לגבי השאלה הראשונה, אם כבר זה עלה, אפשר לומר בכנות,

כן גם אני הולכת למקווה כמו כל נשות ישראל הכשרות והצדיקות..

ואם יש להן שאלות על מקווה וטבילה באופן כללי,

אבל לגבי מתי את הולכת זה נושא פרטי שלא שייך לשאול עליו.

אחרי שיחה כזאת תטרילי אותן מדי פעם (למשל לצאת בשעות הערב יום אחרי יום עם תיק צד)

עד שזה ירד מהראדר שלהן.

לגבי השאלה השניה, שיח ישיר על רגשות למי שלא רגיל לשתף, אכן יכול ליצור ריחוק במקום קרבה.

אפשר לשאול בדרך עקיפה על צד שלישי איך הוא הרגיש ואז לשאול אותה אם היא בסדר עם זה.

למשל:

אתמול כששמרת על אבי, הוא נכנס יפה למקלחת או שהיה לו קשה?

ואיך התמודדת עם זה?

או מה יוכבד סיפרה לך על מה שהמורה נתנה להם? היא צודקת?

החברות שארגנו את המסיבה, הרגישו שמעריכים אותן על זה? ואיך את עם זה?

השאלה הראשונה היא תיאור הרגשות/ ההתנהגות של צד ג', השאלה השניה היא בעצם שאלה על הבת שלך, איפה היא מונחת ביחס לסיטואציה.

נגיד היא מספרת בעצבים שהיה תור בסופר ואז מישהו בא ועקף והוא חוצפן. לשאול אותה: איך שאר האנשים בתור הגיבו לו? זה הפריע להם?

ואז לשאול אותה מה היא חושבת על התגובה של שאר האנשים בתור.

זה פותח מחשבה לשאול בצורה הזו.

או נגיד היא מספרת שהמורה נתנה בוחן פתע. תשאלי איך התלמידות הגיבו, ואח"כ מה היא חושבת על תגובת התלמידות..

ברור שיש להן את כל המידע הרלוונטי על מקווה, והן יודעות שגם אני הולכת.
שאלתי בעיק'ר על ההתחמקות בזמן אמת
ואקח לתשומת ליבי על הרגשות...

ולא רק בזמן אמת.

לכן לכל מקום שאני הולכת בשעות הערב לא שייך לשאול לאן,

כששואלים אותי אני מתקנת את השאלה:

התכוונת לשאול מתי אני חוזרת?

מגיל קטן זה ככה.

מבחינתי לגיטימי לשאול אם אני נוסעת בתוך/ מחוץ לעיר, אם אני עוברת ליד חנות ויכולה לקנות משהו, מתי אני חוזרת, אם מותר להתקשר ומה הם אמורים לעשות אם אני מתעכבת..

הילדים גדלים לתוך המציאות הזאת, זה לא שפתאום בזמן אמת אני צריכה להמציא תירוץ, אלא רק לחדד את הגבול של מה לגיטימי לשאול ומה לא..

אהבתי את התשובה"התכוונת לשאול מתי אני חוזרת..."
אני דורשת מהם לדעת בדיוק היכן הן בכל שעות היום, אז כלשמש דוגמא אענה להן בכלליות ללא פירוט כשזה סתם יציאה...שיתרגלו באמת.

לכל מיני מקומות בערב או לקניות נגיד אז זה כבר מוריד מהחשד...

אבל צריך גם לחזור עם קניות חחח 

אצלנו נוצר שיח עמוק/ שיח רגשי בעת שיתוף באופן יזום שלהם או שלי

אני לא שואלת שאלות עומק אלא שאלות כלליות ומספרת על היום שלי/ רגשות/ חוויות/ הצלחות/ כשלונות

ואז גם הם משתפים מעצמם על החוויות שלהם

עד שהן חוזרות מהאולפנא, ואז יש סניף, מבחנים, חברות, בייביסיטר בלי סוף (צריכות לממן נהיגה בכל זאת...)
איפה אתן מוצאות את הזמן הזה?

אלה בנים

אחד שנמצא בישיבה עם פנימייה מתקשר פעם ביומיים ואז אנחנו משתפים אחד את השני

שני נמצא בישיבה כל היום וחוזר בלילה

אז מדברים בעיקר בבוקר (6+ ..)

אנחנו יושבים מתאוששים מהשינה

אוכלים ושותים משהו ומפטפטים 

היה לי איתן שיח מאד פתוח על מקוה,על אישות,

עניתי על שאלות והוספתי הסברים שנראו לי מתאימים לגיל,

כן הסברתי להם שלאבא ואמא יש חיים פרטיים משלהם,ויש דברים שגם אם את שמה לב לא חייבים להגיד ולספר ושמותר להעלים עין ויותר נכון שזה תירגול שמתחיל בגיל שלהן...

קצת הוספתי את המילה טאקט.ממש בזהירות יותר מין השוואה למשהו שהן ממש לא רוצות להיות ככה

שאני יוצאת מהבית אני ממש לא נותנת פרוט לאף אחד על כלום.גם כשזה לא למקוה.

גלוי נאות אני בלנית,

למדתי שכל הפדיחה הזאת יושבת המון על מנטליות(מאד הייתי בקטע של להסתיר.)וככל שהגישה לזה שזה דבר בריא ונורמלי טבעי שאין צורך להתביש בו(לא לספר ולדבר אבל לא נורא אם יודעים)

משחרר המון לחץ מיותר סביב הנושא.

נתקלתי בנשים שהביאו את הבנות קבוע כל חודש למקוה איתן,נשים שהיה להן חשוב להראות לבנות שלהן מזה מקוה והביאו בנות בגילאי12-13 באופן חד פעמי לראות את המקוה,

זה אומנם הקיצוניות השניה אבל כשראיתי בעיניים את ההבדלים הללו נפלו המון אסימונים,

הבנות הללו ידעו לשמור על הגבולות ולא חיפשו את האמהות שלהן.

דרך אגב השיח הפתוח על הנושא גרר המון פתיחות בנושאים אחרים ועל שיח עמוק ומשמעותי שלא קשור בכלל לנושא הזה.

אולי זו אשמתי שככה הרגלתי אותן מגיל קטן לאן אמא הולכת.
הן רגילות שאני לא יוצאת סתם, אלא גם אומרת לאן.
כשהולכת למקווה- משקררת , מה אני אעשה.
לא יכולה פתאום לצאת וביי, מרגישה צורך לומר לאן מישום מה.

ולא חייבים להרגיל אותו דווקא על יציאה למקווה.

1. דווקא מרגיש לי שממתבגרים הכי קל לחמוק, כי הם לא נמצאים הרבה בבית... בכל אופן, אפשר ליזום יציאה עם הבעל ואז המתבגרות שומרות על הקטנים, אפשר להוציא את התיק מראש מהבית או שהבעל יוציא אותו, ואז את רק "קופצת למכולת" וכדומה, אפשר לנצל רגע שבו הן מסתגרות בחדר עם מליון שיעורי הבית שלהם ולעוף החוצה בלי שהן שמות לב, אפשר לצאת ל"ערב נשים" ועוד...

2. זו נקודה טריקית עם מתבגרים באופן כללי... לא בטוחה שאני הכי טובה בזה, אבל אני כן רואה שהשיח שלי עם הבכורה הופך להיות כמעט כמו עם חברה לפעמים, וזה נחמד... (בגבולות המתאימים, כמובן) ואפשר - במקום לדון על החיים - לדון על ספרים וסרטים (אם הן רואות), ולהגיע לשיחות עומק מזה. (אני זוכרת את עצמי מתפלספת שעות עם אמא שלי על ספרים... עם הבת שלי זה פחות קורה, כי לא תמיד אנחנו קוראות את אותן ספרים, אבל כשכן זה באמת יכול להביא לנקודות עמוקות)

וחוץ מזה - זמנים אישיים וימי כיף. עם הבת שלי פעם עשינו יום כיף של גדולות ביום שישי - צפינו ביחד בסרט, וזה היה נחמד ומחבר (כי גם השתדלנו לתקתק את ההכנות לשבת יחד לפני כן), ואנחנו חולמות לעשות את זה שוב.

אני מצאתי שהדבר שהכי מחבר ומקרב זה פעילות משותפת של שתיכן או שלושתכן. בתור התחלה כדאי לעשות משהו יותר שגרתי ויומיומי. למשל אם הן אוהבות לבשל או לאפות, אפשר להזמין אותן להכין משהו שווה יחד, גם במוצ"ש זה יכול להיות נחמד כפינוק לסעודה רביעית. אם המטבח זה פחות הכיוון אפשר לעשות איזה פרויקט משותף בבית כמו חידוש וצביעה של רהיט או מדף, לעצב מחדש פינה בבית או כל מה שקשור לתחום. אפשר להזמין אותן לחנות של יצירה ולבחור מלאכה כלשהי שתדריכי אותן בה, כמו סריגה, תפירה או כל מה שאת מתחברת אליו. תחשבי מה את והן אוהבות לעשות ואיזה תחומי עניין משותפים יש לכן ותתתמקדי בהם. אני פחות מציעה לצאת ליום כיף כי זה לא פיתרון בעיניי, זה פינוק מיוחד למקרה הצורך אבל חשוב למצוא את הפעולות השגרתיות שמחברות בינינו בלי יציאה מיוחדת.

אפשר גם להשתמש בשיטת הספונטניות המתוכננת. אני משתמשת בה הרבה עם מתבגרים כחלק מעבודתי. הכוונה היא שאת תארגני סיטואציה שאת יודעת שכנראה תמשוך את המתבגרת ותציעי לה להצטרף כאילו בספונטניות. אם למשל היא אוהבת לבשל מאכל מסוים את יכולה להגיד לה שמתחשק לך להכין את זה ואולי בא לה לעזור לך. או אם את צריכה להגיע לאיזו חנות שיכולה לעניין אותה תציעי לה להצטרף אלייך.

ואני גם מוסיפה שחשוב שגם את תתחברי לפעילות המוצעת ושזה לא יהיה משהו שרק היא אוהבת ומשעמם אותך. כי כל המטרה היא ליצור מרחב של הדדיות ואווירה נעימה שיאפשר שיחה קלילה שתעמיק בהדרגה לפי מצב הרוח. ואם את תשתעממי זה יהיה מורגש, מתבגרים קולטים הכל. וגם אם לא התפתחה שיחה זה ממש בסדר, לאינטראקציה המשותפת יש חשיבות גדולה בפני עצמה, היא יוצרת קירבה ומנגישה את הקשר. 

את הדברים של המקווה אפשר להשאיר ברכב מראש, אפילו מקופל קטן בתא מטען.

ואז את יוצאת וחוזרת. אם הן מספיק גדולות אפשר לצאת בערך פעם בשבוע אפילו סתם בשביל העיקרון ואז יהיה יותר קשה להבין מתי "רגע האמת"

כמובן שאם הן רוצות ממש לעקוב, הן יצליחו לגלות

אם שואלות, להסביר שלא מנומס לשאול שאלות כאלה את אמא. 

וגם שהן יהיו אמהות, הן לא ירצו שישאלו אותן את זה.

על עניין המקווה בכללי, את יכולה לענות שכמובן שאת הולכת

כמו כל בנות ישראל

הן גם לומדות את זה ביחידת הלכה בבית הספר, אז סביר להניח שהן מכירות את הנושא 

זה כשאני מסיעה אותן ברכב.

נגיד האורטודנטית שלנו קצת רחוקה, אז זה זמן קבוע בחודש לשיחה אישית קצת יותר רצינית. אפילו 'הן יכולות לסוע בתחב''צ, שווה לי להשקיע את הזמן בשביל להשיג את השיחה איתן.

וגם לפעמים כשיש לי כח, אני קופצת אליהן לחדר בעשר-אחת עשרה בלילה, וזה מאפשר שיח קצת אחר.

והכי כיף זה שבת בערב. אחרי הסעודה, משכיבים את הקטנים לישון, מוציאים פיצוחים ונשארים ל'זמן של גדולים'. פחות שיחות רגשיות- כי זה כל הגדולים יחד- אבל כן שיחות על תפיסות עולם ועניינים מהותיים.

לק"י

אולי מגש פירות לא גדול.

רק לברר מראש אם יש מקרר למאושפזים. 

חוץ מאוכל גם חומר קריאה יהיה רעיון טוב

לא נעים אבל ביום חול הטלפון מעסיק אותי

בשבת- קצת משעמם...

זה.

אולי צריך להתחיל עסק, ספרייה ניידת עם משלוחים או משהו 😅

אם ממילא את מכינה לבית, אפשר קצת להגדיל כמויות ולתת לה קצת מכל דבר.

לא יודעת מה הרמה של האוכל שם, אבל אם הוא לא משהו, אז סלטים ולחמניות ממש משדרג.

ובקבוק מיץ ענבים קטן אם יש לכם, זה ממש נוח שלא תלויים בזמני הקידוש של בי"ח.

שייך לארגן חופשה לשניכם לכבוד היומולדת? זה גם הפקה שווה וגם משהו שכנראה יקל עלייך אם את שחוקה...

יש לי שני קטנים צפופים שדבוקים אלינו ממש (אחד יונק) והגדולים יותר גם דורשים סידור ראוי… לא רואה כל כך אופציות למי לתקוע אותם

עשיתי את זה לפני כמה שנים כשהיו לנו פחות ילדים והתינוק התורן היה בבטן אז חמותי זרמה

(תינוק יונק אולי יכול להצטרף)

למשל - חדר בריחה או ניווט זוגי.

ולהזמין לו מתנה באינטרנט, כדי שלא תצטרכי להתרוצץ.

(בתקווה שמבחינה כספית אתם יכולים לאפשר את זה...)

אם יש לכם בוקר חופשי בלי הילדים אז ניווט זוגי זאת חוויה מהממת בעיניי (יש עוד אפשרויות כמובן, אפשר גם צניחה חופשית אם אתם בעניין 😅)

סדנא זוגית (בבית/בחוץ)

בריכה

לא יודעת מה הרף שלכם, אני ביומולדת הראשון של בעלי הכנתי עוגה שווה וזהו, אפילו על מתנה לא התארגנתי, וזה היה יומולדת עגול 🙈

אז בעצם הצבתי רף כזה נמוך שהכל טוב יותר ממנו... (אם כי עדיין אוכלת את עצמי על ההזנחה ההיא)

רעיונות מהממים אשמח ממש להמלצות ספציפיות

סדנא/בריכה/ניווט

לא מכירה מומלצים בתחום אבל נשמע לי כיף.

יש לי תקציב לזה אבל ממש אין לי ראש.

חלק ממה שעשיתי עד היום כלל בתי מלונות בהפתעה, מתנות יקרות וכמובן ארוחות משוגעות ועוגות מעוצבות מעשה ידי. קיצר די השתגעתי על זה

תחפשי בגוגל.

ובהצלחה!

לדבר על זה מתישהו והחליט להוריד את הרף.

זה מאוד מלחיץ החובה הזאת לארגן משהו רציני כל שנה.

אני לא אוהבת הפתעות

הם יוצרות ציפיות מוגזמות שלא תמיד ניתן לממש

ודברים נפתחו ממש אחרי החתונה

גם אצלי זה היה הקשר הכי יציב והבנתי על עצמי שאני מעדיפה מישהו ללכת איתו יחד במיוחד שהיו לי לפניו קשרים מרגשים אך כמו שהם עלו מהר כך הם נגמרו

זה לא שהיום הכל מושלם אבל מי שהוא, מה שהוא עבורי ובעיקר הדרך שעשינו יחד מחפה על הכל

חשוב לי להדגיש- זה היה נכון לי

אני הבנתי שמבחינתי נישואין זו עבודה משותפת וראיתי בבעלי אדם שעונה על ההגדרה הזו,  זו לא הייתה החלטה שכלית,  היה בקשר מציאת חן והיה לי כיף, חיכיתי לפגישות. עם זאת, היו לי קשרים מרגשים יותר, אך הבנתי שמבחינתי  אני מעדיפה את מה שיש לי עכשיו מאשר לדמיין לעצמי מציאות אחרת.  

בזוגיות תמיד יהיה משהו מאתגר, זוגיות היא חלק מהתיקון שלנו (במובן החיובי, אתגר שמפתחת אותנו)

מקווה שזה עזר ולו במעט

בהצלחה🙏🏻

זה עוזר לשמוע..

אצלי זה קצת שונה

כיף לי בזמן הפגישה, אבל בין לבין אין ציפיה כל כך וגם מציאת החן בשאלה.. 

אבל באמת יש פחד שאין הרבה אפשרויות אחרות וגם בבחור אחר אמצא משהו שמפריע..

מההתחלה היו כמה דברים ש"קפצו" לי במראה שלא היו כמו שציינתי, וגם לא ממש הייתי "מאוהבת".

אבל היה כיף יחד, היה "קליק" מיידי והתקשורת הייתה מאוד זורמת.

אחרי החתונה דברים ממש נפתחו.

עדיין אולי היה לי כיף אם בעלי היה קצת יותר גבוה למשל, אבל זה, ושאר הדברים החיצוניים, כ"כ שוליים וחוורים בחיים האמיתיים. וברור לי שבעלי, כמו שהוא, הוא המתנה הכי גדולה שיש לי בחיים...

מה שכן, אם מחליטים שכן, אסור שזו תהיה 'התפשרות' אלא החלטה שלמה ושמחה, לקבל אותו על סך חלקיו הטובים ואלו שפחות.

אבל בשלב שלך- קודם כל לפתוח עוד את הלב, זה הבסיס לתת למשהו לקרות

אם יש דחיה אז לא.

מה שהפריע לי חיצונית בבעלי מפריע לי עדיין היון אחרי הרבה שנות נישואים ואהבה גדולה ובוערת.

היה לי מאד מאד טוב איתו מבחינה נפשית ורגשית וזה מה שבסוף עזר לי לקבל את ההחלטה.

והלב נפתח והיום רואה בו מלא יופי שלא ראיתי אז 

ונשיאת חן כן נבנית גם מקרבה רגשית.

אבל, 

בנישואים יש כל מיני תקופות

ולפעמים יש בלב גם עוד דברים לצד האהבה

ואז פתאום מאד בולט

האף הבולט/השין השורקת/הצורה שבה הוא נוגע באף או ווטאבר.

ומציק.

ועוד יותר כשזה עובר לילדים.... זה עוד יותר מעצבן... (במיוחד אם את אוהבת את איך שאת נראית)

סגנון לבוש אצלי זה משהו שהתאזן ביננו מאד עם השנים וזה לדעתי זניח.

זהו זה השיתוף הכי כנה שאני יכולה לתת לך...

אם אין משיכה אבל גם אין רתיעה, מניסיוני זה עובד לגמרי. כלומר לגמרי קיימת משיכה (עכשיו, אחרי החתונה וכו). המשיכה לא חייבת להתבסס על מכלול הפרטים שלו - גובה, משקל, רמת שיעור, צבע עור, צבע עיניים וכו' וכו. אבל אני מרגישה ששילוב של משיכה רגשית יחד עם פרטים שכן יפים בעיניי (גם אם אובייקטיבית הם קטנים), זה לגמרי עובד, והמשיכה חזקה. לא כאיזו פשרה, אלא כעובדה בשטח. לשם הדברים התגלגלו.

אבל מהתגובה הנוספת שכתבת, אני תוהה האם המראה נותן לך "סיבה טובה" לחתוך כי גם ככה את בסימן שאלה לגבי הקשר ביניכם, או שבאמת המראה הוא מה שמקשה כרגע על הקשר להתקדם. (שני הדברים לגיטימיים לחלוטין, כן? רק כדי לדייק לעצמך את המצב בשביל שתחליטי מה שנכון ומתאים לך❤️)

המראה עדיין חוסם אותך?
גם הקול עדיין
הלבוש? (למרות שלבוש אפשר לשנות בהמשך, מה שכן יכול שמפריע לך למשל סגנון- פשוט מידי, ציציות בחוץ...

בעיקר כשאני רואה אותו "מבחוץ" יותר.. מרחוק.  בזמן שיחה כשיושבים אחד ליד השני אני פחות ממוקדת בזה.

הקול די מעצבן אותי בטלפון, אבל פנים מול פנים יותר טוב.  הלבוש מציק כי הוא בסגנון ממש שונה משלי..

יוצאים כבר זמן מכובד.. יותר מ4 חודשים

שאין אינטימיות רגשית

יותר קשה להתחבר לבנאדם אם אין מספיק חיבור רגשי

הייתי ממליצה לך לנסות לדבר איתו שתעבדו על זה

שיהיו יותר שיחות עומק

בעיני זה דבר שלוקח הרבה יותר מארבעה חודשים

מה גם שיש דברים שמרגישים בנוח לומר רק אחרי החתונה

אבל יתכן מאוד שכל אחת מאיתנו מגדירה אינטימיות רגשית באופן אחר

חשוב לשים לב שיש גם את השוני הטבעי בין גברים לנשים בעניין

יש לך מישהי להתייעץ איתה? יועצת שמבינה בתחום, במיוחד על רווקות מאוחרת?

משיכה לא חייבת להיות, יכולה להגיע גם לאחר הישואין.

אבל אסור שתהייה דחיה.

את לא מתארת דחיה, את מתארת חוסר חיבור לקול, ללבוש, לחיצוניות.
תנסי לחשוב עם עצמך, האם זה דוחה אותך, מגעיל אותך, לא מסוגלת לשמוע אותו. או פשוט חוסר נשיאת חן למראה, לקול.
יכולה לשתף שגם אצל בעלי לא אהבתי דברים מסויימים (סגנון דיבור, משהו נוסף בחיצוניות)אבל זה לא דחה אותי, פשוט לא נמשכתי לזה כל כך והיום זה כלל לא מפריע לי (אגב, מפריעים לי דברים אחרים...חחחחח).
הייתי אומרת לך להמשיך לנסות,לחשוב עם עצמך מה לא מוצא חן בעינייך בדיוק. 

להתפלל ואם מרגישה שיש חיבור אבל מה שציינת מציק עדיין, להתייעץ עם מישהי שאת מכירה.
 

תחשבי אם יש איברים מסויימים שכן מושכים אותך בו- פנים/עיניים/ ידיים/ מבנה גוף וכו'. אם אין שום דבר כזה אלא להיפך- יש דחייה, לדעתי עדיף לסיים. אם את כן מוצאת אפילו משהו אחד או שתיים שמושך אותך במראה- תמשיכי.

אחרי החתונה כנראה יהיו דברים שיפריעו לך

דברים שלא ראית קודם/ שיתפתחו עם הזמן/ שיגיעו בעקבות שינויים שלך/ שלו/ של החיים

יש אשליה שבוחרים בן זוג

אבל רב הנסתר על הגלוי

מה שכן בוחרים

זה עם מי לעשות את הצעד של החתונה

זה צעד שכנראה עושים אחרי שהמעלות עולות על החסרונות (או שנמצאים תחת האשליה הנ"ל)

גם כשנשואים

טיב הקשר תלוי בהסתכלות

אם מתמקדים ביתרונות ומתמודדים נכון עם החסרונות

הזוגיות תהיה יותר טובה

אם מתקשים להתמודד עם קיום החסרונות

הזוגיות תהיה פחות טובה

(כולנו אנשים פגומים

גם לאנשים עם תכונות מרשימות

יש פגמים משמעותיים שקשים להכלה)

אני חושבת שהמיקוד צריך להיות

1. בבשלות שלך להתמקד ביתרונות ולהתמודד עם חסרונות

(גם שלך וגם שלו)

2.  בהתפתחות הקשר לשלב שנראה/ מרגיש שהיתרונות שלו עולים על החסרונות 

שלא מסתכלים על חתונה כזה האדם שאיתו אני רוצה לחיות לנצח, זה נורא מלחיץ ככה.

חתונה זה החלטה שזה האדם שאיתו אני רוצה לעשות יחד עבודה כדי לבנות את הזוגיות שתהיה הכי טובה עבור שנינו (ברור שהשאיפה היא שזה יחזיק תמיד)

בעלי לא מושלם אבל גם אני לא מושלמת. התחתנו עם רגש אבל ממש לא היינו מאוהבים עם פרפרים, בהתחלה זה קצת הלחיץ אבל היום אני יודעת שאני פשוט לא הבנאדם שמתאהב כמו בסרטים. אני אוהבת אותו מאוד מאוד ומקורקעת לא פחות.

לגבי סגנון לבוש זה הדבר שהכי קל לשנות בערך.

אולי כדאי ללכת יחד לפגישה עם מטפלת לפני החתונה, יש זוגות שזה מאוד עזר להם להחליט.

קור יכול לגרום לזה,

אם את רואה שינוי בזמן האחרון אולי זה באמת קשור.

ואני מכסה בשמיכה ופוך

השמיכה הרבה פעמים נופלת להם.

אם הייתה יבשה לפני כן - התיאור קלאסי לקור ולחורף.

בגן?  גננת אחרת?
בבית- תינוק חדש?
משהו אחר?
בד"כ הם חוזרים להרטיב כשקורה משהו לאו דווקא שלילי.
מציעה לאחר ששלת דברים אחרים, ללחוש לה בלילה מה שנקרא לחישות לילה.
אצלנו רק זה עזר

ללחוש לה דברים טובים ועוצמתיים באוזן.
את בוגרת, את יכולה ממש לתאר לה את ההצלחה שלה.

כמו שאמרו כאן, מעבר לחורף או קור היה גורם לזה, אז את כבר מלבישה חם, לודא חימום.

דבר שני אצלינו תולעים(!) היו גורמים לפספוסים.

דבר שלישי וירוס, או מחלה לפעמים קודם היה פספוס ומצברוח עצבני ואז שאר התסמינים.  אבל אל אין שום תסמין אחר לא הייתי קופצת לזה.

היא לא מצאה כשהיא קמה, נכון?

פרקטית, וזה למדתי מהפורום, לשים מגן מזרון/שעוונית+סדין+שעוונית+ סדין, ככה בלילה מורידים סדין ושעוונית ויש מיטה יבשה מוכנה.

הייתי מחכה קצת רואה שזה עובר ואם זה עובר לא נראה לי בגיל הזה הייתי מייחסת לזה חשיבות. גם אם כבר גמולה

מה שאלת במשפט

"היא לא מצאה שהיא קמה"?

איך תולעים גורמים לפספוסים?

ובאמת אאמץ את העניין של השכבות במיטה לא חשבתי על זה 

הולכים לישון.

אחרת בוודאות מפספס. נראה לי תקין לחלוטין לגיל הזה.

לפני חודש היתה ישנה לילה שלם וקמה יבשה?

וזה הקטע שנניח ופספסה פעם אחת א זזה כאילו עשתה בשירותים

מאיפה יש לך מלאי שאת יכולה לפספס עוד פנמיים??

פתאום לראות איך הוא התבגר, ולקצור את הפירות שעבדתם עליהם כל כך קשה.

משמח מאוד!

הוא נשמע מותק ממש.

שרק יהיו לכם עוד ועוד נחת ושמחה

וטוב שיש תמיד תקווה

ברור שזה בסדר!!!

וגם לא לעשות שום דבר+ להזמין לעצמך משהו טעים שישמח אותך🫶

נשמע קשה מאוד וכואב

ואת הגננת חובה לסנן ולא לענות

כמה כוח יש בפשטות של הסביבה הנשית

כל כך תודה 

וצריך

ממש יפה שהצלחת לשמור את זה אחרי שהילדים נרדמו.

מצטרפת, כל מה שעובר לי בראש היום זה מה השכנים שמעו, ומה הסיכוי שהם לא היו בבית היום. 

איזו אישה לביאה את

עם כמה את מתמודדת

תבכי כמה שאת צריכה

תנקי את הלב

ותנשמי נשימות חדשות❤️

נשמע לא פשוט, את גיבורה שבכלל שרדת לספר
מבאס שאין עזרה.