ואגב זה באמת יכול להיות הורמונאלי אפילו שנשמע טיפה קיצוני חודשים שלמים

וכן יש דברים שאולי אתה כן יכול לעשות כדי לעורר אותה לזה פחות מרגיש לי מקום לפרט אבל תחפש כיוון...

לא ציינת אם העלתם את זה לשיח בניכם?

היא יודעת כמה זה כואב לך וחשוב לך?

ונקודה אחרונה לגבי מניעה תשאלו רב לגבי היתר לדיאפגרמה נשמע שבמקרה שלכם זה בהולל חייב שינוי

בדרך כלל התמסמס על ידה

לא ציינת איך התקשורת הרגשית בינכם, אם יש שיח, יש קירבה רגשית, אינטימית לא מינית, רומנטיקה, הבעת אהבה, חיזור, אתם יוצאים ביחד?  

יחד עם זה, כדאי לשפר דברים שיכולים לעורר אותה.

☘

יוצאים ביחד לעיתים קרובות (במסגרת האפשר, כמובן שיש ילדים קטנים וזה מקשה על העניין)

נעים לנו ביחד 

אני משתדל לחזר ולהראות לה שהיא אהובה ורצויה

אז אולי זאת התשובה וכדאי ללכת לפתוח את זה אצל אדם נחמד שיכול לעזור לכם.

וכתבת שהיא לא פותחת את הלב, אז ברור שלא יהיו יחסים.

איך יהיו ככה? ואיך הם יראו...

קראתי מה שכתבת על תיבת הפנדורה ואני ממש מבינה מה שאתה מרגיש, אבל אל תפחד, זה יכול להיות טוב יותר, לפתוח דברים זה תמיד הרבה יותר טוב.

ומה תעשה עכשיו כשבנת שזה יותר עמוק ממה שחשבת? תמשיכו לעשות הצגות  ולזייף?

אם תמשיך ככה, סביר שגם יהיה יותר גרוע

וכבר עכשיו קשה לך מאוד

אל תחכה עם זה, חיכית מספיק.

כמובן, שיחה כזאת צריך לנהל בנחת ובלי שיצטרכו להיות לה תוצאות מידיות. כלומר לא באחת עשרה בלילה, כשהיא רוצה לישון ואתה מנסה לשכנע אותה שקודם... שיחה כזאת צריך לעשות בשעה רגועה, בסיטואציה רגועה, על כוס קפה או מיץ תפוזים ועוגה. כמובן בלבוש מלא ועדיף - מחוץ לבית, פיקניק וכד' שאפשר לדבר בלי מאזינים אחרים אבל ברור שאין צפיה שכרגע יקרה מעבר לשיחה.

חשוב, שיחה כזאת חייבת לכלול התעניינות אמתית בה ובמקום שלה. מה היא חשה סביב העניין, מה הצרכים הרגשיים שלה בקשר בינכם והאם ואיך הם מתמלאים (ולא, עזרה עם הכלים והילדים זה חשוב, הצרכים הרגשיים ממש לא מסתיימים שם)?

משם תראו איך מתקדמים הלאה.

מעבר לכך, סביר מאוד שהגלולות משפיעות, אך יתכן שיש עוד דברים ברקע וכדאי לברר אותם (כמדומני שאצל זוג במצב בריאותי תקין ובלי עומס חריג, רוצים יותר מפעם בשבוע בוודאי בתקופה שבהגדרה רוצים הריון). כדאי ללכת לאיזה טיפול זוגי, אפילו קצר, לברר עוד מה יושב ביננו שם.

לגבי המניעה, התקן זאת אפשרות. אינך צריך 'לחפור לה' וזה גם לא יועיל. כן יואיל להבין מה בדיוק מרתיע אותה בזה, האם זה חששות אמתיים או מדומים והאם אפשר להתרגל לרעיון.

אפשרות נוספת היא דיאפרגמה. יש שטוענים שזה פוגע בספוטנטניות - אבל לא עושה רושם שזו הבעיה אצלכם. הלכתית יש בזה מחלוקת, יש שמתירים בכל מצב שמותר למנוע הריון ויש שמחמירים ומתירים רק כשאין שום אפשרות אחרת. אם יש לך רב קבוע, גש אליו עם כל מה שספרת כאן, אם לא - מציע לפנות לרב זכריה בן שלמה, תלמיד חכם חשוב, עם כתפיים רחבות ודבריו מבוססים על פסקו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

נסצי להעלות את הנושא מספר פעמים

לרוב ללא תוצאה פרקטית

להפסיק עם המניעה אתמול ולהתייץ עם רב מה ניתן לעשות. תורה ניתנה כדי שנחייה בה ולא כדי שנמות, והמצב שאתה מתאר הוא מוות איטי ומייסר של חיי הנישואין שלכם.

בהצלחה!

ואנחנו לא רוצים בכך

או שאת מדבר על מניעה אחרת? בזמנו נסיתי לגשש בעניין, התשובה היתה לא מוחלט.

ביתר פירוט לדבר עם רב, 

אין לי אומץ לפתוח את העניין מול רב,

מרגיש לי חושפני מדי

בטח ובטח לאישתי (שכמובן לא אתייעץ עם רב בלי אישורה)

מעדיף לסבול ולא לעבור את הבושה הזאת

למצוא רב שאתה סומך עליו ויכול לתת בו אמון שידע לפתור את הקושי. אם אתה מתבייש, אפשר גם טלפונית לרב שאינך מכיר.

בד"כ בנושאים כאלו מומלץ לפנות למכון פוע"ה, יש להם ידע ונסיון רב ומומחיות בפתרון בעיות כולל התחשבות בצד הנפשי/רגשי של המציאות. אמנם בשאלה הספציפית, יתכן שאם אין לך רב קבוע, עדיף לא מכון פוע"ה, אלא לפנות לרב זכריה בן שלמה שליט"א. אפשר לפנות טלפונית.

אפשר להתייעץ היום טלפונית עם רב שאפילו לא מכיר אותך

או לא להתייעץ בכלל 🤷 אבל זה לשיקולכם

אני התייעצתי וקיבלתי תשובות ממש רגישות ומבינות והצטערתי שלא התקשרתי קודם אבל גם לא הייתה לי מודעות ככ, אבל בתור אחת שמניעה הורמונלית עשתה לה ממש ממש רע - ממליצה בחום להיפטר מזה. יש נשים שההשפעה עליהן ממש גדולה וזה ממש יכול לשנות את התמונה

אין שום סיבה שלא תדבר על זה עם אשתך ואין שום סיבה לא להתיעץ באופן אנונימי עם מכון פוע"ה/ נשמת וכדו'

אני לא יודעת בני כמה אתם ולאיזה מגזר אתם משתייכים, אבל המציאות שאתה מתאר היא לא הגיונית ולא נורמטיבית באף מגזר גם לא השמור ביותר, לא בגלל שזה טאבו אלא בגלל שאנשים עושים מה שהם צריכים לעשות כדי לחיות חיים שפויים ומה שאתה מתאר הוא לא חיים שפויים. אתם לא צריכים טיפול זוגי בגלל זה (אולי בגלל סיבות אחרות, אין לי מושג) ואם תלכו לטיפול זוגי אף מטפל לא יעז להגיד לכם את האמת או כי הוא דתי , או כי הוא לא דתי אבל מכבד אתכם, או כי הוא רוצה שתמשיכו לבוא.

אמצעי מניעה הראשון והפשוט שאני למדתי עליו בהדרכת כלות ולמרבה הצער המגזר הדתי והחרדי לא שמע עליו זה - לא לקיים יחסים.

אם בכל מקרה אין חיי מין- לפחות שלא יהיה שיבוש הורמונלי. ואם הרצף הוא הריון- לידה- אמצעי מניעה- אז אתה לא באמת מכיר את אשתך בהיבט הזה וחמור מכך היא לא מכירה את עצמה לא הורמונלית! אין לה מושג על הצרכים שלה והרצונות שלה כי אף פעם לא הייתה לה הזדמנות לגלות. תן לה את המתנה הזאת, קודם כל בשבילה. ואין לי ספק שאתה תרוויח מזה בגדול.

אני אגיד משהו נוסף- אף גבר בעולם (וכנראה גם חלק מהנשים שענו לך פה תשובות הזויות לחלוטין) לא מבין מה מניעה הורמונלית עושה למוח ולגוף של אישה שרגישה אליה. ולכן, וכך אמר לי תלמיד חכם חשוב שדיברתי איתו על זה, זה עבירה לא פחות גדולה להמשיך לקחת מניעה כזאת. לא בגלל הגבר, קודם כל בגלל שלאישה זה פוגע בדבר שהגבר מחוייב לספק לה, את היכולת להנות בלהיות עם בעלה.

לוקח את הדברים לתשומת ליבי

לצערי לא יכול לכתוב כרגע תגובה מפורטת מסיבות טכניות

זה לא נכון ולא המקום.

שואל

אם אישתך הייתה חולה תקופה ארוכה ולא היה לה חשק מיני

האם גם במקרה כזה הייתה נכנס לספקות/חששות?

אמצעים נורמונליים משבשים את החשק אצל האישה פעמים באופן קיצוני- שלא ברצונה ואם תברר איתה את הנושא יתכן והיא גם בצער או בתסכול גדול, כי הרצון קיים אבל אין חשק ותשוקה.

דבר נוסף כל המערכת ההורמונלית בין הגברים לנשים שונה ב180 מעלות.

ולכן גם אם קיים רצון האישה לא תפעל למימוש כי הורמונלית היא לא במקום הזה בכלל וכדי להגיע לזה צריך הכנה מאוד מאוד גדולה

שלפעמים אין פניות זמן וחשק אליה.

לעומת הגבר שהמערכת ההורמונלית לא תלויה בריגושים או הענה מנטלית מוקדמת.

אז מה כן עושים?

1. תדברו על זה

2.תבין שהסיפור הןא לא אתה ואין משו שעשית שגרם לזה

3אתם במןרכבות זוגית ,אתה הצד החזק ותצטרך לסחוב את אישתך על הגב ולהכיל את האירוע

4. אין כזה דבר מצב תקין ביחסי אישות(פעם בשבוע) יש את הרצון של האישה והוא קובע

תגרום לה לרצות.

ובשביל זה צריך לשבת ולדבר להבין מה עושה לה טוב

היא לא באמת יחסי האישות

אלא הרבה יותר שורשית מזה

חוסר ביחסי האישות הוא רק אחד התוצאות של המצב הזה

לכן לא בטוח שרק ההורמונים הם האשמה

אולי הם רק מחזקים דברים קיימים

אני מוכן לסחוב אותה ואת הקושי שלה

אבל אני צריך שהיא תרצה להצטרף לתהליך

נסיתי כמה פעמים להציף את הנושא

מפעם לפעם קיבלתי תגובה קרה יותר

ולכן קשה לי להציע את זה (זה כמו סטירת לחי לרגשות שלי)
 

היא לא באמת מוכנה לפתוח את הלב ולהסביר לי מה היא מרגישה

ולכן אנחנו לא יכולים לצלוח את זה יחד וזה תקוע

אבל באמת יכול להיות שהסיפור הוא רק הורמונים...

מעבר לחוסר שלום בית שהוא בסטנדרט הרגיל

באמת חא תוכל לדעת עד שתבררו את הקושי ביניכם ובעיקרר היא תברר את הקושי בינה לבין עצמה.

לכן עצתי היא שאל תשליך את ה"אשמה" על עצמך מצד אחד

מצד שני אל תשליך את ה"אשמה" עליה

יכול להיות מאוד שבשלב ראשוני אתה בכלל לא הכתובת להיפתח בנושא דרכו ולא כי אתה בעלה אלא כי אתה גבר, והיא צריכה אוזן נשית קשובה

חברה או מכרה קרובה.

והכלל הוא שציפיות גבוהות מולידות אכזבות גדולות.

תנסו לפתח את הזוגיויות והמשפחתיות בכיוונים אחרים,חיוביים

ובנושא הזה להנמיך ציפיות, 

סביר להניח שטוב לא יצא מזה

לפחות מבחינתי זה לדעתי קו אדום בוהק

זה דברים שלא ראוי לשתף אותם עם חברה 

אלא אם כבר רק עם גורם מקצוע (אישה או גבר) שידעו לכוון למקום הנכון ולשמור דברים בסוד

הדבר האחרון שבא לי זה ריכולים אצל כל חברותיה על האינטימיות שלנו

ואני מאוד מקווה שזה לא נפתח שם מעולם

היתה תחושה דכאונית קלה שהחלישה אותי כל כך ולקח זמן לקלוט שאלה הגלולות שגרמו לכך. זה פשוט משתלט עלייך.

כל הכבוד לך שאתה שופט אותה לכף זכות ומאשים את ההורמונים, אבל זה קצת נשמע שיש משהו שעומד שם מאחורי הדברים.
זה ברור שזה מצב לא תיקני לאף אחד מהצדדים.
לא תמיד נחמד לפתוח את כל הקשיים וללבן ולברר אבל כנראה שזה הדבר הנכון לעשות-
כדי שהמצב לא יחמיר ולא יגרום לנזקים בלתי הפיכים.
היא חייבת לדעת מה אתה באמת מרגיש- לא ממקום מרצה כלפייך, אלא ממקום של שיתוף עמוק וכנה.
כמו שנשים מנסות לשתף את בן הזוג שלהן בקושי של חוסר שינה והנקה בלילות ותשישות כללית נניח.

הצורך ביחסים שונה מאוד בין נשים לגברים באופן כללי,
ובמיוחד בזמנים של לחץ ושינויים-

גברים מוצאים את עצמם פורקים ככה לחץ
ונשים נמנעות מהקרבה הזו.
כשכתבת שגם מגע בסיסי פשוט אין, זו כבר נורת אזהרה, מעבר לרצון נמוך וחוסר חשק עקב השפעה הורמונאלית...

לא ממש שינה את המציאות

ממליצה בחום טיפול זוגי אצל מטפל שמומחה גם בתחום המיני.

בעיקרון גם בזמן רגיל פעם בשבוע זה מעט בדר"כ..

כדאי לדבר על זה, לעבד את הרקע לכך ומה הסיבה מאחורה… ( בתוך טיפול מתאים או שיח פתוח וכנה ביניכם בזמן רגוע). וכמובן לשקול ברצינות רבה מניעה אחרת.

סליחה על השאלה, לא חייב לענות!! תמיד היא לא רצתה יותר מפעם בשבוע? כשזה כן קרה, זה היה מתוך ריצוי או רצון? כשהיא כבר שם אתה מרגיש שהיא נהנית? מגיעה לשיא? לסיפוק?

אתה יכול לענות לעצמך, סתם שאלות לכוון אותך להבין איפה היא מונחת..

ותיבות פנדורה כאלה יובילו במצב פחות טוב לדברים גרועים יותר

ואענה לך על הפסקה האחרונה,

בהתחלה בהתחלה, בשנה הראשונה היה הרבה יותר, אפילו בהיריון הראשון המצב היה טוב יותר

עם הזמן המצב הדרדר

כרגע המצב גרוע+ פעם בחודשיים במקרה הטוב, לעיתים הרבה פחות

בלי מניעה ב"ה אנחנו נקלטים מהר יחסית

אז אין תקופה ממושכת לעשות עליה סטסטיקה, 

האמת, בכל הכנות, אני מרגיש שהיא מעוניינת בהריון אז היא מאלצת את עצמה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) להיות איתי

אז יכול להיות שגם אז היא לא באמת רוצה, אלא מאלצת את עצמה (ואין לי דרך אמיתית לדעת)

בפעמים שאנחנו ביחד, היא מגיעה לסיפוק

אני דואג לכך שתהיה לה החוויה הטובה ביותר (על כל המשתמע)

רוב המוחלט של הפעמים אני זה שיוזם

נדיר מאוד מאוד שיש יוזמה לכך מצידה

בחצי שנה (או אפילו יותר) אני לא מנסה כמעט ליזום, כי אני לא רוצה לקבל גב קר 

או תירוצים כמה היא עייפה

או סיפורים כמה כואב לה הראש

זה מוריד לי עוד את הבטחון לנסות בפעמים הבאות

והראש מתחיל להריץ תסריטים לא טובים ואני לא מעוניין לחשוב כך (למה היא לא רוצה? מה רע בי? ועוד דברים גרועים יותר)

כמובן שבקטע הלא מיני אני מפרגן, יוזם מחוות אהבה, יוצאים יחד וכו'

אגב, זה גם לא טוב לילדים. גם אם לא אומרים להם כלום, הם מרגישים את המתח בבית, מרגישים שאבא נמצא בבית בעמדה קרבנית ומתוסכל מאמא וכנראה (כלומר אשתך לא כתבה אבל אפשר להניח ש)גם אמא במתח מהצפיות של אבא שאיננה מסוגלת לממש ואולי גם אוכלת את עצמה מבפנים על הפער בין הצפיות לכוחות של עצמה.

בהתחלה עניתי לפי מה ששאלת, אבל אחרי קריאת התגובות שלך לעונים - אני לא חושב שהכדורים כאן הם הסיפור. יתכן שהם מחמירים או מעצימים, אבל הם לא הסיפור.

משהו יושב עליה שם, משהו נועל אצלה את הרצון בקרבה פיזית בכלל וביחסים בפרט. אני לא רוצה להיות פסיכולוג בגרוש, איני יודע אם זה מגיע מסתם דעות מבולבלות שלפעמים יוצרות אצל נשים דתיות דחיה מהעניין, או שזה יושב על איזשהי טראוומה כזאת או אחרת, משהו שהיה בינכם או משהו מתקופת הנערות או אפילו הילדות המוקדמת - אבל משהו נועל אותה.

לפתוח תיבת פנדורה, עלול להיות כואב, לחיות עם מפלצות מתחת לשטיח, שצריך להתעלם מקיומן, אבל נתקלים בהן כל הזמן - יכאב הרבה יותר לטווח הקצר והארוך.

זה לא קל ואני יודע על מה אני מדבר כשאומר שזה לא קל - אבל אין דרך אחרת. בהצלחה רבה.

לשים לב.

אולי תראה לה את התגובה הזו.

ותשאל אותה מה היא חושבת.

ושאתה חושב שיש בזה משהו.

או בדרך יותר עדינה.

העיקר גם להרגע.

וגם לחתור לשיפור.

שלא נצליח להתמודד עם תיבות הפנדורה האלו (או שהיא לא תרצה לשתף פעולה עם כך)

כי אם כבר אשקיע מרץ וכוח ופתיחות הלב 

זה יצרוך ממני כוחות נפש

וכמובן שאם לא אראה תוצאה,

אתייאש יותר מהסיכוי שאי פעם יהיה תיקון

כשיש חומר נפץ באזור, תמיד עדיף פיצוץ מבוקר, כמה שעלול להיות נזק אגבי, הוא יהיה פחות חמור מפיצוץ לא מבוקר ברגע הלא נכון.

בה כל כך הרבה אמת!!!

אקדים ואומר שאני ממש מבינה אותך ולקבל דחייה פעם אחר פעם לא גורם להתקרב.

אך עדיין חשוב מאוד מאוד להראות לה כמה היא אהובה וחשובה בעינייך. ודווקא פחות במקומות האינטימיים או החשופים אלה ביום יום או בסתם רגעים פחות "מאיימים".

אבל וזה אבל גדול, אם גם כשזה כבר קורה זה מאולץ (ומי כמונו יודע שהבעל מרגיש את האישה במקום הזה הכי הכי טוב, וגם אם היא תאמר אחרת הוא יודע את האמת…), כנראה שיש כאן משהו יותר עמוק וכדאי לטפל בו וכמה שיותר מוקדם ייטב לשניכם..

ולפתוח תיבות פנדורה זה לא אסון, זה ריפוי!!! ותהליך של ריפוי הרבה פעמים עובר בכאב לצערנו. אבל התחושה הנעימה והטובה שמתפשטת אחר כך בגוף מפצה על זה ושווה את המאמץ והקושי!!

מאחלת לך- לכם שתצליחו למצוא את האומץ ולעשות את התהליך הזה, כי הוא מדהים. ושבע"ה תגיעו לחיי אושר ואהבה יחד לאורך שנים.

נ.ב אציין בסוגריים שכותבת קצת מתוך ניסיון אישי ואושר גדול כיום ב"ה.

שהיא אהובה ורצויה

בחלק המקרים אני מקבל התעלמות מוחלטת

ובחלקם אני מקבל תגובה פושרת

וזה קשה

זה גורם לי לבנות לעצמי מחסומים

ולבנות לי הגנות

ואז כבר יותר קשה לי להראות את זה, כי אני מפחד לקבל את הדחיה 

מתחילות להעלות מחשבות רעות לראש

וזה לא עושה לי טוב

אבל אם ננסה לכמת (לא שאני באיזה תחרות)

ב99.99% מהמקרים אני מראה לה את החיבה מאשר הפוך

כי נראה שאין לכם הרבה לאיפה להדרדר בנושא הזה.

וחוץ מזה: לנסות לשאול אותה לדעתה על הנושא הזה. אפילו בלי לשתף אותה במה אתה מרגיש. רק לשאול, מה לדעתה האידאל, איפה המקום של אישות בחיים שלה, מה בכללי היא חושבת על הנושא הזה.

אולי תגלה תשובות מעניינות

למרות שלדעתי לא אמצא תשובה אצלה

ולצערי לדעתי יש עוד הרבה לאן להדרדר

שבקריאה שנייה, זה צריך לבוא ממנה ולא ממך

אבל - למה אתם לא מדברים על זה? שיא הלגיטימי בעיניי

שים את הדברים על השולחן. יכול להיות שהיא תצטרך להתמודד, אבל אם זה יגרום לכם למצוא פתרון - בסוף זה לטובת שניכם

יכול להיות שיושב שם עוד משו אבל, כי אם אתם לא מסוגלים לפתח שיח על דברים ככ חשובים אזאולי הריחוק נובע גם מעוד דברים

בכל אופן לא חושבת שזה תקין. לא הכניעה לאמצעי הנל כגזירת גורל, ולא זה שאתם לא מדברים על זה

ככ פסימיות מראש

תתחיל ממשהו

כמעט אין דבר כזה לא למצוא פתרון, יש דבר כזה לא לרצות למצוא פתרון ולהישאר במצב הקיים כי יותר נח ככה 

יכול להיות שהפתרון לא יהיה לשביעות רצונך, ותצטרך להחליט מה מכאן, אבל לכל הפחות לשבת לדבר על הדברים בצורה פתוחה ולראות מה האופציות

גם אם יקח עשור

הלא היא חברתך אשת בריתך.

וכמובן יש לשים על השולחן ויש לשים על השולחן

אתה לא הסיפור פה

היא הסיפור.

יש לשים על השולחןמכשהוא ערוך יפה מפה נאות סלטים חומוס ציפס סלט

ויש לשים על השולחן עם דפיקה ודרישה

היא לא שולחן ואתה לא סט פורצלן

שב דברו

תפתחו את הלב. אתה תגלה דברים מדהימים

אני מוכן לעשות את התהליך
השאלה אם אצליח לרתום גם אותה אליו

ועם זאת- משהו בתקשורת ביניכם מבטא מרחק.

מההודעה הראשונה שלך נשמע שאתם לא רוצים לריב. שקצת נוח לכם במצב של סטטוס קוו כזה.

אני סבורה שהיכולת לבטא כעס/כאב/תסכול זה הכרחי כדי שתהיה ביניכם תשוקה. כשיש חסימה רגשית, נשאר רק הצורך הביולוגי, שהןא יותר גברי מאשר נשי, ולכן אתה מרגיש שהיא עושה כדי לסמן וי.

לדעתי,כגבר, שאל את עצמך האם אתה:

א. רודף אחריה כי אתה זקוק לה. במצב כזה האישה לא באמת רוצה. היא תרצה כאשר אתה תהיה איתן כסלע בתוך עצמך. כשלא תרדוף, יהיה לה את המרחב להביט לאחור ולראות אותך בכלל. כרגע שניכם רואים רק אותה וזה מעיק עליה.

ב.  נותן לה ביטחון. זה נובע מהשאלה האם אתה מרגיש ביטחון בפנים. ביטחון בה', ביטחון שתוכל לדאוג לה ולמשפחה, ביטחון שאתה לא תברח מהכאב שלה, ביטחון שאתה לא תלעג לדברים עדינים באישיות שלה. שאתה תהיה שם בשבילה להכיל אותה.

ג. קשוב אליה. לפעמים אישה אומרת ואומרת ואומרת, עד שכבר נמאס לה להגיד ואז היא מתחילה להתרחק. שים לב לזה

ובתוך כל זה אתה לא צריך להיות מלאך.

מותר לך לבטא את הכאב, הכעס והתסכול מזה שהיא לא רוצה אותך כרגע.

זה צריך להיות נוכח, זה צריך להיות על השולחן.

במקום לרדוף אחרי החשק שלה, תשים את הצורך שלך במרכז. היא חכמה, היא מבינה שאי אפשר להמשיך לגרור אותך ככה.

תאמר לה בכנות "זה מאוד מתסכל אותי, המצב המתמשך הזה" אפילו בלי להרחיב יותר מדיי. תן לה את המרחב לנסות כל מיני אפשרויות כדי להחזיר לעצמה את החשק.

נסיתי מספר פעמים להעלות את הנושא מולה

בדרך כלל היא השתבללה בתוך אוסף תירוצים

להמשיך להביע כאב מולה זה לדעתי סתם מכאיב לשנינו

כי יש שם חוסר מסויים, היא לא מוכנה לשתף אותי מה אני יכול לעשות כדי לעזור לנו לצור שגרה זוגית נורמלית

ואני לא מדבר רק על חיי המין

כל השיח האינטינמי ורומנטי לא קיים

99% מהשיחות שלנו (ויש לא מעט שיחות) הן טכניות או סיפורים על עבודה/חברים וכו'

זה בהחלט כואב מאוד.
כשאתה מנסה לפתוח משהו רגשי- היא נסגרת? צוחקת? לא מבינה מה נסגר?

חושבת שאין מנוס מטיפול אישי וזוגי. אולי זה נוח לכם להישאר רק על פני השטח, אבל זה קשר שבו שניכם הולכים על ביצים ולא כנים זה עם זו.

ונסגרת בתוך עצמה

מקריאה כאן עולה לי האמת שיותר פחדתי ממנה, 

שזה לא רק בעיה של מניעה, אלא בעיה שורשית יותר

אשמח אם תוכלי לכתוב

כך שאם אצליח להעלות את הנושא מולה (וזה יהיה קשה לי מאוד)

לפחות אדע שיש איזה דרך פרקטית לעזור למצב (כמובן ברצונה)

לק"י

אתה חושב שהיא תסכים?

אולי שם יוכלו לתת לה גם אמפטיה וגם כיוונים לחשיבה על המצב.

ולכן להרבה זוגות יש מורכבות בעניין, מספר הקורסים ומטפלים בנושא מראים כמה שהקשיים האלו נפוצים.

מצד שני, אתם במצב לא טוב בכלל. זה הגיוני ונפוץ מאוד שקשה לה! אבל צריך לראות איך מתקדמים משם. ואם היא לא מחפשת מה יעזור לה ואפילו לא מוכנה לדבר איתך על זה, זה נורא מורכב להתקדם.

אני חושבת שחובה לפתוח את זה מולה.

מצד אחד להראות שאתה רואה אותה- אתה מבין שממש קשה לה עם מיניות. אתה אוהב אותה מאוד כמו שהיא. אתה רוצה להיטיב איתה ולא רוצה לפגוע בה, לא רוצה שהיא תעשה בשבילך משהו בניגוד לרצונה.

מצד שני, זה חסר לך מאוד מאוד, ובעיניך זה חלק משמעותי מנישואין.

ואתה הכי לא רוצה להכאיב לה. אתה רוצה לנסות למצוא דרך להגיע לפיתרון שבסופו של דבר ייקח את שניכם בחשבון- ומשם אפשר להציע רעיונות- נראה לי שבגלל שזה בא ממך עדיף להציע משהו זוגי שיחייב גם אותך ולא רק אותה- יש קורסים, ספרים, ייעוץ מיני, טיפול מיני. (אני נוטה לחשוב שבמקרה שלכם יהיה צורך להיפגש עם איש מקצוע כדי לעשות שינוי אמיתי, אבל אולי אני טועה.)

ואז אולי תשאל אותה מה היא חושבת,  ואם אולי יש לה כיוון אחר? ואם אין לה מה לומר כרגע אם היא יכולה בבקשה לפחות לשקול את הרעיונות שהצעת כדי לעזור לשניכם.

כמובן אתה מכיר אתה יותר ממני, ומה שנראה לך הכי ילך. פשוט ניסיתי לבנות שיחה שנראה לי הייתה עוזרת לי במקומה.

ואולי הספר "פשוט לרצות" ייתן לך קצת כיוונים ונירמול למרות שלדעתי לא יהיה מספיק כדי לפתור את הבעיה.

מולי ממש קשה לה להפתח ולהסביר מה היא מרגישה או רוצה

יותר קל מול מטפלת שלא מעורבת בסיפור, במיוחד אם היא נותנת לה נירמול ואמפטיה.

כל עוד היא מגיעה עם מוכנות לנסות באמת, אז גם אם קשה לה להיפתח אני חושבת שזה יכול לעבוד.

שהיא תהיה לבד עם המטפלת/יועצת.

או שאתה לבד.

ביחד, זה עלול להתפתח לתחרות מי יותר

מסכן ומי יותר צודק.

זה מהנסיון שלי.

ביחד שייך כששני הצדדים מגוייסים להצלחה

ושניהם מבינים שהזוגיות שלהם זקוקה ויכולה לקבל שיפור כרגע.

עכשיו כמעט ולא

כי זה הרגיש לה כאילו אני בא אליה בטענות

ובסך הכל רציתי לשתף מה אני מרגיש

כמובן שהייתי שמח אם היינו מוצאים פתרון

מניח שהיא יודעת מה אני מרגיש בקשר לנושא

כי זה נאמר מספר רב של פעמים בעבר

האם אני צריך לחזור על זה שוב ושוב?

זה לא "חופר"

נשמע שאתה מתכוון שהעלית את הרגשות שלך בנושא החוסר המיני.

אז בנוגע לזה- קודם כל אני מקווה שכשדיברת העלת לא רק את הצורך המיני אלא גם את הרגשות שסביב זה, את הצורך בקרבה, הצורך להרגיש אותה, הצורך באינטימיות והחיבור שמאחורי זה.

שנית, אתה צודק שלהגיד את זה שוב ושוב זה חופר וזה בעצם העברת ביקורת סמויה או גלויה כלפיה.

זה עוד יותר גורם לריחוק והימנעות וחבל.

שלישית, יש בך עוד רגשות חוץ מהחוסר המיני.

ממה שכתבת זה די ברור שהבעיה היא לא רק מינית אלא עמוקה יותר וכדאי מאוד שתלכו לטיפול זוגי.

ואם היא לא מוכנה- תלך בעצמך כי ההתמודדות עם כל זה משפיעה עליך מאוד וזה מאוד מובן למה.

אני מבינה את החשש מתיבת פנדורה אבל תיבת פנדורה מטבעה או שהיא חונקת יותר ויותר או שהיא מתפוצצת ולא טוב לךצלא זה ולא זה.

בטיפול יש כלים לטפל בזה בצורה מבוקרת שתעשה לכם טוב.

חשוב שתבין שהריחוק בינכם הוא כי שניכם חווים קשיים.

אתה עוד לא יודע בדיוק מה הקושי שלך ולא יודע מה הקושי שלה אבל הוא קיים.

טיפול יעזור לכם לדבר על מה שאתם מרגישים לעומק

בלי להכנס למקום של האשמה או תסכול בלתי נגמר.

לראות אחד את השניה באמת.

תבקש ממנה לדבר, תשתף אותה בצורה רכה עלמה שאתה מרגיש, על חוסר קרבה הרגשית שאתה חווה, על הריחוק, שהיית רוצה שתהיו יותר קרובים ויותר מחוברים.

תראה אם היא תספר מה היא מרגישה, אולי היא תפתח ואולי לא וזה בסדר. אל תלחץ.

תגיד לה שאתה מבין שגם לה קשה ושאתה איתה ביחד בזה, שהיא לא לבד.

תבקש ממנה לבוא איתך לטיפול זוגי ותתקדם משם.

אל תתיאש

❤☘

מאיפה ההנחה שעלתה כאן מספר פעמים שבהעיה היא לא רק הורמונלית אלא משקפת בעיות עמוקות יותר בזןגיות.

כאלו שאלמלא הקושי ההורמונלי לא היינו מיחסים להם ככ חשיבות?

יכול להיות שהקושי הורמונלי- וזהו. אפס חשק.

בלי להיכנס לתיבות פנדורה ומה זה אומר עליך כבעל ואולי יש משו בתיבה שיצוץ...פשוט אין חשק מיני

תופעה שקורית כשלוקחים אמצעים למניעת היריון שמשחררים חומר שאיני זוכר את שמו

בלי לשמוע את שניהם אין לנו דרך לדעת אם הקושי הוא רק הורמונלי.

יכול להיות שהמניעה באמת משפיעה על החשק.

אבל ממה שהוא מתאר נראה שהקושי בינהם מזמן לא מיני והשפיע גם על הקשר הרגשי.

שאין חיבוק או נשיקה, שהשיחות רק טכניות, שהיא לא פותחת את הלב ולא מתקרבת.

זה מראה על ריחוק רגשי

וזה המצב כרגע וזה מה שחשוב.

יכול להיות שזה התחיל מהורמונים

אולי כן אולי לא.

אבל כרגע הזוגיות מרגישה פחות קרובה, פחות בטוחה, פחות מדוברת.

וכשלא מדברים aka אין שיח רגשי פתוח- לאשה אין חשק ושניהם סובלים. 

בגלל שלאורך השרשור דיברת הרבה על חסמים ושתיקות וקושי לדבר מעבר לטכני, הייתי רוצה להציע משהו קצת אחר.

במקום לדבר על הקושי, תזמין אותה לשיחה על חזון.

נסה לשאול אותה בכנות מה החלום שלה בזוגיות? איך היא היתה רוצה שהזוגיות תראה? מה היא דמיינה לעצמה כשעמדתם מתחת לחופה?

ותהיה שם, קשוב באמת, למה שיעלה.

מאמינה שיעלו שם מעצמם הפערים בין החלום למציאות.

ואחר כך אפשר לשאול איך אפשר לעזור לה להגשים את החלום הזה.

אולי זה כיוון של שיחה פחות מפחיד מ-'בואי נדבר על מה שקשה לי/לך'.

וחשוב לי להגיד, שזו עצה ששמעתי מהדי שלייפר (פסיכולוגית מומחית בטיפול זוגי שגם מכשירה מטפלים אחרים).

בסוף למטפלים יש כלים להביא אנשים להיפתח ולדבר גם על מה שכותב, זה בדיוק המקצוע שלהם.

פה בעצם נתתי לך דוגמא אחת לכלי כזה, יש עוד המון.

וכמו שרופא יכול לאבחן מחלה למרות שהמטופל עצמו לא יודע מה יש לו- ככה מטפל רגשי טוב יכול לעזור לבן אדם, גם אחד סגור, להיפתח.

אבל מאחר שאני מבינה שאתה מעדיף לנסות לבד, אז רוצה להסב את תשומת ליבך-

החלק הכי חשוב כאן, זה החלק של ההקשבה. להיות שם איתה במקום שכואב לה, בלי לנסות להתגונן, להראות שהמצב לא כל כך נורא, או לנסות להשתיק כדי לשמור על היחסים.

זה קשה מאוד מאוד, אבל גם משתלם בצורה שאי אפשר לתאר.

לה זה לא מפריע? שווה לדבר על זה ביניכם

אני גם הייתי על גלולות, בהתחלה חשבתי שזה לא משפיע עלי. בדיעבד אחרי כמה שנים שמתי לב שהחשק באמת היה בריצפה.

פחות שמתי לב כי לבעלי גם אין חשק.....

בכל אופן, אפשר גם לנסות לעורר חשק. למשל לשלוח לה הודעות חמודות במשך היום. הודעות מרמזות אולי גם יעזור

לצאת לדייט מידי פעם, בכלל חשוב לקשר ביניכם.

לגעת פה ושם בבית כשאתם ביחד מארגנים דברים

מקווה שיעזור, בהצלחה

לא יודעת מה הפתרון.

אולי לנסוצ ליצור אינטימיות מחודשת.

קצת פגישות בים, שיחות על בירה כשהילדים ישנים. ערבי סרט ביחד.

לאט לאט הלב יפתח 

לפחות משתדלים (כמה שיכולים) לצאת וכו'

גם לנו היה בעיה עם אמצעי מניעה.

ממליצה לדבר עם מכון פוע"ה, אנחנו חשבנו שאין פתרון וזהו והם ממש עזרו לנו

ואיך זה הולך פרקטית?

צריך לקבוע פגישה עם רב שם ששואל שאלות

או שמתקשרים ופשוט מבקשים יעוץ?

ואז יש שלוחות ואתה בוחר מה שמתאים לך.

וכתבו לך דברים מאד מאד חכמים פה למעלה.

הדבר הכי חשוב נראלי זה שתאזור אומץ באמת.

היה לי נראה מקריאה שלך, שמפחיד לך ממש שאולי לא תצליחו לפתוח וזה רק יהרוס,

אבל אני חושבת שהחושך הכי גדול זה כשלא מדברים.

עדיף לדבבר על פיל מאשר כל כל כל החיים להיזהר וללכת על ביצים.

לדעתי לפחות.

לפתוח דבירם זה מפחיד, אבל לפחות לא צריך אחרי זה ללכת בזהירות ולסבול.

אחרי שתדברו ותפתחו את זה, לפחות תדעו שקיימת פה בעיה ויש לכם רצון לפתור. או שאין לה רצון לפתור.

אבל יש בעיה ואנחנו יודעים.

ותאמין שתטפלו והיא תבין את החשיבות.

בעזרת השם.

יש מצב שאפשר אנונימי, הם ביקשו שם בהתחלה אז נתתי

1.

כשהיינו זוג צעיר הרווחנו ביחד 3,000 ש"ח לחודש (אני עבדתי במשרה חלקית מאוד, אשתי לא עבדה בכלל). שנינו היינו סטודנטים בלימודים מאוד תובעניים.

אפשר להגיד שבתקופה הזאת התכלבנו: אוכלים אוכל מאוד מאוד מאוד פשוט, אין מה לדבר על מסעדות או פינוקים, כמובן רק תחבורה ציבורית (ואם זה רק 3-4 ק"מ הליכה - אז הולכים ולא נוסעים בתחב"צ), מאוורר במקום מזגן גם בקיץ הלוהט... 

למרות ששנינו גדלנו בבתים ברמת חיים גבוהה, לא הרגשנו לרגע אחד שאנחנו עניים ולא סבלנו בכלל. היה לנו טוב, היינו צעירים ונשואים והורים והיה לנו מושלם ביחד מבחינתנו. 

כמובן היום אין סיכוי שאצליח לחזור לרמת החיים הזו בלי להרגיש שאני עני ומסכן, אבל בזמנו היינו מאושרים.

מה שכן, לא היינו צריכים לשלם על הדירה (תודה להורים). בלי עזרה מההורים כנראה היינו פשוט מחליטים שלא נהיה סטודנטים במקביל.

2.

אני ממש מסכים איתך שאסור להתעלם מהשאלה הכלכלית. אם את רוצה להתחתן עם אברך אז כדאי שתהיה לך עבודה, אפילו חלקית. צריך לראות איך ביחד עם המלגות/קצבאות שהוא יקבל וביחד עם העבודה שלך, וגם עזרה מההורים אם יש, אתם מצליחים לשלם לפחות על שכירות + מחיה מינימלית.

3.

בסופו של דבר אם מתכננים את הדברים נכון ויודעים למה נכנסים, אפשר להסתדר. לא הייתי דוחה חתונה בגלל מצב כלכלי זמני.

4. 

אם יודעים שהמצב הכלכלי הרעוע הוא זמני (למשל כי עוד מעט תסיימי ללמוד), לא הייתי פוסל על הסף להשתמש במתנות מהחתונה או אפילו בהלוואות בשביל לשרוד את התקופה הזאת. זו לא בושה לקחת הלוואה של למשל 3,000 ש"ח לחודש, שבשביל זוג צעיר ודל באמצעים זה המון כסף, אם יודעים שבעוד שנתיים-שלוש זה יהפוך להיות כסף קטן וההלוואה תוחזר בקלות לבנק.

5.

לגבי עזרה מההורים - בתור הורה, אני בהחלט ארצה לתמוך בבן שלי אם יבחר להתחתן מוקדם. זו זכות עבורי לעזור לו להקים בית, וכאמור גם אני קיבלתי עזרה מההורים.

אם ההורים שלך רוצים ויכולים לעזור, אין שום סיבה להתבייש או לסרב או לראות בזה חיסרון.

בעלי היה אברך ולמד הוראה ואני הייתי סטודנטית, בשעות הפנאי ניקינו בתים, חילקנו מיצים, העברנו שיעורים פרטיים ועוד...

בנוסף, ההורים עזרו לנו הרבה.

עכשיו הילדים שלי לקראת הגיל שאני התחתנתי ואני לגמרי מעודדת אותם להתחתן מוקדם ושאנחנו נעזור להם

בהתחלה היו פחות הוצאות (וההורים עזרו עם המגורים)

אח"כ כשהיו 2 תינוקות והיינו עניים התעוררתי על עצמי והגדלתי הכנסה

בכל מקרה תמיד חיינו רק ממה שהיה לנו גם שזה היה ממש מעט

היו זמנים בלי רכב בלי חופשות ועם חישובים על מזון

למשל: בעיניי להתחתן בגיל צעיר זה מאוד טוב. לכן קודם כל לא הייתי דוחה חתונה בגלל זה. זה עיקרון א' (שלי)

אח"כ, לחשוב מה העקרונות הבאים. למשל אצלינו, אחרי כשנה בעלי מיצה את האברכות והתגייס ( הוא היה לפני צבא) ואז הוא היה זכאי לתשמש והתפרנסנו מזה בכבוד. כמובן שזוגות אחרים יכולים לתעדף אחרת. למצוא עבודות מעניינות מהצד ( למשל בעלי כמה פעמים הבין הזמנים עבד בנקיון יערות, כסף מעולה) ולא להתעצל.

ובאמת שבקושי יש הוצאות. אנחנו שילמנו שכד, מאות בודדות על אוכל ועוד קצת על נסיעות. וזהו. ובאמת זה אפשרי.

זה לא נכון שאין כמעט הוצאות. ברור שביחס למשפחה זה כלום, אבל ביחס למשכורות זה הרבה.

גם אגיד שאישית סלדתי מזוגות שקודם מחליטים להתחתן ואז אומרים "היי הורים אנחנו צריכים כסף" (זה להעמיד אותם במקום בעייתי, ובעיקר - זה ילדותי). עם זאת, אם ההורים אומרים מראש שיעזרו בכך וכך (חדפ או באופן קבוע), זה משהו שאפשר להתחשב בו בחישוב הכלכלי.

בגדול, במצב שאת מתארת (אברך + סטודנטית בלי הרבה זמן לעבודה), חייב עזרה. אבל עזרה זה לא בהכרח מההורים.

נניח אם יש מגורים בדירונת בישיבה, זאת עזרה ממש גדולה. כי אז אין לכם הוצאה של שכ"ד וארנונה (או שהיא מזערית). זה לא לזרוק אחריות, כי זה משהו שאפשר לדעת מראש. הישיבה מספקת כך וכך לכל זוג שעונה על הקריטריונים האלו והאלו.  (ואז זה גם חוסך לפחות תחבורה של הגבר, כי הוא גר איפה שהוא לומד…)

אגב, זה יכול לבוא גם דרכך, נניח אם את עובדת במקביל כמדריכה באולפנה/מדרשה ונותנים לך מגורים בחינם או כמעט בחינם.

עזרה מההורים ברורררר שעוזרת מאוד. וזה משהו גם שממש אפשר לדבר עליו עם ההורים. האם אתם רוצים ויכולים לעזור לי כלכלית כשאתחתן עד שאסיים את הלימודים? וגם פרקטית סכום (שהם קובעים. משהו שהוא לא מעל הפופיק שלהם. משהו שהם יכולים להגיד - כל חודש בשנה הראשונה כך וכך).

ההורים שלך ימשיכו לשלם שכל שלך? זה משמעותי.

מבחינת הכנסה אקטיבית אפשר עבודות מהצד. הוראה פרטית, חלוקת עיתונים לפנות בוקר וכו.

מספרית אם מעניין אותך אני אשלח לך בפרטי כמה אנחנו מוציאים כזוג. אני אגיד שמגורים זו ההוצאה הכי גדולה אצלנו (גרים במקום יקר… בסוף יש אילוצים של לימודים, ישיבה וכו שמשפיעים על בחירת איזור מגורים בשלב זה בחיים).

צריך לדעת להתנהל נכון (בכללי אחלה זמן ללמוד התנהלות כלכלית נבונה. גם זוג שמרוויח שתי משכורות הייטק צריך לדעת להתנהל), אבל אנחנו ממש חיים בסדר (ובאנו מבתים שיש הכל בשפע).

ובאמת. אם יש אופק כלכלי, וידוע שזה לזמן מאוד מוגבל, בעיניי זה בסדר להשתמש בחסכונות וכאלה. (אני יודעת שזה שמראש יש לנו חסכונות כאלו זו פריווילגיה. ומודה שלא היה לי אומץ לקחת הלוואה מהבנק. אולי כן הלוואה מההורים).

בשולי הדברים אגיד שאצל הרבה זוגות ההורים ממשיכים לשלם חלק מהדברים שנראים שקופים, אז לא יודעת כמה הם יוצאים (ביטוחי בריאות והוצאות בריאות, כרטיס סים, כל מיני כאלה…)

ואם כל זה לא מסתדר? אז מתפשרים על דברים אחרים. חתונה לא הייתי דוחה. ילדים אני אישית כן.

אולי הוא יכול לעבוד בקצת זמן שנשאר עד שתסיימי את התואר ואז לחזור לישיבה?

אולי את יכולה לעבוד במשהו ואז לסיים את התואר? או לפרוס את מה שנשאר לך על יותר זמן, מה שיאפשר לך לעבוד בצורה רצינית יותר במקביל… יש פתרונות.

לגור במקום מאוד זול (קרוואן באיזו התנחלות חצי נידחת. סיוט מבחינת תחבורה, אבל חוסך הרבה כסף).

ויש גם דרכים אחרות לחסוך ביומיום. הרבה מהן זה "להסתמך על אחרים" ואני לא אוהבת. אבל יש כאלה שזה סבבה להם. (נניח ללכת להורים לשבת ולקחת הביתה את שאריות האוכל. אני עושה את זה לפעמים, אבל אף פעם לא מההיבט הכלכלי.)

אני סטודנטית ובעלי באידיאל אברך

למה באידיאל? כי בהתחלה היא עבד מעט אז היה באמת אברך רוב הזמן, אבל כשנכנסתי להריון התחיל לעבוד יותר רציני, ועכשיו עובד כמעט חצי יום

בסוף אם אנחנו מחליטים להתחתן אז אנחנו מחליטים להיות מבוגרים, מה שאומר ששנינו יודעים שצריך לוותר קצת על מה שחלמנו לעשות בשביל הבית

אז אני וויתרתי על להצטיין בלימודים כדי להספיק גם לעבוד ובעלי וויתר על חלק מהשאלות בישיבה

לא אגיד שזה לא מבאס, אבל זה בסוף בשביל הבית ובשביל הילד שיהיה בעז"ה, אז זה שווה את זה

אז כל זוג מוצא את הסידור שלו ואת הפרנסה שלו

כותבת כאחת שחיה כך .בעלי למד ואני עבדתי.

בהמשך אני למדתי.

אחרי תקופה ארוכה בישיבה הוא יצא לעבוד(למד במקביל מקצוע)

מי שבוגר להתחתן צריך לכלכל את עצמו.

ההורים צריכים להקנות חינוך כלכלי לילדיהם .

בתור זוג אברכים עם ילדים חיינו בצמצום.

אבל היינו מחושבים.

גרנו במקום זול מאד.

בהמשך כשההכנסה עלתה רווח לנו.

כשילדינו התחתנו .הם כלכלו את עצמם.

לחלקם היה מקצוע .חלקם היו סטודנטים.

כשאהיה צריך עזרה כספית קבלו באופן חד פעמי.

אנחנו עכשיו זוג צעיר, בעלי בצבא ובעיקרון אברך ואני סטודנטית, ולפני החתונה ישבנו וחישבנו הוצאות ומה זה ידרוש מאיתנו, ואנחנו גם עובדים קשה יותר בשביל זה. זה אומר ששנה שעברה היו תקופות בחופשת סמסטר שעבדתי גם שישה ימים בשבוע בשביל משכורת גדולה יותר, ושבעלי עבד בין הסדרים, ולא קונים דברים לא הכרחיים, ומתפשרים לפעמים על מקום מגורים או על דירות קטנות יותר, ובסה"כ אם לזני בני הזוג אחראיים מסתדרים. אני לא אגיד שאין לנו תמיכה מההורים, כי יש ומשמעותית, אבל כרגע כל התמיכה הולכת לחיסכון בגדול, כי לי ולבעלי היה חשוב מאוד לקחת עלינו דברים רק אם נוכל לעמוד בזה בכוחות עצמנו, בלי לחשב את התמיכה. אבל בלי קשר, תמיכה מההורים זה לא דבר רע. זה לא אומר בהכרח ליפול עליהם או שהם יפרנסו אתכם לגמרי, זה יכול להיות גם רק כמה מאות שקלים שיעזרו לכם לסגור את החודש

מה ההבדל בין תמיכה מההורים למילגה שהישיבה נותנת? למה לא להשתמש בכסף הזה מלכתחילה?

(בהנחה כמובן שההורים נותנים בשמחה מיוזמתם)

סליחה שנפלתי עלייך, זה נכון לעוד כמה תגובות כאן 

אני רואה שרוב האנשים שענו פה דיברו על זה שיש תמיכה מההורים, אז רוצה רק לומר שזה אפשרי לחיות יחד אברך וסטודנטית גם בלי תמיכה מההורים, כמובן עם המון מחשבה החיסכון ואחריות..

אני ובעלי ככה חיים כבר שנתיים וב"ה בינתיים העסק עובד ההורים של שנינו לא בסיטואציה שהם יכולים לעזור בצורה שוטפת.. הם מדהימים וכן משתדלים לתת מתנות מידי פעם כשמתאים להם, אבל תכלס ההוצאות הקבועות כמו שכ''ד, לימודים- זה עלינו.. משתדלים לצמצם איפה שאפשר, לחסוך, לעבוד (בעלי בערבים ובימי שישי, אני בימים שאני לא לומדת), למצוא מלגות בלימודים, מתפשרים על דירה שהיא לא דירת החלומות, וחיים בשמחה כי אנחנו בחרנו לנו את החיים האלה ורק אנחנו אחראים על איך נחיה אותם

בגלל שזה פורום ולא לוח מודעות, עדיף לכתוב כאן את הדברים ולא להסתפק בקישור חיצוני שלא יוביל לשום דבר...

ולא שאחת יודע הכל ומסתכל בעליונות על השני

צריך כמה שיותר החלטות משותפות.

שלושה *שותפים* באדם.

ראיתי הרבה על רמה, יש גם מקומות להזמין אוכל או לצאת

ירושלים לא מכירה

סביר להניח ששם תקבלי עוד תשובות.

תהנו!!

כבשת הרש וכל זה

למרות שאני מנהלת בשניהם.

יכול להתאים לכם?

(בעצם זה אולי גדול מידי בשביל זוג..)

עוזר?

 054-426-5105 זה הטלפון,

עם ארוחת בוקר מפנקת, יש בריכה לדעתי מקורה צריך לברר

מומלץ

אני תוהה למה זה מטריד רווק בשעה כזאת השאלה הזאת.

אשתי יודעת לתקן דברים בבית וגם מרוויחה יותר ממני.

חכמה? לא יודע איך מודדים את זה, עשיתי יותר יחידות ממנה באנגלית והיא עשתה יותר יחידות ממני במתמטיקה בבגרות.

זוגיות טובה ומאושרת? תגדיר זוגיות טובה ומאושרת?

אני יכול להגיד שבתחילת הנישואין הפריע לי הרבה יותר שאני לא מרוויח יותר ממנה כביכול אני זה שאחראי על החלק הזה בכתובה אבל עם הזמן נרגעתי, אני לא אגיד לאשתי להתפטר רק כדי להעצים את הגבריות שלי.

עם הזמן למדתי לתקן דברים בבית ויש לי גם רישיון חשמל, זה דברים שלומדים בקלות ביוטיוב ובפייסבוק ובעוד מקומות.

ועם פוטנציאל השתכרות גבוה ממני (שלא ממומש כי היא בוחרת לוותר על חלקו לטובת המשפחה)

בעניין תיקונים בבית

כל מה שאני יודע לעשות. היא גם יודעת

חלק מהדברים אני אעשה וחלק היא.

לדוגמה. חציבות. תליה. חשמל וכו' אני אעשה

שכפטל. צבע. הרכבת רהיטים. זה היא בדרך כלל.

ואחרי כל זה.

לא מרגיש שיש תחרות מי יותר "גבר"

מנהלים בית בשותפות. תוך פרגון הדדי לחוזקות של כל אחד 
 

על פניו, זה לא אמור להפריע עם עבודת המידות.
אבל ההבניה הטבעית של נשים וגברים היא רצון של גבר להוביל ורון של אשה להיות מובלת.
אם מקלפים את כל המעטה ומגיעים פנימה למניעים הגולמיים- זה מגיע משם.
ברור שבפועל יש הרבה זוגות שהאשה יותר במשהו שהוא "כביכול" גברי- כמו הדוגמא שנתת תיקונים בבית או שכר,  והם מאושרים, אבל ממה שאני אישית ראיתי וחוויתי זה בא על חשבון דברים אחרים...

שמעתי פעם מרבנית חכמה, שסוד לזוגיות מוצלחת זה שתמיד אשה יהיה משהו אחד שהיא ממש מעריצה את בעלה. ממש ממש. לא צריכה לעשות עבודה כדי לראות את הטוב שבזה אלא באופן טבעי מרגישה שהוא כמה רמות מעליה.


דעתי האישית היא שבעולם של היום יש בלבול מאוד גדול שמוביל להרבה סוגי התנהלות "קלוקלת", המושגים של נשיות וגבריות מתבלבלים ובהתאמה המקום של הגבר והאשה במערכת זוגית.

ברור שאנחנו אנשים שונים וכל אחד מה שהוא מתחבר, אבל בגדול ממש לדעתי זה מקום בריא שהאיש יותר מוביל והאשה מובלת.
שוב, הגדרות טכניות זה בעייתי כי זה לא משוואה במתמטיקה. גם כ אחד ומה שחשוב לו..
מקווה שאני מובנת..

ויכולה לומר על דרך השלילה.
הרבה מאוד בעיות בדינמיקה זוגית נופלים על מקומות שורשיים אלו- תפקידים "מבולבלים" של הגבר והאשה.
שוב, זה מאוד תלוי בהמון דקויות.
אתן דוגמא מאוד רווחת אבל דיי מובנת-אברכות.
בציבורים בהם האיש אברך למשך שנים רבות (לא אברך ל5-6 שנים ואז יוצא לשוק העובדה אלא "אברך נצח") יוצא שהנשים נצרכות לצאת לפרנס. זה כבר היפוך היורות, גם אם הן עושות את זה בהסכמה, אהבה ורצון גדול מאוד!
זה לא טבעי שעול הפרנסה יהיה באחריותה של האשה. היא יכולה להשתתף, ואף להרוויח יותר בפועל אבל תכלס לא מתאים לנפש שלה לדעת שהיא האחראית לפרנס.
וישנם ציבורים במגוון קהילות שהאשה מפרנסת בלעדית (גם אם הבעל מרוויח מהצד, רוב הפעמים זו לא הששכורת העיקרית שהבית מתבסס עליה).
יוצא שהאשה עובדת ומתעייפת. הרבה פעמים האיש מוציא בהפסקה של הכולל את הילדים מהגן, מבשל ואף מגיש צהריים, יושב עם הילדים כשהם חולים וכו וכו.
אין בזה רע, וזה לא שאני אומרת אשה למטבח גבר לעבוד בשדה. זה מאוד גברי שגבר מבשל ומטפל בילדיו נגיד אבל זה קצת התהפכות היוצרות במערך התפקידי המהותיים בבית.
הרבה אברכים, לא כולם, אבל הרבה, הופכים להיות מאוד "נשיים". שוב לא כולם אבל חלק גדול. הם טרודים בתורה, וכדי לא לבטל את התורה האשה מעסקת בהרבה "עויילם הזה". שיחות עם אנשי מקצוע למשל. כל מיני. שוב לא יורדת לפרטי כל מקרה זה נורא כללי. אב זו דוגמא שקל להבין.
לא דומה גבר שעובד קשה ומפרנס, לאברך כששניהם צריכים לריב עם קבלן שיפוצים שעשה טעות בבית, נגיד.
מקווה שזה מובן וברור הכיוון.

זה לא אומר שאשת אברך ואברך לא יהיו מאושרים ושלמים בזוגיות שלהם. אבל זה יכול ליצור המון תסכולים שנובעים מזה שהדברים לא מתנהלים בזרם שבד"כ טבעי להם להתנהל.
 

לבין להיות האחראי על הפרנסה.

אצלנו, למשל, גם אם לפעמים אני מרוויחה יותר מבעלי (מכיוון שאני עצמאית זה משתנה), אני לא מנהלת בכלל את הכספים - זה התפקיד של בעלי, ובעיניי זה באמת התפקיד הגברי. (אף שכמובן יכול להיות שיש נשים שמבינות בזה יותר מגברים)

בעלי היה אברך הרבה שנים (11) ועכשיו הוא אברך חצי יום.

בצורה שווה בנושאים האלה

נראה לי שזה טוב ככה כדי לא לראות את הצד השני (בעל או אישה) במקום נמוך יותר.

לא בטוח שהבנתי אם את עושה עבודה של לא משנה אם יש הבדלים בינינו ואת לכאורה יותר מבעלך, בכל זאת את מצליחה לחיות בתחושה של אין הבדלים.

או שעובדתית/אובייקטיבית אתם שווים..

אני יותר בוגרת מבעלי , עצמאית מאוד ("חזקה") מסתדרת לבד ופחות צריכה תמיכה, מרוויחה הרבה יותר ממנו

לבעלי אין שום בעיה לתת לי את התמיכה והגב אם אני צריכה או להרוויח יותר , לי זה הכי טוב - אני צריכה שיתנו לי עצמאות,

קל לי יותר לקבל החלטות ולקחתי על עצמי את העול של הפרנסה מבחירה

וב"ה מסתדרים מצוין דווקא בגלל שיש לי את המקום שלי ומצד שני לו יש הרבה תחומים אחרים שהוא טוב בהם יותר ממני

מקווה שעניתי את התשובה, לא כ"כ הבנתי מה מטרת השאלה

המפרנסת

חלק מהיכולות שלי גבוהות משלו

אני טיפוס חזק ולא זקוק למשענת

אבל

השותפות החברות והזוגיות עם בעלי עוזרות באופן משמעותי להצלחות שלי

וגם הוא מתקן דברים

וכן הזוגות שלנו טובה

א. תודה שעניתם.

ב. אולי מוטב בתשובות הבאות להתעלם מההתחלה/מההקדמה ולהתייחס בעיקר למקרים 2+3 שרשמתי שם.

ג. שאלתם מה מטרת השאלה..

אני חש/חושב שרוב ככל הבנות, יש להן הרבה כישורי חיים שאין לי, בנוסף שבהשוואה אליי הן גם יותר בוגרות/עצמאיות/חזקות/מובילות(חלק מהמילים הללו כתבתי בשאלה, חלק אתן רשמתן, לא חד לי אם הן זהות או שונות אחת מהשנייה).

וקשה לי להיפגש שזה כך.. אני לא חושב שזה יצליח..

מצד שני אם 20 ומשהו שנה האישיות שלי היא x לא נראלי שזה ככ קל ופשוט פתאום להשתנות..

אז לכן רציתי לשמוע קצת אם יש זוגות עם דינמיקה כזו פחות או יותר.

מקווה שמובן יותר.

כישורי החיים שלי היו דלים

והייתי אישה חלשה ומְרַצָה

היום 20 + שנה אחרי אני ההפך

ככה שזה בהחלט בר שינוי

האישיות בגיל 20 מתעצבת מהילדות וההתבגרות ולא מניסיון חיים בוגרים

20 חשבתי שאני יודעת הכל

בגיל 30 גיליתי שאני לא יודעת כלום

בגיל 40 אני לא מחפשת לדעת אלא לחוות להתנסות לטעות וללמוד

אני מכירה גם אנשים בני 60 שאינם מאד בוגרים או חזקים

אנשים בוגרים וחזקים אלה אנשים שעשו ועושים תהליך

הם בתהליך למידה תמידי

יכול להיות מישהו בוגר לגילו בגיל 20 או 30 אבל אם הוא לא ממשיך תהליך הוא ישאר מאחור

ככה שאין גיל שמאוחר להתחיל בו תהליכים

נקודה נוספת זה לא התפקיד שלך להכריע אם אתה מספיק גבר כדי להתחתן, זה התפקיד שלה.

אני ברווקות הייתי בטוח שאף אחת לא תרצה אותי בלי תואר אקדמי, שטויות במיץ עגבניות, הסטנדרטים שלך לגבריות לא מעניינים אף אחד ולא צריכים לעניין גם אותך, מה שמעניין זה הסטנדרטים שלה, ואידך זיל גמור.

שלך

אם אתה שואל אותי, הבעיה הכי גדולה שלך זה הייאוש הזה מעצמך

אתה עוד צעיר. אפשר לפתח את האישיות, את הקריירה, את הכל. השאלה היא אם אתה מרגיש שאתה רוצה ומסוגל

אלו לא הדברים שרשמת, אלא מידות טובות, הכלה והקשבה. כל אלו הם משענת ומושא להערכה לא פחות מדברים אחרים.

וגם ה2 הראשונים יכולים אולי להוות בעיה. לא בהכרח.

אם יש קשר טוב וקרוב אז פחות.

הייתי מתמקדת ב3

אפשר לעבוד על זה. 

ולכן לרוב בכול אחד מהמקרים תמצא

טיפוס חזק יבחר שברירית וההפך

וכו על זה הדרך...

ככה חיי הזוגיות יותר מעניינים...

לדוגמא שני אנשים אדישים בבית זו צרה צרורה

אחד אדיש ואחד דרמטי זו חגיגה

שני דומיננטים בבית זה קרבות ופיצוצים

אחד דומיננטי ואחת פחות זו חגיגה

זוג מקסים ומאושר מאוד, והיא מעריצה אותו לגמרי.

כן יש לו חוכמת חיים משלו והוא מוכשר מאוד, ובהחלט יש מה להעריץ בו.

לגבי משענת - אני חושבת שזה הדדי אצלם. זה דבר אישי מכדי לדעת בוודאות מהצד...

ובהרחבה:

1. חכמה יותר זה תלוי סוג אינטליגנציה בעיניי. אבל אם אתה מדבר על אינטליגנציה ריאלית כזו - כן. ברור

מרוויחה יותר בוודאי קיים, לא תמיד זה אומר שהיא אחראית כלכלית.

מתקנת דברים בבית? מאוד שולי בעיניי. אני מתקנת כמעט הכל. הוא יודע להחליף נורה כי זה רק לסובב והוא יותר גבוה. לא מרגישה שיש לזה איזושהי השפעה… גם כמה כבר צריך את זה? הבית לא מתקלקל כל שניה…

2. לפחות בגיל הצעיר, ממה שרואה, נשים יותר בוגרות מגברים. אז ברור שמכירה.

3. לא מכירה. אבל נראה לי שלהוות משענת זה לא ככ קשור בתכונות ספציפיות. מכירה מקרים שהאישה לא מהווה משענת לאיש (והאיש כן מהווה משענת לאישה), אבל לא מכירה מקרים שהם גם שמחים. בעיקר של חולי פיזי או נפשי.

נראה לי חלק חשוב מזוגיות זה להוות משענת אחד לשניה ולהפך, לא?

אני מכיר די טוב, זוג מבוגר שנשוי באושר ועושר כמה עשרות שנים (שניהם כבר פנסיונרים).

היא מנהלת אגפים גדולים בארגון ממשלתי גדול, וכמדומני הייתה מתישהו רל"שית של אדם מאוד בכיר. מטבע הדברים היא אישה חכמה, בעלת אופי מנהיגותי, וכסותה מוטלת בין אנשים מכובדים.

בעלה הוא איש טוב ונעים הליכות, עבד בתחזוקה באחת מהסניפים הקטנים של אותו ארגון גדול. בהתאם, הוא נראה ולבוש בצורה פשוטה מאוד, מדבר בשפה עילגת, ותמיד שמח ומדבר דברים טובים ונעימים.

לשם מושגים, הם היו יכולים לארח אצלם בבית איזו אישיות בכירה, או לעשות מסיבה לרגל חג כלשהו בנוכחות כל המי ומי, והיא הייתה יושבת במרכז עם ח"כ פלוני ושופט אלמוני, ובעלה היה יושב בצד כאחד האורחים.

אני מכיר אותה כי עבדתי מולה (וגם כי היא אישה מוכרת בסביבה שלה), היא באמת אישה משכמה ומעלה בכל המובנים.

אותו אני מכיר כאדם, מבית הכנסת וכדו'. הוא אדם מאוד מאוד פשוט, אם היית רואה אותו לא היית מאמין שיש לאשתו 12 שנות לימוד, ובוודאי לא היית חולם שהיא עובדת.

כזוג, או מה קורה אצלם בבית, אני לא באמת יודע. רק קח בחשבון שהם נשואים איזה 30-40 שנה, אז כנראה שטוב להם

אתה המון פעמים מגיב במשפט יחיד שנכנס בכותרת, ואז בגוף התגובה מקליד נקודה.

למה בעצם?

אמנם משוטטי הפורומים ואני בתוכם כנראה לא מודדים את השניות תוך כדי שיטוט, אבל עדיין מסקרן אותי למה חשוב לך שהנק' האדומה של השירשור תהיה מלאה ואנשים יכנסו להודעה שלך כדי לגלות שהם כבר קראו את כל התגובה שלך כבר בכותרת.

לא חייב לענות כמובן

זאת אומרת שגם לאשה יש רווח מזה שהיא נשואה לאיש שאותו בחרה. אם הייתה לבד לא בטוח שהייתה מגיע להישגים שהגיעה אליהם. הראש שלה היה במקום אחר. וברור שגם לאיש יש חלק בהישגים שלה. ובבית שבנו שניהם. שום דבר לא מובן מאליו, ושום דבר לא בא לבד. אם בונים ביחד אז זה ביחד.  באמת אחד המרכיבים החשובים בזוגיות, הוא ההערכה ההדדית. אם המרכיב הזה חסר, יש בעיה. אבל אין בעיה ליצור אותו.

שזה נכון על גברים ולא על נשים.

אישה כשהיא לבד, היא מתפנה לבשל לנזקקים, לעזור למסכנים, להפוך חצי בית לגמח ואת החצי השני לחנות של משהו שנמכר במחירי גמח (מאוד נפוץ אצל אלמנות לא צעירות, אבל ככל, נראה לי אופייני אצל נשים שמיואשות או לא מעוניינות בבן זוג).

גברים כשהם לבד הם קמלים, נהיים עייפים ומשועממים ומצמצמים את תחומי הפעילות שלהם. בהרבה מקרים נהיים מרירים ומכונסים וכדו'.

אגב נדמה לי שמאוד שיבחו את הרב וינברג, בעל ה"שרידי אש", שלמרות שהוא היה אדם בודד בכל זאת היה אדם יצירתי ויוזם וכו'.

כמובן שיש יוצאים מן הכלל. אבל זה הרושם הכללי שלי.

מעניקה, מטפחת, יש לה המון צורך לתת, לדאוג לסביבה.

כשאין לה למי לתת (מכל מיני סיבות) או שהיא נובלת או שהיא מעניקה ביוזמתה לאחרים.