גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

תכלס

כל אחד עושה מחוות אחרות גדולות או קטנות יותר

אנחנו מצרפות במחשבה את המחוות של כולם ויוצרים גבר מושלם שלא קיים.

ולגבי מה ששאלת, ברור שיש פער.

באופן כללי בין גברים לנשים, ולכל זוג.

(אני ממש לא מצטטת את הפסוק הבא כאידאל, אלא כתיאור מסוים של המציאות: אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך....)

וכן זו הקללה שלנו

יש לנו כמו 'חור' כזב במיכל שמתמלא מתשומת לב של הבעל

חשוב להיות במודעות על זה

ולא לחשוב שהבעיה היא בו...

זה לא אידיאל אבל זו המציאות

(בדיוק כמו בזיעת אפך תאכל לחם) 

כתבתי כאן על מחוות

זה קודם כל דברים טכניים, שאני למדתי לפרש כאהבה

וכשאני נתתי לזה את הפרשנות הזו ופרגנתי או שמחתי בזה, זה גם הלך והתגבר.

וגם, זה ממש עניין של אופי ושל איך אתה "מדבר אהבה"

וזה גם עניין לדעת באיזו שפה בן הזוג שלך רוצה לשמוע אהבה, אבל זה גם עניין ללמוד את השפה שבה בן / בת הזוג מדבר ולזהות את זה כמשהו שהוא מעבר לטכני.

1. יש את כל העניין של "שפות האהבה" שצריך ללמוד אותן. וכשבעלי מחליף לי מצעים/ מתדלק לי את האוטו/ שוטף כלים אני "סופרת" את הדברים האלו כמחוות על אף שאני טיפוס יותר רומנטי.

2. עם השנים יותר לומדים ומתרגלים גם את השפה של הצד השני. אז למרות שעדיין אני יוזמת יותר מחוות אני רואה עם הזמן ( אנחנו נשואים 5 שנים) שהוא גם "לומד" דברים.

בעיניי צריך להחזיק את 2 הקצוות, מצד אחד לקבל ולאהוב את איך שהוא ולא לדרוש שינויים ומצד שני להאמין שאנשים הם דבר דינמי לומד ככה שבפרספקטיבה רואים שינויים והתקדמויות.

וכמובן לדבר על זה! על הצורך בקשר ביומיום, על איך היית רוצה שיהיה וגם לשמוע אותו. איך הוא מרגיש? מה עושה לו טוב? באיזו דרך הוא אוהב לתת ובאיזו לקבל? וכו' וכו'...

בשביל ללמוד שיש מי שמנהל את העניינים

זה לא טראמפ

לא ביבי

ולא שום בן תמותה אחר...

והוא עושה את זה כמו שהוא רואה לנכון

ואנחנו יכולים להוריד את הרגל מהגז,

לעזוב פרשנים וכתבות ואפילו מדרשים

להפסיק לצפות שזה יהיה כמו שאנחנו חושבים שזה אמור להיראות -

ופשוט להיות, בדרך אל הגאולה.

לק"י

אבל לי אין כח לזה.

אבל אצלינו מתחילים מחר בתשע, ואין צהרונים (וגם אם היו, יכולתי לאסוף לפני. למזלי אני בבית).

ובעבודה שלי שזה חנ"מ, כן מסיימים מוקדם.

אם היו חוזרים בלי הפסקת אש, כנראה שהייתי משאירה בבית.

בס"ד
 

חושבת שלהרבה (לרוב?) האנשים פשוט ממש אקוטי לעבוד ולכן יש צורך במסגרות. בסוף צריך להביא לחם הביתה בסוף היום.

לגבי האכזבה המטורפת של היום, אכן. אני מראש הייתי עם ציפיות מדודות מאד כי אני לא רוצה לקוות ולהתרסק. אבל עם כל הציפיה הנמוכה שלי, עדיין התאכזבתי מאד. עדיין מודה על כל הניסים שהיו ועדיין מאוכזבת ממה שהיה בסוף. או ההיפך.

ובעיקר מרגישה את הנפש שלי שזקוקה לכל-כך הרבה עיטוף וחיבוק...

חיבוק לך.

בלי קשר למלחמה

כמו יום העצמאות

אפילו שאני אשכנזיה זה נורא הגיוני שאחרי יום שחצי מעם ישראל בחגיגות אז יהיה יום שבתון

ותגידו, איך עושים הסתגלות לקטני שלא היה יותר מחודש אצל המטפלת והתפתח מאוד בזמן הזה?

מלחיץ אותי לשלוח ליום שלם אבל אין לי כ''כ ברירה

בהסכם החדש של ההסתדרות יש חופש בין יום כיפור לסוכות ותמורת זה לומדים באיסרו חג. מסכימה שחסר הגיון....

לק"י

לא רק למסגרות חינוכיות.

(גם אני בהתחלה רציתי להגיב כמוך).

וגם חג הסיגד

וממש במקום בעיניי. 

לק"י

האמת שבגלל שבתור מורה קיבלנו 2 ימי בחירה, אני שומרת 1 לאיסרו חג פסח. שיהיה לי זמן להתאפס ולכבס וכו'. וככה לא בלחץ גם עם הילדים.

(כרגע אני בחל"ד עדיין).

וכרגע נראה שלא מחזירים את הלימודים פה. בטח לא השבוע.

וזה ממש מבאס

גם אני וגם בעלי ג'ינגלנו בטירוף קודם בין עבודה, בית, ילדים וניקיונות לפסח.

כ"כ שמחתי ששמעתי שיש הפסקת אש וחוזרים לשגרה.

ואז הבנתי שאנחנו מוחרגים אוףףף

ומניחה שכבר תהיה הרבה פחות הבנה בעבודה להיעדרויות ועבודה מהבית.

הבנתי כבר די מזמן שאי אפשר פשוט "לגמור את המלאכה" ושיהיו עוד סבבים בהמשך.

אני חושבת שחזרה לשגרה דוקא חשובה לבריאות הנפש של הילדים וההורים והשהיה הבלתי נגמרת בבית דוקא מזיקה.

בתור מורה את כמובן לא חייבת ללמד ממש את החומר, אפשר לדבר על מה שהיה ואיך מרגישים ולעבד את מה שעבר עלינו או סתם לשחק משחקים ולהתאוורר בהתאם לגיל. ההורים שעובדים בכל מקום אחר חוץ ממערכת החינוך חייבים להיות בעבודה כדי להרוויח את לחמנו…

רוגע מוחלט!

צריכה ללדת באלול ובניתי על רוגע נפשי....

יש את הדמיון ואת הרצון שלנו, אבל הקב"ה מנהל פה את הכל באופן הכי מדויק.

הגאולה כבר בפתח, את זה רואים בעיניים. להחזיק חזק, לא להתייאש... בקרוב ממש!!

ובגלל שאני מורה אני לא יכולה לא להגיע מצפונית

חייבת להגיע ליום מלא

איפה ההתחשבות???? איפה הרגישות? איך אפשר להגיע ליום מלא אחרי כל מה שקרה בפתח תקווה?

קודם כל - יש כמה אנשים ששומעים אותם יותר מידי שמנסים להוריד את הרוח מהמפרשים של כולנו.

אבל הם עושים את זה כבר שנתיים וחצי (ולמעשה הרבה יותר) - ותמיד יש להם ביקורת על כל דבר שהממשלה עושה, גם אם הם סותרים את עצמם מפעם לפעם.

כי בסופו של דבר המטרה שלהם זה להוכיח כמה נתניהו והממשלה גרועים, והם יבואו ויצילו את כולם אם נבחר בהם בבחירות הבאות.

אז גם אם כולם מהדהדים את הדברים שהם אומרים בתקשורת ובפייסבוק ובכל מקום אפשרי, זה לא הופך את הדיבורים שלהם לפרשנות הנכונה על המציאות. ושווה לשמוע עוד פרשנויות יותר משמחות ואופטימיות על המציאות.

לגבי ההסכם עם איראן -

למה את כותבת שאיראן לא מקבלת אותו?

ממה שאני קראתי, איראן התחננה להסכם, ולמעשה ירדה מכל הדרישות שהיו לה עד עכשיו.

זה נראה לי הרבה יותר כמו הסכם כניעה של האיראנים מאשר כמו הסכם מהסוג שאנחנו רגילים אליו עד עכשיו. עד כמה שאני מבינה, אנחנו לא ויתרנו על כלום חוץ מזה שכרגע מפסיקים לתקוף אותם (לשבועיים. לא יודעת מה יהיה אחר כך. ובלבנון אנחנו יכולים להמשיך לעשות את העבודה, למרות שהם מראש אמרו שלא יסכימו לשום הסכם שלא כולל הפסקת אש גם בלבנון). הם פותחים את מצרי הורמוז, התחייבו למסור את האורניום המועשר, ונשארו עם פגיעות קשות מאוד מכל מה שתקפנו עד עכשיו.

אז נכון - עוד לא קרס המשטר לגמרי. נתניהו אמר מראש שזה לא בידיים שלנו. אולי זה עוד יקרה. ובינתיים שינינו משמעותית את המציאות שהיתה. אנחנו ללא ספק במקום הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני כן.

ולגבי הזוית האמונית והאכזבה ממה שציפית שיקרה ולא קרה -

אני חושבת שכל ה'מקורות' שמפרסמים בכל מלחמה כזאת, שגורמים לציפיות של קפיצות דרך בגאולה שלנו, הם לרוב מזיקים יותר מאשר מוסיפים.

אנחנו ללא ספק בתהליך משמעותי של גאולה. תהליך שנמשך כבר מעל 100 שנה, וממשיך ומתקדם בקצב מואץ בשנים האחרונות.

אף אחד לא יכול להבטיח כמה זמן זה יקח, ואיך השלב הסופי ייראה. ולפעמים כשמסתכלים רק על הנקודה הנוכחית הרבה יותר קל לראות את הקשיים מאשר להבין שזו גאולה. אבל בפרספקטיבה של זמן - המצב שלנו היום הוא באמת הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו בעבר. גם מבחינה מדינית וגם מבחינה רוחנית. (ככה אני רואה את הדברים. אני יכולה גם להסביר יותר).

לפעמים הציפייה למשיח שמגיע בבת אחת גורמת לזה שלא רואים את כל הצעדים שכבר התקדמנו. אבל גם המלחמה הזו מקדמת אותנו המון. גם אם עוד לא הגענו כבר לסוף.

ועוד מחשבה שהיתה לי -

אולי כל הדיבורים הממורמרים ששומעים על המציאות, זה גם איזושהי הכנה לגאולה.

כמו שבמצרים, השלב הראשון לגאולה היה 'ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה' - עצם זה שהם נאנחו מהעבודה, והבינו שזו לא מציאות שהם רוצים, זה היה השלב הראשון שהוביל אל הגאולה. הרב ראובן ששון מסביר שזה העניין של המרור - שההרגשה של המרירות היא כבר צד של גאולה, כי זה כבר הבנה שהמציאות הנוכחית היא לא מציאות שאנחנו רוצים, ומתוך כך מתפללים למציאות אחרת ופותחים את הפתח שהיא תוכל להגיע.

אז גם היום - יש הרבה התמרמרות על זה ש'אין ניצחון מוחלט'. אנשים מצפים שכל אויב שיש לנו ואנחנו נלחמים נגדו - נגיע מולו למצב של 'ניצחון מוחלט', שהוא לא יוכל יותר לאיים עלינו או לפגוע בנו בכלל. אבל למעשה מציאות כזו שאין לנו שום אויבים שיכולים לאיים עלינו או לפגוע בנו זו מציאות של גאולה שלמה.

עד עכשיו עמ"י אפילו לא יכל לחלום על מציאות כזו. אבל עכשיו אנחנו כן חולמים על זה.

אז זה מתבטא כרגע במרמור, וגם בכעס על הממשלה, שלא באמת מוצדק לדעתי. ואני הייתי רוצה שזה יבוא יחד עם הודיה על כל מה שכן הצלחנו ועל כל הניסים שהקב"ה עשה איתנו עד עכשיו (ומשתדלת להיות במקום כזה בעצמי).

אבל בכל אופן מנסה לראות את הצד החיובי של מה שאנחנו רואים סביבנו...

ולא ככ ישים להביא מאוחר או לאסוף מוקדם כי אז מרגישים שהפסידו התרחשויות..

ואין צהרונים.

זה משתנה בין מנהגים

אם הם נוהגים שכן, אז לא יודעת לגבי סבון הכלים הספציפי.

כשכתוב *לכל* ימות השנה זה מובן שזה באמת לכל הימים, כולל פסח. אולי הם צריכים לשנות את זה... 

שהמוצר עצמו אינו כשר לפסח

כי לפסח יש חומרות אחרות שלא קשורות לכשרות של שאר ימות השנה

אולי אפשר ליצור איתם קשר ולבקש הצעת ייעול

עליו הבפירוש שהוא מאושר לפסח,

ואחד אחר שכתוב עליו 'מאושר מטעם הבדץ' עם הסמל של ירושלים בד"ץ העדה החרדית, ולמטה כתוב מאושר לכל ימות השנה. אין עוד אותיות קטנות.

אם הכוונה היא שזה לא מאושר לפסח זה ניסוח בעייתי בעיני.

כאילו אני לא חולקת עליך, פשוט אומרת שזה לא מובן מהניסוח. 

(בגדול- החומר צריך להיות כזה שפוגם את החמץ אם ישנו= הופך את האוכל/ כל דבר ללא ראוי למאכל כלב

אני לא מכירה כלבים שאוכלים את הנוזל כלים או כל חומר ניקוי שהוא ....

ככה שזה בגדול מתן כשרות לחומר כזה זו פעולה שיווקית ולא הלכתית. 

אני יודעת שבשלב הזה זה בדר"כ תקין, אבל המשקל שלט ממש נמוך וצריך לעלות מהר מכל מיני סיבות, אז אני רוצה שהוא ינק כמה שיותר

זה באמת סיוט... (התנסיתי בזה גם עם הילדה האחרונה)

תתייעצי עם יועצת הנקה טובה איך להחזיק ולסחוט את השד תוך כדי הנקה כדי להזרים לו יותר חלב וגם איך להעיר אותו כשנרדם.

מקווה שתעברו את זה מהר...

ומזל טוב!

זה היה מעגל כזה של לא יונק טוב ומשקל לא עולה וכו

השתדלתי כמה שיותר להעיר אותו ולשבת אותו שיינק

וכשההנקות נהיו טיפה יותר מסודרות

הקפדתי לשאוב את מה שנותר אחרי כל הנקה, זה מה שהיא לא הצליח לסיים עד הסוף וזה עזר לי ממש גם לחלב וגם לתינוק שהתחיל לעלות במשקל

לק"י

את יכולה לנסות לסחוט/ לשאוב חלב למזרק סטרילי, ולתת לו אחרי ההנקה.

אני יכולה לשבת איתו גם יותר משעה שבפועל הוא ינק פחות מחצי

לק"י

ככל שהוא יגדל ויתחזק, ההנקה עשויה להיות יעילה יותר.

פשוט במזרק צריך להתאמץ פחות.

ואולי הכי טוב להתייעץ עם אשת מקצוע.

נרדמים, מתנתקים, פעולת המציצה קשה להם מאד.

מומלץ מאד להחזיק אותו כמה שיותר בתנוחת קנגרו

וגם להניק כשהוא ללא בגדים, מכוסים בשמיכה ביחד כמובן.

וכמה שיותר להניק. בהפרשים קצרים, מתי שהוא רק רוצה בלי להסתכל בשעון

מנסיון עם פגות, זה אפשרי

הרבה נחת

שפע חלב, גידול קל בבריאות ובשמחה

לק"י

יותר בטוב..

אם את רוצה לדחות, תבדקי עד מתי אפשר.

אני נתתי לכל הילדים את החיסונים בזמן.

חוץ מילד אחד, שלא קיבל רוטה, ההמלצה ספציפית של הרופאה.

ככה אחות של טיפת חלב המליצה לי פעם באופן לא רשמי

זה וירוס של שלשולים

הוא חא מסוכן

מלבד חשש להתייבשות שכן מסוכן

לכן, אם את אמא מספיק ערנית ולילד שלך יהיה וירוס חריף של שלשולים, ואז תקחי אותו למיון לקבל נוזלים, זה אמור להספיק

כמובן לא נותנת הנחיות רפואיוצ לאף אחד, זה מה שא י עושה

אגב, לכולם אצחי נדבקו ברוטב מתישהוא, כמה ימים של שלשול וגמרנו.  

שמה שמפריע (או לפחות אמור להפריע)

זה לא אם זה יפה או לא אלא עניין בריאותי

הרבה פעמים עודף משקל מעיד על חוסר בבריאות

אם זה אכילה לא מאוזנת או אי עשיית ספורט וכו

גם מי שרזה באופן מוגזם

לא משנה אם זה יפה או לא

זה יכול לפעמים להעיד על משהו לא בריא

ולכן ב2 המקרים צריך לוודא שהכל תקין

ולא הבנתי למה מישהי צריכה להיות מוטרדת מזה שהבת שלה רזה באופן רגיל.

אני חושבת שללא ספק הכי חשוב זה לאהוב ולקבל את הילדים שלנו בכל מראה שהוא (וזה לא קשור אם אני אוהבת יותר מראה שמן או מראה רזה. את הילדים שלי אני אוהב כמו שהם, גם אם הם רזים וגם אם הם שמנים, בלי קשר למראה המועדף עלי).

אבל כשרואים השמנה שלא היתה קודם, אז הגיוני שזה מעורר מחשבות אצל ההורים לגבי המקום שלהם להגיד משהו/להשפיע בנושא.

אני חושבת שהסיבה הבריאותיות היא הגורם המרכזי פה, הרבה מעבר למראה.

אבל מן הסתם גם למראה יש פה איזשהו תפקיד - לא מצד איך שההורים רואים את הילדה, אלא מצד המחשבה על איך שזה יהיה בשבילה להיות עם עודף משקל (ולא חסרים שרשורים בפורום שמראים את הקושי של נשים עם המראה שלהן בגלל עודף משקל. למה זה ככה? יכול להיות שזה לא צריך להיות ככה אבל זו המציאות).

דווקא בגלל הסיבה השניה חשוב להיות פי אלף יותר זהירים עם כל אמירה שהיא, כדי לא לפגוע בדימוי העצמי של הילדה ובאיך שהיא רואה את עצמה. אבל גם אם ההורים לא יגידו כלום, זה לא בהכרח ימנע את הקושי שלה, כי זה העולם שאנחנו חיים בו.

1. הבן שלי היה רזה במיוחד וזה הטריד אותי לא פחות. היינו איתו אצל דיאטנית ומטפלים בזה. משום מה זה דורש פחות "הליכה על ביצים".

2. לא הפריע לי שהיא שמנה כמו זה שהיא השמינה באופן  מהיר, בבת אחת ואוכלת ב"בולמוסים".

3. כיום מראה שמן נחשב פחות יפה. בעבר היה ההיפך וכנראה זה עניין של אופנה אבל המשפט האחרון שכתבת פשוט לא נכון או לפחות ממש לא מדויק לימינו. אולי זה מבאס, אולי זה לא בסדר אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות.

כבר לא,  ובתור אחות לאחים שהיו שמנים, יכולה לומר שזה משפיע על הגוף

יש כבדות, יש קושי עם הברכיים, זה משפיע הורמונלית מאוד

אז אם זה לא רזון חריג, זה לא אמור להדאיג פשוט לעומת השמנה שכן משפיעה על הבריאות

השמנה לא מגיעה בריק בדרכ. זה תוצאה של תזונה לקויה + גורמים נוספים לרוב. 

שרזה רגילה בדכ לא מעיד על בעיה בריאותית או בעיה בכללי (לרוב גנטיקה/אורח חיים טוב) אז למה שזה ידאיג את ההורים??

לעומת זאת השמנה יש בזה משהו לא בריא ולכן זה מדאיג בנוסף להתמודדיות חברתיות שלצערנו זה עלול להביא

לגבי טבעת- לר השתמשתי הרבה זמן לדעתי מספר חודשים אם אני זוכרת

מבחינת הכנסה הוצאה היה לי סבבה אבל פעם אחת אחרי שטבלתי וכבר הגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי להוציא לטבילה וחזרתי לטבול שוב באותו ערב🤥

לגבי דיאפרגמה- השתמשתי כשנתיים וחצי ברציפות, אסייג ואגיד ששמתי כל קיום יחסים חוץ ממקרים בודדים ממש, שהייתי בטוחה ב100% שהתרחקתי מהביוץ. 

בדקתי עכשיו בגוגל ואני רואה שבדיעבד הטבעת לא מעכבת (אולי זה לא לכל הדעות אבל כדאי לדעת שזו אופציה).

וקרה לי ששכחתי גם

עשינו שאלת רב והסתבר שזה בכלל לא חוצץ ואין בעיה עם זה כי זה נחשב "מקום סתר".

אז זה יכול לגרום גם לברכה לבטלה לטבול פעמיים עם ברכה, תבדקי את הנושא.  

אפשר למנוע שנים ארוכות

זה סיליקון שחוסם פיזית + קוטל לשיפור החסימה

האחוזים יורדים כי נשים שוכחות/ לא מיומנות וזה זז/ חושבות שאפשר בלי/ לא שמות קוטל

אולי תנוחה מסויימת שאישה תעשה או משהו כזה

מספיק שכמה זרעים בודדים יעברו ואשה תיקלט להריון

מלחיץ ממש

ומבחינתי אין סיכוי להפלה במקרה כזה ואאלץ להתמודד עם ההריון

אוף אין לי כבר כח למחשבות והתלבטויות של זה

לבדוק אם היא זזה בזמנים בטוחים

היא לא אמורה לזוז

(לקאיה יש מין דפנות שמונעות את התזוזה)

והקוטל מוסיף שכבת הגנה בפני עצמו

אני רואה את זה כמניעה בטוחה

מונעת עם זה לסירוגין כבר כמה שנים

הקפדתי ללכת למתאמת

בלי ג'ל (חוץ מתקופה מסוימת)

אף פעם לא בודקת ביוץ, פשוט שמה כל החודש.

בין הראשון לשני מנע לי מעולה

בין השני לשלישי נכנסתי עם זה להיריון

אחרי הרביעי הייתה תקופה שהייתי חייבת למנוע רפואית אז הייתי עם ג'ל עד שנמאס לי

ובסוף נכנסתי להיריון ביום שלא שמנו כנראה חח

אז מבחינתי זה מונע, והג'ל מעלה אחוזים ובחרתי לא להשתמש בו, וקרה שלא מנע לי, אבל מקרים כאלה קורים גם עם אמצעים שנחשבים יותר בטוחים…

מניחה שאחרי הלידה אחזור לזה כי האמצעים האחרים לא ככ באים בחשבון

בטוח שזה פחות טירחה מדיאפרגמה.

הטבעת הייתה לי אחלה להוציא ולהכניס

התרגלתי די בקלות

לא הכרתי שמוציאים לבדיקות או הפסק, רק למקווה

לגבי דיאפרגמה-

מונעת איתה כבר כמעט ארבע שנים, ברגע שהפסקתי נכנסתי להריון ככה שאני מניחה שהיא מונעת לי מעולה

משתמשת תמיד בג'ל

מנסה לעקוב אחרי ביוץ ולא שמה אותה ב3-4 ימים שלפני המחזור שאז כבר בטוח לא צריך

לגבי דיאפרגמה - כמו שכבר כתבו כאן -

חשוב ללכת למתאמת אחרי לידה / אחרי שינוי משמעותי במשקל (5 ק''ג נראלי) כדי לוודא שהיא עדיין מתאימה + לוודא שאת שמה נכון

להקפיד להוציא לא לפני שש שעות

לשים ג'ל

וכמובן כמו תמיד - להתפלל...

בשבילי זו המניעה האחרונה והיחידה שאני יכולה (מלבד לא לקיים יחסים...) אז לומדת להסתדר עם מה שיש 😅

בהצלחה בהחלטות!!

אולי יותר

בהתחלה הייתי נמנעת בזמן ביוץ באמת, עכשיו כבר לא. אבל זה ממש לא משתווה לטבעת ובטח שלא אומר שלא לשים כלום (את אותה למנוע לא? מה הקשר לא לשים כלום?). עם קוטל זרע זזה עובד אצלי ב"ה (לא מתקמצנת עליו) ואם יש מחזורים קבועים בערך - כחמישה ימים/ שבוע  לפני העונה הבינונית  ואחרי שזיהיתי ביוץ ועברו כמה ימים אני כבר לא משתמשת בה בכלל וזה בעיניי יתרון מטורף

גמני משתמשת בקאיה

יש לי אחות בזכות דיאפרגמה, אז מבחינתי זאת לא אופציה

את הנוברינג לפני שאני שוללת לגמרי גם את זה

אם לא יהיה טוב אז לא נותר אלא דיאפרגמה

אני כותבת פה כי רוצה שזה יהיה כתוב ושאני לא ישנה את דעתי עוד מעט שוב ותיכף כבר אי אפשר להתחיל החודש נוברינג 🙃😶

כן התאמתי אצל מישהי תותחית..

דיאפרגמה שהרגישה לי יותר הרמטית מהסוג הקודם שהשתמשתי..

אצל לי מילר אם אני לא מתבלבלת..

יש לי דיאפרגמה קאיה

ואני לא מרגישה בטוחה איתה.. הייתי אצל מתאמת  אבל תמיד יש לי נערווים שאולי אני לא שמה נכון ושכחתי איך... פשוט מכניסה משתדלת עד הסוף עמוק+ג'ל

זה מה שאמורים לעשות נכון? לא צריך איזהשהו כיוון מסויים

ואני מרגישה עצם כשאני מכניסה

האמת שלא יודעת

הדיאפרגמה זולגת לי החוצה

היא צריכה לשבת מעל העצם ולא לזוז, ולא לזלוג

מציעה לך לתרגל שלא בזמן אמת הכנסה, וגם - בזמן אמת, בנחת עד שנכנס טוב

האמת נלחצתי מהגודל שלה והיא גם ממש קשיחה…

זה לא מפריע ביחסים? אתן מוציאות?

ועוד דבר שחשבתי עליו, שמעתי פעם שדברים מהסוג הזה פוגעים ברצפת האגן/דפנות הנרתיק כי הם מוחזקים עם השרירים. מישהי שמעה על זה?

מרגישה שזה ממש ענק לי כאילו עלול להרחיב…

לא מרגישים את זה.

ולא שמעתי או חוויתי שזה פוגע ברצפת האגן

אבל לשתות יין בקידוש וכאלה זה ממש רחוק מסכנה. 

אני שותה בקידוש חצי כוס יין.

גם כשהייתי בתחילת הריון ועוד לא ידעתי.

לא קורה כלום מקצת שתייה בשלב הזה.

את לא אמורה להתנזר מכל מה שאסור בהריון, גם בשלב שאולי מתחיל משהו.