נשמע מאוד כואב ומבלבל לחוות שבת שלמה כך,

בלי להבין איפה האיש המתוק שלך נעלם לו?

מה קרה לו?

ומי זה היצור הזה שמתנהג בצורה לא מוסברת ושובר שיאים של חוסר הבנה וחוסר טאקט וחוסר הגיון פעם אחר פעם?!

זו ממש תחושה של חוסר אונים ובילבול עצום!

אני חושבת שהשאלה העיקרית שכדאי לשאול כאן למן ההתחלה היא:

למה (ל' בקמץ) הוא לא רצה ללכת למלון?

כלומר לשמוע ולהבין רגע ממנו ולעומק

מה יש שם במלון שקשה לו?

(כל מלון, לאו דווקא זה),

מדוע הוא לא רוצה ללכת למלונות יותר בחייו?

נשמע ששם לב העניין.

רגע להבין אותו.

אולי הוא בכלל עוד לא מבין את עצמו עד הסוף שם

ולכן הכל יוצא כך

ממש נראה שפעם אחר פעם מי שפגשת בפועל בשבת הזו היה מנגנון הגנה של בעלך ולא הוא עצמו.

ומנגנון ההגנה לא הופעל סתם, הוא הופעל כי משהו שם היה לו מאוד מאוד קשה, כי משהו שם כאב לו מאוד, כי משהו שם לא מימש צורך מאוד מהותי שלו.

השאלה היא מה זה הדבר הזה?

מה יש שם עבורו במלון שלא טוב? שמאיים אפילו?

ורגע לשמוע את זה במבט סקרן, מתעניין, והכי לא ביקורתי או מאשים שיש (וזה קשה אבל רק מבט כזה שבאמת רוצה להבין יכול לפתוח את השני להתחבר רגע לעצמו ולחשוב מה היה שם באמת בעומק).

יכול מאוד להיות שגם הוא מאוד מבואס על עצמו

אפילו כועס על עצמו

מתוסכל מעצמו

ואבוד שם

אבוד כי הוא אולי בכלל לא מבין עם עצמו "על מה כל המהומה" ולמה הוא התנהג ככה

אבוד כי אולי אין לו מילים והכרה וניראות בינו לבין עצמו לכל מה שהתחולל בתוכו

ואבוד כי הוא גם לא שיקף את זה החוצה לך.

והדרך כאן להגיע להבנה אמיתית זה קודם כל שיבין בינו לבין עצמו מה יש שם בעומק, במלון, עבורו,

ממש לא יפחד ויפרט לעצמו

ואז יתווך זאת לך

ואחרי שתבינו שניכם את הלמה שלו, את הלב שלו,

את מה זה עבורו מלון,

מה המשמעות של זה עבורו שהוא הולך למלון,

מה עוד יש שם בעיניים שלו,

מה אולי סותר ערכים שהוא מאמין בהם או כל דבר עמוק אחר שיכול להיות שם,

ואז הנפש מגיבה, כדי לא לעשות שקר בעצמה, אז היא מפעילה מנגנוני הגנה

כי היא באמת באמת לא רוצה להיות כרגע במקום הזה, במלון

אז היא פועלת הכי אנושי שיש ועושה הכל כדי לא באמת להרגיש שהיא שם,

או לא באמת להסכים להרגיש שהיא שם *מבחירה*

אלא שהיא לא רוצה להיות שם!

ומשהו בהנכחה הזו שהיא לא רוצה להיות שם!

כנראה מרגיע בה משהו

כי כנראה באמת באמת קשה או לא נכון או לא מתאים או לא אחר לה להיות במלון.

וחשוב להבין למה.

ואז לתת למקום הזה של הלמה לא מלון הבנה

עד הסוף

וניראות

והכרה

ולגיטימציה

ואז חיבוק

וחמלה

והתנועה הזו של השיחרור והניראות והמקום למה שמתחולל בו יכולה לעשות ב"ה הרבה מאוד טוב גם לו, גם לך, וגם לביחד שלכם ❤️

ב"הצלחה רבה יקרה!

אם לצורך הדוגמא (כי ודאי שיכולות להיות אלף ואחת אפשרויות אחרות) הסיבה שבעלך לא רצה להיות במלון מקורה מתוך טראומה בילדות / זיכרון רע ממלון / התנגשות עם ערך שהוא מאמין בו שלדעתו לא בא לידי ביטוי ע"י הליכה למלון / פחד מדברים מסוימים שקיימים בהימצאות במלון והוא לא רוצה לפגוש בהם / כל דבר אחר -

אזי כל זמן אשר הסיבה עצמה, המקור עצמו, הלמה עצמו לא מדובר -

מה שנראה ש"מדבר" או אפילו צועק! יהיה מנגנון ההגנה מפני זה.

זה יהיה המופע החיצוני בו נפגוש.

או מנגנוני התקפה - צעקות / בכי / רצון לפתור ולדבר על הדברים כאן ועכשיו

או מנגנוני בריחה - כל דבר שמנתק אותו מהאיום עבורו ומהסיטואציה שהיא איום עבורו, הימנעות, בריחה לשינה, לחלל אחר, וכל ניתוק אחר

או מנגנוני קיפאון/הסוואה - של ריצוי או קיפאון ממש.

ונשמע שבעלך פשוט ניסה כל הזמן לברוח מהאיום, בעיקר.

וכאשר הסיבה והמקור עצמו יהיו להם מילים, וניראות והכרה כאמור - המנגנון כבר לא יצטרך לצעוק כ"כ חזק

כי הוא צועק כ"כ חזק רק כאשר אין בכלל מילים ואין בכלל הבנה ואין בכלל ניראות לעומק ולסיבה ולמקור עצמו - אז כשהם לא מדוברים רק אז המנגנון ידבר במקומם, ואפילו יצרח במקומם.

נסי לחשוב רגע על מקום שבו לך היה קושי מסוים בחיים והקושי הזה לצורך הדוגמא לא דובר -

איזה מנגנון הגנה הופעל בך? איך היה המופע החיצוני של זה נראה?

איך המנגנון עצמו צעק?

והאם כאשר כן נתת מילים, הבנה, ניראות והכרה למה שמתחולל בך גם משהו במנגנון נרגע יותר והונמך?

עצם הרתימה הזו של ההבנה מתוך עצמינו ודברים דומים שעברנו יכולה לעזור לנו להבין יותר את השני ולהזדהות איתו,

ממש לשאול את עצמינו בסיטואציה: איך היית רוצה שבעלי יגיב אם המצב היה הפוך? אם לי היה קושי עמוק בהליכה למלון?

או איך אני עצמי יכולה להבין אותו יותר ולהזדהות איתו יותר מהמקום שלי במקומות בהם אני הייתי בתוך מנגנון הגנה? במקומות בהם אני לא יכולתי כי אפילו לא ידעתי וזה נשאר רק בתת מודע מה עובר עליי בעצם, וזה לא קיבל מילים ולא דובר ולכן יצא בצורת מנגנון הגנה?

באהבה גדולה והמון המון ברכה והצלחה ב"ה ❤

שזה לאו דווקא קשור למלון.

אולי כן קשור ישירות - שהייתה לו חוויה רעה פעם במלון, או משהו כזה.

אולי זה מדגיש לו איזשהו חוסר, למשל שהוא לא כמו כולם באמצעים כלכליים/מצב משפחתי/מצב רפואי (למשל שהוא לא הולך למילואים). קנאה יכולה להיות מאוד קשה, וגם אדם מתבייש ברגש הזה אז הוא עלול גם לא להודות בזה בינו ובין עצמו ועדיין להרגיש כך...

והוא מוציא את זה על המלון ועל המשפחה, ולא בטוח בכלל שהוא מודע לזה.

אולי הוא רצה משהו אחר לאותה שבת, למשל אולי אתם שנייה אחרי ליל טבילה והוא רצה את השקט והפינה שלכם?

אולי מישהו מהמשפחה אמר לו משהו פוגע לפני השבת והוציא לו את כל החשק להיות חלק?

כל האופציות האלה הן בהנחה שחוץ מהסיפור הזה הכול בסדר, ואם הייתם נשארים בבית הכול היה רגוע (ולא בהמשך של מריבה אחרת או דאון כללי שהוא נמצא בו בלי קשר).

כלומר זה נשמע לי כמו איזשהו מוקש רגשי שדרכו עליו בלי כוונה והתפוצץ עלייך, אז קודם כל כל הכבוד לך שניסית להכיל ולהנעים לו עד כמה שאפשר.

ואני חושבת שדרך ההתמודדות צריכה להיות להבין שזה לא קשור אלייך.

קרוב לוודאי שהיה פה משהו הרבה מעבר לשליטתך.

אז לנשום עמוק ולא לקחת אישית.

לשאול אותו אחרי שהוא נרגע מה קרה, מה הפריע לו כל כך (מה גרם לו להגיב ככה באופן כללי, שאת מבינה שיש כאן משהו מעבר לרגיל)

ואחרי שאת מצליחה לייצר שיחה משמעותית איתו מה היה וכו' גם לספר לו איך את הרגשת, כי גם אם זה קרה בגלל עניין רגשי פרטי שלו, את עדיין נפגעת והוא צריך גם לראות אותך.

נשמע שבעיקר הצורך שלך הוא לא להרגיש שבעלך הוא עוד ילד קטן שאת צריכה לתפעל, לשדל ולתווך לו דברים, וזה ממש ממש מובן❤️

אני לא יודעת אם זו התנהלות חד פעמית או יוצאת דופן, בדרך כלל נדיר שזה ככה גם אל המקרה כאח קיצוני,

אבל אם את מוצאת את עצמך באופן כללי במקום שמנסה לרצות אותו ולדאוג לו, כשהוא מתלונן כמו ילד קטן, חוץ מזה שזה ממש מבאס, עיקר מה שאת יכולה לעשות, זה ללמוד איך לעבוד על החלק שלך בדינמיקה ביניכם, שבו את לוקחת אחריות עליו, על המצברוח שלו וכן הלאה, ומאפשרת לדינמיקה הזוגית ביניכם לא להיות כזאת שבה את בתפקיד המבוגר האחראי והוא הילד, אלא שיש כאן גבר ואישה, ואת יכולה להרשות לעצמך להרפית לצידו ולסמוך עליו❤️

שלפעמים יש לנו קטעים כאלה, עצבניים על משהו ועושים כזה פאסיב-אגרסיב. אולי הוא עצבני על משהו ספציפי, שהוא יודע ולא נעחם לו להגעד או שהוא בעצמו בכלל לא יודע.

יש מצב שהוא לא ככ מבסוט מאחד מקרובי המדפחה ואין לו דרך להתחמק מהמפגש איתו במלון; אולי הוא נעלב כי להוריו אין מפגשים כאלה (ואת המילים "מפגשים כאלה" אפשר לפרש איך שרוצים כמובן...).

אני חושב שגם מבחינת חלוקה מגדרית, האישה יותר אקטיבית ביוזמות והחלטות כאלה. לכן, לדוגמה, כשאשתי אין לה כוח ללכת להורים שלי, היא פשוט מגיע נורא נורא מאוחר ומהר מדי מתחיל לכאוב לה הראש ועייפה ועצבנית על מישהו וחייבים לצאת הביתה. גבר זה אחרת, אני לא אגיד "הולכים השבת לסבתא א ולא לדודה ב", והמקסימום שאעשה זה אתעצבן ואתן תחושות פחות נעימית ואז יבינו את הרמז (כמובן נתתי סתם דוגמות,לא מחיי האישיים).

תכלס, אם זה נראה לך עניין ספציפי וזניח, הייתי פשוט נותן לו להירגע ומקסימים קצת מקשיב ומפרק את המילים שהוא אומר בחוסר שימת לב (לא להתייחס לאמירות חכמות על ארוחות במלון, אבל אולי פתאום הוא נזכר בכל מיני השוואות ממש חיוניות בין הורייך להוריו, או שפתאום יש לו המון מה להגיד על איזה אחיין מתבגר שלך, וכדו'), ולנסות להרכיב מזה פאזל. אבל הייתי מעדיף פשוט לשכוח ולקוות שזה יישכח וזהו. עד היומולדת העגול הבא הוא יירגע כבר או יתעצבן מדברים אחרים...

יהיה טוב יקרה, העיקר שאכפת לך ואת דואגת לו ולך ולכם ❤

גם אם מעולם הוא לא אהב מלונות, עדיין בעבר הוא הצליח להתגבר על הסלידה שלו מהם.

אז עכשיו צריך לחקור מה קרה עכשיו...

איך הוא באופן כללי לאחרונה? סבלן? שמח? מרוצה מחייו?

כי נשמע לי שהשבת הזו הייתה איזשהו טריגר שגרם למשהו שמבעבע בתוכו כבר תקופה להתפרץ.

הייתי בודקת את הכיוון של דיכאון...

וחיבוק! עברת שבת לא פשוטה...

מדהימה. כתר לראשך אשת חיל!

שהוא מתוסכל על דברים שהוא צובר מדחיק ולא מדבר עליהם.

הוא צריך מקום בטוח לשחרר מה שיושב עליו,

אולי את, אם הדינמיקה שלכם מאפשרת שיחה פתוחה ועמוקה

ואולי מישהו אחר.

ומאוד מתחשבת.

אני הייתי מפסיקה להתחשב ברגע שהייתי מרגישה זלזול.

אומרת לו עד כאן, ושיתאפס על עצמו. הוא לא לבד פה, וגם אם הוא ממש ממש ממש מוצף,

הוא בוחר להגיע למרחב הציבורי, נכון? אז לפחות ששם ישתדל להיות ככל האדם, ולא להתלונן ובקושי להגיד שלום.

זה לא ראוי בכלל.

אני יודעת שאני בדעת מיעוט, אבל מהניסיון שלי, ככל שאת משמשת ה"פסיכולוגית" של המצב, ככה הוא חושב שזה תקין.

אז אני במקומך לא הייתי מקבלת את ההתנהגות הזאת. גם אם אפשר לחפור ולמצוא למה כן אפשר להבין אותו.

כי ככה גם אפשר לתרץ סתירה או כל התנהגות לא נורמלית אחרת.

כשאני הרגשתי שבעלי מתנהג באופן שבעיניי לא מכבד אותו ואותנו כזוג- אמרתי לו את זה.

וגם לא ישבתי אתו שעות בניסיון להבין אותו, אלא אמרתי לו שאני מצפה שהוא ישים את הקווצ' בצד, וישתדל ויתאמץ כדי להיות שם בשביל האחר (דהיינו המשפחה).

זה כן עבד, לא כי בעלי עושה מה שאני אומרת, אלא כי אני מאמינה שפניתי לחלק הגבוה יותר באישיות. זה שפונה אל הבחירה ואל הידיעה שאתה חלק ממשהו. אתה לא לבד פה. לא הכל מסתכם בך.

וזו גם האמת של העולם, בעיניי. להיות מסוגל לשים את עצמי בצד לטובת משהו גדול יותר.

אני מאוד מאמינה ברגש ובדיבור אישי, חשוף וקרוב, אבל לא כשזה בא על חשבונך. לא כשאת נדרשת להכיל התנהגויות לא נאותות (נזהרת להגיד לא נורמליות, אבל יש בזה הרבה יציאה מהנורמות החברתיות המקובלות).

בקיצור,תגידי מה מקובל בעינייך ומה לא. אפילו תגלי לו שזה הוריד לך ממנו. שאת רגילה לראות אותו בעין אחרת, כאדם איכותי יותר.

הוא יתאושש מזה, והוא ירצה להתאים את עצמו לסטנדרט שלך. גם אם בהתחלה הוא ימשיך להתלונן ולהתאונן.

בסוף כשהוא יראה שאת חזרה עם האמת שלך, זה יחדיו לו מודעות חדשה. הוא כבר לא יתחשב רק במה שהמקומות הנמוכים שלו אומרים לו לעשות ואיך להתנהג,

אלא הוא יחשוב פעמיים, כי הוא יודע שאת ממפה ממנו ליותר, ואת מאמינה שהוא יכול להגיע ליותר.

בהצלחה!!

למה לא להגיד לו שאת מצפה לאמירת תודה, הערכה ויותר חמימות ממנו כלפי המשפחה?

הרי הוא *יודע* שאת השבת הזאת לא עשו כדי להרגיז אותו. זאת סתם מניפולציה כדי להפעיל אותך רגשית.

גם אם קשה לו, מצופה ממנו להכיר תודה. גם אם הוא לא נהנה. כי השאלה היא לא מה הייתה החוויה שלו, השאלה היא האם הייתה פה נתינה.

והייתה פה נתינה. גם אם לא לרוחו.

ועל נתינה מודים.

ועל זה כן שווה להתעכב. על זה שגם אם באסה חנו מאוד בפנים, והכל חשוך בפנים, אנחנו עדיין יודעים להגיד תודה על נתינה כלפינו. ושאת מצפה ממנו לתודה.

אולי זה מנותק מהמצב שלו, אבל זה לא משנה.

משנה האמירה שהיא מכוונת למקום טוב יותר, גם עבורו.

כגבר שבחבורה, אני מרגיש בנוח "לסנגר" (למרות שאין לי כוונה לסנגר, אלא יותר להציע איך לגשת אליו, דווקא כי מניסיון החיים הקצר שלי זה יכול להיות הרסני).

אם הולכים לבן זוג, גבר אבל אולי גם אישה, וניגשים אליו בצורה פטרונית וקובעת גבולות, ונותנים לו הורטה פשוטה "עד כאן אדומי, ההתנהגות שלך לא מקובלת, אתה מפסיק עם *זה* (בלי להגדיר מה זה "זה") עכשיו" - את יוצרת תחושה של עליונות וחוסר התחשבות. סביר מאוד להניח שהטווח הקרוב את תשיגי את מבוקשך, הוא/היא במידי יתנהג אחרת. אבל בתחושה הפנימית שלו (ואולי גם שלך), מיצבת את עצמך כאימא/מדריכה שקובעת לו איך להתנהג. את המחיר כמובן תראי בהמשך, והלוואי שתצליחי לתקן את זה.

בעיניי עדיף למזער את הזנק (שיילך לישון קצת או לקרוא עיתון) ולא לקחת ללב, ובהמשך לראות איך חיים עם זה שיש לבחור תסכולים, או לנסות ללמוד ולפרש את זה עם הזמן ולפתור את זה בקצב כלשהו. אולי הוא לא יהיה שחקן מספיק טוב לאורך השבת, אבל הוא תמיד ירגיש בן זוג נאמן ואהוב ולא סתם שחקן שנועד לפתור בעיות סושיאל שלך עם משפחתך...

זה להגיד- אני לא מוכן לקבל את זה.

וזה נכון בכל התנהגויות לא נורמליות בזוגיות או לא בזוגיות.

לשיטתך, אם הבעל מקלל או שובר דברים, גם אז היא לא יכולה להגיד "עד כאן, אתה מפסיק עם זה". כי זה פטרוני.

אם בן אדם לא מפסיק להשפרי מרירות, וממרר תוך כדי כך את השהות של הקרובים לו,

נכון בעיניי להגיד לו- סטופ. אתה תתמודד עם השדים שלך, כי יש בתוכך את הכוח להתמודד איתם, ולא תיתן להם להרוס את  כולנו.

אגב, גם אם האדם בדיכאון, אבל זה כבר סיפור אחר (יותר מורכב).

אני מאוד מאמינה באחריות אישית ובהחלטה של האדם לשים את עצמו בצד הנכון של המשוואה.

ובמקרה הזה הבעל הוא זה שלא פועל באחריות אישית, כי הוא מרשה לעמו להתנהג בצורה לא יפה כלפי הסביבה.

וצריך להציב לו מראה בעניין הזה. להחזיר אותו להתמודדות עם השדים הפנימיים שלו- כי זו אחריותו לדעת לנהל את עולמו הפנימי.

לכולנו יש כאבים, שדים פנימיים, כעסים, טינות. והאחריות שלנו היא לנהל אותם ככה שלא נפגע בזולת

אני לגמרי בעד הצבת גבולות. גבולות הכוונה "את זה אני לא מקבל/ת". השאלה היא איך עושים את זה.

אם מוצאים זמן לדבר, ומבהירים שיש התנהגויות שאני לא מקבל/ת, זה מצוין. לרוב עדיף לעשות את זה אחר כך, אבל במקרה הזה צריך לראות איך פותרים את הבעיה כי זה לא נעים וגם לא מגיע לך ולילדייך ולמשפחה המורחבת לסבול את הנאחס הזה.

אז יש דרך להגיד: "אני מבינה שקשה לך, דיברנו על זה גם בבית ואני מבין שקשה לך. אולי באמת תלך לחדר ותקרא עיתון, אולי תלך לבית הכנסת תלמד קצת או תמצא חברים לפטפט איתם, או שתעשה טיול בעיר הזו וכדו'". זה מרגיע ומבהיר את הגבול (ואפשר גם לדבר על הגבול בצורה ברורה יותר), ובגדול תקבלי את מה שאת חושבת שצריך לקרות.

לעומת זאת, כשבן זוג פונה לעמית שלו וקובע לו "אתה נוהג ככה, הרגע אתה תנהג אחרת". זה קל ובדרך כלל זה יפעל טת פעולתו  אבל המסר הוא שאני אבא/אמא שלך, ולרוב זה לא מה שאני יענה לך "אני רוצה להשתגע ואת לא תחליטי לי אם להשתגע". הוא יעצור מיד אבל יתחיל לחוות אותך כמורה שלו שאומרת לו מה לעשות.

נ"ב, היה לי קרוב משפחה כזה שהיה לו מאוד קשה לאחר החתונה שלהם, והמשפחה שלי הייתה מאוד מעורבת וכאילו "לצד הבת/אחות שלהם". באופן טבעי זה הפך את המפחה לצד בדיון והפכה את האווירה לשדה קרב וכמובן הוא נהיה האנדרדוג שחייב להתיישר (לא הייתה לו כ"כ משפחה תומכת, אז הוא נהיה מאוד תלוי במשפחה שלי). טוב לא יצא מזה.

וגם, תכלס כולם מבינים מי עצבני ומי לא מרוצה וכו', אין שום טעם להתבייש מהאחיות והגיסות... מחכים קצת וזה יכול להתאזן.

ושהוא המשיך והמשיך להיות מריר ולא נעים.

וגם כמובן שכדאי לעשות את זה בצורה נעימה ולא תקיפה. אבל העניין הוא שהוא לוקח את האחריות להיות שולט בעצמו.

מבינה אותך ממש. זה ממש סיטואציה קשה ולא נעימה. ומבאס כל כך שזה הורס ככה מפגש משפחתי, שגם משקיעים בו כל כך הרבה כסף...

מפגשים משפחתיים הם הרבה מאוד פעמים טריגר למתחים זוגיים. זה לא רק אצלכם. הרבה פעמים הסגנון המשפחתי הוא שונה, והציפיות שונות, וכשצריך להיפגש עם המשפחה של אחד הצדדים, לפעמים זה לא קל למי שלא גדל במשפחה, מכל מיני סיבות.

אני יכולה להגיד שאצלנו גם קרה לפעמים בדברים משפחתיים מהצד שלי, שלבעלי לא היה נוח מסיבות שונות. היו פעמים שזה גרם לנו גם לריב ולכעוס, אבל עם השנים למדתי שהרבה פעמים מה שהכי עוזר לנו במצבים כאלו (לא רק סביב משפחה, בכלל כשיש משהו שחשוב לי ובעלי מצטרף למרות שהוא לא באמת רוצה בזה), זה שאני מזכירה לעצמי שאם קשה לו - אז באמת קשה לו, גם אם לי הקושי לגמרי לא ברור. ומתוך כך אני לא מנסה לשכנע אותו שאין פה על מה להתעצבן, אלא מקבלת את עצם זה שקשה לו, ומעריכה את זה שהוא מוכן לעשות מאמץ ולבוא בשבילי. ואז גם אם הוא עצבני ומתלונן, אני לא מתווכחת, לא מנסה לשכנע, רק אומרת תודה שהוא מוכן לבוא למרות שזה קשה לו. (הרבה פעמים בסוף גם הוא מצליח להשתחרר ממה שמפריע לו ובעיקר ליהנות. אבל זה הרבה בזכות זה שהכרתי בקושי שלו).

ועוד משהו עם מתאפשר, זה לשאול אותו מה יעזור לו לעבור את זה הכי בטוב שאפשר, ולהשתדל ממש להתחשב ולקיים את זה, אם מתאפשר (הרבה פעמים זה גם מה שעוזר להבין את הקושי. נגיד אם קשה לו העומס של המפגש עם כולם, אז אולי הוא יבקש זמן שקט, לנוח בצהריים בלי שמפריעים לו, אם מפריע לו שמכתיבים את הזמנים שצריך להיות רעב, אז אולי להביא אוכל מהבית, לפחות לנשנושים בין הארוחות, יכול לעזור, וכו'). אבל לא לצפות שזה יהפוך לו את החוויה לטובה. יכול להיות שעדיין יהיה לו קשה, ואני רק עושה מה שאני יכולה כדי להפוך את זה לפחות קשה. ואני עדיין אעריך ואגיד לו שאני מעריכה את המאמץ שהוא עושה בשבילי.

ועוד הערת אגב - גם אנחנו כמשפחה כבר לא יכולים להיות בשבת כולנו ביחד.

הפתרון שעבד אצלנו (בשני הצדדים) זה לשכור לשבת מתחם צימרים או וילה גדולה, ולהזמין קייטרינג. אצלנו המקומות ששכרנו היו עם בריכה (אולי לא גדולה כמו של בית מלון, אבל פרטית למשפחה). לא יודעת אם זה יוצא יקר יותר או זול יותר מבית מלון, אבל רק פותחת את הראש לעוד אופציות שאולי לא חשבתם עליהן...

(זה כן מצריך יותר התארגנות מאשר בית מלון - למצוא קייטרינג מתאים, לדאוג להזמנה שתגיע, לארגן הכל תוך כדי שבת - לערוך, להגיש, לפנות, וכו', לדאוג למפות וכלים חד"פ וכו'. אצל ההורים של בעלי הזמינו בתוספת תשלום מישהו שיהיה אחראי על כל התפעול של האוכל במהלך השבת ושילמו עבורו גם על צימר, אבל זה כבר תוספת תשלום רצינית... אם יש מספיק מבוגרים שיעזרו, בעיני זה לא הכרחי בכלל).

פשוט בגלל שהיא כתבה שאון שום אפשרות אחרת לעשות שבת משפחתית מלבד בבית מלון, אז כתבתי לה על מה שאנחנו עושים, אולי זה יפתח להם כיוונים שלא חשבו עליהם.

וכמו שכתבתי - אצל ההורים של בעלי לקחו בתשלום מישהו שינהל את כל הטיפול באוכל במהלך השבת (מחמם, יערוך, יגיש, יפנה, וכו'. בסוף גם עזרנו לו כשהתאפשר, אבל זה היה התפקיד שלו), וזה אמנם תוספת תשלום משמעותית, אבל מוריד הרבה עומס.

בכל מקרה - בסוף זו החלטה של כל משפחה לפי הנתונים והיכולות שלה.

גם אצלינו עושים שבתות משפחתיות.ובמקומות הרבה יותר פשוטים, בגלל העלויות.כל משפט שקראתי- התכווצה לי הבטן יותר ויותר.כל תלונה שתארת, הרגשתי ממש כעס עליו.וקיוותי שאולי אתם ממנים את כל הסיפור ואולי על זה הכעס.לשלם עבור משהו שאתה לא אוהב- מבאס ומוציא קיטור לא טוב.ואז ראיתי שלא שילמתם שקל.בעלך היקר לא ילד קטן.וכמו שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו לווסת את הכעסים והאכזבות, ככה מצופה גם במערכת זוגית.בזוגיות עושים דברים למען השני ולמען המשפחה גם אם פחות נהנים.והכי הפריע לי שניסה להוריד גם לילדים על ידי הערות מעצבנות.

ולא כל דבר צריך להכיל וללכת ולחפור בפסיכולוגיה מה היה הטריגר.מותר גם לכאוס ולנגיד את זה.הייתי אומרת לו ככה: בעלי היקר, הבנתי שלך לא טוב להיות כאן.אני מוכנה לשמוע ממך עכשיו את כל הקיטורים שלך והתלונות במרוכז.אבל אחר כך- לא רוצה לשמוע מילה כל השבת.אני והילדים נהנים מאוד.אל תקלקל בבקשה גם לנו.וזהו.אפילו הייתי אומרת את זה בחצי הומור.בנחת.ולא מנסה לצאת מגדרי כל השבת למענו.ההתיחסות שלו- בחירה שלו.אדם מבוגר.ואם ימשיך להתלונן- להתעלם.להיות מתוקה ונחמדה וחייכנית.אם תרצי תוכלי לאחר אפילו שבויחחם לצאת לאיזה קפה ולפתוח ממרחק את העניין.

זאת הפעם הראשונה שהוא מתנהג ככה או דפוס?

נכנסתם לתפקיד ילד ואמא מטפלת.

לא חושבת שתמיד נכון להכיל ולהכיל.

לפעמים אובר הכלה רק נותנת מקום להמשיך עם ההתנהגות.

אפשר להכיל ולהציב גבול בו זמנית.

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה