בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

זה לא שהוא נשאר רעב כן?

הוא רצה שאכין לו משהו ספציפי אחר משל כולם

אמרתי לו שאני בשמחה אכין לו אבל זה לא יתכן שהוא מתעלם מההוראות שלי

ואז רוצה שאני אשמע את כל הבקשות שלו

ולכן קודם כל הוא יפסיק את ההתנהגות שלו (כאמור משך בחצאית וכו')

ואז אני אכין לו את האוכל.

הכל קרה תוך כדי אמנם הסאגה התמשכה אבל עדיין עמדנו באותו מקום במטבח (ובאמת כשיצאתי זה נגמר.. כי הלכתי והוא נשאר וזהו)

ואני מסכימה שסילחה זה מעושה

במיוחד אם אומרים לך מה להגיד

אבל אם זה כל כך מעושה- למה זה כל כך קשה?

אני אשאל אחרת- את מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

(שוב, הוא עדיין מושך לי בחצאית וצורח, לא משהו שקרה שלשום- על זה אני באמת לא חושבת שיש ענין 'לבקש סליחה')

אם הוא היה מפסיק, היה אומר די, משהו, באיזשהו אופן מביע שינוי- הייתי זורמת איתו.

אני אומרת לו תגיד סליחה כי הוא אומר לי אבל אני לא יכול, אני לא יודע להתנצל אני לא יכול להפסיק אז אני אומרת עזוב, תגיד סליחה- מילה קצרה ופשוטה שאתה מכיר ובזה נסיים את הסאגה

לא צריכה להיות תלויה במה שבן 6 אומר (וגם לא באף מילה שאי מישהו אומר)

את צריכה לסיים את הסאגה לא הוא

הוא ילד קטן

הוא לא צריך לנהל אותך

להודות שהיה לא בסדר

למרות שהוא לא חושב ככה,

יש לך שתי אפשרויות:

1. להשתמש בכח כדי לגרום לו להגיד את זה

2. לתת לסיטואציה לשקוע ולייצר סביבה שמעודדת חשיבה רפלקטיבית ואינטגרטיבית, כזו שיכולה לקחת בחשבון את הצרכים והרגשות שלו וגם של הזולת בו זמנית, ובמקרה כזה יכול להיות שבין השאר יעלה בו הצורך להתנצל (אבל לא בטוח).

אבל

במקרה שלכם

אני ממש לא חושבת שהוא היה לא בסדר

ובעיני ממש לא כדאי להכנס לנישות האלה.

ילדים מונעים מדחפים

המח שלהם עוד לא בשל לראות את התמונה השלמה ולעשות מה שנכון

לפעמים הדחפים גורמים לפגיעה באחר

וזו אחריות שלנו המבוגרים לנהל את הסיטואציה.

כן כולל פגיעה בין האחים

וחוצפה (שהיא בכלל מגננה מובהקת).

אם התינוקת שלי צרחה כל הלילה ובגללה לא ישנתי

או נשכה ופצעה אותי בהנקה

זה בוודאי פוגע בי. אבת אין לי שום ציפיה שהיא תיקח אותי בחשבון כי היא לא בשלה לזה, היא עושה מה שהיא צריכה ויכולה בהתאם למה שעולה בה באותו רגע.

ילד בן 6 בדרך כלל מסוגל ליותר מזה, אבל לא תמיד. לפעמיפ הוא מוצף, לפעמים עולות בו אגרסיות, או מגננות מכל מיני סוגים וזה בסדר וטבעי שהוא מרביץ, מתחצף או לא רוצה לעושת מה שאמא אומרת.

אנחנו צריכים לנהל את הסיטואציה ולעזור לו שם, לא להפוך אותו למבוגר שעושה מה צריך אלא להתבונן בו ולהבין מה הוא מרגיש וצריך, לעזור לו להתווסת, לעודד אותו לעשות דברים שמתאימים ליכולות שלו באותה סיטואציה ולשלב ההתפתחותי שלו באופן כללי ולהמנע מלדחוק בו לעשות דברים שאינו מסוגל אליהם כרגע - מה שיפחית רצון נגדי.

חושבת, שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית

זה נכון שכהורים אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו

אבל פשוט לא תמיד זה בדיוק הזמן המתאים, ואני לא חושבת שיקרה משהו אם נחליט בסיטואציה מסויימת לוותר על החינוך (הספציפי)

מה זאת אומרת בהקשר הזה?

את שואלת האם אני מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

באופן כללי, כן. דווקא לפעמים שהילדים שלי לא רוצים לדבר, אני מבינה שהם הבינו. זה לא תמיד נכון. אבל לפעמים אני אתחיל להגיד משהו, והם יגידו "אני לא רוצה לדבר על זה. הבנתי הבנתי" זאת אומרת, הם מתביישים, מבינים, אבל להגיד את זה ממש בפה מלא? זה כבר קשה. אז למה להקשות עליהם?

אותו דבר פה

השאלה מה המטרה

האם הוא עושה פעולה לא נעימה שאת רוצה שהוא יפסיק אותה מיד - והדרך שחשבת לנכון היא שמבקש סליחה

או שרצית ללמד אותו שהוא לא מתנהג יפה, ולכן רצית שיבקש סליחה

אלו שני דברים שונים

אם זו הסיטואציה הראשונה, כשרואים שזה לא עובד, ואם המטרה היא להפסיק התנהגות, אז עדיף היה לעבור לדרך אחרת. זה יכול להיות התעלמות, זה יכול להיות חיבוק גדול מרגיע, זה יכול להיות להגיד לו להירגע בחדר. לכל אחד מתאים משהו אחר.

אם זה היה לצורך חינוך, אז אני שוב חוזרת לנקודה שלי, שא. לא תמיד חייב לחנך, ב. לא תמיד חייב לחנך מיד, זה בסדר גם לחכות להזדמנות אחרת

'שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית'

אני חושבת שכל סיטואציה בה ההורה מגיב נכון

זו הזדמנות חינוכית לילד

לראות הורה מגיב בסלחנות/ בסבלנות/ באסרטיביות/ באמפתיה

וזה רוב החינוך

דוגמא אישית טובה 

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

לדעתי אין שום טעם לנסות לחנך ילד שנסער כי הוא רעב. מבינה אותך שאת רצית לראות שהוא מצטער ורוצה לתקן,

אבל מנסיוני ארועים כאלה, שנכנסים לאיזה 'מלחמה ראש בראש' עם הילד כשהוא ממילא נסער בגלל משהו פיזי רעב/עייף/צריך שרותים, עלולים להביא להחרפה לא רצויה במצב. לדעתי תפקיד המבוגר האחראי הוא למצוא את הדרך לרדת מהעץ, לטפל בצרכים הפיזיים, ולהמשיך את החינוך אחרי שהילד נרגע.

בהקשר הזה אזכיר גם את 'להכות בברזל בעודו קר', שהרבה פעמים יהיה עדיף לנהל שיחה, ואפילו להעניש אם נראה שיש צורך, אחרי שכולם כבר נרגעו, אין חובה להגיב להתנהגות השלילית דווקא באותו הרגע( כמובן אם זו התנהגות מסוכנת או מפריעה מאוד צריך להפסיק אותה. אבל לא חובה לעבור ישר לשלב ההשלכות, להפך, הרבה פעמים עדיף דווקא לתת לכולם להרגע ואז לחזור לנושא ). 

הסיטואציה הזאת מוכרת לי מאוד מהילד שלי ודווקא לא על לבקש סליחה בכלל, זה יכול להיות אצלינו על לאסוף משחק, להתפשט למקלחת, להרים משהו שזרק, לא יודעת, גם בקשת סליחה אבל גם הרבה דברים אחרים שהם לא קשורים שאני או בעלי דורשים ממנו ובדרך כלל אין בעיה אבל לפעמים הוא לא יכול.

הוא גם אומר שהוא לא יכול וגם יכול לצרוח שעה ולא לעשות פעולה פשוטה מאוד מאוד כמו להרים טישו מהרצפה ולזרוק אותו לפח.

נשמע לי שאת מכירה את הילד שלך ובהזדמנויות אחרות הוא כן מסוגל לבקש סליחה, אחרת לא היית דורשת ממנו את זה, נכון? אלא שבסיטואציה הזאת היה משהו מאוד מציף עבורו והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להיענות לדרישה ואחר כך הוא כבר היה תקוע על העץ ולא הצליח לרדת ממנו.

כיוון שיש לא מעט סיטואציות כאלה אצלינו, אז למדתי, כשהבן שלי אומר שהוא לא יכול, אני מאמינה לו. טכנית ופיזית הוא יכול וזה אפילו קל קליל, אבל רגשית הוא באמת לא מסוגל. ומה שהוא צריך בזמנים כאלה זה סולם לרדת מהעץ, יחד עם עמידה על הגבולות שלי (למשל, לפעמים אני אאסוף את המשחק וזהו, אבל מותר לי גם להחליט שאני דורשת ממנו לאסוף ולא אוספת במקומו וזה לגיטימי, אחרי שיקול דעת שלי כאמא, מותר לי גם לדרוש דרישה הגיונית מילד גם אם זה גורם לו לצרוח עכשיו שעה).

המקרה שלך כבר עבר ואת גם מכירה את הסיטואציה יותר טוב ממני, אבל לדוגמא- אני אתחיל בהבנה של המקום שלו- מאוד קשה לך, אתה מרגיש שאתה לא מסוגל? ואז אני אשאל אותו מה אפשר לעשות? אם אין לו פתרונות אני אציע בעצמי, פתרונות שמשנים את הסמנטיקה של הדרישה, למשל- באמת קשה לך לבקש סליחה, אתה רוצה שאני אלך במקומך להגיד לאחותך שאתה מצטער? או שאני ארפה ואחכה לזמן רגוע יותר...

או בדוגמא שלי בוא נאסוף ביחד, או אין בעיה, אז לא נאסוף עכשיו הכל רק נשחק משחק הצבעים, עכשיו תשים בקופסא את כל החלקים האדומים...

מאוד אהבתי שאמרת לו שככה לא מתנהגים ומה שהוא צריך לעשות עכשיו זה לבקש סליחה

כי לפעמים אומרים לילדים מה לא ופחות מה כן

הדבר היחיד שאני חושבת שלא היית צריכה לערב את עניין האוכל

זה לא קשור אחד לשני.

וגם כנראה הכניס אתכם ללופ לא נגמר של אני רוצה לאכול X, לא קודם תבקש סליחה.

לגבי זה שהוא לא ביקש בסופו של דבר,

חינוך זה תהליך, לא אילוף

זה לא צריך להיות שאם את אומרת לו אתה צריך להתנהג כך וכך ואם תתנהג ככה אני אתן לך

ואוטומטית הוא יעשה מה שאת אומרת.

זה הגיוני שאמרת והוא לא עשה.

תתני לזה לחלחל לו למודעות.

אני אישית חושבת שתניחי לכל הסיפור, אל תזכירי ואל תעוררי.

מה שכן את יכולה לדבר באופן כללי מה עושים אם התנהגנו לא יפה

ולמה כדאי לבקש סליחה ולהביא דוגמאות מעצמך שלפעמים לא נעים לך לבקש סליחה וכו'

אבל את רוצה להתנצל וכו' וכו'

מה הייתה הסיבה להתנהגות לאחות בבוקר? אולי הוא הגיב כי נעלב ממנה ממשהו ואז גם נעלב ממך שישר הנחת שהוא האשם ולכן הרגיש שנעשה לו עוול ולא רצה לבקש סליחה?

כדאי לדבר איתו על האירוע כשהוא רגוע בלי שום שיפוטיות ואשמה. רק לדובב אותו כדי לברר מה גרם למה ומה היו הרגשות שלו בסיטואציה שהניעו אותו.

ילדים לא מודעים לעצמם ולדברים שמפעילים אותם ולכן לטווח הרחוק ,אם רוצים למנוע אלימות/דיבור לא ראוי- כדאי ללמד אותם להכיר מה הם מגישים ולתמלל את זה וככה לעזור להם לווסת את הרגש שלהם.

תנסי לצעוק את השמות עם בליעה של התחלה או סוף, זה לא מבלבל...

(רק אות אחת שונה)

כן חשבתי על זה בבחירת השם, אבל זה לא מורגש ביומיום לא חושבים על זה והשמות בול מדוייקים להם כל אחד לאופי

(לאחת יש גם עוד שם).

לדעתי זה דומה ולא הייתי נותנת, אבל אפשר גם לתת.

נגיד נועה ונועם לא הייתי קוראת. אבל נועה ונעמה זה נשמע מספיק שונה

מרגיש לי כן דומה מדי.

כל הזמן אתבלבל ביניהן, בטעות.

יש לי שני ילדים שהשם שלהם מתחיל באותה אות ואני כל הזמן מתבלבלת ביניהם.

אבל חוץ מזה לא רואה בעיה.

ולא קשורים בכלל האמת.. זה פשוט יכול לקרות😅

את צריכה לחפש עגלה יציבה קלה עם גלגלים אחוריים גדולים ושאין לה קיפול מטריה

מהניסיון שלי צריך גלגלים אחוריים גדולים וזה מקל מאוד. ותהיה קלה כמה שאפשר. ולגבי הבוגבו פוקס - היתה לי והיא כבדה מאווווד. נכון, הגלגלים שלה ענקיים, אבל הכובד בעיניי לא שווה את זה.

הברייטקס מהדגמים הישנים מעולה במדרגות.

למרות שיש לה הרב חסרונות אחרים אבל אל יד צורך ממד יום יומי במדרגות אז זה טוב

כשהילד קשור האמבטיה בשום אופן לא

אז אם מדובר בתינוק קטן חשוב טיולון שמתאים מגיל 0

מעבירים למנשא?

להוריד במדרגות אבל אמבטיה זה ממש סכנה

אם באמת יד צורל גדול יום יום במדרגות אז הפתרון הוא טיולון מגיל 0

מה הכוונה אסור להוריד במדרגות? מאיזה בחינה ואיך אמורים להוריד?

ויכול להיות שאם עגלה נהרסת עם שימוש במדרגות, לא יתנו אחריות.

עולים ויורדים לאט ובזהירות.

יותר גדולים מהסיילו הרגילה.

יחסית סבבה לי איתה במדרגות (אני עולה איתה קומה וחצי כזה) אבל בסוף זה עדיין עגלה ומדרגות😅

האקסל יותר כבדה והדלגלים יותר מסיביים

פחות להיט במרגות

ממליצה גם על בייבי בוס

תודה!

תודה!

גם הכובד של לסחוב את העגלה במדרגות (בעיקר בעלייה).

וגם עד כמה עגלה עולה יורדת חלק, בלי להיתקע.

לבעיה הראשונה עדיף עגלה כמה שיותר קלה.

לבעיה השנייה עדיף עגלה עם גלגלים גדולים שנוחים יותר במדרגות, ולא נתקעים.

אבל גלגלים גדולים מכבידים על העגלה.

לי יש ספורט ליין סיילו xl, ואני מסתדרת איתה במדרגות.

בטיולון של צ'יקו לייטוואי פחות נח במדרגות.

(Ovestin).

זו משחה רפואית, מכילה תוספת של ההורמון אסטרוגן, ומשמשת בעיקר לטיפול ביובש בנרתיק.

כדאי לנסות לדייק מה הכאב.

האם הכאב הוא בפתח או עמוק בפנים

האם שורף או לוחץ

האם כואב גם אחרי? מדממת? יום אחרי האיזור רגיש יותר?

פשוט יכולות להיות כל מיני סיבות.

ממליצה ללכת לרופאת עריה ולדן (שזה גניקולוגית שמתעסקת בעיקר בעריה והלדן, שזה מילים יפות לפות ונרתיק. הן ה-כתובת לכאבים ביחסים)

לא יודעת מה הרופא נתן לך אבל הנה טיפים שניתנו לי ולא אמורים להזיק:

-הרבה משחק מקדים, שהוא יכנס כשאת ממש מגורה

-להשתמש בסיכוך.תנסי חמאת שיאה או שמן שקדים.זה טבעי שניהם ולא שורף או עם ריח

-להדריך אותו כשנכנס, אפשר להאט. אם הכאב עמוק-תנסי לעצור אותו שניה כשכואב, לכווץ חזק ואז להרפות וכשאת מרפה שיכנס עמוק יותר.

מנהלות- ניסיתי לכתוב בצורה עניינית.אם יש צורך לצנזר - לכו על זה.

שלושת הטיפים אנחנו כבר עושים

זה ממש כואב כל חיכוך בפנים

לא ממש בפתח אבל גם לא מאוד עמוק

לא מדממת וכן כואב אחרי אבל בבוקר כבר לא

באתר של ארגון שלמה אמור להיות רשימה

בכל קופה אמורות להיות, לפעמים קשה להשיג תור. אם יש ביטוח/תקציב יש גם אפשרויות לפרטי. לרוב זו פגישה אחת עם הרופאה (ואז טיפול בהתאם. למשל פיזיו)

ייעוץ הלכתי- חשוב! יש דרכים להתיר כל מיני דברים בין בני זוג בסיטואציות כאלו. (תכלס- מגע מיני ללא חדירה). תפנו למי שאתם סומכים עליו, אני לא פוסקת (ובטח שלא בפורום). חשוב להסביר את הכאב, את כמות הזמן וכד'

זה יכול להיות הורמונלי, העור דקיק ורגיש, ומה שעוזזאת משחה הורמונלית שקוראים לה אובסטין. מורחים אותה עם האצבע ותוך כמה שבועות ממש כושר אם זאת הבעיה

ויכול להיות קשור לפיזיותרפיהשל רצפת האגן. ממליצה לבדוק את 2 הכיוונים במקביל.

את המרשם הזה רק רופא נשים מביא? או שאפשר לבקש פניה באפליקציה מרופא משפחה?

תוהה לעצמי אם אני חייבת לקבוע תור בשביל לקבל את המרשם

זה אצל רופא נשים. גם כנראה ירצה לבדוק שיש צורך בנרתיק ושהכל תקין ברחם לפני שייתן. אחר כך לחדש מרשם אפשר גם אצל רופא משפחה.

זה היה לי והשתמשתי באובסטין

הרגשתי שזה עוזר אבל לא לגמרי

כן היה עדיין רגיש שם הכל

בגלל זה המלצתי לבדוק את 2 הכיוונים במקביל. וזה תהליך, לוקח כמה שבועות עד שהאובסטין עוזר וצריך להתמיד אחרת חוזר להיות רגיש. אם אני לא טועה הרופאה גם המליצה להעלות ל3 פעמים במקום פעמיים בשבוע כשזה לא מספיק עזר. וגם הפיזיו' זה תהליך.

ויכול להיות שיש מקרים שלא עוזר עד הסוף, לא יודעת.

-פטריה

-דלקת בדרכי השתן

-אם אין, ללכת לרופאה שמומחית לכאבים. לא כל רופא נשים מומחה בזה!

תודה לך

יש רשימה של רופאות מומחיות

לא לקיים יחסי מין כואבים.. אפשר בפתח אם לא כואב

יכול להיות מכמה סיבוצ אז צריך שרופאה תאבחן

אולי יובש, אולי כיווץ, אולי הורמונלי

תקראי קצת באתר של אחינעם לב שגיא יש הרבה מידע

אולי צריך פיזיותרפיה רצפת אגן

מה שחשוב לדעת שיש מה לעשות עם זה ושזה לא גזירה לתמיד

לא ידעתי שיש לה אתר

ממש תודה לך!

ננסה כמה כיוונים במקביל באמת

גם אובסטין וגם פיזיו ונקווה שיעזור

אני השתנו לי החיים ברגע שהתחלתי לשים את החמאת סיכוך של חברת ספירולינה

החמאה הזאת?

יש לך קישור?

https://spiru-life.co.il/collections/%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA/products/%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9A-%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA

בהריון וגם כמה חודשים אחרי לידה

הגוף לא מתנהג כרגיל

יש יותר רגישות ופוטנציאל גדול יותר לכאב

נראה לי כדאי קודם כל להרפות

לעשות רק מה שמתאים

ולא כרגיל

לקחת את הזמן

לתת לגוף להחלים ולחזור לעצמו

(מפתיע שזה לא מובן מאליו)

וזה מה שעשינו

אבל כמה אפשר

כל סוף ההריון ויתרנו על זה

אבל עכשיו כבר יותר מחודשיים מהלידה

וזה קורה פעמים מידי בודדות

וחסר לשנינו

מנסים להחזיר את הגוף בכוח

זה יכול לפגוע הרבה קדימה

כמה אפשר? כמה שהגוף צריך

אין דרך באמת טובה לזרז את זה

ולקחת בחשבון שזה המחיר של הריון

לפעם הבאה

צריך לבדוק אם זה באמת הגוף צריך להתאושש

או שיש בעיה שאפשר לפתור

חוץ מה אני מניקה ולא מתכוונת להפסיק כל כך מהר

וארצה גם עוד ילדים בהמשך

אז בגלל שאני לא מעוניינת להתנזר כל כך הרבה

אני מחפשת פתרונות אחרים

לוקח הרבה זמן להתאושש מלידה

גם אם אין כאב

האיזור שם לא חוזר לעצמו כ"כ מהר

בטח לא חודשיים אחרי לידה

(גם שנה אחרי

אין חזרה מלאה למה שהיה קודם

אבל בסוף זה קורה

החלמה מלאה של הגוף)

לא צריך להתנזר מהכל

אלא ממה שיוצר את הכאב

וכן

מי שמתכננת הריונות רצופים בלי זמן מספיק להתאוששות

יכולה לשלם במחיר של חוסר יכולת להנות באופן טבעי

דיבור על 'בעיה' 'פתרון'

במקום לתת לגוף להחלים באמת

יכול להוות מכשול בפני עצמו להנות

ואז גם כשהגוף מחלים

הנפש לא

וחבל

שנות הפוריות הם שנים מאד ספציפיות

וחבל שהגישה הלחוצה והלא מקשיבה לגוף

תעצב את החוויה הזו

אולי לכל החיים

זה מרגיש מההודעות שלך שאת פשוט מנסה לשכנע לא להביא הרבה/ צפופים.

לא רק בנושא הזה.. .

אני אחות וזה מרגיש קצת מנותק מהמציאות של הגוף.

נכון שהגוף צריך להתאושש, אבל זה לא אומר שזו הסיבה לכאב וזה לא אומר שלא צריך וטוב לטפל. לפעמים הרגישות היא בלי קשר ליחסים

או דווקא בגלל המניעה.

מקווה שאת קוראת את ההודעה בטון המתאים ולא כביקורת

שיתפתי גם אישית ולכן האנונימי

❤️

מותר לך כמובן להביע את דעתך אבל יהיה טוב שתנסי לנסח בצורה שלא פוגעת במי שבוחרת אחרת. בסוף כולנו רגישות והורמונליות וגם אנחנו לא קוראות לפעמים בטון המתאים

לא האחות היחידה שדברה על הנושא הזה

אבל בטח נוח לכתוב ביקורת מאנונימי בלי לעמוד בבטחה מאחורי דעותיך

בכל הריון יש זמן התאוששות שבכלל לא קשור ספציפית לכאב

אבל יכול גם

בכל הריון יכול להיות מחיר כזה או אחר בנוגע ליחסים

בהריונות צפופים זה פשוט לא נותן מרווח התאוששות מספיקה

ואולי את ואחרים מנסים לשכנע שזה הגיוני וטוב לקבל טיפול במקום להניח לגוף

הן מבחינת יחסים מלאים והן מבחינת הריונות

למען הסר ספק

אני לא באה לשכנע כלום

הכי חשוב זו בחירה חופשית

לעשות כל מה שרוצים

ומומלץ בדרך

להיות חשופים לכלל המידע הנכון

למה לא גם וגם?

למה לא לטפל במקביל וככה לוודא שלא מפספסים משהו אחר?

חבל סתם לסבול

והסברתי את עניין האנונימי, וששיתפתי משהו אינטימי שלי, אם תרצי אכתוב לך מי אני כשאהיה בניק שלי.

בכל אופן עומדת בבטחה לגמרי מאחורי דעותיי ב"ה

זה פשוט לא סותר, ויש לרפואה הרבה פעמים פתרונות שאנחנולא מודעים אליהם (וגם אני לא מודעת לכולם).

אגב דווקא ההתקן הורמונלי עשה לי כאבים ויובש הכי חזקים גם כשנתתי לגוף את מקסימום המנוחה ואילו כשלא מנעתי הרגשתי מיד את הלחות הטבעית

אם רק מחכים ומרפים זה לא תמיד עובר לבד. חבל לסחוב את הקושי תקופה ארוכה סתם. מדברת מניסיון מר.....

בלידות הראשונות לקח לי זמן להבין שצריך לטפל ואיך, והטיפול היה אחר כל פעם ולקח כמעט שנה כל פעם לצאת מזה. ואם לא הייתי מטפלת אני לא חושבת שהיה עובר לבד.

אחרי הלידה השלישית כבר ידעתי מה יעזור והייתי על זה והיה שיפור משמעותי אחרי חודשים בודדים.

מקצת קריאה בנושא, את צודקת שיש אחוז משמעותי של נשים שיעבור להן לבד אחרי כמה חודשים. אבל זאת לא סיבה בעיניי לא לבדוק את הפתרונות שיכולים להביא לשיפור.

מניסיון גם בתחום הזה וגם בתחומים אחרים

אני גם מאוד בעד לעשות רק מה שנעים

אבל יש דברים שחבל לגרור, בטח כשהם כבר תקופה ארוכה….

ודבר נוסף- הרבה מהטיפולים לתחום הזה דווקא דורשים ממך חיבור לגוף, כך שלפעמים אחרי המצב יותר טוב ממה שהיה לפני אפילו

נכון שכל חודש בלי יחסים נעימים זה מעיק מציק וכואב

אבל מדובר פה על חודשי הריון ולידה

צריך לקחת בחשבון שהגוף עבר ועדיין עובר תהליך.. לא כל דבר צריך ישר לרוץ לרופאים שיתחילו לחטט שם ולבדוק מה יש

אני בעד לעשות תור טלפוני לרופאת נשים אולי יהיה לה פיתרון או משחה שיזרזו את ההחלמה

אבל לא נשמע מצב חריג כמו שמתארים פה שצריך ללכת לרופא מומחה מאוד

מתי נשים וגברים יבינו שהריון זאת טלטלה רצינית לגוף ולנפש ויתנו מקום וזמן לתהליכים הטבעיים לקרות?!

אני לא אכנס פה יותר מידי לתיאורים

אבל אישית אני יכולה להגיד שאני מרגישה שחוזרת לעצמי בפן המיני רק כשנה וחצי-שנתיים אחרי הלידה.

עד אז אני ובעלי מודעים שהכל קצת אחרת

גם החשק גם הכוח גם הגוף

וזה בסדר

וזאת עסקת חבילה שמגיעה עם כל הריון ולידה

שחודשיים אחרי לידה זה ממש מעט ולא חריג בכלל.

לגוף לא אכפת שנמנעתם גם בזמן ההריון, יש לו קצב החלמה משלו וחודשיים זה רק שבועיים אחרי הזמן שהרופאים ממליצים להמנע ממילא.

אפשר לנסות להקל עם מה שאפשר, אבל לפעמים הגוף צריך פשוט זמן ולא פתרונות, וכשדוחקים בו הוא מתנגד עוד יותר.

ויש עוד דרכים ליהנות אחד משניה גם בלי חדירה מלאה.

מיניות אחרי לידה משתנה וזה הזמן לגלות דרכים אחרות, להאט, לחקור ולא לנסות לשכפל את מה שהכרתם עד עכשיו.

לדעתי זה יכל להשתפר עם הזמן

תוך 3+ חודשים לדעתי זה כבר לגמרי אחרת

חודשיים זה ממש טרי

והיו לידות שאחרי חודש לא כאב, הרבה פעמים זה הורמונלי או משהו אחר

ושווה לברר אם זה מפריע לזוגיות

אבל לפעמים אכן ככה היה שפשוט עבר לבד

מבינה אותך כל כך זה באמת מתסכל בטירוף,

לפי התיאור שלך זה נשמע תיאור מתאים לכיווץ שרירי רצפת האגן, ממליצה לפנות לפזיותרפיה של רצפת האגן

ואם תרצי המלצה יש לי מישהי מהממת בירושלים.

אצלי אחרי כל הלידות כאב במשך כמה חודשים, הנחתי שהאזור פשוט יותר רגיש

את אלופה שבאת לכאן לפורום לכתוב ולחפש פתרון.

כי זה באמת מצב מתסכל מאוד מצד אחד, ומצד שני לא פשוט לדבר על זה ולחפש עזרה.

אני חושבת שבהריון, ובטח סוף הריון, ועוד יותר אחרי לידה- הגוף משתנה. ממש.

וזה בסדר שכרגע אתם פחות יחד. לא כתבת על החשק שלך והאם כשאתם יחד זה מרצון שלך או מ'צריך' ו'לא נעים מבעלי', אבל אני משערת על דעת עצמי שזה המצב (גם כי לך כואב, גם כי מאוד מאוד נפוץ שלנשים סביב הלידה יש פחות חשק), ואם זה המצב, אז תיזהרי ממש. לא מקיימים יחסים כשכואב. לא מכריחים את הגוף לקיים יחסים. ממש לא עם מיליון סימני קריאה.

זה אחר כך רק יוצר מעגל גרוע יותר שהגוף מקשר בין יחסים לכאב. ואת לא רוצה להיות שם.

מצד שני, זה לא אומר להתנזר לגמרי, וממליצה ממש לפנות לייעוץ הלכתי לראות מה אפשר לעשות כדי לשמר רמה מסוימת של תשוקה ואינטימיות בלי להכאיב לך אפילו לרגע.

לגבי הכאב עצמו- לי זה נשמע כמו משהו של פיזיו' רצפת אגן. שרירים מכווצים מדי שקשה להם להרפות (שוב, מצב נפוץ אחרי לידה). זה עניין שיכול להיפתר בשתיים-שלוש פגישות. חוץ מזה שבכל מקרה מומלץ לפנות לפיזיו' אחרי כל לידה, בלי קשר אם מרגישים משהו או לא.

אם לא היית אז ממליצה ממש ללכת. זה עוזר גם עם בעיות מהסוג הזה.

כדאי לבדוק אם את מונעת הורמונלית והג'ל לא עוזר, אז לשקול להחליף מניעה.

הייתי מחפשת מקום שיכיל יותר את הסיטואציה.

ואם המצב מורכב, לא הייתי מוותרת על התינוקייה.

ממליצה על אסותא אשדוד.

בעין כרם. אף אחד לא אומר לי כלום. אם אני רואה צורך אז מוסיפה מטרנה. אצלי הם לא ישנים ביומיים הראשונים, אז אני מוסיפה מטרנה עד שחלב מתאזן. פשוט באה לעמדת אחיות ולוקחת.

אישה אחרי לידה חייבת כמה שעות לישון ולהתקלח.

לגבי אפידורל, אולי עדיף בלעדיו? לדעתי הוא מיועד לנשים שיש להן שלב צירים ארוך מאוד כואב. ואת באה בפתיחה מתקדמת ואז יולדת מהר. גם מבחינת התאוששות עדיף בלעדיו.

בהתאוששות האמת..(אצלי)

כשאני לא מיד אחרי לידה אני אומרת לעצמי. פשוט תגידי שאת מביאה מטרנה עכשיו וכו'. או שאת משאירה ללילה בתינוקיה והכל. אבל מיד אחרי לידה אני כעלה נידף . ויכוליות שספציפית אני נתקלתי באחיות חסרות רגישות.. לא יודעת באמת לא יודעת. בדכ הרי הפחד הגדול לפני הלידה סה הלידה עצמה . אצלי האשפוז מחשיש לא פחות

אם יש אפשרות כלכלית - אפשר לקחת דולה לאחרי לידה, שתהיה איתך לפחות בלילה הראשון/ביממה הראשונה לאחר הלידה בביות מלא. זה מה שאני עשיתי אחרי קיסרי (שבו אסור לקום מהמיטה ביממה הראשונה), וזה היה לי מצוין. היא הייתה איתי בלילה ובמשך היום אמא שלי הייתה איתי.

לי אישית קל יותר להתאושש כשהתינוק לידי, גם אם פיזית אני לא מסוגלת לטפל בו מעבר הנקה.

אבל אם לך קל יותר שהתינוק בתינוקייה, אז אפשר לחפש בית חולים אחר שיותר מבין לקשיי היולדת ולא מכריח להיניק...

שיהיה בשעה טובה ובקלות!

דולה, אמא, אחות או חברה טובה, שתבוא להיות איתך בשעות הראשונות עד שתתאוששי או עד שבעלך יוכל להגיע שוב (או שמראש הוא ישאר).

וגם אני חושבת שהאפידורל לא מועיל לך...

אצלי אמרו 8 שעות, ואחר כך אמרו לי לחכות עוד שעתיים כי הברזל היה נמוך.

ואחרי זה כבר קמתי הולכתי לפגיה.

יכול להיות שיש כאלה שלא מסוגלות לקום, אבל לא שמעתי שאסור.

זה ההנחיות שנתנו לי לגבי לקום מהמיטה.

להישאר לבד עם התינוק לא היה רלוונטי לי, כי הוא היה בפגייה.

גם לי היו תינוקות בפגייה אחרי קיסרי, ואני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי לראות אותם זה היה בכיסא גלגלים... אבל לא זוכרת כמה זמן זה היה אחרי הלידה ולא זוכרת מתי כבר הגעתי אליהם לבד...

אחרי קיסרי

ויממה הראשונה צריך מלווה לביות מלא

לא זכרתי מדויק...

או אופציה נוספת, אני לא יודעת בדיוק אם היא תענה לך על כל המורכבויות אבל בשיבא לא צריך להחליט אם את רוצה ביות מלא או חלקי. אני למשל שמתי שם לילה אחד בתינוקיה, ולילה אחד הילדה הייתה איתי.

אני לא ככ ממליצה בכללי על בית החולים הזה, כי לי לא היה טוב שם אבל אולי זה יאפשר לך את ההתאוששות הראשונית שאת צריכה ואחכ התינוק יוכל להיות איתך.

אגב, אמנם לא היה לי ככ טוב שם אבל מכל הצוות, צוות התינוקיה זכור לי הכי לטובה דווקא.

בכל מקרה- לא הייתי חוזרת למקום שלא היה טוב בו. אם שמיר קרוב לך אז כנראה שבמרחק של עוד כמה דקות נסיעה יש לך עוד כמה בתי חולים קרובים. בין אם זה לכיוון השפלה- קפלן/ אסותא אשדוד ובין אם זה לכיוון המרכז- וולפסון, שיבא, ועוד..

מה שכן, אם את קצת מרחיקה לבית חולים אחר, צריך לקחת בחשבון שאולי צריך לצאת בשלב מוקדם יותר ולא לחכות עד לצירים הארוכים יותר

1. האם לשים בתינוקיה

2. האם לחזור לאותו בי"ח

3. האם להביא עזרה ליממה הראשונה.

התשובה יכולה להיות שונה בכל אחד מהנושאים.

אם את אומרת שאחרי לידות קשה לך ההתאוששות אז כן הייתי ממליצה לך לשים בתינוקיה ותבקשי שיביאו לך את התינוק כשהוא לא רגוע. את יכולה להיות עם התינוק כל הזמן שאת רק רוצה (חוץ מכמה שעות בודדות בלילה)... אני מאוד רציתי ביות מלא ולא הסכימו לי, ואני ממש שמחה שלא הסכימו לי. זה משחרר שאת לא חייבת להיות צמודה לתינוק.

ועל הבי"ח, אם אין לך נסיון טוב עם הצוות לדעתי הייתי מנסה בי"ח אחר.

כמה שאלות:

1.מישהי מכירה את וולפסון? יצא לה ללדת שם?

2.שאלה כללית לגבי ביות. איך זה הולך? האם ברגע שאמרתי ביות אין אפשרות בכלל לתינוקיה? להתקלח? לשירותים? וכו'. איך זה עובד. מה לגבי חדרים? זה חדר פרטי?

לגבי שמישו יהיה איתי לאורך היום הראשון באמת זה משו שאני חושבת עליו . בסהכ הילדים כבר לא קטנטנים ויש סבתות/דודות/ביסיטר בתשלום . אולי אגיד לבעלי באמת להיות איתי ביום הראשון (או מישו אחר) חדר פרטי יהיה יותר נוח בעניין הזה..

התנאים בהיות מלא משתנים לפי בית חולים/ מחלקה.

אז כדאי לברר ספציפית במקומות שרלוונטיים לך.

יש מקומות שאין שם בכלל תינוקיה, ויש מקומות שיש אפשרות גם לשים בתינוקיה אם צריך.

אני יודעת שלפעמים נשים מבקשות מהאחיות לשמור על התינוק.

גם לגבי החדרים. יש מקומות שיש חדר פרטי ויש מקומות שלא.

אני הייתי בבית מלא בשערי צדק ביולדות ג'.

הייתי עם התינוקת כל הזמן. וכשהתקלחתי הכנסתי אותה איתי לחדר.

היינו שתיים בחדר, כשבמחלקות אחרות יש שלוש.

אני יכולה לשים בהגדרה בתינוקיה אבל בעצם יהיה רוב הזמן איתי(ועם מלווה אם אכן זה יקרה)

ואז רק לבדיקות וכאלה נשים שם..

אם אנסה עוד יותר לזקק מה מחזיר אותי בצורה שלילית ככ בלידות האחרונות זה החוסר אונים/השפיטה/ההקטנה

זותומרת, אני רוצה לטפל בתינוק בדרך שלי(כאמור זה לא לידה ראשונה שלי)

מבלי שתבוא אחת ןתגיד לי שהוא ככ הוהוא ככה אם אני צריכה עזרה אני מתייעצת כמובן אבל אם לא אז לא.

אם באמת אסדר שמלווה יהיה איתי אז חלק מתפקידו יהיה באמת להיות חוצץ מול הצוות בעניין הזה לפי איך שאסכם איתו מראש.

באיזה בתי חולים יש חדרים פרטים מישהי יודעת?

אבל זה על בסיס מקום פנוי...

בכמה חדרים בודדים

אבל סטטיסטית באמת זה לא אחוז גבוה מהמחלקות..כלומר רוב רובם הנשים לא מקבלות אותן

בכל אופן זה לא בודדים

בד' החדשה יש בודדים, אני יודעת כי הייתי שם וביררתי.

אולי יש משהו עוד יותר חדש שאני לא מכירה

חדרים פרטיים עם מיטה למלווה. הצוות היה מקסים, לא שמתי בתינוקיה אז לא יודעת לומר לך איך היא.

לא בטוחה

ובאסף הרופא הבנתי שעכשיו ב-36 שעות הראשונות יש חדר פרטי ואחכ את יכולה להשתחרר או לעבור לחדר עם עוד נשים

ביות אז אני במחלקת ביות למשל(שזה שתיים בחדר)

תנסי בית חולים אחר

אולי קפלן. לי היה שם מעולה.

באמת באסף הרופא הרבה צוותים לא נחמדים. חיבוק

אולי לחפש מישהי שתהיה עם הילדים כדי שבעלך יוכל להיות איתך ביממה הראשונה? אולי יכול להתאים שיהיו אצל סבתא/ דודה או אולי נערה בוגרת שהם מכירים תוכל להישאר איתם?

יום אחרי ילדתי חח, אבל זה היה 39

אני אישית עם כל ספק אפילו כביכול שטותי הלכתי למיון בקופה (רופא תורן ובחינם) לרוגע האישי

אבל מחכה שיבואו חכמות להרגיע אותך

עקרונית ההוראות הן כל שינוי בדפוס המוכר

חשבתי שיגידו לי שהכל טוב ולהרגע ושסתם שאלתי ועכשיו נלחצתי יותר, אבאלה

מה זה יכול להיות?

מה זה מיון בקופה? יש בכל קופה? פשוט באים או שצריכה הפניה?

חינם עד 19.

וב4 שוב פעם משו

רק שב12 הבאתי את המבושל,

ואז ב4 אפשר איזה פרי,

ובערב שוב ארוחת ערב בסגנון של הבוקר.

והנקה לפני השינה ולפעמים בלילה אם התעורר.

לגבי הלילה, לפי מה שזכור לי עד גיל שנה חשוב תמ"ל או הנקה, אז כל עוד יונק לפני השינה וגם בלילה לפי דרישה נשמע לי מספיק אבל אני לא מומחית.. בגדול אין סיבה שיאכל עוד בלילה

אבל נראה לי צריך 3 ארוחות גדולות ועוד שתיים ביניים

אז נגיד

כשקם אוכל משהו קטן

8:30 א. בוקר

12:00 בערך א. צהריים

אזור 3 נגיד א. ביניים (פרי/ כריך קטן)

ואזור 6 א. ערב.

כמובן תתאימי ללוז הכללי של כל המשפחה..

ב12 באמת ארוחה או ארוחה קטנה.

במעונות בד"כ ב12 זו ארוחת צהריים מבושלת, וב3-4 פרי ופרוסה. אבל אני משערת שלך נוח יותר לבשל אח''כ אז אפשר להחליף ביניהן ולתת לו ב12 פרי ופרוסה.

את לא רוצה לתת לו הנקה ב6 וחצי - 7 ?

(גם כי מבחינתי ביסקוויט זה סתם ממתק לא בריא, וגם כי נראה לי שצריך קצת יותר, ובד"כ בבוקר ההנקה נחמדה)

בדכ ב12 הארוחה עוד לא מבושלת....

עכשיו באמת מביאה ב12 שוב לחם אבל זה לא יותר מידי?

הוא אוכל פרוסה+ בארוחה (רק את הרך)

אז התלבטתי אם פעמיים ביום לחם זה הרבה.

ופרי לבד זה מספיק?

בעצם הכוונה לפירות טחונים? זה מספיק רק פירות בלי תוספת כלשהיא?

@יראת גאולה באמת קצת מציק לי הביסקויט בבוקר כי הוא קטנציק אבל אין לי רעיון מה להביא לו.

הוא רואה את אחים שלו יושבים לשתות ולאכול משהו ודורש גם אז הנקה לא תספק אותו, הוא רוצה לשבת איתם ומנסה לקחת להם את מה שאוכלים.

יש לך רעיון אחר בריא יותר שאפשר להביא לו לנשנש?

השעות שלך בסדר

רק החלוקה לעיקרית וביניים קצת לשנות

6 וחצי שבע- ביניים

יכול להיות הנקה/בסקוויט/ וכו

8 וחצי- ארוחת בוקר עיקרית

(חביתה/פנקייק/לחם/פשטידת ירק)

(נשנושי פירות)

12-13 ארוחה צהרים עיקרית עם חלבון/פחמימה/ירק

אחהצ- נשנושי פירות/רבע סנדוויץ

18-19 ארוחת ערב עיקרית

והדלמת הנקה לפיי שינה

לדעתי אם האטופיק בשליטה ומספיק לה קרמים ללא מרשם אז אין צורך ברופא עור, אם היא סובלת והאטופיק מחמיר אז ברור שצריך ללכת לרופא,

אם גם אצלכם תור לרופא עור טוב קשה להשגה, אז עדיף לקבוע מעקב פעם בחצי שנה ואם אין צורך אז לבטל.

אולי באמת נקבע ליתר ביטחון תור לעוד חתי שנה.

למישהי יש המלצה לרופא עור טוב ומסביר פנים בכללית ירושלים?

יש מצב לרכוש עוד אחד זהה?

שוב בקרוב)

אני תוהה אם היא לא תריגש בהבדל, כי הדובי הנוכחי כבר מרוט בהתאם לשימוש בו, ודובי חדש לא ירגיש לה דומה

(מצד שני, אצל המטפלת שלה גם יש את הדובי הזה, והיא תמיד התקשתה לעזוב אותו, כאילו היא חושבת שהוא שלה... והודבי של המטפלת במצב הרבה יותר טוב מהדובי שלה🙄)

כן? לזמןש הוא בכביסה

בקרוב למשהו קטן..

אצלנו לפחות זה מקובל מאוד לשאול ואני בטוחה שישמחו לעזור..

(למרות שזה מרגיש לי "בגידה" בדובי האמיתי, שנביא לו מעין מתחרה🙈 אני כזו שנוהגת לייחס לבובות רגשות, ויהיה לי קשה להימלט מזה🤭🤭)

במחשבה שניה, לא הייתי מתנגדת שבעלי יתפצל לשני גופים. בזמן שאחד ישן / בעבודה - השני מתפקד בבית. כוח על שימושי דווקא.

האמת שלא הייתי מכניסה למרפאות. וגם לא מסתובבת איתו ברחוב. מכניסה לתיק.

בבית ואצל המטפלת היא גם ככה מסתובבת ואוספת חיידקים לאורך זמן. אז זה לא כזה משנה בתכלס...

גם עוד מעט נתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת בקופה (אחרי שסיימנו טיפול פרטי), והדובי מאוד עוזר לה להשתחרר ולא להתבייש... (לפחות במרפאה קלינאית התקשורת נמצאת בקומה אחרת משאר המרפאה)