שנית - רוצה להזכיר לך שהוא ממש קטנטן. יש סיכוי טוב שעם הדרכה נכונה וטיפול מתאים הוא יגדל לתפארת. וגם - הוא באמת קטן, והמניפולציות שלכאורה הוא עושה הן כלל לא במודע. הוא פשוט עושה מה שטוב לו, והוא עוד לא מסוגל לחשוב על האחרים ועל מה שטוב להם...

שלישית - כדאי לפעול בשני כיוונים: חיפוש הדרכת הורים בשבילכם ואבחון מקיף בשבילו. בשביל אבחון פנו לרופא הילדים, ותתארו לו בצורה מסודרת ובלי אמוציות את מה שאתם חווים איתו, והוא יפנה אתכם הלאה. בשביל הדרכת הורים בקשי פה המלצות לפי האזור שלכם. אפשר גם לחפש פסיכולוג ילדים, ולעשות אצלו במקביל גם את האבחון וגם את ההדרכה, כדי לחסוך בזמן. (אבל לא לוותר על אבחון מקיף בקופה)

ובינתיים - לנשום עמוק, להתפלל, ולנסות לזהות את הטריגרים שגורמים לו להתפרץ, ולהשתדל להימנע מהם ככל האפשר. ואם בעלך יותר מצליח איתו, אז לנסות שהוא יהיה כמה שיותר בבית.

וגם - אני יודעת שזה קשה - לשנות את הטרימינולוגיה: אני לא מגדלת פרא אדם, אלא אדם קטן עם קשיים/אתגרים. זה כבר קצת-קצת עוזר...

❤️

זה ממש קשוח!!!

אני יודעת כי מרגישה שכתבת אותי ביחס שלי לגדול שלי...

משתפת שהדבר שהכי עזר לנו זה

1. הדרכת הורים (לקח לי הרבה מאוד זמן להסכים, כי הרגשתי שאני באמת מגדלת אותו נכון וכמו שצריך ופשוט הוא הבעיה פה ולהדרכת הורים לא יהיה מה לחדש לי. ב"ה מצאנו מישהו שהתחברנו אליה מאוד והיא מחדשת לי הרבה

2.ספר בשם 'ילד פיצוץ' - לא יודעת אם יתאים לך, לי הוא היה הצלה.

בשניהם העיקרון הוא

1. ילד שמתנהג ככה כי יש לו קושי כלשהו, כמו קושי בראייה/ בלמידה וכד', שאלו קשיים מולדים ואני פה כדי לעזור לו להתגבר עליהם. ככה גם ההתנהגות - זה קושי מולד ואני פה כדי לעזור לו להתמודד עם זה. זה לא אישי מולי.

2. בהמשך ישיר ל1 - ברגע שברור לי שזה לא אישי מולי (או מולנו כהורים) אפשר לגשת לשלב הבא: האבחנה בין ילד תשומת לב לילד כח. נשמע מהתיאורים שלך (אני מרגישה אפס לידו) שהוא מתנהג כמו ילד כח, ילד שגורם להורים שלו להרגיש שהם מתחתיו והוא מעליהם. זה כמובן נושא ארוך והתמודדות מלאה ניואנסים אבל התכלס והמנטרה שהמנחת-הורים חוזרת עליה כל הזמן זה: להגיב תכלס, לפעול בלי רגש/אמוציות, לזכור שאנחנו באותו צד - הוא פשוט מגלה עכשיו קירות וגבולות וזה קשה לו. אז אני מבינה שקשה לו, אמפטית לתחושות - אבל בשום אופן לא לוקחת אישית ללב מה שהוא אומר

(שלא תחשבי לרגע שאני שם חח יש עוד דרך ארוכה. אבל יודעת לאן לשאוף)

בהצלחה רבה רבה רבה!!!

מאחלת לך שתגיעו לימים רגועים יותר ושיהיה לך כיף איתו - פתאום זה יבוא, את תראי ♥️♥️♥️

שום התנהגות חריגה לגיל 4

חוסר הקשבה

מתיחת גבולות

רצונות ובקשות

קלאסי ממש

התניות איומים וצעקות לרוב מעודדות את הילד לא לשתף פעולה

וככה נוצר מעגל שמחמיר את ההתנהגות של הילד

בעיניי הפתרון הוא למידה של ההורים להתנהלות אחרת

שתעזור לילד לשתף פעולה ולהפחית התנגדויות

יש אחות קטנה יש הריון נוסף הרבה דברים שמשפיעים גם על התנהלות שלך וגם על שלו מן הסתם. אבל אין פה שום הנהגות חריגה לגיל הזה. כן כדאי להתייעץ עם מדריכת הורים או אשת טיפול איך להתנהל מול הילד בלי איומים. יש ילדים שמושפעים מאיומים ויש כאלו שזה מחריף אצלם את ההתנגדות נשמע שככה זה אצל הילד שלך. בכל מקרה זאת לא דרך שכדאי להתנהל בה (גם נופלת בזה כמובן מידי פעם)

באופן כללי לגיל הזה

אבל כן יש פה עניין של לקחת הנחיית הורים

בכל מקרה כזה להשתמש ביד שמאל דוחה ומיד יד ימין מקרבת, כלומר להציב גבולות מולו לצאת מהסיטואציה ולתת לו אהבה חיבוק ומילים של אמונה בו

וזה תהליך ארוך אבל בעיקר העבודה של ההורים מול הילד. זה מזכיר מצב שבו הילד מחפש תשומת לב מכם באופן שלילי, ולא מבחירה מודעת!

קודם כל, מגיע לך חיבוק כי נשמע שההתמודדות איתו לא קלה וכבר הגעת לקצה... וגם אני לפעמים מגיעה לקצה עם הבן שלי וכל הסבלנות שלי נגמרת.

אבל מהתיאור שלך, אני קוראת ילד קטן שבתוך כדור שלג גדול של איבוד שליטה, שלך ושלו. 

והוא לא נשמע לי פרא אדם בכלל, רק ילד שצריך הכוונה. מצטרפת לכל הממליצות על הדרכת הורים, גם אנחנו הלכנו ובעיני זה מתנה שהורה יכול לתת לעצמו ולילד שלו.

לכל ילד יש צורך בשליטה בחיים שלו, וזה דבר טוב ומבורך. יש ילדים שהצורך הזה שלהם יותר גדול או לחילופין לא מקבל מענה ואז מתחילים מאבקי כח.

הייתי בוחרת את המלחמות איתו בפינצטה, לא מתעקשת איתו, נותנת לו המון בחירה וגם מה שאני מתעקשת אז חושבת טוב טוב איך אני יכולה לעמוד במילה שלי, שימוש בכח פיזי הוא תמיד פחות מומלץ ואצלך את אומרת שגם לא יעיל, אז בואי תמצאי את הדרכים האחרות. למשל בדוגמא עם הספר, נניח עכשיו הגבול שאת לא מוכנה להתפשר עליו זה שעכשיו הולכים לישון, אז קודם כל אל תציבי את המאבק כבחירה לגיטימית (או שאתה סוגר את הספר והולך לישון או שאני לוקחת את הספר/מכבה את האור) אלא פשוט תגידי לו מה את מצפה ממנו "עכשיו סוגרים את הספר והולכים לישון" (עדיף גם עם הכנה מראש, עוד חמש דקות סוגרים את הספר והולכים לישון) ואם הוא לא עושה את זה את פשוט מודיעה לו שאת מכבה את האור. אבל תמיד כדאי לחשוב אם זה שווה מאבק כח או שאולי את כן יכולה לתת פה בחירה מסויימת (אתה רוצה לקרוא עכשיו עוד קצת ואז לסגור או שאתה רוצה שאני אשיר לך שיר?)

לגבי הפתקי נחת, נראה לי דחוף לעשות הפרדה. ילד שמציק לאחותו צריך לעבוד על זה, אבל זה לא סותר שאם הוא התלבש לבד או שטף כלים אפשר להחמיא לו על זה. כמובן שאת לא צריכה לכתוב לו פתקי נחת ולעודד התנהגויות שאת לא מעוניינת בהן (כמו שטיפת כלים או לישון לבד) אבל למה לא לחפש דברים טובים שהוא עושה ומצליח ולפרגן עליהם? אז מה אם יש דברים אחרים גדולים יותר שהוא מאוד מתקשה בהם?

למשל נניח שעשיתי פרוייקט מושלם בעבודה אבל הייתי היום אמא על הפנים וצעקתי סתם על הילדים או התנהגתי באגרסיביות. לא מגיע לי שהבוס יפרגן על הפרוייקט? זה שלי, זה משהו שעשיתי, השקעתי והצלחתי. אין לזה קשר לכישלון בתחום אחר בחיים שלי.

שהוא צריך לעמוד בהן.

תגידי לו שאם הוא הולך עכשיו לישון יפה, או מתגבר ולא דוחף את הקטנה וכו', הוא יקבל פתק.

ואז לכתוב משהו בסגנון אתמול *** הלך לישון ממש יפה! אפילו שרצה להמשיך לקרוא הוא התגבר וסגר את הספר וכן הלאה. לחזק אותו במקומות שקשים לו

(איקס הלך לישון יפה, איקסית שיתפה פעולה בסירוק כינים..)

ולרוב זה חוזר על עצמו עם אותו ילד במשך תקופה

1- נשמע שגם את במקום עמוס. ילדים קוראים אותנו מהר מאוד, זה בטוח משפיע על כל הדינמיקה בבית... את יכולה להחליט שלכמה ימים את משחררת את ההתנהגות שלו דואגת לעצמך. אוכל, שתייה, שינה, אוורור לנפש... מה שצריך שיהיה לך כוח להכיל מישהו אחר

2. קשור לנקודה הקודמת: אצל ילדים קטנים תפיסת הזמן שונה. ברגע שתגיעי להחלטה מה יעשה טוב לכם וילד, אל תפחדי "להתחיל מחדש". ממש למחוק כל מה שהיה, אפשר גם להגיד לו שאתם מתחילים תכנית כוכבים חדשה, תשימו לו מדבקה כל יום או לא משנה מה, העיקר להעביר את המסר שמתחילים משהו חדש - יש סיכוי שהוא יתיישר מהר מאוד והכל ישתנה

הילדים פחות מקובעים להרגלים מאיתנו, לטוב ולרע 😉

נראה שאת ממש מוצפת

דבר שני, לצאת עם יותר מ2 ילדים קטנים זה מאתגר ואני לא בטוחה שהייתי עושה את זה לבד, קל וחומר בהריון

בנוסף,  ילדים רוצים לעשות נחת להורים שלהם, רוצים תשומת לב חיובית ורוצים להרגיש מוצלחים.  כמונו, רק בקטן

לדעתי מאבקי כח זו לא שיטה. מה כן? יחס חיובי וגבולות

נראה שאת מדי אמוציונלית סביב זה ולכן גם הולך לי עקום

מה הבעיה לתת לילד פתק נחת? זו עבודה של ראיית הטוב שככ קשה לך כרגע כי את בלופ מולו

אז בתור המבוגר האחראי, תפקידך לעצור ולעשות חשיבה מחודשת על ההתנהלות מולו. אני מאמינה שעם ילדים, וגם עם מבוגרים לרוב, טוב מביא עוד טוב. צריך פשוט למצוא את הדרך להגיע אחיו, שלא כוללת תשומת לב שלילית ואני מאמינה שזה עובר דרך יחס חיובי, ראיית הטוב, יחס תשומת לב ואהבה, וחמלה

הוא ממש קטן .

זה יותר עבודה שלך פה

תבחרי את המאבקים, ותראי אותו בעין טובה

אם צריך אפשר ללכת לטיםול רגשי סביב העניין וההתודדות מולו אפילו הדרכת הורים

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

לדעתי לא יפה לעשות אירוע בבית, להזמין אנשים, ךהכין כיבוד ולא לדאוג שהם יוכלו לאכול.

זה חוסר התחשבות

כמו שתיארת איך התאמצת שיהיה משהו טבעוני מכל דבר

לק"י

בטח כשלא מדובר בחילוני גמור שמנותק לגמרי מאנשים דתיים.

הוא לא יודע שדתיים צריכים אוכל כשר?... ולא אוכלים בכל מקום?

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

אתם אלופים שהלכתם, ונתתם הרגשה טובה.

חושבת שאת צודקת שלא עשו לכם דווקא, יש לך הסתכלות של עין טובה וזה מקסים בעיני.

בפעם הבאה כדאי לתאם איתם מראש איך מתנהלים עם האוכל.מניחה שבאמת אם הוא דתלש הרבה זמן הוא שכח כבר את ענין התנור.גם לי יש דתלשים במשפחה שממש מתחשבים, אבל חושבת שגם הם לא היו שמים לב לענין החימום בתנור.

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

לפעמים אוכלות פחות מהלחץ

לפעמים מנוהלות מספיק כדי שלמור על בריאות גם בעומס

מבינה את התסכול

אבל לא יודעת איך זה עוזר לך

עזבי את זה ותתרכזי במה נכון וטוב ואפשרי לך

ומאמינה שיש גם את הבודדות שיכולות גם לעמוד בעומס וגם להתמיד באוכל בריא והתעמלות, אבל אותן אני פחות רואה סביבי...

במשרות בכירות לרוב יהיה תכונות אישיות גבוהות

מה שעזר להם להגיע למשרה

וזה גם מה שעוזר להם לתזונה נכונה ומשקל תקין

מודעות תכנון ושליטה עצמית

בנוסף אם לומדים ניהול זמן ואנרגיה נכונים

אפשר להספיק בחיים גם קריירה וגם אורח חיים בריא (וגם עוד דברים)

1. הגדרת מטרות

2. תכנון זמן/ כוח ריאלי לכל מטרה

3.תיעדוף משימות לפי רמת החשיבות

4. שיבוץ המשימות באופן יומי/ שבועי/ חודשי וכו

5. להשאיר מקום בלו"ז לבלתמים והפסקות

6. לעשות בקרה תקופתית על עלות תועלת של ביצוע המשימות לעומת הזמן והאנרגיה שהן לקחו

במידת הצורך לחזור שוב על הסעיפים מחדש

שאני לא מחשבת נכון זמנים

כמו באג כזה חח

ובכלל אני לא זריזה

לחשב זמנים באופן מדויק

אני תמיד מוסיפה זמן נוסף מעבר למה שחשבתי

נניח משימה שלוקחת שעה אני נותנת לה שעתיים

כי כמעט תמיד יש בלתמים

וחוסר דיוק בתכנון

על זריזות אפשר להתאמן

לא לעשות יותר מהר

אלא יותר יעיל

אני תמיד מחפשת את הדרך הקצרה ביותר שנותנת את התוצאה הטובה ביותר 

שסוגר את התאבון..

וגם - יש אנשים שעומס ועשייה עושה להם טוב וממקד אותם, יש אנשים שפחות. השאלה היא איפה את נמצאת בסקאלה.

כשלך יש עומס את אוכלת לא מסודר. לא לכל הנשים זה ככה. כשלי יש עומס אני בקושי אוכלת, יכולה לעבור גם ימים שלמים בלי אוכל או עם ארוחה אחת ביום. זה משתנה בין כל אדם, ולכן זה שהן במשרה בכירה או שיש להן הרבה עומס לא משפיע על הרצון שלהן.

גם זה שהן במשרה בכירה לא אומר שהן עמוסות יותר. יכול להיות שכמו שכתבו פה הן יודעות לתכנן זמנים נכון, או שלהן יש פחות דברים בחיים האישיים שמעמיסים עליהן או שיש להן יותר עזרה
וזה גם אופי של אנשים כמה הם מרגישים עומס וסטרס או שהם נהנים ופורחים מזה