לא משהו ארוך סתם פשוט שמעתי חברה ממש ממש טובה שלי מקללת.......כאילו ישבנו כזה ברכב והיא ניסתה לרשום בוויז כמה פעמים ולא הצליחה ואז היא אמרה מילה שלפי מה שאני יודעת זאת קללה למהדרין אבל היא כזאת דוסה וזה כזה מוזר שהיא תגיד את זה ולא הערתי לה על זה בזמנו ועכשיו זה לא יוצא לי מהראש וממש מוזר לי מה עושים???????
בגלל שאני כל כך מחפשת תשובות אני רושמת פה במיסתורין את המילה ואם מישהו יודע שיש לזה משמעות נחמדה יותר אשמח שיאיר את עייני (פ*ק**ג) (סליחה אם לא מתאים תמחקו)
כאילו אצלי אין סיכוי שמשהו כזה "נפלט" זה מחוץ ללקיסקון בכל המובנים
לפעמים הסביבה של הבן אדם בעבר גם משפיעה..
סתם לדוגמא, אם במשפחה שלה הקרובה/הרחוקה או בכיתה שלה, בשכונה שלה וכו היו בנות (לאו דווקא חברות שלה) שמדברות ככה, אז גם אם היא עצמה חזקה בנושא ולא מדברת ככה בסוף זה כן חלק מהעולם שלה וזה יכול מידי פעם להיפלט...
ושמעתי כמה וכמה קללות בחיים ובכל זאת אין שום סיכוי בעולם שאני אגיד אחת מהן בשום מקום יש לי מודעות עצמית ואין כזה דבר שמילה שלא משתמשים בה לפעמים "נפלטת" אם זה "נפלט" כנראה זה נאמר גם לפעמים ביודעין
גם באמת רציתי לדעת אם אולי יש לזה באמת משמעות גם לא גסה ולהריץ על זה חיפוש בגוגל נראה לי פחות מומלץ לפי המשמעות שאני מכירה
הוא חושב על המשמעות של הקללה.
לגופו של עניין של הפריקה התייחסתי פה:
אדרבה אם בן אדם לא חושב על המשמעות זה אומר שהוא כל כך רגיל בזה עד שזה משהו סתמי כבר לא?
ואת חייבת לבנות הערכה כלפי אנשים עם הבנה שהם לא מושלמים,
החלטה שלך איך ההערכה הזו תהיה ואיך מאזנים עם הצורך לא ללמוד הכל מאף אחד ולהיזהר לעיתים
ואז בהמשך חשבתי לעצמי
אם הוא סתם אומר את המילים האלה
והוא לא חושב על המשמעות שלהן
אז למה שאני אהיה היחיד שחושב עליהם.
ובפרט במילה באנגלית שזו שפה הסכמית.
גם יש מילים שבשפה אחרת הן קללות
אז נפסיק לדבר?
סך הכל מילה נרדפת להפרשה של הגוף...
נשמע שממש עירער אותך
עליה ממש אחרת והיא חברה ממש טובה
יכול להיות שכמוך היא לא מבינה את ההקשר בצורה וודאית, או שהיא הורגלה לשמוע את המילה הזאת בסביבה שלה, או שניהם. לצערי זאת לא מילה שנדיר לשמוע ברחוב.
פעם הבאה אפשר להעיר לה בנועם, ואז שוב לשחרר..
לא תמיד קל לשלוט על מה שנפלט.
יכול להיות גם שהיא בכלל לא יודעת את משמעות המילה או שהיא יודעת אבל בכלל לא התכוונה למשמעות המילולית. זה קורה לפעמים בקללות באנגלית.
צריך לדון לכף זכות.
אולי שייך להעיר לה פעם הבאה.
לעיתים בחיים יש לנו משבר מסוים כאשר אנחנו קולטים שמי שכל כך החזקנו מהם פחות ממה שחשבנו, מול ההורים זה חלק מתהליך ההתבגרות.
אנחנו יכולים להחליט להעריך אנשים על הטוב שיש בהם גם אם הם לא משולמים.
עם זאת, אפשר להעריך את עצמנו על הדרך שבעניין מסוים אנחנו יותר מאחרים, כי בסופו של דבר לכולם יש מכלול של טוב ורע, אז הם לא מושלמים בעניין מסוים ואנחנו בעניין אחר וממילא לא ברור מי באמת טוב יותר. עדיף לחפש מה נוכל ללמוד מאחרים ולזכור שהם לא טובים בהכל.
לא שזה קל. אחרת, למה התפילה הזו?
א. ראשית, שלא חלילה נחליש אותך, כל הכבוד לך שמילים כאלו רחוקות ממך , גם לא ברמה של "נפלט לי". שנזכה ללמוד ממך..
ב. נראלי יעזור קצת לדעת שהרבה פעמים כשקללות ומילים לא יפות נשמעות בחלל הן בסה"כ מילה נרדפת למילה אוףףףף/באסה..
אז כמובן לא נעודד לדבר ככה, אבל פשוט רק להבין שזה לא שחברתך מזניחה כליל את תחום שמירת הלשון.. מסתבר שככה היא מקטרת/מתלוננת/נאנחת.. ובסה"כ צריכה לקחת לתשומת ליבה שמוטב לנסות להיגמל מהרגל זה.
עדיף להגיד מילה לא כל כך יפה באנגלית מאשר לדבר לשון הרע על מישהו, למשל, או מחשבה רעה על מישהו, או בכלל.....
ומלבד זאת, אם היא חברה טובה, אפשר להעיר לה בחיוך, לא? לא יודעת, אני מרגישה עצמי לידכם ממש חוטאת וגסה כזו,
לא בדרגה כזו. אתם כנראה מאוד שמורים או...שומרים.
אשריכם!
אם כי זה לא בהכרח אדם רע, אולי הוא/היא בתקופה של יצרים שקצת השתלטו
לא עוזרים לדימוי העצמי שלי. להיפך....
זה לא עושה אותי יותר טובה, רק יותר מדוכדכת. באמת. אולי זו גאווה, לרצות
להיות כזו צדיקה ורוחנית, ואני לא. אני צריכה משהו שמח, משמח, מעודד,
מדבר על זה שאדם הוא אדם, עם החסרונות, לא להיבהל מזה.
לא משמח (בלשון המעטה) שיש מחשבות רעות. מנסים להתגבר,
לחשוב על משהו אחר, לבקש מהשם שיקח אותן - לי, ספרי
מוסר מסויימים עושים....רע. כיוון העבודה שלי כנראה אחר -
אולי חסידי יותר......לא מתאים העבודה של הסבא מנוברדוק,
אלא מקלם - על גדלות האדם.
מוסר קשה, השם ישמור. בשבילי זה לא טוב. אותו דבר
עם שי עורים מסוג מסויים; הגישה של "נו נו נו" עם
אצבע מצליפה ועיניים זועפות......גורמת לי לרצות
לברוח הכי רחוק שאפשר מכל נושא שריח דת נודף ממנו....
אולי לאנטארטיקה.... מקווה שלפינגווינים וללוויתנים
אין דברים כאלה, שיעורי מוסר...
בקיצור רבותי, אל תהיו כל כך צדיקים כאן. קצת אפשר.
אפילו יותר מקצת, אבל לא יותר מדי....במידה!
תודה.
(כמובן שתמיד אפשר לטעון כנגדי: לא מתאים לך,
אל תקראי! מסכימה מאה אחוז!)
אבל אני מעריכה. מאוד. אתם פורום נפלא, נקי וצדיקי. באמת!
שבוע טוב ושמח לכולם.
הגויים מקללים על כל צעד ושעל, האנגלים למשל..... לא ראיתי שיש מודעות גדולה במיוחד
למרות שבספר אחד, הכותב מציין לשבח, חייל אחד שלא קילל בין כל החיילים שהיו שם....(אנגליה)
התגובות כאן מאוד יפות, מאוד ערכיות ורגישות. מוקסמת.
אני גם דוסית (כנראה בועה חח) וראיתי את זה כמה פעמים כתוב ברשת / נאמר ע"י אנשים
וחשבתי שזה משהו כמו "אשכרה"
אבל בהקשר ובטון שבו זה נאמר זה נשמע ממש כקללה חח
וכן אומרים אותה בעצבים - גם אם אמרה בטון כזה - זה לא אומר שהיא מבינה שזו מילה גסה.
או אולי בעצם כל הכבוד לי שפתחתי את עינייך 
יש משפט שראיתי פעם על אנשים שנפלט להם משהו
כדי שהכדור (של רובה) יפלט הוא צריך להיות בקנה...
אבל מצד שני כן יודע גם על עצמי שבסוף כשאתה נמצא בסביבה שיש שם קללות שרצות, ובטח אם אתה לא יודע את המשמעות שלהם ואתה בעצם לא מבין שהם בעייתיות, אז במצבים שאתה מתוסכל זה באמת יכול להיפלט פתאום למרות שאתה לא משתמש בהם בדרך כלל
מילים שהם לא יודעים שהן קללות או דברים לא צנועים...
בערבית, ברוסית, ביידיש, באנגלית
כנראה שקיבוץ גלויות זה לא רק שרעבי בלונדיני או וייסמן שחום..
1. העולם הלא דתי, מסיבות לא ברורות, מנרמל לחלוטין כל קללה וכל ניבול פה
2. הרבה אנשים טובים לא מבינים שזה קללות או לא חושבים על המשמעות של המילים
אבל זה אכן עצוב מאד וחמור מאד.
וכמובן אחד הפתרונות הפשוטים הוא - לא לומר מילים שאנחנו לא יודעים מה הפירוש שלהן.
זה אולי לא יחסוך את כל הבעיות האלה (לפעמים יש למילה משמעות בשפות שונות ואחרי שחקרנו וגילינו ת המשמעות מתברר שהכוונה למשהו אחר לחלוטין) אבל כן יפתור את הרוב
ישבתי אתמול, מאוחר בלילה, עם חבר.
שנינו עריקים (אני מאתמול.. מזל טוב!), שנינו עובדים ולומדים כמה שעות בערב.
סיפרתי לו שהציעו לי מסלול מיוחד לחרדים. משהו תקדימי שעוד לא היה.
לא רוצה להרחיב בפרטים, רק אומר שלכאורה אין שום מניע דתי לסרב לו. זה אפילו יותר טוב רוחנית מהעבודה שלי היום.
אמרתי לו: "יוסף, אתה בא?"
זה לקח כמה דקות, כמה שתיקות.
ואז זה השפריץ ממנו החוצה:
"לא רוצה ללכת למקום שלא אוהבים אותי שם",
"לא רוצה ללכת למקום שרוצים שאשתנה"
"מקום שיאהבו אותי רק אם אהיה כמו כולם".
פתאום הבנתי, המסלול שאני הולך להתגייס אליו, לא יתרום כלום לצבא. הוא סוג של מסלול מומצא כדי לגייס אותי בכל מחיר.
אתם פשוט מנסים לשנות אותי.
גלית דיסטל, במה זכית שיצאו מפיך המילים האלו: "רוצים שהחרדים יתגייסו? ... זה לא יבוא בקללות. זה לא יבוא בכפייה. ... זה יבוא כשנקשיב למצוקה שלהם. ... אפשר לפתור את זה. אפילו בקלות. אם רק נעצור רגע להקשיב להם"
"אני רוצה שתדעו אחיי החרדים, אתם לא לבד, ספינת הדגל של הימין מאחוריכם במאה אחוז ולא כנדבה ולא כתרומה אלא כי אתם סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית במדינה הזו''.
היא תקפה בחריפות את הקואליציה: "מה שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. על לפיד אמרה: "מרכז בור ונבער שמי שעומד בראשו אין לו אפילו תעודת בגרות ושהיהודי הקדוש בעיניו הוא ישו, ובזכות שמאל קיצוני, לב המדינה הזו נדחק לשוליים".
היא הזהירה: "אתם יושבים כאן זחוחים ולא מבינים איזו רעידת אדמה תתרגש עליכם, אנחנו על סיפו של הר געש, אני כרגע עומדת על הלבה ומתריעה - לא יימשך יותר מצב שבו רוב יהודי ציוני יהיה מדוכא, לא יימשך! אנחנו מילימטר מלהבעיר את האדמה הזאת, אתם לא מבינים? כמה אפשר לדכא?''
"אני ממש לא אופטימית, אלא מודאגת מאוד מפני העתיד, כי ברור לי שגם אם החרדים יתגייסו זה לא ירגיע את הרוחות, כי תמיד ימשיכו להיות נגדם טענות: 'למה מפרידים בין גברים ונשים?' 'למה משקיעים כל כך הרבה כסף בהתאמת חטיבות לאורח חיים חרדי?' ועוד, אבל אני גם מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא זה שמנהל אותנו ורוצה שנגיע לימים טובים יותר. אז כן, עוד יהיה טוב, ועד שזה יקרה אני מבטיחה להמשיך לפעול"
"הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש. חופש כערך עליון חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי. החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים חרוצים ומלאי מוטיבציה לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי ואני יודעת כמה עול זה מכביד, סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות".
"החופש של בני האדם להיות בטוחים בכל מקום. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם בנם יהיה קורבן לאלימות. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונם וזוהי בחירתן החופשית הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי".
"החופש הנפלא להתבטא ולהחליף רעיונות מבלי לחשוש מהענישה המצמררת ואכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית. כי שוק חופשי הוא מחשב חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה".
בתחילת דבריה סיפרה ח"כ דיסטל על הוריה שלא הורשו לגעת בירקות בשוק באיראן על מנת שלא "יטמאו" אותן ביהדותם, ובהמשך הדברים אמרה: "המערכת הפוליטית כמו שילבה הידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלה שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אמנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק אבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ולמעלה משני מיליון בני אדם חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".
מחכה להמשך ממך
כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.
ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.
אבל נשמע מסקרן הנושא
מעצמי אני לא מתייאשת (כנראה) אף פעם
אני יודעת שתמיד יש דרך להשיג את מה שאני רוצה
לפעמים זה לוקח זמן למצוא/ ליישם אותה
מאחרים כן
אני לא נותנת צ'אנס שוב ושוב
אני לא מצפה מאנשים לעשות אחרת ממה שהם תמיד עושים
לגבי עצמי.
השאלה היא אם זה נכון ו/או מציאותי ומעשי
במילים אחרות
סטנדרטים גבוהים
עצמיים ומאינטרקציה עם הסובבים
באופן מעשי זה אומר לסמוך בעיקר על עצמי
להבין יתרונות/ חסרונות של הסובבים
ולפעול בהתאם
לפעמים לוקח שנים כדי להבין את עומק הייאוש שאתה מיואש ממישהו אחר..
משיח נאו בפומ!אני מבין שאת מהוותיקות פה
מה אתה רוצה לדעת?ל המשוגע היחידיקמתי במצב רוח קרבי..
אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.
(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)
דוסיתתאחרונהעוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו.
ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'.
הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה.
"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות".
אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי".
כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי.
"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה.
"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף.
וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן.
"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן."
וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה.
"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי.
והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".
וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.
ולא את ציבור הבית שלך.
אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.
ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.
תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?
יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי
מי זה?
וגם תלוי בזמנים.
לאחרונה נגע בי השיר "שווים"
יש לי מלא שירים וזמרים
כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..
אבל יש זמר שאני ממש אוהבת
זה רון בוחניק
במיוחד!
כולם פתאום עוברים שינויים ביחד
משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה
לפתוח עם המשפחה
כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.
אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.
קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.
היא התחתנה כמה שנים לפניי
והכל ממש בסדר,
אני נשואה עם המשפחה שלי,
היא נשואה עם המשפחה שלה.
באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.
שם היא מרגישה ממש ממש חלק.
היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,
היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.
ממש חלק מהמשפחה לגמרי.
בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.
לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.
לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.
והשבת,
מישהי מהמשפחה
הייתה אצלה עם בעלה והילדים,
ופתאום הבנתי משהו,
שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.
היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,
או את בעלי.
אין שום שיח כזה.
איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,
אפילו הזמנתי את עצמי,
ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,
ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.
אבל היא אף פעם לא אמרה,
אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.
אף פעם לא הזמינה מיוזמתה
אותנו אליה.
אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.
אולי זו פשוט תחושה כללית.
אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.
אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.
לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,
מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,
אלא פשוט
כי האווירה במשפחה לא כל כך
זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט
לא מרגישים חלק מאיתנו.
את יכולה להרגיש. קודם כל.
אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה, אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.
לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.
אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).
את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.
בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...
יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.
לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.
אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.
פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.
הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..
אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.
כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..
א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..
ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..
ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.
ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..
בהצלחה ממש!
האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..
פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..
ממש מקווה להצלחתך
זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.
זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.
האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?
את רוצה בזה?
דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..
