ואגב זה באמת יכול להיות הורמונאלי אפילו שנשמע טיפה קיצוני חודשים שלמים

וכן יש דברים שאולי אתה כן יכול לעשות כדי לעורר אותה לזה פחות מרגיש לי מקום לפרט אבל תחפש כיוון...

לא ציינת אם העלתם את זה לשיח בניכם?

היא יודעת כמה זה כואב לך וחשוב לך?

ונקודה אחרונה לגבי מניעה תשאלו רב לגבי היתר לדיאפגרמה נשמע שבמקרה שלכם זה בהולל חייב שינוי

בדרך כלל התמסמס על ידה

לא ציינת איך התקשורת הרגשית בינכם, אם יש שיח, יש קירבה רגשית, אינטימית לא מינית, רומנטיקה, הבעת אהבה, חיזור, אתם יוצאים ביחד?  

יחד עם זה, כדאי לשפר דברים שיכולים לעורר אותה.

☘

יוצאים ביחד לעיתים קרובות (במסגרת האפשר, כמובן שיש ילדים קטנים וזה מקשה על העניין)

נעים לנו ביחד 

אני משתדל לחזר ולהראות לה שהיא אהובה ורצויה

אז אולי זאת התשובה וכדאי ללכת לפתוח את זה אצל אדם נחמד שיכול לעזור לכם.

וכתבת שהיא לא פותחת את הלב, אז ברור שלא יהיו יחסים.

איך יהיו ככה? ואיך הם יראו...

קראתי מה שכתבת על תיבת הפנדורה ואני ממש מבינה מה שאתה מרגיש, אבל אל תפחד, זה יכול להיות טוב יותר, לפתוח דברים זה תמיד הרבה יותר טוב.

ומה תעשה עכשיו כשבנת שזה יותר עמוק ממה שחשבת? תמשיכו לעשות הצגות  ולזייף?

אם תמשיך ככה, סביר שגם יהיה יותר גרוע

וכבר עכשיו קשה לך מאוד

אל תחכה עם זה, חיכית מספיק.

כמובן, שיחה כזאת צריך לנהל בנחת ובלי שיצטרכו להיות לה תוצאות מידיות. כלומר לא באחת עשרה בלילה, כשהיא רוצה לישון ואתה מנסה לשכנע אותה שקודם... שיחה כזאת צריך לעשות בשעה רגועה, בסיטואציה רגועה, על כוס קפה או מיץ תפוזים ועוגה. כמובן בלבוש מלא ועדיף - מחוץ לבית, פיקניק וכד' שאפשר לדבר בלי מאזינים אחרים אבל ברור שאין צפיה שכרגע יקרה מעבר לשיחה.

חשוב, שיחה כזאת חייבת לכלול התעניינות אמתית בה ובמקום שלה. מה היא חשה סביב העניין, מה הצרכים הרגשיים שלה בקשר בינכם והאם ואיך הם מתמלאים (ולא, עזרה עם הכלים והילדים זה חשוב, הצרכים הרגשיים ממש לא מסתיימים שם)?

משם תראו איך מתקדמים הלאה.

מעבר לכך, סביר מאוד שהגלולות משפיעות, אך יתכן שיש עוד דברים ברקע וכדאי לברר אותם (כמדומני שאצל זוג במצב בריאותי תקין ובלי עומס חריג, רוצים יותר מפעם בשבוע בוודאי בתקופה שבהגדרה רוצים הריון). כדאי ללכת לאיזה טיפול זוגי, אפילו קצר, לברר עוד מה יושב ביננו שם.

לגבי המניעה, התקן זאת אפשרות. אינך צריך 'לחפור לה' וזה גם לא יועיל. כן יואיל להבין מה בדיוק מרתיע אותה בזה, האם זה חששות אמתיים או מדומים והאם אפשר להתרגל לרעיון.

אפשרות נוספת היא דיאפרגמה. יש שטוענים שזה פוגע בספוטנטניות - אבל לא עושה רושם שזו הבעיה אצלכם. הלכתית יש בזה מחלוקת, יש שמתירים בכל מצב שמותר למנוע הריון ויש שמחמירים ומתירים רק כשאין שום אפשרות אחרת. אם יש לך רב קבוע, גש אליו עם כל מה שספרת כאן, אם לא - מציע לפנות לרב זכריה בן שלמה, תלמיד חכם חשוב, עם כתפיים רחבות ודבריו מבוססים על פסקו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

נסצי להעלות את הנושא מספר פעמים

לרוב ללא תוצאה פרקטית

להפסיק עם המניעה אתמול ולהתייץ עם רב מה ניתן לעשות. תורה ניתנה כדי שנחייה בה ולא כדי שנמות, והמצב שאתה מתאר הוא מוות איטי ומייסר של חיי הנישואין שלכם.

בהצלחה!

ואנחנו לא רוצים בכך

או שאת מדבר על מניעה אחרת? בזמנו נסיתי לגשש בעניין, התשובה היתה לא מוחלט.

ביתר פירוט לדבר עם רב, 

אין לי אומץ לפתוח את העניין מול רב,

מרגיש לי חושפני מדי

בטח ובטח לאישתי (שכמובן לא אתייעץ עם רב בלי אישורה)

מעדיף לסבול ולא לעבור את הבושה הזאת

למצוא רב שאתה סומך עליו ויכול לתת בו אמון שידע לפתור את הקושי. אם אתה מתבייש, אפשר גם טלפונית לרב שאינך מכיר.

בד"כ בנושאים כאלו מומלץ לפנות למכון פוע"ה, יש להם ידע ונסיון רב ומומחיות בפתרון בעיות כולל התחשבות בצד הנפשי/רגשי של המציאות. אמנם בשאלה הספציפית, יתכן שאם אין לך רב קבוע, עדיף לא מכון פוע"ה, אלא לפנות לרב זכריה בן שלמה שליט"א. אפשר לפנות טלפונית.

אפשר להתייעץ היום טלפונית עם רב שאפילו לא מכיר אותך

או לא להתייעץ בכלל 🤷 אבל זה לשיקולכם

אני התייעצתי וקיבלתי תשובות ממש רגישות ומבינות והצטערתי שלא התקשרתי קודם אבל גם לא הייתה לי מודעות ככ, אבל בתור אחת שמניעה הורמונלית עשתה לה ממש ממש רע - ממליצה בחום להיפטר מזה. יש נשים שההשפעה עליהן ממש גדולה וזה ממש יכול לשנות את התמונה

אין שום סיבה שלא תדבר על זה עם אשתך ואין שום סיבה לא להתיעץ באופן אנונימי עם מכון פוע"ה/ נשמת וכדו'

אני לא יודעת בני כמה אתם ולאיזה מגזר אתם משתייכים, אבל המציאות שאתה מתאר היא לא הגיונית ולא נורמטיבית באף מגזר גם לא השמור ביותר, לא בגלל שזה טאבו אלא בגלל שאנשים עושים מה שהם צריכים לעשות כדי לחיות חיים שפויים ומה שאתה מתאר הוא לא חיים שפויים. אתם לא צריכים טיפול זוגי בגלל זה (אולי בגלל סיבות אחרות, אין לי מושג) ואם תלכו לטיפול זוגי אף מטפל לא יעז להגיד לכם את האמת או כי הוא דתי , או כי הוא לא דתי אבל מכבד אתכם, או כי הוא רוצה שתמשיכו לבוא.

אמצעי מניעה הראשון והפשוט שאני למדתי עליו בהדרכת כלות ולמרבה הצער המגזר הדתי והחרדי לא שמע עליו זה - לא לקיים יחסים.

אם בכל מקרה אין חיי מין- לפחות שלא יהיה שיבוש הורמונלי. ואם הרצף הוא הריון- לידה- אמצעי מניעה- אז אתה לא באמת מכיר את אשתך בהיבט הזה וחמור מכך היא לא מכירה את עצמה לא הורמונלית! אין לה מושג על הצרכים שלה והרצונות שלה כי אף פעם לא הייתה לה הזדמנות לגלות. תן לה את המתנה הזאת, קודם כל בשבילה. ואין לי ספק שאתה תרוויח מזה בגדול.

אני אגיד משהו נוסף- אף גבר בעולם (וכנראה גם חלק מהנשים שענו לך פה תשובות הזויות לחלוטין) לא מבין מה מניעה הורמונלית עושה למוח ולגוף של אישה שרגישה אליה. ולכן, וכך אמר לי תלמיד חכם חשוב שדיברתי איתו על זה, זה עבירה לא פחות גדולה להמשיך לקחת מניעה כזאת. לא בגלל הגבר, קודם כל בגלל שלאישה זה פוגע בדבר שהגבר מחוייב לספק לה, את היכולת להנות בלהיות עם בעלה.

לוקח את הדברים לתשומת ליבי

לצערי לא יכול לכתוב כרגע תגובה מפורטת מסיבות טכניות

זה לא נכון ולא המקום.

שואל

אם אישתך הייתה חולה תקופה ארוכה ולא היה לה חשק מיני

האם גם במקרה כזה הייתה נכנס לספקות/חששות?

אמצעים נורמונליים משבשים את החשק אצל האישה פעמים באופן קיצוני- שלא ברצונה ואם תברר איתה את הנושא יתכן והיא גם בצער או בתסכול גדול, כי הרצון קיים אבל אין חשק ותשוקה.

דבר נוסף כל המערכת ההורמונלית בין הגברים לנשים שונה ב180 מעלות.

ולכן גם אם קיים רצון האישה לא תפעל למימוש כי הורמונלית היא לא במקום הזה בכלל וכדי להגיע לזה צריך הכנה מאוד מאוד גדולה

שלפעמים אין פניות זמן וחשק אליה.

