעצמי שאם קשה לו - אז באמת קשה לו, גם אם לי הקושי לגמרי לא ברור. ומתוך כך אני לא מנסה לשכנע אותו שאין פה על מה להתעצבן, אלא מקבלת את עצם זה שקשה לו, ומעריכה את זה שהוא מוכן לעשות מאמץ ולבוא בשבילי. ואז גם אם הוא עצבני ומתלונן, אני לא מתווכחת, לא מנסה לשכנע, רק אומרת תודה שהוא מוכן לבוא למרות שזה קשה לו. (הרבה פעמים בסוף גם הוא מצליח להשתחרר ממה שמפריע לו ובעיקר ליהנות. אבל זה הרבה בזכות זה שהכרתי בקושי שלו).

ועוד משהו עם מתאפשר, זה לשאול אותו מה יעזור לו לעבור את זה הכי בטוב שאפשר, ולהשתדל ממש להתחשב ולקיים את זה, אם מתאפשר (הרבה פעמים זה גם מה שעוזר להבין את הקושי. נגיד אם קשה לו העומס של המפגש עם כולם, אז אולי הוא יבקש זמן שקט, לנוח בצהריים בלי שמפריעים לו, אם מפריע לו שמכתיבים את הזמנים שצריך להיות רעב, אז אולי להביא אוכל מהבית, לפחות לנשנושים בין הארוחות, יכול לעזור, וכו'). אבל לא לצפות שזה יהפוך לו את החוויה לטובה. יכול להיות שעדיין יהיה לו קשה, ואני רק עושה מה שאני יכולה כדי להפוך את זה לפחות קשה. ואני עדיין אעריך ואגיד לו שאני מעריכה את המאמץ שהוא עושה בשבילי.


 

 

ועוד הערת אגב - גם אנחנו כמשפחה כבר לא יכולים להיות בשבת כולנו ביחד.

הפתרון שעבד אצלנו (בשני הצדדים) זה לשכור לשבת מתחם צימרים או וילה גדולה, ולהזמין קייטרינג. אצלנו המקומות ששכרנו היו עם בריכה (אולי לא גדולה כמו של בית מלון, אבל פרטית למשפחה). לא יודעת אם זה יוצא יקר יותר או זול יותר מבית מלון, אבל רק פותחת את הראש לעוד אופציות שאולי לא חשבתם עליהן...

(זה כן מצריך יותר התארגנות מאשר בית מלון - למצוא קייטרינג מתאים, לדאוג להזמנה שתגיע, לארגן הכל תוך כדי שבת - לערוך, להגיש, לפנות, וכו', לדאוג למפות וכלים חד"פ וכו'. אצל ההורים של בעלי הזמינו בתוספת תשלום מישהו שיהיה אחראי על כל התפעול של האוכל במהלך השבת ושילמו עבורו גם על צימר, אבל זה כבר תוספת תשלום רצינית... אם יש מספיק מבוגרים שיעזרו, בעיני זה לא הכרחי בכלל).

כותבת בתור מי שמארגנת את זה לרובמתיכון ועד מעון
זה הרבה יותר כאב ראש מאשר מלון, זה זול יותר לרוב אבל בתור מי שמטרטרת כל השבת בדאגה שהכל יתקתק זה מעייף בפער
ברור שיש לזה מחירים אחריםבארץ אהבתי

פשוט בגלל שהיא כתבה שאון שום אפשרות אחרת לעשות שבת משפחתית מלבד בבית מלון, אז כתבתי לה על מה שאנחנו עושים, אולי זה יפתח להם כיוונים שלא חשבו עליהם.

וכמו שכתבתי - אצל ההורים של בעלי לקחו בתשלום מישהו שינהל את כל הטיפול באוכל במהלך השבת (מחמם, יערוך, יגיש, יפנה, וכו'. בסוף גם עזרנו לו כשהתאפשר, אבל זה היה התפקיד שלו), וזה אמנם תוספת תשלום משמעותית, אבל מוריד הרבה עומס.

בכל מקרה - בסוף זו החלטה של כל משפחה לפי הנתונים והיכולות שלה.

תודה רבה לכולם!! קראתי לעומק את כל התגובותמפה בשם אחר..
והעליתם כמה נקודות חשובות שלא חשבתי עליהן. מעריכה מאוד את הזמן וההשקעה 🙏🏻
מנסיוןזווית אחרת

גם אצלינו עושים שבתות משפחתיות.ובמקומות הרבה יותר פשוטים, בגלל העלויות.כל משפט שקראתי- התכווצה לי הבטן יותר ויותר.כל תלונה שתארת, הרגשתי ממש כעס עליו.וקיוותי שאולי אתם ממנים את כל הסיפור ואולי על זה הכעס.לשלם עבור משהו שאתה לא אוהב- מבאס ומוציא קיטור לא טוב.ואז ראיתי שלא שילמתם שקל.בעלך היקר לא ילד קטן.וכמו שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו לווסת את הכעסים והאכזבות, ככה מצופה גם במערכת זוגית.בזוגיות עושים דברים למען השני ולמען המשפחה גם אם פחות נהנים.והכי הפריע לי שניסה להוריד גם לילדים על ידי הערות מעצבנות.

ולא כל דבר צריך להכיל וללכת ולחפור בפסיכולוגיה מה היה הטריגר.מותר גם לכאוס ולנגיד את זה.הייתי אומרת לו ככה: בעלי היקר, הבנתי שלך לא טוב להיות כאן.אני מוכנה לשמוע ממך עכשיו את כל הקיטורים שלך והתלונות במרוכז.אבל אחר כך- לא רוצה לשמוע מילה כל השבת.אני והילדים נהנים מאוד.אל תקלקל בבקשה גם לנו.וזהו.אפילו הייתי אומרת את זה בחצי הומור.בנחת.ולא מנסה לצאת מגדרי כל השבת למענו.ההתיחסות שלו- בחירה שלו.אדם מבוגר.ואם ימשיך להתלונן- להתעלם.להיות מתוקה ונחמדה וחייכנית.אם תרצי תוכלי לאחר אפילו שבויחחם לצאת לאיזה קפה ולפתוח ממרחק את העניין.

וואי התעצבנתי מלקרוא 🥲נעמי28אחרונה

זאת הפעם הראשונה שהוא מתנהג ככה או דפוס?


נכנסתם לתפקיד ילד ואמא מטפלת.

לא חושבת שתמיד נכון להכיל ולהכיל.

לפעמים אובר הכלה רק נותנת מקום להמשיך עם ההתנהגות.

אפשר להכיל ולהציב גבול בו זמנית.

בפגישה הראשונה ידעת שזה יהיה בעלך?ניגון🌿

וההפך 🙃

לאחושבת בקופסא

בפגישה הראשונה ידעתי שאני רוצה להמשיך לעוד אחת.

חבל להעלות את הציפיות יותר מידי, במיוחד כשלא ברור מה הצד השני חושב, במיוחד בדייט ראשון.

התשובות כאן יהיו תלויות מגזר ואורח חיים …אלישבע999

אצלנו, דת"ל, כשנפגשים לראשונה בלי שקדמו לכך בירורי התאמות מעמיקים, כפי שכן קיים אצל חרדים, אי אפשר לדעת כלום בפגישה הראשונה…

לוקח זמן מה עד שיודעים שזה זה..

(דעתי האישית כמובן)

למה שיהיה תלוי מגזר ואורח חיים?אריק מהדרום

אתה לא יודע שיש הבדלים משמעותיים בין חרדים וד"ל?אלישבע999

אצל חרדים ידוע ששלב הברורים לפני הפגישה הראשונה הוא מקיף ומעמיק ביותר. ההורים בודקים יחוס משפחתי, מעמד חברתי, קהילה, מוסדות לימוד (ישיבה/סמינר), מצב בריאותי ונפשי, ואופי המשפחה. רק לאחר אישור כל הפרטים נקבעת פגישה.

אני חרדיתרקאני

נפגשתי 3 פגישות סה"כ עד שהתארסתי

ובכל זאת בפגישה הראשונה לא ידעתי שזה יהיה בעלי

כי אפשר לדעת אם רוצים להתחתןפשוט אני..

לפי עיסוק ההורים וכמה דפים הבחור לומד ביום?

גם אני לא חושבת שיש קשרנעמי28

אהבה מבט ראשון זה רגש וכימיה לא ידיעה.

זה יכול לקרות עם הבחור הכי לא נכון עבורך, ויכול לא לקרות עם הבחור עם הנתונים הכי נכונים.

לכן אין קשר. אי אפשר לברר כימיה.

עם כל אחת שיצאתי איתה ידעתי שזו תהיה אשתיאריק מהדרום

בפעם החמישית צדקתי.

לא ידעתי (אך כיום היא אשתי - והיתה זו הבחורה השניהזמירות

שיצאתי איתה)

לא ממשתמיד בבטחה

אבל ידעתי שיש פה משהו מיוחד, התלהבתי עליו מאוד

איזה כיף לך (:ניגון🌿

לאשבורת,לב

הוא כן ידע

בכלל לאקדם

מזל שאחותי שכנעה אותי להמשיך בכל זאת...

חחח ממש לא😅סטודנטית אלופה

עד היום כשחברי. ילדות שלו פוגשים אותנו הם צוחקים שאני זאת אישתו, לא מאמינים שהגבעון השובבון זה הוא🤣

כן ב10 דק הראשונות כבר ידעתי..Seven

זה היה ממש כימיה ברורה בקטע הזוי

בת כמה היית?אלישבע999

אם ידעתי שאני רוצה אותהמשה

זה היה סיבה בשבילי (אז) להתחרפן מבפנים ולגרום לזה שזה לא יקרה.

לא, ובדייט הרביעי היה לי ברור שהוא לא יהיה בעלישימושית

אבל ב"ה הוא היה עקשן וסבלני

לא חושבת שאפשר באמת לדעת.ניק חדש2אחרונה

כן יודעת שהפגישה איתו היתה שונה מהאחרים בזה שהרגשתי התלהבות והתרגשות ממנו

וגם זה הבחור הראשון שהרגשתי משיכה כלפיו🫢

הוא הבחור ה8 שנפגשתי איתו.

עם האחרים זה היה מאד שכלתני. הוא כבש אותי ברגע🤣

ואגב- מה שהלהיב אותי בעבר הוא זה שדווקא יותר ביננו הרבה חיכוכים😄

חמותי לא הסכימה שנבוא לאחד החגים השנהאור30

אלא רק בחול המועד לכמה שעות.

נשואים 9 שנים.

לחמי ולחמותי בית גדול.

בקומה למעלה גרים גסתי, החבר שלה והבת שלהם.

בקומה למטה יש עוד 3 חדרי שינה, של ההורים, של אח רווק ועוד חדר.

האחות גרה שם כבר קרוב ל3 שנים. זה משהו שהתחיח זמני ןנמשך ונמשך

עכשיו האמא לא מוכנה לארח אותנו כי יעני אין כח מח ומקום. אני נעלבת ממש , שיש ילדים ונכדים מעודפים שמקבלים את כל המשאבים של סבא וסבתא ואנחנו שקופים.

כואב לי כשהבת ילדה היא נסעה עד אליה לצפון הרחוק ביום הלידה וכשאני ילדתי הגיעו רק לברית ולא באו לראות את התינוק בכלל כל השבוע.

תמיד יש לה תירוצים שהיא לא הרגישה טוב.

אף פעם לא באה לבקר.

בקושי מתקשרת.

בקיצור אין קשר

מרוחק

וזה כואב.

אוךקל"ת

נשמע באמת כואב..

ומה בעלך אומר בעניין?

לא מוכנה ולא רוצה לארחנעמי28
עבר עריכה על ידי נעמי28 בתאריך ט"ז בתשרי תשפ"ז 10:47

או

שזה כרוך בהוצאת האנשים שגרים שם?

זה כואב שאי אפשר להתארח אצל החמות

השאלה במה מדובר, לא משנה מה הסיבה והאם הסיבה הזויה לזה שגרים אצלה בבית, בסוף הם גרים שם.

מה יקרה אם לא תישנו שם ורק תגיעו להתארח ותשכרו דירה? אני עושה את זה כשבאה לחמותי קבוע.

תסתכלו על זה כאילו אין מספיק חדרים, הסיבה לא משנה, בטוח יש שם משהו מורכב, זוג בריא לא גר אצל ההורים במשך תקופה, גם בשביל לחסוך, זה סיוט ומזיק לזוגיות.

אין לנו שליטה על אנשים אחריםמשה

בראיה שלי, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעבוד ולשנות את עצמנו. כל מה שכתבת עכשיו זה נכון. ברור שזה נכון.

אני יכול גם להחליף את כיוון המצלמה ולדמיין משפחה דתית שזוג-לא-נשוי (הבת שלהם) השתלט על חדר בבית והיא הייתה רוצה שלא יגורו שם אבל אין לה לב לעשות עם זה משהו כי פשוט זה כואב לה מדי כל הסיפור.

אולי גם ההורים שלך תומכים יותר, ואולי אין להם בית גדול כלומר הם רוצים והם לא יכולים וזה רק מגדיל את הכאב.

אני הייתי מנסה להתמקד בצד שלך. מה את יכולה לעשות שלך יהיה נעים יותר בעולם איתם או בלעדיהם? אנחנו לא יכולים לחנך ולא יכולים לשנות אנשים מבוגרים.

מסכימהנעמי28

כל כך משחרר להוריד ציפיות מאנשים ולקחת את המושכות אלינו והשליטה על החיים שלנו לידיים שלנו.

יש לנו אפס שליטה על אנשים, במיוחד על מבוגרים שסיכוי קלוש שישתנו.

במקום לצפות לשיחה, להרים טלפון אליה.

אמא שלי וחמותי כמעט בחיים לא מתקשרות, מבחינתי זה התפקיד שלי ליזום, לשלוח תמונה של הילדים, במידה ואני רוצה, כנ"ל עם כל אחות או חברה.

אין הקלה כמו להוריד ציפיות ולהתמקד רק במה אני יכולה לעשות עבור מה שחשוב לי.

כתבת מקסים. מסכימה לגמריאורין

לדעתי היא מותשת מהבת שגרה שם ומקשיי החיים. קבליאורין

בהבנה ובואו בחול המועד בשמחה. אפילו תביאי עוגה או משהו אחר. כדאי לשמור על קשר חם ככל האפשר ולא לשמור טינה. בסוף יהיה לה הכי כיף איתכם.

אתם יכולים להכנס בחדר אחד?נפשי תערוג

כי אם לא, כנראה היא מבינה שפיזית אין מקום (וכנראה להוציא מישהו מחדר שלו לא בא בחשבון) לכן היא לא יכולה לארח אתכם.

מה דעתו של בעלך, הבן שלהם על זה?לאחדשה

אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרימשה

תעזבו אותי באמשלכם.

סגורלאחדשה

האם יש הבדל בין בת לבין כלה?זיויק

כלומר ביחס לבן ולאשתו

דעתימענין

מבינה את הכאב שלך.

אבל, כל הכבוד לחמות שיודעת לומר אין לי כוח.

לרוב ההורים כבר לא צעירים. ואנחנו כילדים בוגרים צריכים לקבל את זה.

וכן, בת זה לא כלה, חמות זה לא אמא. לא משנה כמה ינסו לתת תחושה של חיבור.

ככה שנראה לי כל ילד מקבל את זה בשלב כזה או אחר, שזהו, הוא גדל, במה בית ומשפחה, וכאן המקום לשחרר ולתת מקום לאחים אחרים שצריכים.

תתפללי שתמיד ד' יתן לך כוח לילדים ולנכדים שלך.

לשנות את ההורים לא אפשרי, לפחות יכולה ללמוד או להחליט מה את עושה אחרת.

זוית מעניינתזיויקאחרונה

הפתרון לבעיית ימי החופשה המוגזמים במערכת החינוךפשוט אני..

מצד אחד, יש מורים שהסכימו להיכנס להוראה בתמורה לשכר מסוים ולתנאים מסוימים, ואי אפשר לגרוע מתנאיהם.

מצד שני, ברור לכל הורה שאינו מורה, שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. לשכירים במדינה יש 12-20 ימי חופשה בשנה, וזה כולל ימי חול המועד וערבי חג.

לעומת זאת התלמידים נמצאים בלי מסגרת כ-80 ימים בשנה, לא כולל שבתות ויו''ט. זה פער עצום ובלתי נתפס.

לכן, לפי תוכנית ''פשוט אני..'', המדינה צריכה להודיע את הדברים הבאים:

*החל משנת הלימודים תשצ''ב (עוד 5 שנים) החופש הגדול בבתי הספר יהיה בחודשים תמוז ואב.

מלבד זה, לא יהיו לימודים בערבי חג ובחול המועד.

כל יום אחר במהלך השנה - יום לימודים מלא ורגיל ללא תנאי וסייג.

*אדם שרוצה להיכנס להוראה עכשיו, יידע מראש שאלה התנאים. מי שלא מתאים לו, שלא יבוא. מי שמתאים לו - לא יוכל להגיד אחר כך ''הרעת תנאים''.

*כל מורה שהיום יש לו ותק של עד 5 שנים - יש לך 5 שנים להפנים את השינוי הזה. אם לא טוב לך, יש לך 5 שנים ללמוד מקצוע חלופי. אחרי פחות מ-5 שנות ותק ממילא עוד לא השתקעת בתפקיד ואתה יכול לעבור לכל תפקיד אחר שהמשק יכול להציע. אם בחרת להישאר, במשך 3 השנים הראשונות לאחר השינוי, תקבל פיצוי בדמות שכר כפול על כל יום עבודה שבעבר היה יום חופש. אחרי 3 שנים - זהו. אלה התנאים.

*כל מורה שהיום יש לו ותק של 6-15 שנים:

יש לך תקופה ארוכה של 8 שנים להחליט אם השינוי מתאים לך. בחמש השנים הראשונות אין כל שינוי, ובשלוש השנים הבאות תוכל לבחור אם ללמד בימים החדשים תמורת תשלום כפול, או להישאר בבית עם שכר רגיל. זאת תקופה עצומה בשביל להתרגל לשינויים ואף להיות מתוגמל עליהם.

מהשנה ה-9 - עבודה כרגיל.

*כל מורה עם ותק של 16 שנים ויותר:

יש לך תקופה ארוכה של 10 שנים להתרגל למצב החדש. למעשה בניכוי המורים עם הוותק הזה שבעוד 10 שנים כבר יהיו בפנסיה, אנחנו מדברים על שכבה יחסית מצומצמת של מורים.

במשך 5 שנים אין שום שינוי, ב-5 השנים הבאות תוכל לבחור אם להישאר בבית בשכר רגיל או לעבוד בשכר כפול.

אחרי 10 שנים תהיה לך בחירה נוספת: או להישאר בבית בשכר רגיל, או לעבוד בכל הימים החדשים עם תוספת של 25% לשכר על אותם הימים.

עובד שיבחר להישאר בבית עם שכר רגיל, לא יוכל ליהנות מהסכמי שכר חדשים או רפורמות חדשות שיהיו בין משרד האוצר לבין המורים, ולמעשה התנאים שלו יתקבעו למה שיהיה בעוד 5 שנים. הרי אי אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו, כלומר לבקש להישאר בבית כי ''אלה התנאים שסוכמו איתי לפני 20 שנה'', ומהצד השני לבקש תוספת שכר מכוח הסכמי שכר חדשים שלא היו לפני 20 שנה.

ההצעה שלי הוגנת כלפי המורים,

הוגנת כלפי ההורים,

התקציב שלה לא יותר יקר מאשר כל הקייטנות של החופש הגדול שהמדינה מממנת, וממילא התקציב מוגבל בזמן רק לשנים הראשונות ולאחר מכן התוכנית הזאת לא תעלה למדינה אפילו שקל אחד.

אבל זו בעיה של המוריםשוקו.

ולא בעיה של ההורים.

והמורים לא מעניינים את ההורה שרוצה בייביסיטר לילדים.

אהההה ודרך אגב, צריך להזכיר שלא נשכח בשרשור הארוך:

  1. המורים הם בני אדם.

  2. 2 המורים הם גם הורים

  3. שלא נתבלבל ונחשוב לאור התגובות שמדובר על חוצנים מהחלל,אחרת לא מובנת חוסר האמפתיה למורים בשם הדרישה לבייביסיטר 24\7 360 ימים בשנה. חוץ מימים שההורים יוצאים לחופשה ומביאים בייבי סיטר

הצפה רגשית לפני חגהבוקר_יעלה

אז ככה,

מתי שהוא אי אז בקורונה,

כשהיה אפשר לטוס לחו"ל אבא שלי (קצת אחרי גירושין מאמי) תםס תרגליים ועבר לחו"ל,

בלי להגיד, בלי להפרד.

פשוט נעלם.

גילנו את זה כשדוד שלי (אח של אמא נפטר ורצינו להגיד לו) והוא פשוט לא היה זמין כי כבר עבר לחו"ל.

זה היה לפני חג.

אני זוכרת את הגולה בגרון כשהבנתי את זה.

הוא לא דבר איתנו מסודר, לא נפרד, לא הסביר

בקיצור מאז אני סוחבת את זה ובפרט לפני חגים הכאב הזה צף.

אין הרבה קשר עם אבא, פה ושם הוא שולח ווצאפ והיום התקשרתי אליו, דברתי איתו. הוא לא מתכנן לבוא לבקר, לא בא לבקר כשאימו נפטרה, כשאחיו נפטר וכן על זה הדרך. אומר שטוב לו שם.

קשה לי שכל פעם לפני חג גדול זה שוב צף לי.

התחושה שאני לבד בלי אבא

שהוא לא בא לראות תנכדים.

שהילדים שלי לא מכירים אותו.

שהקטן שלי נולד אחרי שעבר לחו"ל

זה כואב לי.

אני רוצה לחוות תחגים אחרת וכל פעם מחדש הכאב הזה שוב ושוב צף. מה הייתם מציעים לעשות?

*לא מתכתבת בפרטי

חיבוק חזקעל הנס

זה ממש לא פשוט.

יותר מרגיש תחושה של נטישה.

מין משהו בביטחון האישי נפגע

וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,

זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.

אין לי לתת עצות.

חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.

שולחת לך חיבוק חם🤗

ואוו מענייןהבוקר_יעלה

לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?

לקח לי זמן להבין את הקושי שלועל הנס

והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.

הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.

אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,

הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....

אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.

ושצריך להלחם ולא לברוח.

וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.

היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...

תודה על השיתוףהבוקר_יעלה

מה שכתבתי לך בשרשור הקודם רלוונטי גם פהמשה

לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.

ו

לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

כן אההבוקר_יעלה

סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים

זה סיוט נוראי כשלא מבינים את השפהמשה

את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.

כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.

למדתי הרבה את השפה שלוהבוקר_יעלה

אבל ההצפה לפני חגים

זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.

עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק

היי גוףמשה

אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)

עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.

קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.

זוועת עולם. באמת. ליבי איתך. זה לא יאמן.די שרוט

היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.

מבינה מאודתהילנהאחרונה

ההורים שלי ניתקו קשר באופן פתאומי קצת אחרי שהבן שלי נולד. אין כואב מזה. מצד שני, אני מזכירה לעצמי את כל המורכבות שנחסכת ממני, מטבע הדברים מערכת יחסים שמסתיימת באופן פתאומי היא לא משהו מושלם.

ממליצה לך לחפש ביוטיוב/ פייסבוק דרך העומק- ריפוי נתקים משפחתיים כדי להבין קצת יותר מה את עוברת ואיך אפשר לתקן את זה (ספויילר, לא תמיד נתק זה נתק מוחלט ולא תמיד תיקון זה בהכרח חידוש הקשר)

מאחלת לך הרבה כוח ושמחה, זה לא פשוט בכלל.

אשמח שתענו, יעשה לי קצת סדר בראשטלטלולי

מעניין אותי לדעת לגבי אירוח בשבת של שכנים/חברים מהקהילה/יישוב שאתם גרים בו.

מי שיכול לענות אשמח לשמוע:

  1. כל כמה זמן בממוצע אתם מארחים לסעודה בשבת שכנים או חברים?

  2. כל כמה זמן בערך אתם מוזמנים לסעודה?

  3. האם בדכ ההזמנות הדדיות?

  4. האם אתם זוג צעיר או משפחה גדולה כבר (נגיד ארבעה ילדים ומעלה)

    תודה למי שטורח לענות!

עונהריבוזום
  1. אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.

  2. אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`

  3. ראי סעיפים 1,2

  4. נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.

(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)

..עיונית

אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.

הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו

כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים

סתם חחחח

פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...

אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות

עונהאנונימיות

כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..

מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:

  1. פעמיים

  2. פעם אחת

  3. פלוס מינוס

  4. היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת

תשובהנהג ותיק
  1. פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר

  2. כנל 1

  3. אם יהיו אז כן

  4. משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.

    כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי

נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב

תשובותנפשי תערוג
  1. אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.

  2. גם אף פעם

  3. כן. אף פעם לשני הצדדים

  4. משפחה גדולה.

עונהרקאני
  1. תדירות גבוהה יחסית

  2. תדירות עוד יותר גבוהה

    מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...

  3. כן

  4. זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך

    יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות

פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...

לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן

הלוואיחושבת בקופסא

נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.

כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.

לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)

לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.

יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.

מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.

אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.

פעמים ספורות בכל מהלך חיינו אירחנו והתארחנומתואמת

כאלה שלא מהמשפחה...

אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)

יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)

כשהיינו זוג צעיר ארחנו והתארחנואורי8

לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .

עונה אבל לא חושבת שזה משקף חחשיח סוד

אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.

אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו

זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.

נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.

שאלה מעניינת, במיוחד כי נראה שהדבר משתנה מאוד ביןSasha3398

שאלה מעניינת, במיוחד כי נראה שהדבר משתנה מאוד בין קהילות ומשפחות. יהיה מעניין לראות אם יש דפוס של הדדיות ובאיזו תדירות זה קורה.

--שימושיתאחרונה

תלוי תקופה, לפעמים בפעם-פעמיים בחודש ולפעמים חצי שנה שקט.

ההזמנות בד"כ הדדיות.

האם להעביר כיתה?הבוקר_יעלה

אז ככה,

הבן שלי התחיל כיתה א ו... המלמד שלנו, יעני רב מחנך הוא מישהו שיצאתי איתו בעבר.

בשכבה יש 3 כיתות והוא מלמד של 2 מתוך ה3.

יש גם מחנכת בכיתה.

לא הייתי מספיק על זה לבדוק לפני שנת הלימודים מי הרב וכשהגענו למפגש יומיים לפני תחילת שנה, ראיתי שאנחנו בכיתה איתו.

השנה התחילה ואני מתלבטת אם לבקש להעביר את הבן לכיתה שהוא לא מחנך.

בגדול זה קשר שהוא סיים והיה יחסית ארוך במונחים של אז.. אזור החודשיים, הוא היה אצלי וכזה.

וכן האנטרקציה שנוצרה עכשיו מעלה אצלי את תחושת הדחיה שהיתה בסוף הקשר וגם זכרונות חלקם מצחיקים, חלקם מורכבים.

הוא מצידו מתנהג כאילו מעולם לא הכיר אותי וזה גם מכביד לי קצת על הסיטואציה.

הוא שולח הרבה הודעות בווצאפ הכיתתי, תמונות, עדכונים ברמה היומית וזה מרגיש לי הרבה ושאני לא מצליחה לשכוח מזה שהוא המחנך אלא יש לזה יחסית הרבה נוכחות.

בקיצור מתלבטת אם להעלות בקשה להעביר וגם מה אגיד? שיש לי עניין אישי? אני גם למדת שם בקטנה שעתיים בשבוע אז לא רוצה שיצא שאני כביכול מלכלכת על קולגה או משהו.. בקיצור, בעיה.

  • לא מתכתבת בפרטי...

לא, עברו לפחות 7 שנים מאז.נעמי28

זה מאחוריו ואמור להיות גם מאחורייך.

לנו בחבורת חברות יש אחת שנשואה לאחד שיצאתי איתו תקופה, אז מה? יושבים ביחד והכל סבבה ושמים גבול.

אפשר לחיות בשלום גם לצד אקסים רציניים, עוברים, ממשיכים הלאה.

הוא רק זיכרון לא רגש.

ואם הוא רגש תפני את הזרקור למה את רוצה יותר בזוגיות ובחיים הקיימים שלך.

יש רגשות שעוליםהבוקר_יעלה

צפה אצלי תחושת הדחיה מהלא שהיה, צפו גם זכרונות וחוויות וזה כן מעלה גם רגשות.

מה את מתכוונת שיושבים יחד?הבוקר_יעלה

החברה והאקס ואת ובעלך?

איזה גבולות שמים?

כל הזוגותנעמי28

אם הוא מציף לך רגש של דחייה אחרי כל כך הרבה זמן כנראה שיש לך חווית דחייה כלשהי בחיים שאת עדיין סוחבת איתך, לא בהכרח ממנו.

כמו שאם מישהו יגיד לי עלבון שאני לא מזוהה איתו, אני לא אקח ללב בכלל, לעומת מישהו שיפגע בנקודה רגישה אצלי.

בטח במקרה כזה שהוא אפילו לא העליב, רק החליט שזה לא מתאים לו, כמו שהרבה זוגות שיוצאים עושים, זה הפורמט.

יש לך הזדמנות לבחון מה זאת החוויה הזאת שאת סוחבת איתך מול עצמך ולשנות אותה.

להעביר את הילד כיתה זו רק בריחה נקודתית, סיכוי גבוה שהתחושה הזאת היא לא חדשה ואת מתמודדת איתה בלי קשר אליו, ולא הוא הביא אותה.

איזה ניתוח..הבוקר_יעלה

את מתחום הטיפול?

יש מצב בעניין הדחיה וזו חתיכת עבודה להרגיש את הרגש הזה

ממש לאנעמי28

אבל מממנת מטפלים למחייתי/ם (;

יכולת באותה מידה במקום להרגיש דחויה, להרגיש שהוא עשה את טעות חייו ופספס אותך.

או לא לעשות מזה עניין בכלל (הכי בריא)

החוויה הזאת היא איך שאת תופסת אותה, את לא בהכרח נדחית, הוא לא דחה אותך, התאים לו משהו אחר, לך התאים משהו אחר וזה הכל.

לא כולם צריכים לבחור בך, זה לא אומר שאת פחות טובה.

הפרשנות שלך יכולה להיות השתקפות לחוויה פנימית יותר.

אין לך שליטה על התגובה שלו וזה לא באמת משנה מה הוא היה מגיב, יש לך שליטה על מה שקורה בתוכך וכמה דחויה את באמת מרגישה.

לא חושבת שכדאי להעביר בגלל זהלאחדשה

הילד כבר חלק מהכיתה ומה תגידי לו?

נשמע שיש לך קצת משהו לא פתור מול המקום שזה תופס אצלך...

נכון, זה לא פתורהבוקר_יעלה

אני גם חושבת שזו לא סיבהריבוזום

לבקש להעביר. מה שחשוב הוא האם הוא טוב בתפקיד שלו וטוב לילד שלך.

מצד שני, מבינה את המורכבות שאת נמצאת בה. מאחלת לך שתצליחי לעבד ולסדר לך את המחשבות והרגשות שצפים למקום טוב ושלם יותר

זהו זה הקושי, לסדר תמחשבותהבוקר_יעלה

ואני מאד אמוציולנית

והוא לא אחד כזה שמקליל תסיטואציה הוא מאד רשמי ומשחק אותה לא מכיר אותי שזה מעצבן

אולי גם הוא מתפדח....מבינה אותויעל מהדרום

כן..הבוקר_יעלה

הקטע שאם היינו רגע מדברים רגיל לדעתי זה היה מקל

אולי שבעלך יהיה מקושר לקבוצה של הכיתהעדיין טרייה

ואת תצאי מהקבוצה?

^^^ ולא הייתי מעבירה כיתה, אבל מבינה את הפדיחהיעל מהדרום

בעלי עפיפון, לא ישים לב לשום הודעה, מה צריך וכו'הבוקר_יעלה

הודעתי לו שהוא צריך לעקוב😉הבוקר_יעלה

ויצאתי מהקבוצה. משום מה גם בחופש הם שולחים הרבה הודעות, אז עדיף לי להתנתק

הקב''ה שלח לךעוד מעט פסח

הזדמנות, לסגור משהו לא פתור אצלך בנפש.

קחי את ההזדמנות, ותנסי להבין מה הקשר הזה מציף בך.

אם צריך לכי לכמה מפגשים טיפוליים.

בתפיסת העולם שלי, אם עכשיו תנסי לברוח מהתמודדות- הקב''ה יחזיר לך אותה בדרכים אחרות, שוב ושוב, עד שתאלצי לעשות את זה בסוף.

אני גם חושב ככהמשה

וזה לא קשור אליו. זה שלך (של הכותבת) לגמרי. קחי את עצמך לשיחה עם מי ומה שהקשר הזה מפעיל בך. יש עוד כלים לזה.

ורוצה לספרעוד מעט פסח

שגם את הבת שלי שיבצו פעם עם מחנכת, שהיה לי מולה תאקל קטן בהזדמנות אחרת.

ובתחילת השנה היא כתבה לי 'יואו, אני מכירה אותך מ-x', ואני כתבתי לה 'וואי, באמת התלבטתי אם זו את או לא' (למרות שהייתי 95 אחוז ככה), שאלתי אותה מה היא זוכרת מהתקופה ההיא, היא כתבה משהו כמו 'היה קשה, מאחורי', וזהו.

להגיד שהכי כיף לי איתה בעולם? לא.

אבל מספיק בשביל קשר של מחנכת-הורה.

אז זהו שזה שהיה תמשפט הזה זה משחררהבוקר_יעלה

וכרן הוא משחק אותה שמעולם לא הכיר אותי אז זה יותר משאחר תמתח.

את זוכרת שהוא בן אדםמשה

והוא בעצמו מתלבט איך להתנהג פה.

הכל בסדר, אני לא מאשימה או משהוהבוקר_יעלה

סתם מציינת.

אני גם נמצאת שם כמה שעות בשבוע בכובע מקצועי כבר שנה וחצי אז יצא שהיו עוד סיטואציות ובגדול זו האסטרטגיה שהוא נקט, לשחק אותה לא מכיר אותי.

בדיוק בגלל זה מתלבטתהבוקר_יעלה

אם לבקש להעביר או להשאיר את זה ככה, אולי כדי להוריד את כל ההתלבטויות והחוסר נעימות הזו

בראיה שלימשה

לקחת את זה בתור מתנה ולעשות את העבודה הרגשית שלך. את יכולה לחפש בכרטיס שלי (בעיקר בפורום רגישים) כתבתי כמויות של פעמים איך להתמודד עם הסיטואציה שמשהו חיצוני מפעיל אותנו ומציף אותנו בטירוף.

מעניין..הבוקר_יעלה

יש שרשורים ספצייפים שאתה ממליץ?

את תצחקי עליימשה

לקחתי כמות של הודעות שלי בנושאים האלה (900 בערך, לא כמות שאדם יכול לקרוא בזמן סביר) ושאלתי את astra החדש של GPT מה הוא חושב שמתאים (אגב, luna נכשל בזה ונתן דברים לא מתאימים)

1. "פרקטי"

לכתוב הרבה. את כל מה שהיה בקשר הזה ואת כל הסיטואציה מהצד שלך. כולל מה הרגשת במהלך הקשר. לא רק זה שאת מכורה לו או רוצה אותו והוא מתעלם. הכל. גם את הכיווצים ואת הצדדים היותר כואבים.

תקראי את זה יום אחרי ויהיה לך חומר שאפשר לעבוד איתו.

זו ממש התחלה של תהליך: להוציא את החוויה לפרטים, לכלול גם רגשות לא נעימים, ואז לחזור ולקרוא. לא אומר שהיא מכורה אליו או רוצה אותו

פרקטי - אנשים רגישים מאוד

2. לשאלה איך מזהים הרגשה

אחד הדברים שמועילים לפעמים לעשות זה להקשיב לרגע לרגש המסעיר הזה.

איפה הוא יושב בגוף? מה הוא עושה לנו?

להקשיב על מה הוא "דורך" בנפש. התבוננות עצמה, בלי לקבוע מראש מה היא מרגישה ולמה.

דרך אגב - אנשים רגישים מאוד

3. "פשוט להתחיל לכתוב כמדיניות"

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל"להרגיש". שלא יכפה עליך.

פשוט להתחיל לכתוב כמדיניות - אנשים רגישים מאוד

יש לי עוד כלים אחרים שמחייבים הכירות יותר אישית עם הבן אדם. אבל נתחיל מזה.

אבל מסכן הילד....בסוף הילד יותר חשוב פהיעל מהדרום

לק"י

מחוסר הנעימות שלך.

ואם טוב לו בכיתה, אז לא הייתי מעבירה אותו.

הוא רק התחילהבוקר_יעלה

עוד לא הבין בכלל מה זה בית ספר

כן. אחר כך שמתי לב שהוא רק בכיתה א'יעל מהדרום

לק"י

עדיין לא נראה לי שהייתי יוזמת שינוי אחרי שהתחיל להכיר את המורה והחברים, רק בגלל זה.

גם מה תסבירי להנהלה?....

אולי את יכולה ליזום?עוד מעט פסח

כנראה קשה לו גם.

אני גם חושבת שלשים את זה על השולחן יקל על שניכם. וזה לגמרי יכול לבוא ממך.

עכשיוהבוקר_יעלה

סביב זה שהוא מחנך ניסתי קצת כשפנה לבעלי באיזה עניין אז פניתי מיוזמתי כדי להבין מה קרה, ניסתי לשדר שאפשר לדבר איתי ושזה בסדר.

דווקא לדעתי זה יפה מצידויראת גאולה

הוא כאילו משאיר לך את הפתח להתעלם או להחליט איך להתייחס.

ואם מבחינתך משפט סגירה יפתור את התסבוכת, תחשבי איך את מנסחת אחד כזה שולחת וביי.

בגדול, "דחוי" זה מנגנון בנפש שלנומשה

אנחנו מרגישים כאילו מישהו אחר דחה אותנו, אבל בדרך כלל זה לא נכון. זה מנגנון שלנו שאנחנו מרגישים בתגובה לאנשים אחרים.

הוא סיים את הקשר מהסיבות שלו. זה נכון. מסתבר שזה מפעיל אותך עכשיו. למה זה מפעיל אותך? זה ככל הנראה לא קשור אליו.

שווה לך להתבונן בזה ולהבין מה קרה שם בפועל. לא בקשר. הקשר לא מעניין. אצלך. בפנים.

עוד שאלה ששווה לשאול: התחושה הלא נעימה שאת מרגישה עכשיו. מתי עוד הרגשת אותה? מול חברות עבר מהתיכון? משהו דומה לזה?

זה יתן איזה שהוא מפה להתמצא אצלך בנפש על הנושא הזה ואולי לא רק עליו.

יש עוד. את צריכה לרצות ולקחת את זה בתור מתנה. הזדמנות לעבוד על משהו רגשי עם מישהו שבתכל'ס? לא מעניין אותך ולא קשור לחיים שלך.

לדעתי לאנהג ותיק

אין עניין עכשיו שכבר התחילה השנה להזיז את הילד.

אולי כמו שהציעו פה כמה לנסות ליזום איתו שיחה, זה שאתם עובדים יחד (אפילו אם בזמן מצומצם) יכול להקל על זה, להגיד במשפט קצר מה שיש לך על הלב, בבחינת לפתוח דף חלק חודש, לפחות שמבחינתך זה יירד מהלב.

זה יושב לך על הלב, הבטן והראש ומאוד מפעיל אותך.

הכי חשוב, לילד טוב בכיתה ועם המלמד? תכלס זה הכי חשוב

קרה לי בגרסה דומהשבורת,לבאחרונה

עם אקס מיתולוגי שסיימנו לא מרצון שלנו ונשארנו כמו רומיאו ויוליה סיפור לא פתור וגעגוע קשוח.

זה הכריח אותי לעשות קלוז'ר איתו בתוך עצמי ולשחרר למרות שעברו שנים ולמרות שחשבתי שכבר הרפיתי מזמן.

צריך להפריד בין האדם שהוא היום לבין הרגשות שלך ומה הוא מסמל אצלך בלב.

אולי הוא מסמל את מי שהיית אז ומי שחלמת להיות איתו, אולי הוא מציף לך הרגשה של אהבה שהרגשת איתו וחסרה לך

הוא בעצם מסמל חוסר שקיים אצלך כמו להרגיש רצויה, אהובה, יקרה.

כי אם היית שלימה ולא חסרה הוא לא היה מזיז לך.

תחשבי על איזה פצע זה יושב אצלך ותרגישי את זה.

לא הייתי מזיזה את הילד ולא הייתי מדברת עם כבוד המלמד על זה.

תסבירי לבעלך שילמד להיות מעורב ותעשי את העבודה עם עצמך.

❤️☘️

צריך עזרהחושניה

נשוי שנתיים, איך לגרום לאישתי יותר חשק ביחסים?

שאלה טובהכל היופי

מאוד כללית, חפש בשרשורי עבר ותראה שכבר דשו בזה לא מעט.

זה תלוי מאוד בסיבות לחוסר החשק, בהיסטוריה ובדינמיקה שלכם.

כתבו פה מלא בארכיוןמשה

אבל מעבר לזה שחרר אותה. היא לא בשליטתך.

תשקיע במדדים שלך. תתאמן בגינת כושר (בחינם), צא להליכות, תן לגוף שלך להיות בשיא שלו.

תשדר לעולם ולך משהו אחר.

אין פתרון קסםסוסה אדומה

צריך לדעת על מה יושב חוסר החשק.

השאלה במקומה מאוד, כי אתה יוצא מנקודת הנחה שיש לך חלק משמעותי ביצירת החשק שלה.

קודם כל לבדוק שאין משקעים רגשיים בינכם, כי על הבסיס הזה עומדים יחסי אישות עם אישה.

לבדוק שאין משקעים טכניים כגון עבודה ששוחקת אותה.

הריון או הנקה שמשפיעים הורמונלית...

לדאוג שיהיה מגע ללא חתירה למין. (מגע רגשי בלבד)

ללמוד מה מענג אותה ושהעונג שלה יהיה בראש מעיינך.

לא הכל תלוי בך, אבל השאלה במקומה... רק שהיא כללית מידי.

ראיתי סרטוןoo

שמדבר על זה

ובכללי יש לו הרבה תכנים טובים

(אבל מדבר בשפה לא מצונזרת)

TikTok - Make Your Day

תביא לה מנגודי שרוט

לא יודעת למה נראלישבורת,לב

שאתה מהאבות הבומרים שהולכים לבת הטינאייג'רית שלהם ואומרים לה סיקס סוון 🤲🤟

קלעת בול. ואוסיף שאני אב גאה שמספר בדיחות אבאדי שרוט

קורעות מצחוק. והראיה שאני כל פעם צוחק מהן.

הבנות חולות על זה.

What do you call a cow in an earthquake? A milkshake

"אבא די! זה לא מצחיק!".

כן, אני יודעתשבורת,לב

אם עדיין מסכימות לבוא איתך לטיולים בשישי אז הכל בסדר

דבר אחד בטוחפשוט אני..אחרונה

לפנות בפרטי לנשים עם שאלות אינטימיות - לא יעזור לך

אשמח לעזרה 🙏אני הנני כאינני

אם מישהו מכיר חנות זולה לספריות או ארונות הזזה...

איקאה?אריק מהדרוםאחרונה

אולי יעניין אותך