הטוב
מה זה בעצם אומר שמשהו הוא טוב?
מה מגדיר משהו כטוב?
מה בעצם מיוחד בדברים טובים?
ומה בעצם אנחנו מתכוונים שטוב לנו?
מנסה טיפה להעמיק מה זה בעצם אומר הטוב הזה
זה מושג יומיומי אבל הוא חמקמק
אשמח למחשבות שלכם
את שלי אשתף בהמשך בעזרת השם ובלי נדר, כשהם קצת יותר יתבשלו
תודה
האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל
כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי
אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה
כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים
לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,
כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.
כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם
לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים
שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו
תמיד בכל זמן ובכל מקום.
מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.
צריך למצוא אותם. אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא
הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר. אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן
כיוון מחשבה...
מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,
מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.
הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.
אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר - עם ביקורת ומחשבה.
להשוות לחכמינו, לדרך התורה.
בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.
מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?
במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.
אולי, זה הטוב.
אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.
אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר 
ולגבי איפה ה' בסיפור? ובכן, הוא זה שיצר את המערכת ואת האדם, ולכן הוא יודע מה עובד הכי "טוב" כלומר מה מתאים לחיים בצורה המושלמת.
ישבתי אתמול, מאוחר בלילה, עם חבר.
שנינו עריקים (אני מאתמול.. מזל טוב!), שנינו עובדים ולומדים כמה שעות בערב.
סיפרתי לו שהציעו לי מסלול מיוחד לחרדים. משהו תקדימי שעוד לא היה.
לא רוצה להרחיב בפרטים, רק אומר שלכאורה אין שום מניע דתי לסרב לו. זה אפילו יותר טוב רוחנית מהעבודה שלי היום.
אמרתי לו: "יוסף, אתה בא?"
זה לקח כמה דקות, כמה שתיקות.
ואז זה השפריץ ממנו החוצה:
"לא רוצה ללכת למקום שלא אוהבים אותי שם",
"לא רוצה ללכת למקום שרוצים שאשתנה"
"מקום שיאהבו אותי רק אם אהיה כמו כולם".
פתאום הבנתי, המסלול שאני הולך להתגייס אליו, לא יתרום כלום לצבא. הוא סוג של מסלול מומצא כדי לגייס אותי בכל מחיר.
אתם פשוט מנסים לשנות אותי.
גלית דיסטל, במה זכית שיצאו מפיך המילים האלו: "רוצים שהחרדים יתגייסו? ... זה לא יבוא בקללות. זה לא יבוא בכפייה. ... זה יבוא כשנקשיב למצוקה שלהם. ... אפשר לפתור את זה. אפילו בקלות. אם רק נעצור רגע להקשיב להם"
"אני רוצה שתדעו אחיי החרדים, אתם לא לבד, ספינת הדגל של הימין מאחוריכם במאה אחוז ולא כנדבה ולא כתרומה אלא כי אתם סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית במדינה הזו''.
היא תקפה בחריפות את הקואליציה: "מה שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. על לפיד אמרה: "מרכז בור ונבער שמי שעומד בראשו אין לו אפילו תעודת בגרות ושהיהודי הקדוש בעיניו הוא ישו, ובזכות שמאל קיצוני, לב המדינה הזו נדחק לשוליים".
היא הזהירה: "אתם יושבים כאן זחוחים ולא מבינים איזו רעידת אדמה תתרגש עליכם, אנחנו על סיפו של הר געש, אני כרגע עומדת על הלבה ומתריעה - לא יימשך יותר מצב שבו רוב יהודי ציוני יהיה מדוכא, לא יימשך! אנחנו מילימטר מלהבעיר את האדמה הזאת, אתם לא מבינים? כמה אפשר לדכא?''
"אני ממש לא אופטימית, אלא מודאגת מאוד מפני העתיד, כי ברור לי שגם אם החרדים יתגייסו זה לא ירגיע את הרוחות, כי תמיד ימשיכו להיות נגדם טענות: 'למה מפרידים בין גברים ונשים?' 'למה משקיעים כל כך הרבה כסף בהתאמת חטיבות לאורח חיים חרדי?' ועוד, אבל אני גם מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא זה שמנהל אותנו ורוצה שנגיע לימים טובים יותר. אז כן, עוד יהיה טוב, ועד שזה יקרה אני מבטיחה להמשיך לפעול"
"הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש. חופש כערך עליון חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי. החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים חרוצים ומלאי מוטיבציה לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי ואני יודעת כמה עול זה מכביד, סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות".
"החופש של בני האדם להיות בטוחים בכל מקום. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם בנם יהיה קורבן לאלימות. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונם וזוהי בחירתן החופשית הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי".
"החופש הנפלא להתבטא ולהחליף רעיונות מבלי לחשוש מהענישה המצמררת ואכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית. כי שוק חופשי הוא מחשב חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה".
בתחילת דבריה סיפרה ח"כ דיסטל על הוריה שלא הורשו לגעת בירקות בשוק באיראן על מנת שלא "יטמאו" אותן ביהדותם, ובהמשך הדברים אמרה: "המערכת הפוליטית כמו שילבה הידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלה שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אמנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק אבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ולמעלה משני מיליון בני אדם חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".
דבר בשם עצמך.
כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.
ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.
אבל נשמע מסקרן הנושא
מעצמי אני לא מתייאשת (כנראה) אף פעם
אני יודעת שתמיד יש דרך להשיג את מה שאני רוצה
לפעמים זה לוקח זמן למצוא/ ליישם אותה
מאחרים כן
אני לא נותנת צ'אנס שוב ושוב
אני לא מצפה מאנשים לעשות אחרת ממה שהם תמיד עושים
לגבי עצמי.
השאלה היא אם זה נכון ו/או מציאותי ומעשי
במילים אחרות
סטנדרטים גבוהים
עצמיים ומאינטרקציה עם הסובבים
באופן מעשי זה אומר לסמוך בעיקר על עצמי
להבין יתרונות/ חסרונות של הסובבים
ולפעול בהתאם
לפעמים לוקח שנים כדי להבין את עומק הייאוש שאתה מיואש ממישהו אחר..
משיח נאו בפומ!אני מבין שאת מהוותיקות פה
מה אתה רוצה לדעת?ל המשוגע היחידיקמתי במצב רוח קרבי..
אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.
(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)
דוסיתתאחרונהעוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו.
ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'.
הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה.
"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות".
אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי".
כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי.
"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה.
"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף.
וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן.
"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן."
וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה.
"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי.
והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".
וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.
ולא את ציבור הבית שלך.
אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.
ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.
תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?
יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי
מי זה?
וגם תלוי בזמנים.
לאחרונה נגע בי השיר "שווים"
יש לי מלא שירים וזמרים
כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..
אבל יש זמר שאני ממש אוהבת
זה רון בוחניק
במיוחד!
כולם פתאום עוברים שינויים ביחד
משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה
לפתוח עם המשפחה
כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.
אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.
קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.
היא התחתנה כמה שנים לפניי
והכל ממש בסדר,
אני נשואה עם המשפחה שלי,
היא נשואה עם המשפחה שלה.
באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.
שם היא מרגישה ממש ממש חלק.
היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,
היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.
ממש חלק מהמשפחה לגמרי.
בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.
לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.
לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.
והשבת,
מישהי מהמשפחה
הייתה אצלה עם בעלה והילדים,
ופתאום הבנתי משהו,
שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.
היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,
או את בעלי.
אין שום שיח כזה.
איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,
אפילו הזמנתי את עצמי,
ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,
ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.
אבל היא אף פעם לא אמרה,
אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.
אף פעם לא הזמינה מיוזמתה
אותנו אליה.
אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.
אולי זו פשוט תחושה כללית.
אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.
אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.
לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,
מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,
אלא פשוט
כי האווירה במשפחה לא כל כך
זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט
לא מרגישים חלק מאיתנו.
את יכולה להרגיש. קודם כל.
אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה, אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.
לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.
אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).
את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.
בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...
יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.
לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.
אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.
פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.
הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..
אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.
כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..
א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..
ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..
ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.
ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..
בהצלחה ממש!
האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..
פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..
ממש מקווה להצלחתך
זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.
זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.
האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?
את רוצה בזה?
דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..
