לק"י

נשמע שיש לו בעיה קשה מאוד.

איזה עצוב זה לגדול ככה. הלוואי והשמנה היתה הצרה הכי גדולה שלנו בעולם.

חיבוק גדול גדול!!

חיבוק גדול וחזק.

והלוואי וד' ייתן לך כח לשמוע רק את הדברים הטובים עליך וכל השאר לזרוק ישר.

להאמין בעצמך שאת טובה ומהממת כמו שאת

אני חושבת שאולי כדאי לך להתייעץ איך לגדל את הילדים בבריאות ובשמחה.

גם על עצמך, איך לשחרר את עצמך מהמחשבות הלא בריאות האלו.

את גדולה את בוגרת.

בעצמך מבינה שזה בעיה אישית שלו וזה לא מגיע לך.

תני לעצמך את המתנה לחיות את שארית חייך בהשלמה ובאהבה עם עצמך.

יפה, את כשרונית.

אני בטוחה שאת מהממת,

לא יודעת איך עוד לעזור, שולחת חיבוק 💗

כואב כל כך לקרוא.

נשמע שיש לך כוחות נפש אדירים שהצלחת להגיע לגיל 35 בלי להיכנס לאשפוזים על רקע הפרעות אכילה.

מגיע לך טיפול. טיפול טוב ומנקה וחזק שיאיר לך כמה את נהדרת בכל מידה שתהיי בה.

שתהיי גאה בעצמך ותאהבי את עצמך, כי את אישה כל כך מודעת ועוצמתית, רק מהמעט מעט שקראתי אותך כאן.

מגיע לך לעמוד מול המראה ולאהוב את מי שאת רואה. את הגוף, והנפש והנשמה של האישה הנהדרת שאת.

בבקשה אל תוותרי על עצמך.

לא את נכשלת. אבא נכשל. את השמנת, אבל לא נכשלת. הוא לצערי נכשל בלראות אותך כמו שאת, בטוחה שהוא אוהב אותך אבל הדרך שלו להתייחס לאכילה שלך פסולה. אין מצווה בתורה להיות רזה... ויש מצווה לא לצער ילדים. בטוחה שזה לא במודע אבל ברור שיש אצלו בעיה עם זה.

יכול להיות שההשמנה שלך היא מנטייה גנטית (רוב הסיכויים), אבל גם אם זה מאכילת יתר את לא נכשלת!!

זה טוב שאת מתכוננת לזה נפשית כבר מעכשיו. יש כל מיני אסטרטגיות איך לא לתת למה שהוא יאמר לחדור אליך. אבל לדעתי זאת צריכה להיות המטרה שלך.

הלוואי שתצליחי לשמור על עצמך ולראות את היופי שבך. ואם בעלך שותף לסיפור את יכולה לבקש ממנו לתמוך בך ולתת את הקונטרה...

הוא גרם לחוסר אהבה עצמית

אני סובלת את זה במקום אחר

וזה לא פשוט מה שאנחנו סוחבים

במצב הזה צריך הרבה מנטרות

את אומרת לעצמך אני לא חייבת לאבא שלי שום דבר שקשור אלי בלבד .

זה ריצוי גמור 

לגבי חנוכה. אני לא יודעת מה לומר. נראה לי שבשכל את כבר יודעת שאת בסדר והיחס שלו להשמנה לא בסדר, אבל מולו את עוד מרגישה הילדה הקטנה ששוב לא בסדר וזה קשה לשנות. תחבקי את עצמך חזק על הכאב הנורא הזה. אולי גם יעזור לבקש מבעלך שיתמוך בך ויהיה לצידך בקושי הזה.

שלך

כל כך טבעי והגיוני, שתירצי לחסוך ממנו את הסבל שאת עוברת. אין שום הצדקה שמישהו בעולם יסתכל עליו ככה.

אבל גם לא עלייך!! תסתכלי על עצמך כילדה, ותזנקי על עצמך להגן עלייך מדיבור רע, ממבט מבקר שמביט החוצה ולא פנימה, באותה עוצמה שזינקת להגן עליו.

אני לא יודעת מה התקשורת שלכם, אם אפשרי להגיד לאבא שלך משהו ולשים קו אדום שבשום אופן לא ידבר ככה אל הבן שלך.

ואני חושבת שאת יכולה להיות כוח מעורר השראה לבן שלך להתמודד עם אבא שלך.

בעיניי ברור שכדאי לך ללכת לתהליך טיפולי עם איש מקצוע, חוויה כל כך קשה מילדות זה דבר שמייצר לנו תבניות מחשבה עמוקות מאד. ככל שתפרקי את זה תצליחי להסיר מעלייך את המשא הזה. 

ותוצאה מבורכת נוספת תהיה שתוכלי להיות עם הבן שלך בזה, לא מעורבבת בזה רגשית, אלא יותר חזקה, יותר עם מילים טובות על עצמך, בלי קשר למשקל. כשתוכלי להסתכל על עצמך בכל משקל ולאהוב את עצמך, בטוחה שזה יביא רק ברכה לבן שלך. 

את בסדר גמור!, את אנושית, כולם  אוהבים לאכול ולהנות מאוכל , ומי שלא, יש לו בעיה !!

מעניין לדעת, האם ההורים שלך עדיין נשואים?, האם אמא שלך ממשיכה לסבול ממנו ככה?, זה נשמע כל כך קשה ומייסר...

חיבוק גדול גדול

חיבוק של שמנים זה הכי מנחם ❤️

פשוט מזעזע, אין מילים לתאר.

יש בעולם שלנו מקום גם לשמנים וגם לרזים, גם לשחורים וגם ללבנים, גם לגבוהים וגם לנמוכים.

לכולם יש מקום בעולם, וכל אחד זכותו להרגיש בנוח.

מי שיצר אותך עשה את זה הכי מדויק שיש. אוף. מתסכל כמה אפשר להרוס במילים.

את לא הבעיה בשום מקרה!

הבן שלך לא הבעיה בשום מקרה!

שניכם

את אמא טובה ונהדרת

והוא ילד נהדר שמתבגר ב"ה

מאחלת לשניכם נחת אחד מהשני!

ולגבי האבא

ההסתכלות המעוותת שלו

גורמת לסובבים סבל

וזה לא תקין בעליל!

הלוואי שתמצאי את הדרך

לחבק

את עצמך הילדה

את עצמך האישה

את עצמך הרעיה

את עצמך האמא

את ילדך שלך

ואת שניכם יחד

והלוואי שמישהו יאיר את עיני האבא שלך!

הרבה נחת ושמחה!

ברכת ה' עליכם!

איך משפט אחד יכול להרוס חיים של בנ"א.

הלוואי ותצליחי לכתוב כאן על הדף את מה שכתבת ולתת לאבא שלך לקרוא.

אבל גם בלי זה, את חייבת תמיכה. ואת חייבת לתת לעצמך מתנה לצאת מזה. אם צריך אז גם בעזרת אנשי מקצוע. לא לפחד לומר לו - נכון השמנתי. קניתי את זה ביושר אחרי שסחבתי בבטן הזאת x ילדים.

כן, שמעון השמין. הכל טוב. זה לא הופך אותו לאדם פחות טוב. ואל תגיד לו כלום על זה בבקשה.  

והלוואי שגם הבן שלך לא ישמע שום משפט כזה מסבא שלו שיתקע אותו לשנים קדימה. 

מצטרפת להמלצה על טיפול, רצוי אצל פסיכולוגית בעלת נסיון בהתמודדות עם אישיו בנושאי אכילה ודימוי גוף.

את לגמרי בסדר גמור

אשה שילדה 5 ילדים לא אמורה להראות מקל היא אמורה להיות עגולה וזה בסדר גמור ויפה מאוד

או בכלל.

בטוחה שלא התכוונת לזה, אבל צרם לי שכאילו צריכה להיות סיבה לנראות מסוימת של אישה.

בשום מקרה לא צריך סיבה, פשוט יש מקרים שבבסיס משפיעים

בתור נערה עם הפרעת אכילה קשה שכלל אשפוזים תוך כדי תיכון ושיקום מאוד ארוך אני יודעת מה זה לחיות לפי התיאורים שלך.. (אני לא אומרת שיש לך הפרעת אכילה. מתייחסת לקושי סביב אוכל ומראה)

אני רוצה לחזק אותך ולומר לך שיכול להיות אחרת! קודם כל בשביל עצמך. כדי להיות מסוגלת להסתכל במראה. להצטלם. ולאכול מעוגה ביום הולדת (ואני בטוחה שיש עוד דוגמאות). וזה הכי מגיעה לך בעולם!

כי מגיעה לך לחיות אחרת. ולהיות מסוגלת ללכת למסיבת חנוכה עם הילדים או סתם לקפוץ להורים.

ו... אני נמצאת באותה סיפור לגבי הילדה. שאני רואה שמתחילה להתעגל. וזה נמצא בגנים.. וזה מעסיק אותי. בגלל הערות של אחרים. ופחד שזה יגרום לה לקושי סביב האכילה או יותר גרוע הפרעת אכילה כמו שהיה לי.

ואני מרגישה שאני צריכה טיפול רק סביב זה. כדי לא להעביר לה את הפחד שלי. ולהתייעץ עם דיאטנית בלי לקחת אותה.

לגבי מסיבת חנוכה - אם כרגע לא מתאים לך ללכת ולקבל הערות - אני לא הייתי הולכת.

למרות שזה המשפחה.. כדאי לחשוב עם עצמך מה ישפיע עלייך יותר. לא להגיע, או להגיע ולקבל הערות שיגרמו לך להרגיש רע. לא חושבת שזה פיתרון לטווח ארוך.. אבל לפחות לכרגע. ו.... ממליצה ממש ממש ללכת לטיפול טוב. לוקח זמן, אבל זה יכול לשנות חיים

ממש נורא לשמוע מה שעברת בתור ילדה, ועדיין עוברת כאמא.

שימי לב לדפוס שהתחיל עוד מאמא שלך, שלא הצליחה לעצור את הפגיעה, דור שני גדל לצד הפגיעה הזו,

ועכשיו כבר דור שלישי סובל מהתופעה.

לפעמים כשאנחנו בצד הסובל, אנחנו מכילים את הסבל, אבל פתאום כשיש מישהו שאנחנו אמורים להגן עליו סובל, אז כבר מחייבים את עצמנו כבר לפעול אקטיבית לעצירת הפגיעה.

כדאי מאוד ללכת לטיפול פסיכולוגי, צריך המון כוחות להתניע תהליך מנוגד למה שסחבת 35 שנה, אבל הצדק מגיע לך.

שולחת מלא חיבוקים, מלא מלא!

באיזור ציבורי , וממש הפסקתי באמצע כדי שלא ינזלו הדמעות ויהיו לי בושות.. כל כך בא לי לחבק אותך, היו לך כמה וכמה משפטים שכל כך הזדהיתי איתם.. שתדעי שאמנם השמנופוביה של אבא שלך מאוד מוחצנת, אבל יש כל כך הרבה שמנופוביה בסביבה, שכמעט כל מי שהיא קצת מלאה או מתמודדת עם גוף פחות ממושמע, שעולה מכל נשימה, סובלת מזה, את לא יכולה להיות שמנה ולהגיד אני רעבה, את לא יכולה להיות שמנה ולאכול בתאבון או מהקינוחים שמוגשים בעבודה, זה תמיד תחת זכוכית מגדלת , אני גדלתי בבית שגם יש בו קצת שמנופוביה , לא הרבה, אבל מספיק משפט שנאמר בתום לב, כדי שתפסיקי לרצות לאכול, והכי כואב כשזה מגיע לילדים, אני בתור מלאונת, מקבלת את הילדים שלי איך שהם ומרבה לספר להם כמה הם יפים וחכמים מוצלחים , משקל אצלי זה לא פקטור.

אל תפחדי לאכזב אף אחד, צריך להיות לך אכפת רק מעצמך או מאכזבה שלך, לא מאכזבה של אף אחד, ברור שיש לאבא שלך בעיה , אני בטוחה גם שאת מודעת לזה ,אבל החלק הריגשי מתחזק, תנסי פעם לומר לו בכבוד כשהוא מעיר איזה משהו, נכון אבל אני יפה, נכון עליתי קצת אבל אני חכמה, אמא טובה , מוצלחת, שטויות אבא, זה רק מראה חיצוני, מה לעשות אלו הגנים וכו', לאט לאט זה יחזק אותך , ועד שתלמדי להיות חזקה מבפנים, תהיי רק בסביבה שעושה לך טוב , חיבוק ענק ממני.

תלכי לטיפול, להגן על הילדים שלך ולשנות גם לעצמך.

אין לי מושג איך הייתי עומדת בזה. את מדהימה שהגעת לגיל הזה ועוד עם חמישה ילדים כשאת מדברת איתו בכלל...

מצטרפת למי שאמרה שאין צורך להגיע למסיבת חנוכה. תהני מהמשפחה שהקמת ותעשו משהו כיף! אלופה, שוב!!! מצדיעה לך, ממש!!!!

חוויות ילדות לא פשוטות

חוויות ילדות הן חלק מעיצוב האישיות הבסיסי כמבוגרים

הגיוני שזה השפיע עמוקות על התחושות שלך לגבי משקל ואוכל

אפשר לקחת את הדבר השלילי הזה ללמוד לגדול ממנו

להפוך אותו למשהו חיובי

ללמוד איך לא להתייחס לאוכל ומשקל

ללמוד איך לא להתייחס לעצמך ולאחרים

את הילדות לא ניתן לשנות

אבל החיים הבוגרים הם לגמרי ברי שינוי

לא כדאי לתת לחוויות עבר להשתלט על ההווה והעתיד

וגם כדאי לצמצם מגע כדי לא לחוות סיטואציות שליליות בהווה

(אני גם עברתי חוויות ילדות לא פשוטות

של שיפוטיות דורסנות ועצבים

גדלתי לאשה בוגרת מרַצָה וחלשה

אז לקחתי לעצמי ללמוד את ההפך

והיום אני חיה חיים מופחתי ביקורת וכעסים

עשה מה שאני רוצה וחושבת

וככה גם הילדים שלי)

את לא נכשלת בכלל

בשום דבר.

הכישלון הוא שלו, בתור הורה וגם בתור בעל מהתיאור שלך.

זה ממש ממש עצוב היחס שלו. והוא גם כל כך לא נכון!

אתמול הלכתי ברחוב וראיתי ילדה מהממת, באמת אחת הכי יפות שראיתי בחיי.. והיא הייתה עגלגלה, אבא שלך בטוח היה קורא לה שמנה.

וחשבתי לי בראש שהלוואי והיא תמיד תדע כמה היא יפה, כמו שהיא, ושאף אחד לא יגיד לה משהו פוגעני על המשקל.

ומצטרפת לכל מי שמליצה על טיפול, חושבת שזה ממש ממש חשוב.

מגיע לך טוב יותר.
 

אבא שלך לא בסדר בכלל

הוא הורס נפשות טובות ויקרות.

(אני בטוחה שכולן מעלי המליצו על טיפול בשבילך, ואני מצטרפת)

לגבי חנוכה, אולי כדאי לא להגיע?

לעשות משהו שווה עם המשפחה הגרעינית שלכם?

את מהממת

בת 35 עם חמישה ילדים וזה הישג בפני עצמו!

יש לך משפחה, ואני מניחה שעוד הרבה דברים טובים.

והשגת הכל למרות שגדלת ככה, שזה קשה, באמת..

אל תפחיתי מעצמך!

אם לא בא לך, את לא חייבת לדבר איתו, אבל תבואי בגאווה ובטחון, אין לך מה להתבייש.

אולי יתנו לך עצות יותר טובות.

חיבוק גדול! 

בעיניך את אמא מהממת ולביאה ומושלמת שמגינה על הנפש של הילדים שלה ומגינה גם על הנפש שלך. ומתרחקת ומציבה גבול חד וברור למי שמנסה לפגוע.

ומבינה שהחיים מורכבים הריון לידה וסתם ימים קשים ואוכל זה דבר טוב ומגיע לך ריפוי

מגיע לך ריפוי במלוא מובן המילה

אני מבינה שזה ממש מורכב אבל תאהבי את עצמך ואת המשפחה שבנית!!

או שמתרחקים עד שמתחזקים נפשית או שמגיעים מתוך מטרה ברורה שאת אבא אי אפשר לשנות אבל אפשר להציב גבול.

את יפה ומהממת בכל מצב ותפתחי את העיניים מגיע לך לראות את עצמך כמו שאת.

הזדהיתי עם חלק ממה שכתבת, 

גם אני גדלתי כילדה "שמנה" כשבכלל כשמסתכלת על תמונות מהעבר לא רואה בעצמי ילדה שמנה כ"כ... וחבל. כי הייתי יכולה להיות ילדה עם ביטחון מאשר ילדה עם חוסר ביטחון שרק מנסה להסתתר מאחורי הבגדים. 

 ועד היום מרגישה שמנה... 

כואב. 

כואב לי ממש מה שכתבת. 

מבינה אותך שהלב רוצה לצרוח והפה שותק ועונה בנימוס. 

עד היום המשקל שלי הוא נושא שאפשר לפתוח בפרהסיה ואני.. שותקת.

וואו. כתבת כ"כ נוגע וכואב. 

נשמה, 

אני אישית, מציעה לך ללכת לטפל בנפש שלך, ספציפית בנושא הזה. 

הוא לא יחלוף מעצמו. 

את בת 35, אמא ל 5. ואם זה הפריע לך עד היום ולא השתנה שום דבר בפנימיות- תעשי מעשה. לכי לטיפול. זאת לא בושה, ומצד שני, אף אחד לא צריך לדעת. בטח לא אבא שלך. 

את בטח רוצה להעביר לילדים שלך מסר חיובי מהמצב הזה, ולא להעביר להם את ה'בושה' באיך שאת נראית- כי הילדים מרגישים ורואים. 

בהצלחה נשמה. 

את יכולה! 

כמה כאב מרוכז פה.

הלוואי שתזכי להגיע לשלמות מול עצמך. הלוואי.

נתפלל עלייך.

באלי לשמוע שהגעת לרגע שאמרת לאבא שלך 'אבא תקפוץ לי. טוב לי איך שאני. שמחה מי שאני. אם לא טוב לך תחפש מישהי אחרת'.

חיבוק.

כל-כך כואב לקרוא אותך.

את אישה ואמא אלופה

אני רוצה להביא לך בורקס שתאכלי את זה על הבמה בבנייני האומה

אני גם גדלתי עם הערות בנושא השמנה למרות שאני לא כל-כך שמנה אני גם ממש ממש מתביישת לאכול ליד אנשים

וזה קשה! מעצבן! מתסכל!

לרגע לא דמייני שיש קשר בין ההערות לחוסר היכולת לאכול (באירועים במפגשים אני לרוב שותה, מתביישת לאכול. מתביישת שיראו כמה אני אוכלת).

כואב לי בשבילך. 

אני מסתובבת עם זה כל כך הרבה שנים וזאת הפעם הראשונה שאני מעיזה לכתוב את זה, לספר על זה...

התגובות שלכן ממש מחזקות! כל אחת ואחת!

כן יש כמה דברים שאני רוצה להבהיר ולענות...

בכללי הוא אבא מאוד טוב שתומך בנו

רק בנושא הזה הוא לא בסדר...

אל תחשבו שהוא אבא רע

המשפט שכתבתי על פסח היה רק דוגמה

אבל היו כמובן עוד אירועים מעליבים

למשל חצי שנה לפני הבת מצווה הוא ראה אותי מחליפה חולצה בחדר

התעכב רגע עם העיניים שלו

ואז אמר לי שבעוד חצי שנה יצלמו אותי ויהיו הרבה אורחים אז אני חייבת לרזות עד אז...

ואני עדיין בהלם שפתאום כתבתי את כל זה... זה ממש עוזר להבין שהמצב לא צריך להישאר ככה...

אולי באמת אני אתחיל מלאכול כיבוד מול כל העובדים ולא לגנוב אחר כך מהמקרר ולאכול בחדר מדרגות...

אגב, גם כי שאלתן אותי עליה...

אמא שלי כבר לא בחיים...

נפטרה כשהיא מאוד מאוד מאוד רזה בהוספיס של תל השומר...

אבל לפחות הייתה רזה...

אבל בנושא הזה יש לו הפרעה קשה שפוגעת מאד

וזה מצריך זהירות והתגוננות ממנו 

ואת חייבת לכתוב ספר, יש לך כישרון כתיבה.

אני חושבת שאם אבא שלך היה יודע שזה ככה כואב לך, הוא היה נמנע אבל הוא לא יודע, אז אולי כדאי שבאיזה אופן בצורה עדינה ומכבדת, תעירי את תשומת ליבו

הוא  אולי לא רע,אולי הוא אפילו חושב שהוא טוב,

אבל הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות,

כואב כל כך שמה שמגדיר בן אדם זה איך שהוא נראה,

וכואב עוד יותר שנותנים לזה ערך,

וכואב פי כמה כל ההשלכות של זה,

וכואב עד כמה זה פוגע,

ועד כמה זה עמוק.

ואני ממש מעריכה את הרצון לשינוי והרצון לקבל תקווה שכל זה ישתנה....

הלוואי שתוכלי לשים את כל זה מאחורייך ותןכלי להיות שלמה עם עצמך ושתעצרי את השרשרת הנוראית הזו.

אז הפגיעה הרגשית היא קשה יותר

יש פה מעגלים של פגיעה

החל ממל ומאמא שלך

הילדים שלך

ואני אפילו יאמר שגם הוא קורבן של עצמו

ודווקא בגלל שהוא אבא טוב שעושה משהו ממש רע הייתי פונה לטיפול

בשביל עצמך

לקהל כלים וכוחות להתמודדות מולו

אחכ בשביל הילדים- לקבל כלים להגן עליהם ולא לגדל עוד דור פגוע

ובסוף גם בשבילו

יכול להיות שאם הכלים הנכונים תוכלי לשקף לו כמה האמירות שלו הרסניות לנפש

ושהוא מאבד אותך

ואת הילדים

ואולי אולי אולי תוכלו לצמוח מפה

כיוון שאני לא יודעת האם התשובה שלי תהיה לך לתועלת.

החלטתי כן לשתף בסופו של דבר, אולי לטובת אמהות אחרות.

אני רוצה שתדעי שאני בלי עין הרע שמנה.

זו עובדה.

קרובה מאוד ל3 ספרות, לדעתי לא יודעים שזה אכן המשקל הזה כי אני גבוהה, אבל עדיין אני שמנה מאוד לכל הדעות.

גדלה כילדה לא רזה, אבל גם לא שמנה.

האחים שלי היו ועודם רזים מאוד, ולמרות שההשוואה אליהם נראית לעין- מעולם מעולם לא נאמר לי כלום בנושא.

אכלתי הכל עם כולם.

זה פשוט היה שקוף, בלתי מדובר, בלתי נראה לעין.

לקח לי ממש הרבה זמן לדעת שאני שמנה בכלל.

כשקראו לי שמנה בבית הספר (חילוני) הייתי ממש ממש מופתעת.

בכלל לא הבנתי במה מדובר.

בגיל ההתבגרות התחלתי להשמין הרבה יותר,

גם ההתפתחות המינית התחילה ואני זוכרת שהיו דודות ואפילו דודים (שלדעתי זו שיא החוצפה בכלל) שהעירו להורים שלי.

אני יכולה להגיד לך שאמא שלי "התנפלה" על המעיר.

לפעמים בנחת - אבל בנחרצות,

ולפעמים במענה לשון חד, מהיר חימה וחצוף.

אני מדגישה שהוריי אינם דתיים והתשובות ניתנו לאנשים שאינם דתיים, בסביבה שאינה דתית.

אמא שלי אישה פשוטה בסה"כ.

יכול להיות שהתשובות שלה לא ימצאו חן בעיניכן אך אני מפרטת בכל זאת כמה תשובות שאני זוכרת:

תסתכלי על הילדים שלך לפני שאת מסתכלת על ילדים אחרים

תסתכלי על עצמך קודם כל

מה את מתערבת? תסתכלי בצלחת שלך!

נו? והיא שמנה ויפה ואת רזה ומכוערת.

וזהו.

לא דיברנו על זה בינינו לעולם.

אני שמעתי את אמא שלי עונה ואמא שלי ידעה ששמעתי ובחושיה הפשוטים אני חושבת שהיא ידעה שזה מספיק.

אמא שלי לא ישבה איתי לנתח את הרגשות שלי.

אני לא חושבת שזה היה נהוג בתקופה שהייתי ילדה בכלל, אבל דבר אחדים ידעתי ואני אדע לעולם:

אמא שלי תגן עלי תמיד.

לאף אחד אין הזכות להסתכל בצלחת שלי.

אני שמנה - נכון- ויפה!

והיום אחרי כמה וכמה לידות ברוך ה' אני שמנה.

בלי עין הרע 😁

אני אוהבת את עצמי.

אני מטפחת את עצמי ומפצירה בך גם לעשות כך.

טיפולי פנים, מסאג'ים, תכשיטים שמשמחים אותי.

אני אוכלת בפומבי ובכיף.

אני לא עושה כושר ומצהירה על זה בכל הזדמנות.

אני משתדלת לעשות בדיקות דם ולהשלים חוסרים כמו ברזל בי 12 ויטמין די.

יש לי חברות שלא יוצאות בלי איפור, בלי ציפורניים.

אני יוצאת לפעמים אפילו בלי לשטוף פנים עם מטפחת של קלרה המנקה ושכולם יקפצו לי.

וככה אני מקווה שאני מגדלת את הילדים שלי.

אנע מתפללת עבורך שתאהבי את עצמך כפי שאת.

שתדעי שאת יפה מבפנים ועל זה אין שום ספק.

כתב מרגש וחם ואמיתי.

הלוואי שהייתי חברה שלך.

לעזאזל, תאכלי מה שאת רוצה.

את חיה פעם אחת.

תעשי את זה בטוב.

באהבה עצמית, בשמחה.

תעני לאבא שלך בנוכחות הילד שלך או בלעדיו.

תחזקי את היכולת שלך לענות לאנשים.  

תכיני תשובות מראש.

תעשי את זה חד, צולף וכואב.

כן- אפילו שזה אבא שלך.

(ועם שאר הצדיקות הסליחה).

ולמסיבה הזאת פשוט אל תלכי.

לא מגיע לו שתכבדי אותו בכלל בנוכחות שלך.

תחזקי את עצמך,

תעופי על עצמך,

תאהבי את עצמך עם הגוף שהקב"ה נתן לך.

ותלכי בחג הבא כשאת חזקה ומועצמת.

בהצלחה. 

את, ואמא שלך!

מדהים בעיניי

הלוואי ואצליח לגדל את הילדים שלי בבטחון כזה

ע נ ק

🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣תודה על מה שכתבת, אימא השראה!

זו ממש התעללות, וזו פגיעה אנושה בדימוי העצמי.

באיזה קטע הוא לקח לאמא שלך אוכל מהיד?

תזכרי בעצמך כשהיית ילדה וראית אותו עושה את זה לאמא שלך. כמה מצוקה חווית שם. כמה מצוקה אמא בוודאי הרגישה. כמה משפיל ומעליב זה.

בוודאי גם כעסת עליו מאוד.

לצערנו הוא ממשיך בהתעללות מילולית במקום. שימי לב כמה נזעקת כשהוא רק שאך על הבן שלך. את כותבת "צרחתי מבפנים". צרחת. איזו מצוקה מטורפת.

גם אם פיתחת מנגנון של להשלים איכשהו עם ההשפלות והנזק של אבא,

את, בחושייך החדים, צורחת מבפנים כשאת מבינה שאולי, רק אולי, אביך יתחיל בהתעללות גם כלפיי בנך.

זה כאילו הפחד הכי גדול שאפשר לדמיין. שגם הילד הרך והקטן הזה יישרט נפשית ככה.

יקרה, אני בטוחה שאת אמא מגוננת, אוהבת, חומלת ורגישה פי מאה לילדים שלך.

וכמו שאת לא תתני לאבא שלך להשפיע עליהם,

ככה אל תתני לו להשפיע עלייך.

לילדה שבתוכך.

תגני עלייך.

נכון, זה מבלבל כי הוא גם עוזר לך, ובסוף הוא אבא שלך ואת חייבת בכבודו וכו'

אבל ההתעללות הזאת היא ציר משמעותי מאוד בחיים שלך. בתפיסה שלך את עצמך. בדימוי העצמי, בערך העצמי, ובתחושה שאת ראויה לקבל. לאהוב. לחוות.

כדי שההתעללות תפסק את חייבת לקחת מרחק מיידי. ללכת לטיפול, ובעיקר להתחיל לתפוס פרספקטיבה אמיתית על עצמך. לראות כמה את מקסימה, ראויה, רגישה לזולת, מלאת חיים.

אבא הוא כרגע לא דמות חיובית בחייך והוא האחראי היחידי לכך. תתני על עצמך ועל ילדייך מפני הערותיו ההרסניות. זה לא מגיע לך. 

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

או לעשות במסעדה שיש בה אופציה

או להזמין מגשי אירוח שיש בהרבה קייטרינגים, ואז לעשות בופה יפה ומכובד

או מסעדה שעושה משלוחים

ולפעמים יש גם קייטרינג שעושים דברים קטנים, בעיקר מתחילים וכאלה.

מזל טוב!!!

אולם של בית כנסת

קיטטרינג עשו לנו 30 מנות ויש פה הרבה שעושים ככה. זה מגיע בתבניות גדולות וצריך להגיש.

קנינו שתייה וחד פעמי

צלם ממש לא ראינו צורך

יצא בין 2000-3000

והיה ממש מכובד בעיני

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אבל באמת זו סוגיה ביניכם.

אם תלכו את תרגישי רע ושמתייחסים אלייך לא יפה וזה טינה שכבר נצברה ותיצבר עוד.

אם לא תלכו אז בעלך יהיה זה שיצבור טינה.

אם תעשו פעם ככה פעם ככה מתוך שמחה - זה יכול להיות פתרון, אבל אם זה יבוא מתוך מרמור ותסכול ותחושת אין ברירה - בסוף שניכם תרגישו רע.

לדעתי כדאי לכם ללכת ליעוץ זוגי ממוקד על זה, גם כי זה פער שמתרחב ביניכם ביחס למצב, וגם אם יש דפוס של ריצוי שפוגע בזוגיות אז חשוב להאיר את זה ולראות מה ניתן לעשות.

הם ישמחו אם תבואו?

אתם תשמחו להגיע?

זה נשמע שגם אתם וגם הם לא ממש שמחים להיפגש, אז למה לטרוח? 

מרחק, תינוק, להגיע מאוחר ועוד עם משהו שצריך להביא.. מה ההנאה פה בדיוק?

לא יודעת, אם לא זורם אז לא בעיניי

שבעלך ייסע לבד עם הילדים 

היה לי בעבר מצב כזה מול חמותי

לא אפליה אלא שהיא לא היתה מבינה את הקושי שלנו בלהגיע

הם גרים בחור

היינו בלי רכב

יכלה להתקשר במוצש אנחנו מתישבים למלווה מלכה אולי תגיעו? כאילו הם גרים בפינת הרחוב... ולא נעים לסרב

ואנחנו נחפזים לצאת מטרטרים ומגיעים כשמפנים את השולחן.

עברנו הרבה מים בנהר סביב זה.

בסוף הבנתי- שזה לא טוב לאף אחד.

אני לא באה כשאין בצד השני מי שמעריך את המאמץ להגיע.

להורים שלי אין מצב שלא נבוא, כי תמיד נקבל יחס טוב, יכול להיות שיש להם פחות יכולות/תנאים לאירוח, אבל אנחנו מרגישים רצויים.

אצל חמותי לפעמים החויה היא קצת מנותקת. כאילו מזמינה מלא אבל לא מדברת איתי.

גיסה אחרת אמרה לי בגילוי לב שמרגישה שבעצם היא מזמינה אותנו כדי לראות את הנכדים אבל לא רוצה להיות מחויבת לבייביסיטר.

מאז ששחררנו, וזה היה עבודה משותפת שלי ולש בעלי- אנחנו באים רק כשזה בכיף לנו.

כן זה מאמץ, אבל אנחנו באים ממקום של רצון.

הבנו את החשיבות לש זה בשבילנו ועושים צה שטוב לנו.

מה אגיד לך, עשה פלאים למערכת.

קודם כל היום היא מזמינה הרבה יורת בנעימות )מסיבת חנוכה ביום שלישי, נשמח שתבואו. זה היום שמתאים ךי ואני מבינה שיכול להיוץ זה לא יתאים לכולם( לעומת פעם שגיסה מאושפזת היא חשבה שצריכה לחתום שיוצאת ערב!!! כי איך מפספסים כזה אירוע.

וכאמור גרים בחור אף פעם לא הצעה להקפצה אפילו לצומת קרובה או משהו...

היום יש הערכה ואוירה יותר טובה כשמגיעים

ובעיקר אנחנו לא מרגישים מחוקים.

והיום רואה הרבה יותר את הטוב שבה.

היא שומרת לי על הילדים אחרי לידה

היא סבתא טובה.

נכון אני אפפעם לא אהיה ידידת נפש שלה כנראה, אבל לצאת מהמקןם המרצה עה ממש טוב.

אגב אצלינו זה כן קשור אליה כי כל הכלות עברו את התהליך הזה )אין לה בנות( כל אחת בקצב שלה...

זה באמת מאמץ מיותר להגיע רק לקינוח כשזה נסיעה רחוקה ככ

יותר הגיוני לצאת מוקדם, או להגיד מראש שלא מסתדר לכם ולחסוך את הטירחה

עם הנרות לפני שיוצאים מהבית. ואם הם מדליקים בצאת הכוכבים+נסיעה למקום רחוק זה הגיוני מאד.

@מולהבולה היקרה

כשלנו קרה שהגענו לסעודת פורים של המשפחה לקינוח, או יותר מדויק לזימון.... אחרי 3 וחצי שעות נסיעה בפקקים

וכל זה כי היו צריכים להתחיל מוקדם כי לירושלמים יש קריאת מגילה וצריכים לחזור בזמן הביתה

ודווקא לנו שזה היה מצוה לאכול סעודה לא חיכו.

אז הודעתי לבעלי שבזה נגמר הסיפור

והתחלנו לחגוג פורים בבית.

אותו דבר בחנוכה ובכל זמן אחר

יש שלב שזה כבר נהיה לא הגיוני לסחוב את כל המשפחה, במיוחד כשאת אחרי לידה.

ובמיוחד בחנוכה שהכל כ"כ פקוק ויש הדלקה

ממש לא הייתי נוסעת

הייתי מבקשת שינסו לעשות במקום קרוב יותר או מזמינה אלי את כולם

או שפשוט הייתי מתארגנת על מסיבה חילופית לילדים בבית.

חנוכה שמח ושיהיה לכם רק טוב

להדליק כשחוזרים

לכתחילה זה בצאת כוכבים, אבל לא אסור להדליק אחרי.

אישית אנחנו נוסעים להדלקה אחת אצל ההורים שלי כל חנוכה ויוצאים מוקדם. בעלי מדליק אצלנו בבית שחוזרים. לא לכתחילה,אבל זה בהחלט יגרום לנו לפספס אם לא נצא מוקדם וחשוב לנו לפגוש אותם. אפשר להתגמש כשצריך 

לק"י

להשתתף בכסף או שהם מוותרים.

או להביא חנוכיה ולהדליק שם גם (אם זה אפשרי מבחינת המנהגים. לא יודעת).

אז יוצאים ככה שיגיעו בערך בחמש ומדליקים בבית כשחוזרים.

ואם אין מצב לא להדליק בבית, אז מראש מודיעים שלא נגיע... לא רואה איפה החוסר התחשבות פה...

אם כבר, אז הם אלו שלא מוכנים להתגמש ולא מתחשבים. אולי יש דברים קודמים שמעכירים את האוירה וכו'. אבל ככה סתם רק המקרה הזה, לא בטוחה איפה החוסר התחשבות פה.

אגב גם במקרה שלכם של פורים

לא יודעת, נניח יש 3-4 משפחות שמחכות למשפחה אחת שנתקעה בפקקים. מה הציפיה? שלא יאכלו שעתיים שלוש וישבו סתם ויחכו עם כל הילדים?

אני הייתי מתקשרת מהדרך ואומרת אל תחכו לנו, תשמרו לנו אוכל.

ואם זה כזה טירחה באמת להבא זכותכם להחליט שיותר נח לחגוג בבית ולא להטרטר בחג בפקקים, האמת לגיטימי.

איזה ילד רגיש ומהמם.

יצא לך לשאול אותו אם הוא רוצה שהם יגיעו? אולי להכין להם ציור או שיר? לדבר על זה ולהבין אם הוא חושש ממשהו או פשוט מתרגש?

יוצא לכם לראות אותם הרבה?

אמר שדווקא כן רוצה. אבל ביקש שסבתא לא תחייך אליו.

ביקשנו מכולם מראש לא להתייחס אליו על ההתחלה כדי שיהיה לו רגע זמן להפשיר.

הילד ישב רוב הזמן על הספה והסתכל, רק לקראת הסוף (אחרי שעה וחצי בערך הוא התקרב לשולחן (כמובן שכל הזמן הצענו לו לבוא וחלק מהזמן גם ישבנו איתו על הספה))

מהשיח איתו הבנו שהוא לא מפחד כמו שהוא ממש ממש מתרגש.

הוא פוגש אותם בערך פעם בחודש +- לסעודת ליל שבת. בכל מפגש כזה הוא אומר לנו שלא רוצה שיחייכו אליו אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של כאב וכו

לנכדים היא ממש אחלה, קונה מתנות מביאה ממתקים

לא מצליחה לחשוב על משהו

היה שיח כזה גם אתמול וגם היום ולא נשמע שהוא מאיימת או מפחידה אותו

היא כן אישה נורא מתלהבת ורועשת - בגלל זה גן ביקש שלא תחייך - תתייחס

מכאן ועד התקפי צרחות למשך 30 שעות נשמע לי הזוי.

אני פתאום שמתי לב שכשאנחנו עם הילדים אז חמותי ממש סבבה, מתנהגת בצורה שעוברת לנו, אבל כשהיא איתם לבד היא אומרת להם כל מיני דברים שממש מלחיצים אותם. לא מרוע חס וחלילה, אבל נגיד הם משתמשים באיזו מילה סתם ככה, נגיד אומרים כל הזמן את המילה שולחן (זה לא המילה באמת, אבל נגיד "אתה שולחן" לאנשים) סתם כי זה מצחיק אותם, ואז היא אמרה להם שאסור להגיד את זה. ויש לי בן כזה צייתן שהוא כל הזמן דואג להיות בסדר ולא לעשות דברים שאסור וכו, והוא ממש נלחץ מזה, עד שקלטנו ואמרנו לו שהכל טוב ושלא יגיד לה אבל בכללי הוא יכול. עכשיו אם היינו שם באותה שניה היינו אומרים לו שזה לא מילה רעה ושמותר להגיד רק לא לסבתא. אבל לא היינו ומבחינתו היא דמות סמכות אז הוא נלחץ.

או שהיא היתה עם הילדים כמה זמן והלכנו לנוח והבת ממש בכתה שרוצה לבוא אליי (הם רגילים שבאים גם אם אני נחה) וחמותי ממש צעקה עליה שאסור לבוא אלינו בשום אופן וכעסה והבת שלי נורא נורא נבהלה ולא רצתה להתקרב אליה לשארית הביקור. וברור שהיא רק רצתה שננוח ולעזור, אבל זה עבר ממש גרוע.

אז לפעמים סבא וסבתא עושים או אומרים דברים שלא נעימים לילד והוא לא יודע שאתם הייתם מוצאים פתרון אחר, או שמבחינתכם הדבר הזה לא סבבה, כי אתם השארתם אותו איתם, אז כביכול הכל לגיטימי. ויכול להיות שקרו דברים כאלה בעבר וזה פשוט השאיר לו חוויה קשה ממנה. במיוחד אם את אומרת שלוקח לו זמן להפשיר והיא טיפוס סוער.

ואם אני זוכרת נכון הבן שלך קטן אז לא הייתי מנסה לדובב אותו בנושא, כי יש מצב שהוא נשאר רק עם התחושה אבל לא זוכר את הסיטואציה בדיוק ו/או לא ידע להסביר.

פשוט כל פעם שהיא באה הייתי כן מבהירה שאתם איתו כל הביקור ואם משהו לא נעים שיבוא ללחוש לכם באוזן או משהו כזה. ולהיות יותר בפוקוס עליו כשנמצאים בסביבה  שלה

למרות שכן, ליד הסבתא הזאת צריך להלך על ביצים.

היא מקסימה ועדיין, תחושת תכנון מילים ומעשים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני נזכרת

הרבה פעמים היא מעירה לו אם זה על הפעלתנות שלו - כי הוא באמת שובב

או על הסדר כי היא חולת ניקיון ברמת האובססיה (מסדרת את החליפה שלו, ניקוי פנים וכאלה - למרות שהוא לא מלוכלך. זה הבנאדם) 

לאחרונה, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה זה קרה ככה שזה היה ממש מזמן. בטח לפני חצי שנה ויותר.

היא לא נמצאת עם הילד לבד מאז גיל שנה וחצי בערך שהייתה שומרת עליו אצלה בבית.

כשאנחנו מתארחים שם הילד איתנו דבוק אלינו רוב הזמן.

הפתרון הוא לא להפגיש בינה לבין הילד? נשמע לי הזוי.

מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם זה.

פשוט להיות מודעים ולהיות בפוקוס עליו

להתמקד רק בו

זה כם יתן לך כוחות למפגש איתה כי תהיי אקטיבית להרים לו ולא פסיבית של לחטוף

אי אפשר לא להיות בפוקוס כי הוא פשוט איתנו, יושב עליי או על בעלי. עד שמפשיר והולך לשחק עם איזה משחק אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

איך אפשר ליצור יותר פוקוס מזה?

במיוחד שלאחרונה אני ממש לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה היא העירה לו. 

יש לילד זיכרון מדהים אבל לא היה משהו שקרה בחצי שנה האחרונה.

אני פשוט באמת אובדת עיצות. קשה לי בקיצור

לא בדיוק סיטואציות כאלה. אבל כן כשבאנו למפגש משפחתי הוא לא הסכים להכנס ולקח לו הרבה זמן להפשיר (חוץ מזה שבחוץ היה קפוא אז באמת היה צריך להפשיר חחח)

אם היינו מגיעים לאירוע המוני אפילו בחוץ - הוא רצה לחזור הביתה.

בכלל היה לוקח לו זמן להתרגל.

וגם לחלק מהאחיות שלו לקח זמן להתרגל כשנפגשים עם משפחה. בסוף לאט לאט זה עבר והם גדלו ועכשיו זה פחות משמעותי.

כן יכולה להגיד שהוא רגיש. וכנראה זה בגלל זה התגובה שלו. 

אבל אולי לנסות לא רק לספוג את הקושי שלו

אלא לעשות דברים אקטיביים שיקלו עליו

לחשוב מה יעזור לו להיפתח

אם מגיעים בני דודים להביא משחקים שהוא יוכל לשחק איתם

דברים כאלה...

יש משחקים, ממתק שהוא מביא כדי לחלק ומלא תיווך

קשה לו להפשיר יש מקומות שזה בא לו יותר בקלות ויש מקומות שפחות.

יש לנו את הספרים של מקשיבים ללב ובאופן כללי הילד מבטא את עצמו מצוין.

הייתה גם הכנה, דיברנו על מה שיהיה, הכנו איתו את השולחן והסברנו מה יהיה מי יישב איפה וכו

אולי הייתה יותר מידי הכנה חח לא מצליחה לחשוב על בעיה אחרת.

זו רגישות גבוהה מאוד, שאמנם לא קלה, אבל בהחלט יכולה להיות מתנה.

מציעה לך לקרוא קצת על "ילד רגיש מאוד" ועל "אדם רגיש מאוד". יכול להיות שתמצאי שם לא רק אותו אלא גם את עצמך... ויש דרכים להתמודד עם זה, אבל ההיכרות עם העניין היא צעד ראשון🙂

וואו, גדול עליי.

מרגישה מוצפת מכל כיוון.

רק התחלנו קלת, מחכים לתור לרבע

רק קצת קשיי קשב ובעיות התנהגות

ילד בן שנתיים עם קשיים כאלה, זה נורא מתוק

בגיל 4 קצת פחות.

אני רוצה להיות בת יענה.

רציתי לכתוב לך את זה מהפן החיובי... רגישות גבוהה זו מתנה! נכון, היא באה עם קשיים בצידה, אבל מדובר באנשים ובילדים בעלי מודעות גבוהה לסביבה, שיכולה להביא אותם גם להיות אנשי חסד, אנשים קשובים בצורה לא רגילה, אנשים אהובים על הסביבה...

אני כותבת לך את זה בתור רגישה בעצמי (גיליתי את ההגדרה רק בשנים האחרונות) ובתור אמא לילדה רגישה אחת לפחות. ברור שיש בזה גם קשיים, גם בתור בוגרת אני מתמודדת עם זה, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על הרגישות באופן כללי, לא שלי ולא של הבת שלי, ועל האיכויות והכישרונות שבאים עם זה...

(ואחרי שאני מכירה רגישות מסוג אחר, שנקראת בשם אוטיזם, אני לגמרי מודה על כך שהבת האחרת שלי היא אדם רגיש מאוד ושמשם נובעים הקשיים שלה... כי עם רגישות גבוהה אפשר לעבוד, עם אוטיזם זה קשה יותר...)

בכל אופן, אני לגמרי מבינה אותך❤️

גם קשיים חיוביים הם קשיים, וקשה כשהכול נופל בבת אחת...

אבל אתם בתהליך של טיפול כבר, וזיהיתם את זה בגיל צעיר, ובע"ה הוא ילמד כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים ולנצל את כל האיכויות שברגישות!

וואוו

לא ציפיתי

יש לך מושג למה זה כל כך מלחיץ אותו? איך הוא איתם?

מדהים איך הוא מרגיש כמוך מסתבר

ומדהים איך לפעמים אפשר לפתור בעיות רק על ידי דיבור

חיבוק ענק בטח את בשוק

יש לי ילדה שממש מתכווצ'צ'ת מהמון אנשים, גם אם כולם מוכרים. נכנסת לעגלה של אחותה וסוגרת על עצמה את הגגון. 

מכירה גם ילדון שהיה סובל מכאבי בטן קבוע כשהיו מגיעים אנשים.

נפהלתי לרגע שככה יהיה לו בכל אירוע..

למרות שאני מבינה אותו כי גם אני לא מבינה טוב לפני אירועים.

דווקא בגלל שאני מבינה אותו, תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שהילד לא יירש את החסרונות שלי  

וואו, איזה רגישות יש לו.... כנראה הוא ממש חש סיטואציות.

חיבוק גדול.

תודה לה ' שזה לא משהו בריאותי, כי הבת שלי פעם היתה בת 3, כמו שתיארת (מידי פעם צרחות של כאב בטן, בא בגלים) וזה נגמר בניתוח.

ואני ממש זוכרת את השרשור הארוך על חמותך שלא מתארחת אצלכם וזה ממש משמח לשמוע שהיא באה והייתם בטוב!!!