לעומת הגבר שהמערכת ההורמונלית לא תלויה בריגושים או הענה מנטלית מוקדמת.

אז מה כן עושים?

1. תדברו על זה

2.תבין שהסיפור הןא לא אתה ואין משו שעשית שגרם לזה

3אתם במןרכבות זוגית ,אתה הצד החזק ותצטרך לסחוב את אישתך על הגב ולהכיל את האירוע

4. אין כזה דבר מצב תקין ביחסי אישות(פעם בשבוע) יש את הרצון של האישה והוא קובע

תגרום לה לרצות.

ובשביל זה צריך לשבת ולדבר להבין מה עושה לה טוב

היא לא באמת יחסי האישות

אלא הרבה יותר שורשית מזה

חוסר ביחסי האישות הוא רק אחד התוצאות של המצב הזה

לכן לא בטוח שרק ההורמונים הם האשמה

אולי הם רק מחזקים דברים קיימים

אני מוכן לסחוב אותה ואת הקושי שלה

אבל אני צריך שהיא תרצה להצטרף לתהליך

נסיתי כמה פעמים להציף את הנושא

מפעם לפעם קיבלתי תגובה קרה יותר

ולכן קשה לי להציע את זה (זה כמו סטירת לחי לרגשות שלי)
 

היא לא באמת מוכנה לפתוח את הלב ולהסביר לי מה היא מרגישה

ולכן אנחנו לא יכולים לצלוח את זה יחד וזה תקוע

אבל באמת יכול להיות שהסיפור הוא רק הורמונים...

מעבר לחוסר שלום בית שהוא בסטנדרט הרגיל

באמת חא תוכל לדעת עד שתבררו את הקושי ביניכם ובעיקרר היא תברר את הקושי בינה לבין עצמה.

לכן עצתי היא שאל תשליך את ה"אשמה" על עצמך מצד אחד

מצד שני אל תשליך את ה"אשמה" עליה

יכול להיות מאוד שבשלב ראשוני אתה בכלל לא הכתובת להיפתח בנושא דרכו ולא כי אתה בעלה אלא כי אתה גבר, והיא צריכה אוזן נשית קשובה

חברה או מכרה קרובה.

והכלל הוא שציפיות גבוהות מולידות אכזבות גדולות.

תנסו לפתח את הזוגיויות והמשפחתיות בכיוונים אחרים,חיוביים

ובנושא הזה להנמיך ציפיות, 

סביר להניח שטוב לא יצא מזה

לפחות מבחינתי זה לדעתי קו אדום בוהק

זה דברים שלא ראוי לשתף אותם עם חברה 

אלא אם כבר רק עם גורם מקצוע (אישה או גבר) שידעו לכוון למקום הנכון ולשמור דברים בסוד

הדבר האחרון שבא לי זה ריכולים אצל כל חברותיה על האינטימיות שלנו

ואני מאוד מקווה שזה לא נפתח שם מעולם

היתה תחושה דכאונית קלה שהחלישה אותי כל כך ולקח זמן לקלוט שאלה הגלולות שגרמו לכך. זה פשוט משתלט עלייך.

כל הכבוד לך שאתה שופט אותה לכף זכות ומאשים את ההורמונים, אבל זה קצת נשמע שיש משהו שעומד שם מאחורי הדברים.
זה ברור שזה מצב לא תיקני לאף אחד מהצדדים.
לא תמיד נחמד לפתוח את כל הקשיים וללבן ולברר אבל כנראה שזה הדבר הנכון לעשות-
כדי שהמצב לא יחמיר ולא יגרום לנזקים בלתי הפיכים.
היא חייבת לדעת מה אתה באמת מרגיש- לא ממקום מרצה כלפייך, אלא ממקום של שיתוף עמוק וכנה.
כמו שנשים מנסות לשתף את בן הזוג שלהן בקושי של חוסר שינה והנקה בלילות ותשישות כללית נניח.

הצורך ביחסים שונה מאוד בין נשים לגברים באופן כללי,
ובמיוחד בזמנים של לחץ ושינויים-

גברים מוצאים את עצמם פורקים ככה לחץ
ונשים נמנעות מהקרבה הזו.
כשכתבת שגם מגע בסיסי פשוט אין, זו כבר נורת אזהרה, מעבר לרצון נמוך וחוסר חשק עקב השפעה הורמונאלית...

לא ממש שינה את המציאות

ממליצה בחום טיפול זוגי אצל מטפל שמומחה גם בתחום המיני.

בעיקרון גם בזמן רגיל פעם בשבוע זה מעט בדר"כ..

כדאי לדבר על זה, לעבד את הרקע לכך ומה הסיבה מאחורה… ( בתוך טיפול מתאים או שיח פתוח וכנה ביניכם בזמן רגוע). וכמובן לשקול ברצינות רבה מניעה אחרת.

סליחה על השאלה, לא חייב לענות!! תמיד היא לא רצתה יותר מפעם בשבוע? כשזה כן קרה, זה היה מתוך ריצוי או רצון? כשהיא כבר שם אתה מרגיש שהיא נהנית? מגיעה לשיא? לסיפוק?

אתה יכול לענות לעצמך, סתם שאלות לכוון אותך להבין איפה היא מונחת..

ותיבות פנדורה כאלה יובילו במצב פחות טוב לדברים גרועים יותר

ואענה לך על הפסקה האחרונה,

בהתחלה בהתחלה, בשנה הראשונה היה הרבה יותר, אפילו בהיריון הראשון המצב היה טוב יותר

עם הזמן המצב הדרדר

כרגע המצב גרוע+ פעם בחודשיים במקרה הטוב, לעיתים הרבה פחות

בלי מניעה ב"ה אנחנו נקלטים מהר יחסית

אז אין תקופה ממושכת לעשות עליה סטסטיקה, 

האמת, בכל הכנות, אני מרגיש שהיא מעוניינת בהריון אז היא מאלצת את עצמה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) להיות איתי

אז יכול להיות שגם אז היא לא באמת רוצה, אלא מאלצת את עצמה (ואין לי דרך אמיתית לדעת)

בפעמים שאנחנו ביחד, היא מגיעה לסיפוק

אני דואג לכך שתהיה לה החוויה הטובה ביותר (על כל המשתמע)

רוב המוחלט של הפעמים אני זה שיוזם

נדיר מאוד מאוד שיש יוזמה לכך מצידה

בחצי שנה (או אפילו יותר) אני לא מנסה כמעט ליזום, כי אני לא רוצה לקבל גב קר 

או תירוצים כמה היא עייפה

או סיפורים כמה כואב לה הראש

זה מוריד לי עוד את הבטחון לנסות בפעמים הבאות

והראש מתחיל להריץ תסריטים לא טובים ואני לא מעוניין לחשוב כך (למה היא לא רוצה? מה רע בי? ועוד דברים גרועים יותר)

כמובן שבקטע הלא מיני אני מפרגן, יוזם מחוות אהבה, יוצאים יחד וכו'

אגב, זה גם לא טוב לילדים. גם אם לא אומרים להם כלום, הם מרגישים את המתח בבית, מרגישים שאבא נמצא בבית בעמדה קרבנית ומתוסכל מאמא וכנראה (כלומר אשתך לא כתבה אבל אפשר להניח ש)גם אמא במתח מהצפיות של אבא שאיננה מסוגלת לממש ואולי גם אוכלת את עצמה מבפנים על הפער בין הצפיות לכוחות של עצמה.

בהתחלה עניתי לפי מה ששאלת, אבל אחרי קריאת התגובות שלך לעונים - אני לא חושב שהכדורים כאן הם הסיפור. יתכן שהם מחמירים או מעצימים, אבל הם לא הסיפור.

משהו יושב עליה שם, משהו נועל אצלה את הרצון בקרבה פיזית בכלל וביחסים בפרט. אני לא רוצה להיות פסיכולוג בגרוש, איני יודע אם זה מגיע מסתם דעות מבולבלות שלפעמים יוצרות אצל נשים דתיות דחיה מהעניין, או שזה יושב על איזשהי טראוומה כזאת או אחרת, משהו שהיה בינכם או משהו מתקופת הנערות או אפילו הילדות המוקדמת - אבל משהו נועל אותה.

לפתוח תיבת פנדורה, עלול להיות כואב, לחיות עם מפלצות מתחת לשטיח, שצריך להתעלם מקיומן, אבל נתקלים בהן כל הזמן - יכאב הרבה יותר לטווח הקצר והארוך.

זה לא קל ואני יודע על מה אני מדבר כשאומר שזה לא קל - אבל אין דרך אחרת. בהצלחה רבה.

לשים לב.

אולי תראה לה את התגובה הזו.

ותשאל אותה מה היא חושבת.

ושאתה חושב שיש בזה משהו.

או בדרך יותר עדינה.

העיקר גם להרגע.

וגם לחתור לשיפור.

שלא נצליח להתמודד עם תיבות הפנדורה האלו (או שהיא לא תרצה לשתף פעולה עם כך)

כי אם כבר אשקיע מרץ וכוח ופתיחות הלב 

זה יצרוך ממני כוחות נפש

וכמובן שאם לא אראה תוצאה,

אתייאש יותר מהסיכוי שאי פעם יהיה תיקון

כשיש חומר נפץ באזור, תמיד עדיף פיצוץ מבוקר, כמה שעלול להיות נזק אגבי, הוא יהיה פחות חמור מפיצוץ לא מבוקר ברגע הלא נכון.

בה כל כך הרבה אמת!!!

אקדים ואומר שאני ממש מבינה אותך ולקבל דחייה פעם אחר פעם לא גורם להתקרב.

אך עדיין חשוב מאוד מאוד להראות לה כמה היא אהובה וחשובה בעינייך. ודווקא פחות במקומות האינטימיים או החשופים אלה ביום יום או בסתם רגעים פחות "מאיימים".

אבל וזה אבל גדול, אם גם כשזה כבר קורה זה מאולץ (ומי כמונו יודע שהבעל מרגיש את האישה במקום הזה הכי הכי טוב, וגם אם היא תאמר אחרת הוא יודע את האמת…), כנראה שיש כאן משהו יותר עמוק וכדאי לטפל בו וכמה שיותר מוקדם ייטב לשניכם..

ולפתוח תיבות פנדורה זה לא אסון, זה ריפוי!!! ותהליך של ריפוי הרבה פעמים עובר בכאב לצערנו. אבל התחושה הנעימה והטובה שמתפשטת אחר כך בגוף מפצה על זה ושווה את המאמץ והקושי!!

מאחלת לך- לכם שתצליחו למצוא את האומץ ולעשות את התהליך הזה, כי הוא מדהים. ושבע"ה תגיעו לחיי אושר ואהבה יחד לאורך שנים.

נ.ב אציין בסוגריים שכותבת קצת מתוך ניסיון אישי ואושר גדול כיום ב"ה.

שהיא אהובה ורצויה

בחלק המקרים אני מקבל התעלמות מוחלטת

ובחלקם אני מקבל תגובה פושרת

וזה קשה

זה גורם לי לבנות לעצמי מחסומים

ולבנות לי הגנות

ואז כבר יותר קשה לי להראות את זה, כי אני מפחד לקבל את הדחיה 

מתחילות להעלות מחשבות רעות לראש

וזה לא עושה לי טוב

אבל אם ננסה לכמת (לא שאני באיזה תחרות)

ב99.99% מהמקרים אני מראה לה את החיבה מאשר הפוך

כי נראה שאין לכם הרבה לאיפה להדרדר בנושא הזה.

וחוץ מזה: לנסות לשאול אותה לדעתה על הנושא הזה. אפילו בלי לשתף אותה במה אתה מרגיש. רק לשאול, מה לדעתה האידאל, איפה המקום של אישות בחיים שלה, מה בכללי היא חושבת על הנושא הזה.

אולי תגלה תשובות מעניינות

למרות שלדעתי לא אמצא תשובה אצלה

ולצערי לדעתי יש עוד הרבה לאן להדרדר

שבקריאה שנייה, זה צריך לבוא ממנה ולא ממך

אבל - למה אתם לא מדברים על זה? שיא הלגיטימי בעיניי

שים את הדברים על השולחן. יכול להיות שהיא תצטרך להתמודד, אבל אם זה יגרום לכם למצוא פתרון - בסוף זה לטובת שניכם

יכול להיות שיושב שם עוד משו אבל, כי אם אתם לא מסוגלים לפתח שיח על דברים ככ חשובים אזאולי הריחוק נובע גם מעוד דברים

בכל אופן לא חושבת שזה תקין. לא הכניעה לאמצעי הנל כגזירת גורל, ולא זה שאתם לא מדברים על זה

ככ פסימיות מראש

תתחיל ממשהו

כמעט אין דבר כזה לא למצוא פתרון, יש דבר כזה לא לרצות למצוא פתרון ולהישאר במצב הקיים כי יותר נח ככה 

יכול להיות שהפתרון לא יהיה לשביעות רצונך, ותצטרך להחליט מה מכאן, אבל לכל הפחות לשבת לדבר על הדברים בצורה פתוחה ולראות מה האופציות

גם אם יקח עשור

הלא היא חברתך אשת בריתך.

וכמובן יש לשים על השולחן ויש לשים על השולחן

אתה לא הסיפור פה

היא הסיפור.

יש לשים על השולחןמכשהוא ערוך יפה מפה נאות סלטים חומוס ציפס סלט

ויש לשים על השולחן עם דפיקה ודרישה

היא לא שולחן ואתה לא סט פורצלן

שב דברו

תפתחו את הלב. אתה תגלה דברים מדהימים

אני מוכן לעשות את התהליך
השאלה אם אצליח לרתום גם אותה אליו

ועם זאת- משהו בתקשורת ביניכם מבטא מרחק.

מההודעה הראשונה שלך נשמע שאתם לא רוצים לריב. שקצת נוח לכם במצב של סטטוס קוו כזה.

אני סבורה שהיכולת לבטא כעס/כאב/תסכול זה הכרחי כדי שתהיה ביניכם תשוקה. כשיש חסימה רגשית, נשאר רק הצורך הביולוגי, שהןא יותר גברי מאשר נשי, ולכן אתה מרגיש שהיא עושה כדי לסמן וי.

לדעתי,כגבר, שאל את עצמך האם אתה:

א. רודף אחריה כי אתה זקוק לה. במצב כזה האישה לא באמת רוצה. היא תרצה כאשר אתה תהיה איתן כסלע בתוך עצמך. כשלא תרדוף, יהיה לה את המרחב להביט לאחור ולראות אותך בכלל. כרגע שניכם רואים רק אותה וזה מעיק עליה.

ב.  נותן לה ביטחון. זה נובע מהשאלה האם אתה מרגיש ביטחון בפנים. ביטחון בה', ביטחון שתוכל לדאוג לה ולמשפחה, ביטחון שאתה לא תברח מהכאב שלה, ביטחון שאתה לא תלעג לדברים עדינים באישיות שלה. שאתה תהיה שם בשבילה להכיל אותה.

ג. קשוב אליה. לפעמים אישה אומרת ואומרת ואומרת, עד שכבר נמאס לה להגיד ואז היא מתחילה להתרחק. שים לב לזה

ובתוך כל זה אתה לא צריך להיות מלאך.

מותר לך לבטא את הכאב, הכעס והתסכול מזה שהיא לא רוצה אותך כרגע.

זה צריך להיות נוכח, זה צריך להיות על השולחן.

במקום לרדוף אחרי החשק שלה, תשים את הצורך שלך במרכז. היא חכמה, היא מבינה שאי אפשר להמשיך לגרור אותך ככה.

תאמר לה בכנות "זה מאוד מתסכל אותי, המצב המתמשך הזה" אפילו בלי להרחיב יותר מדיי. תן לה את המרחב לנסות כל מיני אפשרויות כדי להחזיר לעצמה את החשק.

נסיתי מספר פעמים להעלות את הנושא מולה

בדרך כלל היא השתבללה בתוך אוסף תירוצים

להמשיך להביע כאב מולה זה לדעתי סתם מכאיב לשנינו

כי יש שם חוסר מסויים, היא לא מוכנה לשתף אותי מה אני יכול לעשות כדי לעזור לנו לצור שגרה זוגית נורמלית

ואני לא מדבר רק על חיי המין

כל השיח האינטינמי ורומנטי לא קיים

99% מהשיחות שלנו (ויש לא מעט שיחות) הן טכניות או סיפורים על עבודה/חברים וכו'

זה בהחלט כואב מאוד.
כשאתה מנסה לפתוח משהו רגשי- היא נסגרת? צוחקת? לא מבינה מה נסגר?

חושבת שאין מנוס מטיפול אישי וזוגי. אולי זה נוח לכם להישאר רק על פני השטח, אבל זה קשר שבו שניכם הולכים על ביצים ולא כנים זה עם זו.

ונסגרת בתוך עצמה

מקריאה כאן עולה לי האמת שיותר פחדתי ממנה, 

שזה לא רק בעיה של מניעה, אלא בעיה שורשית יותר

אשמח אם תוכלי לכתוב

כך שאם אצליח להעלות את הנושא מולה (וזה יהיה קשה לי מאוד)

לפחות אדע שיש איזה דרך פרקטית לעזור למצב (כמובן ברצונה)

לק"י

אתה חושב שהיא תסכים?

אולי שם יוכלו לתת לה גם אמפטיה וגם כיוונים לחשיבה על המצב.

ולכן להרבה זוגות יש מורכבות בעניין, מספר הקורסים ומטפלים בנושא מראים כמה שהקשיים האלו נפוצים.

מצד שני, אתם במצב לא טוב בכלל. זה הגיוני ונפוץ מאוד שקשה לה! אבל צריך לראות איך מתקדמים משם. ואם היא לא מחפשת מה יעזור לה ואפילו לא מוכנה לדבר איתך על זה, זה נורא מורכב להתקדם.

אני חושבת שחובה לפתוח את זה מולה.

מצד אחד להראות שאתה רואה אותה- אתה מבין שממש קשה לה עם מיניות. אתה אוהב אותה מאוד כמו שהיא. אתה רוצה להיטיב איתה ולא רוצה לפגוע בה, לא רוצה שהיא תעשה בשבילך משהו בניגוד לרצונה.

מצד שני, זה חסר לך מאוד מאוד, ובעיניך זה חלק משמעותי מנישואין.

ואתה הכי לא רוצה להכאיב לה. אתה רוצה לנסות למצוא דרך להגיע לפיתרון שבסופו של דבר ייקח את שניכם בחשבון- ומשם אפשר להציע רעיונות- נראה לי שבגלל שזה בא ממך עדיף להציע משהו זוגי שיחייב גם אותך ולא רק אותה- יש קורסים, ספרים, ייעוץ מיני, טיפול מיני. (אני נוטה לחשוב שבמקרה שלכם יהיה צורך להיפגש עם איש מקצוע כדי לעשות שינוי אמיתי, אבל אולי אני טועה.)

ואז אולי תשאל אותה מה היא חושבת,  ואם אולי יש לה כיוון אחר? ואם אין לה מה לומר כרגע אם היא יכולה בבקשה לפחות לשקול את הרעיונות שהצעת כדי לעזור לשניכם.

כמובן אתה מכיר אתה יותר ממני, ומה שנראה לך הכי ילך. פשוט ניסיתי לבנות שיחה שנראה לי הייתה עוזרת לי במקומה.

ואולי הספר "פשוט לרצות" ייתן לך קצת כיוונים ונירמול למרות שלדעתי לא יהיה מספיק כדי לפתור את הבעיה.

מולי ממש קשה לה להפתח ולהסביר מה היא מרגישה או רוצה

יותר קל מול מטפלת שלא מעורבת בסיפור, במיוחד אם היא נותנת לה נירמול ואמפטיה.

כל עוד היא מגיעה עם מוכנות לנסות באמת, אז גם אם קשה לה להיפתח אני חושבת שזה יכול לעבוד.

שהיא תהיה לבד עם המטפלת/יועצת.

או שאתה לבד.

ביחד, זה עלול להתפתח לתחרות מי יותר

מסכן ומי יותר צודק.

זה מהנסיון שלי.

ביחד שייך כששני הצדדים מגוייסים להצלחה

ושניהם מבינים שהזוגיות שלהם זקוקה ויכולה לקבל שיפור כרגע.

עכשיו כמעט ולא

כי זה הרגיש לה כאילו אני בא אליה בטענות

ובסך הכל רציתי לשתף מה אני מרגיש

כמובן שהייתי שמח אם היינו מוצאים פתרון

מניח שהיא יודעת מה אני מרגיש בקשר לנושא

כי זה נאמר מספר רב של פעמים בעבר

האם אני צריך לחזור על זה שוב ושוב?

זה לא "חופר"

נשמע שאתה מתכוון שהעלית את הרגשות שלך בנושא החוסר המיני.

אז בנוגע לזה- קודם כל אני מקווה שכשדיברת העלת לא רק את הצורך המיני אלא גם את הרגשות שסביב זה, את הצורך בקרבה, הצורך להרגיש אותה, הצורך באינטימיות והחיבור שמאחורי זה.

שנית, אתה צודק שלהגיד את זה שוב ושוב זה חופר וזה בעצם העברת ביקורת סמויה או גלויה כלפיה.

זה עוד יותר גורם לריחוק והימנעות וחבל.

שלישית, יש בך עוד רגשות חוץ מהחוסר המיני.

ממה שכתבת זה די ברור שהבעיה היא לא רק מינית אלא עמוקה יותר וכדאי מאוד שתלכו לטיפול זוגי.

ואם היא לא מוכנה- תלך בעצמך כי ההתמודדות עם כל זה משפיעה עליך מאוד וזה מאוד מובן למה.

אני מבינה את החשש מתיבת פנדורה אבל תיבת פנדורה מטבעה או שהיא חונקת יותר ויותר או שהיא מתפוצצת ולא טוב לךצלא זה ולא זה.

בטיפול יש כלים לטפל בזה בצורה מבוקרת שתעשה לכם טוב.

חשוב שתבין שהריחוק בינכם הוא כי שניכם חווים קשיים.

אתה עוד לא יודע בדיוק מה הקושי שלך ולא יודע מה הקושי שלה אבל הוא קיים.

טיפול יעזור לכם לדבר על מה שאתם מרגישים לעומק

בלי להכנס למקום של האשמה או תסכול בלתי נגמר.

לראות אחד את השניה באמת.

תבקש ממנה לדבר, תשתף אותה בצורה רכה עלמה שאתה מרגיש, על חוסר קרבה הרגשית שאתה חווה, על הריחוק, שהיית רוצה שתהיו יותר קרובים ויותר מחוברים.

תראה אם היא תספר מה היא מרגישה, אולי היא תפתח ואולי לא וזה בסדר. אל תלחץ.

תגיד לה שאתה מבין שגם לה קשה ושאתה איתה ביחד בזה, שהיא לא לבד.

תבקש ממנה לבוא איתך לטיפול זוגי ותתקדם משם.

אל תתיאש

❤☘

מאיפה ההנחה שעלתה כאן מספר פעמים שבהעיה היא לא רק הורמונלית אלא משקפת בעיות עמוקות יותר בזןגיות.

כאלו שאלמלא הקושי ההורמונלי לא היינו מיחסים להם ככ חשיבות?

יכול להיות שהקושי הורמונלי- וזהו. אפס חשק.

בלי להיכנס לתיבות פנדורה ומה זה אומר עליך כבעל ואולי יש משו בתיבה שיצוץ...פשוט אין חשק מיני

תופעה שקורית כשלוקחים אמצעים למניעת היריון שמשחררים חומר שאיני זוכר את שמו

בלי לשמוע את שניהם אין לנו דרך לדעת אם הקושי הוא רק הורמונלי.

יכול להיות שהמניעה באמת משפיעה על החשק.

אבל ממה שהוא מתאר נראה שהקושי בינהם מזמן לא מיני והשפיע גם על הקשר הרגשי.

שאין חיבוק או נשיקה, שהשיחות רק טכניות, שהיא לא פותחת את הלב ולא מתקרבת.

זה מראה על ריחוק רגשי

וזה המצב כרגע וזה מה שחשוב.

יכול להיות שזה התחיל מהורמונים

אולי כן אולי לא.

אבל כרגע הזוגיות מרגישה פחות קרובה, פחות בטוחה, פחות מדוברת.

וכשלא מדברים aka אין שיח רגשי פתוח- לאשה אין חשק ושניהם סובלים. 

בגלל שלאורך השרשור דיברת הרבה על חסמים ושתיקות וקושי לדבר מעבר לטכני, הייתי רוצה להציע משהו קצת אחר.

במקום לדבר על הקושי, תזמין אותה לשיחה על חזון.

נסה לשאול אותה בכנות מה החלום שלה בזוגיות? איך היא היתה רוצה שהזוגיות תראה? מה היא דמיינה לעצמה כשעמדתם מתחת לחופה?

ותהיה שם, קשוב באמת, למה שיעלה.

מאמינה שיעלו שם מעצמם הפערים בין החלום למציאות.

ואחר כך אפשר לשאול איך אפשר לעזור לה להגשים את החלום הזה.

אולי זה כיוון של שיחה פחות מפחיד מ-'בואי נדבר על מה שקשה לי/לך'.

וחשוב לי להגיד, שזו עצה ששמעתי מהדי שלייפר (פסיכולוגית מומחית בטיפול זוגי שגם מכשירה מטפלים אחרים).

בסוף למטפלים יש כלים להביא אנשים להיפתח ולדבר גם על מה שכותב, זה בדיוק המקצוע שלהם.

פה בעצם נתתי לך דוגמא אחת לכלי כזה, יש עוד המון.

וכמו שרופא יכול לאבחן מחלה למרות שהמטופל עצמו לא יודע מה יש לו- ככה מטפל רגשי טוב יכול לעזור לבן אדם, גם אחד סגור, להיפתח.

אבל מאחר שאני מבינה שאתה מעדיף לנסות לבד, אז רוצה להסב את תשומת ליבך-

החלק הכי חשוב כאן, זה החלק של ההקשבה. להיות שם איתה במקום שכואב לה, בלי לנסות להתגונן, להראות שהמצב לא כל כך נורא, או לנסות להשתיק כדי לשמור על היחסים.

זה קשה מאוד מאוד, אבל גם משתלם בצורה שאי אפשר לתאר.

לה זה לא מפריע? שווה לדבר על זה ביניכם

אני גם הייתי על גלולות, בהתחלה חשבתי שזה לא משפיע עלי. בדיעבד אחרי כמה שנים שמתי לב שהחשק באמת היה בריצפה.

פחות שמתי לב כי לבעלי גם אין חשק.....

בכל אופן, אפשר גם לנסות לעורר חשק. למשל לשלוח לה הודעות חמודות במשך היום. הודעות מרמזות אולי גם יעזור

לצאת לדייט מידי פעם, בכלל חשוב לקשר ביניכם.

לגעת פה ושם בבית כשאתם ביחד מארגנים דברים

מקווה שיעזור, בהצלחה

לא יודעת מה הפתרון.

אולי לנסוצ ליצור אינטימיות מחודשת.

קצת פגישות בים, שיחות על בירה כשהילדים ישנים. ערבי סרט ביחד.

לאט לאט הלב יפתח 

לפחות משתדלים (כמה שיכולים) לצאת וכו'

גם לנו היה בעיה עם אמצעי מניעה.

ממליצה לדבר עם מכון פוע"ה, אנחנו חשבנו שאין פתרון וזהו והם ממש עזרו לנו

ואיך זה הולך פרקטית?

צריך לקבוע פגישה עם רב שם ששואל שאלות

או שמתקשרים ופשוט מבקשים יעוץ?

ואז יש שלוחות ואתה בוחר מה שמתאים לך.

וכתבו לך דברים מאד מאד חכמים פה למעלה.

הדבר הכי חשוב נראלי זה שתאזור אומץ באמת.

היה לי נראה מקריאה שלך, שמפחיד לך ממש שאולי לא תצליחו לפתוח וזה רק יהרוס,

אבל אני חושבת שהחושך הכי גדול זה כשלא מדברים.

עדיף לדבבר על פיל מאשר כל כל כל החיים להיזהר וללכת על ביצים.

לדעתי לפחות.

לפתוח דבירם זה מפחיד, אבל לפחות לא צריך אחרי זה ללכת בזהירות ולסבול.

אחרי שתדברו ותפתחו את זה, לפחות תדעו שקיימת פה בעיה ויש לכם רצון לפתור. או שאין לה רצון לפתור.

אבל יש בעיה ואנחנו יודעים.

ותאמין שתטפלו והיא תבין את החשיבות.

בעזרת השם.

יש מצב שאפשר אנונימי, הם ביקשו שם בהתחלה אז נתתי

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה