הריטלין עוזר לילד להיות מרוכז וממוקד ומפחית אימפולסיביות

מאפשר לקלוט טוב יותר חומרי למידה

וללמוד להתנהל בצורה טובה יותר באופן כללי

זה החיובי

השלילי הוא חוסר תיאבון וגם מה שמרגישים בזמן השפעת הכדור (הרגשה לא טבעית)

לגבי שיתוף פעולה בנטילת הכדור

כדאי לשתף את הילד במטרה בעלות תועלת של הכדור

אפשר גם רק לניסיון כדי לבחון את ההשפעות (החיוביות והשליליות)

 רק שאלה-

למה הוא לא מוכן לקחת? 

לא מוכן לקחת כי חושש מההשפעות מחוסר התאבון וכו'.

האם נוטלים את הריטלין כל שנות הלימודים? בעבודה וכו'...

האם זה שאין תאבון מפריע להם? 

ראיתי גם מבוגרים שלוקחים

אבל נראה לי בעיקר ילדים לוקחים באופן קבוע

אולי מבוגרים לוקחים בזמנים שחשוב להם לקחת

אולי למבוגרים יש יותר שליטה על התסמינים וזה פחות מפריע להם

זה מפריע חוסר תיאבון

אבל אפשר לפצות ע"כ באכילה בזמנים שבהם אין השפעה

אני נותנת לילדה מכיתה ב.

ההשפעה היא מיד כשלוקחים, תוך נניח חצי שעה.

בפעם הראשונה שנתתי לה ריטלין עוד לא הספקתי לעדכן את המורה והמורה שלחה לי הודעה בצהריים כמה היא הייתה מדהימה (היא לא ידעה שהיה לה ריטלין היא קישרה את זה למשהו אחר שהיא עברה מקום אבל אז אמרתי לה שהיא עם ריטלין), והיא אמרה שזה הבדל שמיים לארץ, הילדה בעניינים, עונה, משתתפת, חיונית... תודה לה'.

בהתחלה הושבתי אותה כל בוקר לאכול לפני הריטלין ואז אחרי כמה זמן ראיתי שלא משפיע על התאבון כ''כ. אם הוא רזה במיוחד אז כן לשים על זה לב, אבל אם לא, נראה לי מספיק שיאכל לפני ואחרי.

לדעתי תגידי לו שינסה שלושה ימים. מקסימום לא ילך.

לצערי בתקופה האחרונה היא מתלוננת שיש לה סחרחורות. אני לא יודעת אם להשליך את זה על הריטלין, אבל לגמרי יכול להיות שזה בגלל זה.

אצלי היא לוקחת כל יום חוץ מימים של טיול נניח... 

היו תקופות שכשהרטלין התפוגג היא היתה עצבנית פצצות, מזל שזה בשעות של הבית ולא של הבית ספר 🫣

על כל אחד זה מגיב אחרת, הכי טוב לנסות. אצל בתי היתה קפיצה משמעותית, תודה לאל.

מציעה מאד לאכול לפני שלוקחים את הכדור, זה באמת חשוב

אחר כך כשההפעה של הכדור פגה (במיוחד ריטלין פשוט שזה 4 שעות והם לא בבית)הילד מוצא את עצמו גמור ומרוקן

גם נפילה מהכדור שנגמר בגוף, גם חוסר במזון.

לגבי תופעות לוואי באופן כללי- בסוף זה ענין של תועלת מול נזק.

חשוב לומר לו שזה ניסיון, יש כ10 כדורים שונים ומחפשים את הכדור הכי נכון גם בהיבט הזה של תופעות לוואי.

אני לוקחת בתור מבוגרת כשאני לא בהריון /מניקה מלא.

זה עוזר לי ממש, אז למה לא?

לא חייבים אף פעם, הכדורים הקלאסיים (לא ההכי חדשים) ההשפעה שלהם נקודתית- כשאתה תחתה כדור זה עוזר כשאתה לא לא.

מה שכן, ללמדו מיומנויות קשב וניהול עצמי בעיקר- הרבה יותר קל תחת כדור.

אני מסתכלת על זה קצת כמו מלטונין או אינסולין, חסר לי חומר בגוף, שבלעדיו קשה לי לתפקד כמו שאני מסוגלת

אז אני לוקחת אותו חיצונית.

אני יודעת שזה לא ממש ממש ככה, אבל זו החויה שלי.

אני אמא טובה פי 10 עם כדור (לא ריטלין, מה שאני לוקחת)

אני אשה טובה יותר

עקרת בית

עובדת

מה שאת רוצה- אני עושה יותר טוב עם כדור. אפילו יחסים

האם זה ממכר? לא. אני גם מכירה הרבה שהפסיקו לקחת בבגרות, או לוקחים רק לפני בחינות בגרות וכו'

הפרעת קשב זה מטריה נורא רחבה ולכן כל אחד הקושי שלו אחר

אבל שינסה ויטעם מהחויה של כדור שמועיל לו ואז יבחר.

(נתתי פעם כמה כדורים לאחי והוא חזר אלי מזועזע, אמר לי זה מגמד כל קושי לימודי ב50%!)

כמו שאני אומרת לילדים שלי- ביס אחד אני מחייבת. אחר כך אתם תבחרו אם להמשיך או  לא, אבל תבחרו מתוך ידיעה

(אגב לבן שלי יש הפרעת קשב ואני אתן לו כדור בשלב כלשהו, עכשיו הוא פשוט צעיר מדי אבל ברור לי כאמא שיש לו הפרעת קשב)

לא לקוחת כל יום, כאמור בהריון ובהנקה אי אפשר

ויש גם מעבר ימים שאני אומרת יעללה היום לא אקח..

אבל בדר"כ מתחרטת.

גם אם יש לי יום שלא אמורה להספיק בו משהו מיוחד

כיף לי יותר למרוח את הזמן כשהראש שלי אסוף ולא מלא בעננים..

ילדים שהרטלין אפשר להם להיות פנויים ללמידה מבחינה קשבית. וממילא הבדל ביכולת להבין ולהתקדם.

פשוט הבדל שמיים וארץ אם הילד לקח את הכדור, או לא.

וגם עם תרופות לקשב לפי מה שהבנתי צריך לעשות ניסוי ותעיה

לפעמים מצליח על הניסיון הראשון ולפעמים צריך לשנות מינון או לקחת משהו אחר

ז"א יש איזה חצי שעה עד שהכדור משפיע

אבל אין פה אפקט מצטבר

(וביום שלא לוקחים- אין שום משמעות לזה שכבר שבועיים לוקח ברצף, חוץ מהתסכול)

בשבילי- זו הייתה הצלה. ממש. בזכות זה אני צולחת תקופות מבחנים וסמסטרים עמוסים. לא לקחתי ממש בתור ילדה, אבל יש לזה גם קטע פחות נעים. ממש חוסר תאבון וכאבי בטן והרגשה קצת מנותקת מהסביבה.

ועוד משהו- העצבים.

יש הרבה ילדים שהשפעה יורדת הם עצבניים מאד

יש לי שלושה אחים עם ריטלין ודומיו- אחד ממש התקף זעם כזה של טריקת דלתות ואי אפשר לדבר איתו, השנייה קצת יותר רגוע אבל גם עצבנית.

וגם עלי- יכולה להגיד שזה עושה אותי עצבנית שההשפעה מתחילה לרדת.

בכללי- זה משהו שצריך לבדוק ומקסימום לשנות לסוג אחר או בכלל להפסיק.

יש ילדים שצריכים פשוט לחיות, בלי שינסו 'לתכנת' אותם. 

שומעת פה כל מיני צדדים

חוששת שהילדים לא ישתפו בתחושות שלהם.

אחד מהם לא משתף בכללי.

ושישתפו, כי הרבה פעמים זה פשוט ענין של כדור/מינון לא מתאימים.

ריטלין זה דבר אחד אבל יש עוד הרבה כדורים להפרעות קשב וריכוז.

ואם משנים לכדור אחר זה יכול להיות יעיל יותר.

בקיצור צריך להיות בהתייעצות רופא ולדעת איך זה משפיע על הילד.

זה לא משהו שכדאי לשחק בו....

אח"כ החלפנו לה לאטנט- ויש לנו ילדה קסם!

יש כ10 סוגים, במינונים שונים

זה לא שיש טובים יותר ופחות

יש ענין של התאמה

גם אני לא לוקחת ריטלין (הוא לא עשה לי כלום חוץ מיובש בפה) 

אבל זה לא מחייב שום דבר על ילד אחר

וכולנו יודעים שנוירולג תמיד ייתן קודם קו ראשון (ריטלין וקונצרטה)

גם אם תתחייבי לו שלקחת כבר מחברה וזה לא עזר ..

התכוונתי שלנו הריטלין היה ממש לא טוב

וכשפסיכיאטרית החליפה לה לאטנט פתאום הבנו מה כל כך טוב בכדור הזה...

כי לפני כן היא היתה זומבי וכפגה ההשפעה היא נהייתה מפלצת (כמובן אני מקצינה, אבל זו היתה ההרגשה)

ועם האטנט אני מרגישה שהיא יותר מווסתת, קשובה ומסוגלת.

את האמת שגם המורה שלה מקסימה ובמקביל היא מקבלת טיפול ריגשי ואימון קשב.

זה מקסים!

למשהו אחר?

הבן שלי לקח כמה שבועות ריטלין la 20 מ"ג, בהתחלה היה נראה שעוזר אחר כך כבר פחות וגם הילד היה נראה עצבני יותר בערב והתלונן שישן פחות טוב.

אני רציתי להחליף בכלל סוג של כדור,

הפסיכיאטר אמר שקודם צריך לנסות לכמה שבועות 30 מ"ג.

הגיוני? 

אם הילד עצבני בערב אני הייתי חושדת בריבאונד מה שאורמ שהעלאה של המינון רק תחריף את העצבנות

אולי לקחת רבע כדור לקראת סוף הזמן

שהלכנו אליו אחרי שקיבלנו המלצה.

חיפשנו גם מישהו שמבין באוטיזם כי הילד על הרצף.

האמת שהוא די הפתיע אותנו עם ההמלצה על ריטלין, וכמו שכתבתי בהתחלה היה נראה שעוזר לילד לתפקד טוב יותר בבית הספר. אחרי כמה שבועות כבר לא עזר 😐

הוא קיבל את הריטלין הארוך, la,שהוא ל 8 שעות, וגם ככה טען שזה מפריע לו להרדם( אמנם אף פעם לא נרדם בקלות אז לא יודעת כמה זה נכון אובייקטיבית), אז לא נראה לי שעוד ריטלין מאוחר יותר יעזור. 

לקחה 10.

אח"כ העלו לה ל20

ורק הפסיכיאטרית החליטה להחליף לאטנט-

גם זה התחלנו מ10

עכשיו היא לוקחת 5

זה ממש ניסוי ותעיה

חושב שצריך לנסות.

עכשיו הבן שלי לא רוצה לקחת בכלל, ואני כבר קצת סקפטית, תוהה עד כמה לשכנע אותו כדי 'לעבור' את הריטלין ואולי להגיע לכדור יותר טוב... 

אם הוא מסרב מבחינה חברתית- החברים לא אמורים לדעת על זה. (אנחנו קוראים לזה ויטמין)

אם מבחינה ריגשית או התנהגותית הייתי מסבירה לו שלפעמים זה לוקח זמן עד שקולעים ומדייקים מה הכי מתאים לו, ובסופו של דבר הוא הכי ירוויח מזה.

אפשר גם לצ'פר אותו בהתחלה (או שאולי הוא גדול בשביל זה?)

אנחנו הבאנו את הריטלין בתוך מעדן או מיץ. וזה היה פינוק כי רק היא קבלה.

ובהתחלה בכלל הגננת נתנה לה, אבל בגיל ביה"ס היא התביישה לקחת ליד המורה והחברות, אז זה מדרבן אותה לקחת בבית לפני הלימודים.

מה שכן אני ממש מקפידה שהיא תאכל בעדיפות לחלבון בבוקר לפני הכדור. ולוקחת שקית עם ביגלה או קורנפלקס, כי עד שמגיע זמן אוכל בכיתה היא כבר בהשפעת הכדור ונדיר מאד שהיא אוכלת...

ובצהריים חייב משהו מזין ומוכן כי היא מגיעה ממש רעבה.

(ובגלל זה לא רשמתי אותה לצהרון, כי היא לא אוכלת שם בגלל בררנות ואז זה יוצא שהיא לא תאכל מ7 וחצי בבוקר עד 4 וחצי... עדיף לי שהיא תחזור ב1 וחצי ותאכל טוב) 

כי הריטלין טוב להרבה ילדים

ונראה לי שגם הכי ותיק בניסיון הרפואי והכי יעיל בעלות תועלת

זה לא סתם פרוצדורה רפואית סתמית

אולי כדאי לשתף בזה את הילד

פשוט ספציפית לנו לא בטוח שזה 'שווה'.

כמו שכתבתי האבחון שלו הוא asd, רצף אוטיסטי, ולא adhd.

דווקא באבחונים שעבר היה נראה שעם קשב וריכוז ספציפית, במטלות שבודקות את זה ישירות אין לו בעיה.

מצד שני, הפסיכיאטר שהלכנו אליו, וקצת חששנו שימליץ על תרופה הרגעה, אמר שבכל זאת שווה לבדוק ריטלין. וכמו שכתבתי בהתחלה היה נראה שעוזר והילד היה נלהב מאוד. אולי היה כאן אפקט פלסבו, הילד האמין מכל הלב שהתרופה הזו תעזור לו וממש שמח לגלות שיש תרופה לדברים שעוברים עליו.

עם הזמן 'נמאס' לו ובאמת האפקט ירד, וכשלקח את הכדור הגדול יותר בכלל היה לו בחילות וכו', ואנחנו לא היינו בטוחים שאנחנו רואים השפעה חיובית כלשהי.

אז ספציפית לנו, לא בטוחה שכדאי להתעקש איתו על זה, אולי הוא יצטרך בהמשך  כדורים נוגדי חרדה /מרגיעים ואני לא בטוחה שאני רוצה' לבזבז' את שיתוף הפעולה שלו...

בוא נאמר שאם הוא היה ילד' קשב וריכוז' קלאסי, היה לי הרבה יותר ברור ששווה להתעקש ולשכנע. 

להתעקש אף פעם לא כדאי

ברור שרק בשיתוף פעולה חיובי

שיתוף פעולה לא מתבזבז אם עושים אותו נכון

זה לתת את המידע לילד ולתת לו לבחור

אם לא

לחזור לפסיכיאטר ולבקש משהו אחר

העלאת המינון- זה הגיוני. הרבה פעמים כשמעלים מינון זה עוזר.

כמו שכשמרכיבים משקפיים, אם המספר לא מדויק יש כאבי ראש וכדומה, ואם מעלים את המספר ומדייקים אותו כאבי הראש נעלמים.

(וזה לגמרי מסתכל הנסיונות האלה עד שמגיעים לסוג ולמינון הנכונים. בד"כ שווה את זה בסוף, בע"ה שילך לכם במהירות ובטוב!)

אני ממש נגד

יש לי הפרעות קשב ,תמיד היה לי.

ולקחתי מכיתה ב בערך

רטלין כיבה אותי לגמרי ,היה לי חברות אבל בסוף הייתי חצי בן אדם.

לא יודעת מה הקשיים של הילדים שלך , אז לא אומרת לך כאן מה לעשות רק את דעתי..

בעיני מה שצריך זה ללמד ילדים מיומנויות

בסוף אנחנו גדלים ואין לנו ברירה ואנחנו מצליחים.

(אגב תקראי קצת על סטטיסטיקות של ילדים עם הפרעות קשב, המון פעמים הם גדלים להיות אנשים סופר מוצלחים ובעיני זה בדיוק הנקודה ברגע שמעניין אותנו משהו אנחנו נעשה את זה.

ובסוף בשביל ציונים/שלמורה יהיה קל יותר אני נגד ממש.

ואני יודעת שיש כאלה שאומרים שזה נותן להם תחושת הצלחה

לדעתי זה בעיה ממש

אפשר ללמד ילד להרגיש מוצלח גם בלי להצליח לענות לתשובות של המורה

לכל אדם בעולם יש את הכישרון שלו והתפקיד שלנו כהורים להעצים את הנקודות האלה.  🙂 

שבסוף לכל אחד יש את התפקיד שלו, ולא לקחת ריטלין כמובן רק כדי שיהיה נח למורה!

רק אומרת השבת שלי היתה פשוט בתוך בועה משל עצמה, מה שלא תרם לה לקטע החברתי, היא היתה בודדה בהפסקות, מסתכלת מהצד, התייחסו אליה כאילו היא שקופה, לא מתוך מקום רע חלילה, אני יכולה להבין את הילדות הקטנות שלא שמות לב לילדה שקטה מעופפת ...

וכמה שהייתי מנסה ללמד אותה מיומנויות חברתיות זה לא ממש היה עובד.

עם הריטלין היא נהייתה פורחת, נשמעת, בעניינים סוף סוף. הריטלין שהיא מקבלת ממש לא רק כדי שיצליח בלימודים, בראש ובראשןנה נתתי לה כדי שתרגיש בעניינים, שתרגיש הצלחה. אז באמת זה לגמרי כל מקרה לגופו, וצריך תמיד להיות עם אצבע על הדופק. 

אצלנו זה הפוך.

עם הכדור היא בובה- משתתפת בשיעורים והכל, אבל מבחינה חברתית קצת מכובה.

בעצת המורה הורדנו לחצי כדור, והיא ממש נפתחה חברתית! פתאום היא יוזמת משחק ומשתתפת במקום להיות פאסיבית.

בקיצור, כל אחד זה משפיע עליו שונה וכדאי להיות עם יד על הדופק כל הזמן...

שקשב יכול לפגוע חברתית (בגלל אימפולסיביות/ היפראקטיביות/ איטיות בקליטה עיבוד והעברה של מסרים)

אבל מינון גבוה של תרופה יכול לכבות במקום לווסת

לכן צריך למצוא את התרופה והמינון המדויקים

הן מבחינה לימודית/ חברתית/ התנהגותית 

כי בסוף יש לכם את הכלים שלכם ואין לי מושג מה קורה אצלכם..

אני מדברת באופן כללי בלבד 🙂

אני רק יודעת שאני אנסה הכל ואלך לאנשי מקצוע שמומחים *בזה* לפני שאגש לתרופות.

שוב אני לא יודעת מה המצב שלה ויש מצב שזה מציל אותה. אני לא חושבת ששום תרופה בעייתית במאה אחוז אבל שדוחיפים את זה לכולם, אני חושבת שזה הזמן לשים סימן שאלה מאוד גדול.

בתור אדם בוגר שמכירה המון המון מבוגרים דחפו להם

וכולם מבינים שהיה אפשר אחרת

ואגב גם לי היה אח שהיה על קונצרטה שנים ואז פרח והיה ממש מלך הכיתה, הוא גדל ולמד שכושר על הבוקר עושה לו פלאים (הוא גם היה חייב להפסיק כי הוא פשוט לא גבהה)

הלך לרגבים אם את מכירה  

וזהו היום הוא אדם נדיר וממש מוביל בכל מקום חברתית

ופשוט יודע שהוא מתחיל את היום עם כושר 

ממליצים על תרופות.

אני מכירה שלל אנשי מקצוע כמו מרפאים בעיסוק, פסיכולוגיםם ועוד שלא מוכנים לטפל שלא תחת השפעת כדור

מסכימה איתך שיש היום אבחנת יתר (לא עי אנשי מקצוע)

ויש מורים שחושבים שהכדור הוא פתרון למורה- 

זה לא אומר שאין הרבה ילדים ומבוגרים שהכדור מציל אותם.

לי הוא הציל את הזוגיות.

יכולה להגיד לך שהצעתי סביבי לעוד כמה נשים לקחת כדור (אחרי התיעצות עם רופא כמובן!)

והיו תגובות מאד טובות.

צריך לזכור שכל כדור פסיכיאטרי דורש ניסוי ותעיה

ז"א יכול להיות שלילד אין הפרעת קשב,

יכול גם להיות שיש לו ופשוט הכדור הספציפי לא מתאים לו

אין רופא שיודע בקסם להציע את הכדור המדויק

יש היום כמה סוגים, במינונים שונים, בייצורים שונים (ותופעות לוואי שונות)

זה שמישהו קיבל כדור שעשה לו רע זה אל אומר שיש בעייתיות באופן כללי בטיפול תרופתי בקש"ר 

ריטלין משווקת כבר 70 שנה, זה רקורד די עשיר

זה נכון שיש עוד דברים שיכולים לעזור חוץ מכדור

זה נכון גם שכשאחיך היה בוגר יותר, היה לו יותר קל לזהות מה עוזר לו

זה ממש תלוי סגנון אני יודעת שיש היום כבר יותר מודעות לשיטות אלטרנטיביות.

וכתבתי שאני בטוחה שיש המון שזה מציל אותם.

אבל בסוף אם חושבים על זה זה תרופה פסיכיאטרית

ואגב אני זוכרת שהייתי ילדה זה היה די חדש שנותנים את זה לילדים. אז השפעות לטווח רחוק לא בטוח שאנחנו יודעים וגם אם כן בעיני זה לא כזה משנה.

בדיוק כמו שהציפרלקס מצילה אנשים

יש המון אנשים שלוקחים כי זה יותר מהיר/קל מללכת לטיפול ארוך. ושוב יש אנשים שזה מציל אותם שבלי זה הם לא היו חיים.

אז לדעתי בעיקר בילדים צריך לנסות כמה שפחות לתת ולנסות כמה שיותר למצוא שיטות אחרות.

וספציפית לא רציתי לפתוח את ענייני התרופות

אני יודעת שיש הבדלים בניהם לקחתי את כולם

ועדיין אני מאמינה שאין תחליף ללהצליח לבד.

ולגבי אח שלי זה בדיוק העניין אם ההורים שלי היו פתוחים יותר לנסות להבין מה יעזור לו הם היו מבינים מהר יותר שכושר בבוקר מפקס אותו.

התחלתי פעם ראשונה ביום שהיו לי בו 2 בגרויות אחד אחרי השני

הריטלין הרדים אותי ברמות מפחידות ב"ה ממש בנס עברתי את הבגרות

חשבתי שאולי הרגשתי ככה רק בגלל הלחץ של אותו ניסיתי במבחן אחר והיה גם מזעזע

אני לא אומרת שככה זה תמיד

אני כן אומרת שכדאי לקחת בפעמים הראשונות בזהירות (לא לקחת ביום משמעותי) 

לעקוב ולהתפלל על זה.

זה היה בגיל 15-16 בערך

לא יודעת איזה מינון, בטח הכי נמוך כי לא היה לי מכתב של רופא מקצועי אלא רק מרשם של רופא ילדים

אין לרופא ילדים סמכות לתת מרשם כזה.

אפילו כשאני קונה את הריטלין אני צריכה להציג ת.ז ולחתום על מסמך, זה לא סוכריות...

הוא מבין את המנגנון במוח?

כי יכול להיות שברגע שהוא יבין שמנגנון שיש קושי במנגנון הפרשת הדופאמין במוח הוא יסכים להיעזר בתרופה תסייע לזה.

יכול להיות שהסבר יותר לעומק על ההשפעה של גירויים על הריכוז ועל האופן שבו המוח שלו קולו גירויים יקל עליו

זה מאוד משנה את התמונה

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

כן מכירה אבחונים אחרים שעושים בגיל הזה.

לדעתי כדאי לפחות להתייעץ בעניין, כדי לראות שאתם לא מפספסים משהו אחר.

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות