שנית - רוצה להזכיר לך שהוא ממש קטנטן. יש סיכוי טוב שעם הדרכה נכונה וטיפול מתאים הוא יגדל לתפארת. וגם - הוא באמת קטן, והמניפולציות שלכאורה הוא עושה הן כלל לא במודע. הוא פשוט עושה מה שטוב לו, והוא עוד לא מסוגל לחשוב על האחרים ועל מה שטוב להם...

שלישית - כדאי לפעול בשני כיוונים: חיפוש הדרכת הורים בשבילכם ואבחון מקיף בשבילו. בשביל אבחון פנו לרופא הילדים, ותתארו לו בצורה מסודרת ובלי אמוציות את מה שאתם חווים איתו, והוא יפנה אתכם הלאה. בשביל הדרכת הורים בקשי פה המלצות לפי האזור שלכם. אפשר גם לחפש פסיכולוג ילדים, ולעשות אצלו במקביל גם את האבחון וגם את ההדרכה, כדי לחסוך בזמן. (אבל לא לוותר על אבחון מקיף בקופה)

ובינתיים - לנשום עמוק, להתפלל, ולנסות לזהות את הטריגרים שגורמים לו להתפרץ, ולהשתדל להימנע מהם ככל האפשר. ואם בעלך יותר מצליח איתו, אז לנסות שהוא יהיה כמה שיותר בבית.

וגם - אני יודעת שזה קשה - לשנות את הטרימינולוגיה: אני לא מגדלת פרא אדם, אלא אדם קטן עם קשיים/אתגרים. זה כבר קצת-קצת עוזר...

❤️

זה ממש קשוח!!!

אני יודעת כי מרגישה שכתבת אותי ביחס שלי לגדול שלי...

משתפת שהדבר שהכי עזר לנו זה

1. הדרכת הורים (לקח לי הרבה מאוד זמן להסכים, כי הרגשתי שאני באמת מגדלת אותו נכון וכמו שצריך ופשוט הוא הבעיה פה ולהדרכת הורים לא יהיה מה לחדש לי. ב"ה מצאנו מישהו שהתחברנו אליה מאוד והיא מחדשת לי הרבה

2.ספר בשם 'ילד פיצוץ' - לא יודעת אם יתאים לך, לי הוא היה הצלה.

בשניהם העיקרון הוא

1. ילד שמתנהג ככה כי יש לו קושי כלשהו, כמו קושי בראייה/ בלמידה וכד', שאלו קשיים מולדים ואני פה כדי לעזור לו להתגבר עליהם. ככה גם ההתנהגות - זה קושי מולד ואני פה כדי לעזור לו להתמודד עם זה. זה לא אישי מולי.

2. בהמשך ישיר ל1 - ברגע שברור לי שזה לא אישי מולי (או מולנו כהורים) אפשר לגשת לשלב הבא: האבחנה בין ילד תשומת לב לילד כח. נשמע מהתיאורים שלך (אני מרגישה אפס לידו) שהוא מתנהג כמו ילד כח, ילד שגורם להורים שלו להרגיש שהם מתחתיו והוא מעליהם. זה כמובן נושא ארוך והתמודדות מלאה ניואנסים אבל התכלס והמנטרה שהמנחת-הורים חוזרת עליה כל הזמן זה: להגיב תכלס, לפעול בלי רגש/אמוציות, לזכור שאנחנו באותו צד - הוא פשוט מגלה עכשיו קירות וגבולות וזה קשה לו. אז אני מבינה שקשה לו, אמפטית לתחושות - אבל בשום אופן לא לוקחת אישית ללב מה שהוא אומר

(שלא תחשבי לרגע שאני שם חח יש עוד דרך ארוכה. אבל יודעת לאן לשאוף)

בהצלחה רבה רבה רבה!!!

מאחלת לך שתגיעו לימים רגועים יותר ושיהיה לך כיף איתו - פתאום זה יבוא, את תראי ♥️♥️♥️

שום התנהגות חריגה לגיל 4

חוסר הקשבה

מתיחת גבולות

רצונות ובקשות

קלאסי ממש

התניות איומים וצעקות לרוב מעודדות את הילד לא לשתף פעולה

וככה נוצר מעגל שמחמיר את ההתנהגות של הילד

בעיניי הפתרון הוא למידה של ההורים להתנהלות אחרת

שתעזור לילד לשתף פעולה ולהפחית התנגדויות

יש אחות קטנה יש הריון נוסף הרבה דברים שמשפיעים גם על התנהלות שלך וגם על שלו מן הסתם. אבל אין פה שום הנהגות חריגה לגיל הזה. כן כדאי להתייעץ עם מדריכת הורים או אשת טיפול איך להתנהל מול הילד בלי איומים. יש ילדים שמושפעים מאיומים ויש כאלו שזה מחריף אצלם את ההתנגדות נשמע שככה זה אצל הילד שלך. בכל מקרה זאת לא דרך שכדאי להתנהל בה (גם נופלת בזה כמובן מידי פעם)

באופן כללי לגיל הזה

אבל כן יש פה עניין של לקחת הנחיית הורים

בכל מקרה כזה להשתמש ביד שמאל דוחה ומיד יד ימין מקרבת, כלומר להציב גבולות מולו לצאת מהסיטואציה ולתת לו אהבה חיבוק ומילים של אמונה בו

וזה תהליך ארוך אבל בעיקר העבודה של ההורים מול הילד. זה מזכיר מצב שבו הילד מחפש תשומת לב מכם באופן שלילי, ולא מבחירה מודעת!

קודם כל, מגיע לך חיבוק כי נשמע שההתמודדות איתו לא קלה וכבר הגעת לקצה... וגם אני לפעמים מגיעה לקצה עם הבן שלי וכל הסבלנות שלי נגמרת.

אבל מהתיאור שלך, אני קוראת ילד קטן שבתוך כדור שלג גדול של איבוד שליטה, שלך ושלו. 

והוא לא נשמע לי פרא אדם בכלל, רק ילד שצריך הכוונה. מצטרפת לכל הממליצות על הדרכת הורים, גם אנחנו הלכנו ובעיני זה מתנה שהורה יכול לתת לעצמו ולילד שלו.

לכל ילד יש צורך בשליטה בחיים שלו, וזה דבר טוב ומבורך. יש ילדים שהצורך הזה שלהם יותר גדול או לחילופין לא מקבל מענה ואז מתחילים מאבקי כח.

הייתי בוחרת את המלחמות איתו בפינצטה, לא מתעקשת איתו, נותנת לו המון בחירה וגם מה שאני מתעקשת אז חושבת טוב טוב איך אני יכולה לעמוד במילה שלי, שימוש בכח פיזי הוא תמיד פחות מומלץ ואצלך את אומרת שגם לא יעיל, אז בואי תמצאי את הדרכים האחרות. למשל בדוגמא עם הספר, נניח עכשיו הגבול שאת לא מוכנה להתפשר עליו זה שעכשיו הולכים לישון, אז קודם כל אל תציבי את המאבק כבחירה לגיטימית (או שאתה סוגר את הספר והולך לישון או שאני לוקחת את הספר/מכבה את האור) אלא פשוט תגידי לו מה את מצפה ממנו "עכשיו סוגרים את הספר והולכים לישון" (עדיף גם עם הכנה מראש, עוד חמש דקות סוגרים את הספר והולכים לישון) ואם הוא לא עושה את זה את פשוט מודיעה לו שאת מכבה את האור. אבל תמיד כדאי לחשוב אם זה שווה מאבק כח או שאולי את כן יכולה לתת פה בחירה מסויימת (אתה רוצה לקרוא עכשיו עוד קצת ואז לסגור או שאתה רוצה שאני אשיר לך שיר?)

לגבי הפתקי נחת, נראה לי דחוף לעשות הפרדה. ילד שמציק לאחותו צריך לעבוד על זה, אבל זה לא סותר שאם הוא התלבש לבד או שטף כלים אפשר להחמיא לו על זה. כמובן שאת לא צריכה לכתוב לו פתקי נחת ולעודד התנהגויות שאת לא מעוניינת בהן (כמו שטיפת כלים או לישון לבד) אבל למה לא לחפש דברים טובים שהוא עושה ומצליח ולפרגן עליהם? אז מה אם יש דברים אחרים גדולים יותר שהוא מאוד מתקשה בהם?

למשל נניח שעשיתי פרוייקט מושלם בעבודה אבל הייתי היום אמא על הפנים וצעקתי סתם על הילדים או התנהגתי באגרסיביות. לא מגיע לי שהבוס יפרגן על הפרוייקט? זה שלי, זה משהו שעשיתי, השקעתי והצלחתי. אין לזה קשר לכישלון בתחום אחר בחיים שלי.

שהוא צריך לעמוד בהן.

תגידי לו שאם הוא הולך עכשיו לישון יפה, או מתגבר ולא דוחף את הקטנה וכו', הוא יקבל פתק.

ואז לכתוב משהו בסגנון אתמול *** הלך לישון ממש יפה! אפילו שרצה להמשיך לקרוא הוא התגבר וסגר את הספר וכן הלאה. לחזק אותו במקומות שקשים לו

(איקס הלך לישון יפה, איקסית שיתפה פעולה בסירוק כינים..)

ולרוב זה חוזר על עצמו עם אותו ילד במשך תקופה

1- נשמע שגם את במקום עמוס. ילדים קוראים אותנו מהר מאוד, זה בטוח משפיע על כל הדינמיקה בבית... את יכולה להחליט שלכמה ימים את משחררת את ההתנהגות שלו דואגת לעצמך. אוכל, שתייה, שינה, אוורור לנפש... מה שצריך שיהיה לך כוח להכיל מישהו אחר

2. קשור לנקודה הקודמת: אצל ילדים קטנים תפיסת הזמן שונה. ברגע שתגיעי להחלטה מה יעשה טוב לכם וילד, אל תפחדי "להתחיל מחדש". ממש למחוק כל מה שהיה, אפשר גם להגיד לו שאתם מתחילים תכנית כוכבים חדשה, תשימו לו מדבקה כל יום או לא משנה מה, העיקר להעביר את המסר שמתחילים משהו חדש - יש סיכוי שהוא יתיישר מהר מאוד והכל ישתנה

הילדים פחות מקובעים להרגלים מאיתנו, לטוב ולרע 😉

נראה שאת ממש מוצפת

דבר שני, לצאת עם יותר מ2 ילדים קטנים זה מאתגר ואני לא בטוחה שהייתי עושה את זה לבד, קל וחומר בהריון

בנוסף,  ילדים רוצים לעשות נחת להורים שלהם, רוצים תשומת לב חיובית ורוצים להרגיש מוצלחים.  כמונו, רק בקטן

לדעתי מאבקי כח זו לא שיטה. מה כן? יחס חיובי וגבולות

נראה שאת מדי אמוציונלית סביב זה ולכן גם הולך לי עקום

מה הבעיה לתת לילד פתק נחת? זו עבודה של ראיית הטוב שככ קשה לך כרגע כי את בלופ מולו

אז בתור המבוגר האחראי, תפקידך לעצור ולעשות חשיבה מחודשת על ההתנהלות מולו. אני מאמינה שעם ילדים, וגם עם מבוגרים לרוב, טוב מביא עוד טוב. צריך פשוט למצוא את הדרך להגיע אחיו, שלא כוללת תשומת לב שלילית ואני מאמינה שזה עובר דרך יחס חיובי, ראיית הטוב, יחס תשומת לב ואהבה, וחמלה

הוא ממש קטן .

זה יותר עבודה שלך פה

תבחרי את המאבקים, ותראי אותו בעין טובה

אם צריך אפשר ללכת לטיםול רגשי סביב העניין וההתודדות מולו אפילו הדרכת הורים

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק 

צבעוני יש להם יפה ממש!

נדמה לי שגם לבן.

ונעימות מאד.

אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.

חולצה משבצות צבעונית,

יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים

איזה סוג חומר את צריכה?

לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...

יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.

בהדס מינילאב יש בטוח

לדעתי גם בתמנון

גם חולצות פולו

אולי אפילו באורבניקה

יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.

זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה. 

אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).

אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...

יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.

בס"ד

לא פירטת אבל נשמע כואב מאד ❤️‍🩹

בגלל שביקשת עצות: שקלת טיפול כדי לעבד את מה שהיה? מהמעט שכתבת מזכיר קצת תגובות פוסט טראומטיות. המוח והגוף זוכרים את הטראומה ושולפים אותה בכל מיני הזדמנויות וכשזה קורה, זה גורם לכאב ולשיבושים של כל מיני הסיטואציות.

מצד אחד חצי שנה זה עדיין די טרי לחוויה קשה.

מצד שני נשמע שאת סובלת ושזה פוגע בך ביום יום 💔 וטיפול טוב יכול לעזור עם זה.

חיבוק גדול שוב!

בע"ה שמכאן תראי רק אור ומתוק תמיד!!!

לידה שקטה.

בעקבות הפסקת הריון.

ועכשיו צריכים טיפולים.

והמלחמה הזאת דחתה את כל התורים...

זה נחשב טראומה? לא יודעת

בעקרון קיבלתי 12 פגישות עם עו"סית. הרחיבו לי כי עברנו לטיפולים, אבל אין כמעט תורים.

אמן!!!

לגמרי טראומתי

וקשה גם לחשוב על העתיד ומה שתצטרכו לעבור

שולחת מלא כוחות

חיבוק על זה🩷

אולי אם את לא מקבלת מענה מספיק דרך הקופה, שווה לשקול ללכת לטיפול באופן פרטי כדי לעבד את זה.

ומצד שני כמובן שזה הגיוני לגמרי להמשיך להתאבל על זה. זה גם יכול להמשיך לכאוב עוד שנים, וזה בסדר שכואב🩷