בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

זה לא שהוא נשאר רעב כן?

הוא רצה שאכין לו משהו ספציפי אחר משל כולם

אמרתי לו שאני בשמחה אכין לו אבל זה לא יתכן שהוא מתעלם מההוראות שלי

ואז רוצה שאני אשמע את כל הבקשות שלו

ולכן קודם כל הוא יפסיק את ההתנהגות שלו (כאמור משך בחצאית וכו')

ואז אני אכין לו את האוכל.

הכל קרה תוך כדי אמנם הסאגה התמשכה אבל עדיין עמדנו באותו מקום במטבח (ובאמת כשיצאתי זה נגמר.. כי הלכתי והוא נשאר וזהו)

ואני מסכימה שסילחה זה מעושה

במיוחד אם אומרים לך מה להגיד

אבל אם זה כל כך מעושה- למה זה כל כך קשה?

אני אשאל אחרת- את מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

(שוב, הוא עדיין מושך לי בחצאית וצורח, לא משהו שקרה שלשום- על זה אני באמת לא חושבת שיש ענין 'לבקש סליחה')

אם הוא היה מפסיק, היה אומר די, משהו, באיזשהו אופן מביע שינוי- הייתי זורמת איתו.

אני אומרת לו תגיד סליחה כי הוא אומר לי אבל אני לא יכול, אני לא יודע להתנצל אני לא יכול להפסיק אז אני אומרת עזוב, תגיד סליחה- מילה קצרה ופשוטה שאתה מכיר ובזה נסיים את הסאגה

לא צריכה להיות תלויה במה שבן 6 אומר (וגם לא באף מילה שאי מישהו אומר)

את צריכה לסיים את הסאגה לא הוא

הוא ילד קטן

הוא לא צריך לנהל אותך

להודות שהיה לא בסדר

למרות שהוא לא חושב ככה,

יש לך שתי אפשרויות:

1. להשתמש בכח כדי לגרום לו להגיד את זה

2. לתת לסיטואציה לשקוע ולייצר סביבה שמעודדת חשיבה רפלקטיבית ואינטגרטיבית, כזו שיכולה לקחת בחשבון את הצרכים והרגשות שלו וגם של הזולת בו זמנית, ובמקרה כזה יכול להיות שבין השאר יעלה בו הצורך להתנצל (אבל לא בטוח).

אבל

במקרה שלכם

אני ממש לא חושבת שהוא היה לא בסדר

ובעיני ממש לא כדאי להכנס לנישות האלה.

ילדים מונעים מדחפים

המח שלהם עוד לא בשל לראות את התמונה השלמה ולעשות מה שנכון

לפעמים הדחפים גורמים לפגיעה באחר

וזו אחריות שלנו המבוגרים לנהל את הסיטואציה.

כן כולל פגיעה בין האחים

וחוצפה (שהיא בכלל מגננה מובהקת).

אם התינוקת שלי צרחה כל הלילה ובגללה לא ישנתי

או נשכה ופצעה אותי בהנקה

זה בוודאי פוגע בי. אבת אין לי שום ציפיה שהיא תיקח אותי בחשבון כי היא לא בשלה לזה, היא עושה מה שהיא צריכה ויכולה בהתאם למה שעולה בה באותו רגע.

ילד בן 6 בדרך כלל מסוגל ליותר מזה, אבל לא תמיד. לפעמיפ הוא מוצף, לפעמים עולות בו אגרסיות, או מגננות מכל מיני סוגים וזה בסדר וטבעי שהוא מרביץ, מתחצף או לא רוצה לעושת מה שאמא אומרת.

אנחנו צריכים לנהל את הסיטואציה ולעזור לו שם, לא להפוך אותו למבוגר שעושה מה צריך אלא להתבונן בו ולהבין מה הוא מרגיש וצריך, לעזור לו להתווסת, לעודד אותו לעשות דברים שמתאימים ליכולות שלו באותה סיטואציה ולשלב ההתפתחותי שלו באופן כללי ולהמנע מלדחוק בו לעשות דברים שאינו מסוגל אליהם כרגע - מה שיפחית רצון נגדי.

חושבת, שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית

זה נכון שכהורים אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו

אבל פשוט לא תמיד זה בדיוק הזמן המתאים, ואני לא חושבת שיקרה משהו אם נחליט בסיטואציה מסויימת לוותר על החינוך (הספציפי)

מה זאת אומרת בהקשר הזה?

את שואלת האם אני מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

באופן כללי, כן. דווקא לפעמים שהילדים שלי לא רוצים לדבר, אני מבינה שהם הבינו. זה לא תמיד נכון. אבל לפעמים אני אתחיל להגיד משהו, והם יגידו "אני לא רוצה לדבר על זה. הבנתי הבנתי" זאת אומרת, הם מתביישים, מבינים, אבל להגיד את זה ממש בפה מלא? זה כבר קשה. אז למה להקשות עליהם?

אותו דבר פה

השאלה מה המטרה

האם הוא עושה פעולה לא נעימה שאת רוצה שהוא יפסיק אותה מיד - והדרך שחשבת לנכון היא שמבקש סליחה

או שרצית ללמד אותו שהוא לא מתנהג יפה, ולכן רצית שיבקש סליחה

אלו שני דברים שונים

אם זו הסיטואציה הראשונה, כשרואים שזה לא עובד, ואם המטרה היא להפסיק התנהגות, אז עדיף היה לעבור לדרך אחרת. זה יכול להיות התעלמות, זה יכול להיות חיבוק גדול מרגיע, זה יכול להיות להגיד לו להירגע בחדר. לכל אחד מתאים משהו אחר.

אם זה היה לצורך חינוך, אז אני שוב חוזרת לנקודה שלי, שא. לא תמיד חייב לחנך, ב. לא תמיד חייב לחנך מיד, זה בסדר גם לחכות להזדמנות אחרת

'שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית'

אני חושבת שכל סיטואציה בה ההורה מגיב נכון

זו הזדמנות חינוכית לילד

לראות הורה מגיב בסלחנות/ בסבלנות/ באסרטיביות/ באמפתיה

וזה רוב החינוך

דוגמא אישית טובה 

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

לדעתי אין שום טעם לנסות לחנך ילד שנסער כי הוא רעב. מבינה אותך שאת רצית לראות שהוא מצטער ורוצה לתקן,

אבל מנסיוני ארועים כאלה, שנכנסים לאיזה 'מלחמה ראש בראש' עם הילד כשהוא ממילא נסער בגלל משהו פיזי רעב/עייף/צריך שרותים, עלולים להביא להחרפה לא רצויה במצב. לדעתי תפקיד המבוגר האחראי הוא למצוא את הדרך לרדת מהעץ, לטפל בצרכים הפיזיים, ולהמשיך את החינוך אחרי שהילד נרגע.

בהקשר הזה אזכיר גם את 'להכות בברזל בעודו קר', שהרבה פעמים יהיה עדיף לנהל שיחה, ואפילו להעניש אם נראה שיש צורך, אחרי שכולם כבר נרגעו, אין חובה להגיב להתנהגות השלילית דווקא באותו הרגע( כמובן אם זו התנהגות מסוכנת או מפריעה מאוד צריך להפסיק אותה. אבל לא חובה לעבור ישר לשלב ההשלכות, להפך, הרבה פעמים עדיף דווקא לתת לכולם להרגע ואז לחזור לנושא ). 

הסיטואציה הזאת מוכרת לי מאוד מהילד שלי ודווקא לא על לבקש סליחה בכלל, זה יכול להיות אצלינו על לאסוף משחק, להתפשט למקלחת, להרים משהו שזרק, לא יודעת, גם בקשת סליחה אבל גם הרבה דברים אחרים שהם לא קשורים שאני או בעלי דורשים ממנו ובדרך כלל אין בעיה אבל לפעמים הוא לא יכול.

הוא גם אומר שהוא לא יכול וגם יכול לצרוח שעה ולא לעשות פעולה פשוטה מאוד מאוד כמו להרים טישו מהרצפה ולזרוק אותו לפח.

נשמע לי שאת מכירה את הילד שלך ובהזדמנויות אחרות הוא כן מסוגל לבקש סליחה, אחרת לא היית דורשת ממנו את זה, נכון? אלא שבסיטואציה הזאת היה משהו מאוד מציף עבורו והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להיענות לדרישה ואחר כך הוא כבר היה תקוע על העץ ולא הצליח לרדת ממנו.

כיוון שיש לא מעט סיטואציות כאלה אצלינו, אז למדתי, כשהבן שלי אומר שהוא לא יכול, אני מאמינה לו. טכנית ופיזית הוא יכול וזה אפילו קל קליל, אבל רגשית הוא באמת לא מסוגל. ומה שהוא צריך בזמנים כאלה זה סולם לרדת מהעץ, יחד עם עמידה על הגבולות שלי (למשל, לפעמים אני אאסוף את המשחק וזהו, אבל מותר לי גם להחליט שאני דורשת ממנו לאסוף ולא אוספת במקומו וזה לגיטימי, אחרי שיקול דעת שלי כאמא, מותר לי גם לדרוש דרישה הגיונית מילד גם אם זה גורם לו לצרוח עכשיו שעה).

המקרה שלך כבר עבר ואת גם מכירה את הסיטואציה יותר טוב ממני, אבל לדוגמא- אני אתחיל בהבנה של המקום שלו- מאוד קשה לך, אתה מרגיש שאתה לא מסוגל? ואז אני אשאל אותו מה אפשר לעשות? אם אין לו פתרונות אני אציע בעצמי, פתרונות שמשנים את הסמנטיקה של הדרישה, למשל- באמת קשה לך לבקש סליחה, אתה רוצה שאני אלך במקומך להגיד לאחותך שאתה מצטער? או שאני ארפה ואחכה לזמן רגוע יותר...

או בדוגמא שלי בוא נאסוף ביחד, או אין בעיה, אז לא נאסוף עכשיו הכל רק נשחק משחק הצבעים, עכשיו תשים בקופסא את כל החלקים האדומים...

מאוד אהבתי שאמרת לו שככה לא מתנהגים ומה שהוא צריך לעשות עכשיו זה לבקש סליחה

כי לפעמים אומרים לילדים מה לא ופחות מה כן

הדבר היחיד שאני חושבת שלא היית צריכה לערב את עניין האוכל

זה לא קשור אחד לשני.

וגם כנראה הכניס אתכם ללופ לא נגמר של אני רוצה לאכול X, לא קודם תבקש סליחה.

לגבי זה שהוא לא ביקש בסופו של דבר,

חינוך זה תהליך, לא אילוף

זה לא צריך להיות שאם את אומרת לו אתה צריך להתנהג כך וכך ואם תתנהג ככה אני אתן לך

ואוטומטית הוא יעשה מה שאת אומרת.

זה הגיוני שאמרת והוא לא עשה.

תתני לזה לחלחל לו למודעות.

אני אישית חושבת שתניחי לכל הסיפור, אל תזכירי ואל תעוררי.

מה שכן את יכולה לדבר באופן כללי מה עושים אם התנהגנו לא יפה

ולמה כדאי לבקש סליחה ולהביא דוגמאות מעצמך שלפעמים לא נעים לך לבקש סליחה וכו'

אבל את רוצה להתנצל וכו' וכו'

מה הייתה הסיבה להתנהגות לאחות בבוקר? אולי הוא הגיב כי נעלב ממנה ממשהו ואז גם נעלב ממך שישר הנחת שהוא האשם ולכן הרגיש שנעשה לו עוול ולא רצה לבקש סליחה?

כדאי לדבר איתו על האירוע כשהוא רגוע בלי שום שיפוטיות ואשמה. רק לדובב אותו כדי לברר מה גרם למה ומה היו הרגשות שלו בסיטואציה שהניעו אותו.

ילדים לא מודעים לעצמם ולדברים שמפעילים אותם ולכן לטווח הרחוק ,אם רוצים למנוע אלימות/דיבור לא ראוי- כדאי ללמד אותם להכיר מה הם מגישים ולתמלל את זה וככה לעזור להם לווסת את הרגש שלהם.

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

לשני הילדים אין כתמים.

אני בגישה שאם יש לך חשק לפיצה, כנראה הגוף רוצה את זה.

תאכלי ותהני.

אם לא יהיה חשק, אל תאכלי בכח. 

איך פיצה תרגום לכתם לעובר? מהכוונה בכתם?

סליחה, אבל נשמע כמו איזו אמונה תפלה.

וגם אם היה בזה שמץ של אמת- מה הבעיה בכתם בצורת פיצה? נראה לי מגניב ממש

אבל אם יש חשק אז למה לא לאכול?

בכל מקרה כתם לא יהיה את יכולה להיות רגועה

שלא מומשו

הרעיון זה פשוט לסלוח לעצמך כשיש לך חשק כי זה טבעי ואם בא לך ויש לך אפשרות - פרגני לעצמך ותאכלי אם את רוצה

זה הכל

אכלתי פיצה אחת

ועכשיו אכלתי עוד אחת

למזלי לפחות אין לי תאבון

כי לפני ההריון הייתי אוכלת אפילו 3

בשם ד"ר רז בכר. היא עובדת בשיבא ומומחית באדומטריוזיס, ובאחד הפרקים של הפודקאסט היא אירחה פיזיותרפיסטית רצפת אגן שמטפלת בנשים עם אנדו'.

מצרפת קישור, אולי יהיו לך תובנות מהפרק שיעזרו לך

על הצלקת אני לא יודעת להגיד

לגבי השרירים, הגעת מתישהו לשלב שהם היו תקופה בסדר?

או רק להטבה כל פעם?

משתמשת במאמני נרתיק בין הביקורים אצל הפיזיותרפיסטית?

משתמשת במאמנים

הגעתי רק לשיפורים קצרים

לא נעלם לגמרי

מתיחות של האזור כדי לשחרר את השרירים התפוסים?

מוזר, אם זה רק שרירים תפוסים זה אמור להשתפר די מהר עם מתיחות ותרגול עם מאמנים.

צלקת מהלידה זה מציק אבל גם בר טיפול ומשתפר עם הזמן.

לפעמים טיפול רגשי יכול לעזור, כי הגוף כבד מתרגל שזה כואב ומתכווץ כל פעם וזה גורם למעגל של כאב.

וגם את מוזמנת לפנות בפרטי ואשלח לך קישורים לקבוצות וואצאפ ופייסבוק של מתמודדות עם כאבים.

אני יודעת שהיו מקרים שהיא פספסה דברים.

בכל מקרה ממליצה להיכנס לקבוצות היעודיות ולהתייעץ עם מתמודדות בעצמן.

אולי היא תיתן המןצה לטיפול שונה

או תמקד את הפזיותרפיסטית

לפני עשור פלוס, אכן שילמתי.

הדיסק עלה 30 שקל אם אני לא טועה, וזה לכל הזמן, לא מנוי חודשי.

התזכורות היו בעצם דרך מיילים מתוזמנים. (לא זוכרת אם התוכנה יצרה אותם או בעלי, בכל אופן זה היה שניה וחצי להכניס לגוגל קלנדר)

כיום שאפשר ליצור בקלוד דבר כזה (כולל התזכורות) לא הייתי משלמת.

אם בא לך לעשות לזיכוי הרבים, אחלה.

אם זה בשביל הכנסה כלכלית לדעתי על תבני על זה לטווח ארוך.

מתזכרת אותי בעיקר על ימי פרישה

כי את השאר אני זוכרת מרוב שזה מעיק עלי...

לא רואה סיבה לשלם כשיש חינמי.

בעלי מחשב את הימים.

אני זוכרת.

לא מרגישה צורך במשהו נוסף.

נקודות שעולות לי שכדאי לקחת בחשבון:

* אנחנו מחשבים את ימי הפרישה בצורה אחרת מהמקובל. אז אם יש אפשרות לבחור שיטות שונות לחישוב.

* לא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו תזכורות בטלפון ויתחילו לשאול שאלות. אז לחשוב איך אפשר לתזכר בצורה שתישאר דיסקרטית.

אני רושמת שם

זה נוח לי שלא צריכה לזכור פרישות

מקבלת תזכורות למייל אז זה דיסקרטי

ושלום

(משו כמו 20 לחודש, 18 אולי)

ומסתדרת סבבה

לא רואה צורך באפליקציה 

ספורט קבוע

קורס דיגיטלי או פרונטלי לפיתוח תחביב

לימוד תורה

השתלמויות אם יש דברים רלוונטיים

הכנה לשנה הבאה

לסדר או לעצב איזו פינה בבית

התנדבות

לקבוע עם חברות או משפחה או לנסוע למקומות מעניינים כי יש זמן

מזדהה עם הקושי לסדר לעצמי לו"ז ולא ללכת לאיבוד בזמן הפנוי, אולי בזה אני שמחה שאני לא מורה ;)

כל מיני פרוייקטים בבית כמו סידור ארונות וכו'

ספורט

התנדבות

קורס 

אבל אחרי שאני רואה את העבודה שלהן כל השנה, אוותר על החשק הזה...חחחח
 

האמת שבשלב הזה בחיים הייתי שמחה לעבודה עם פחות יציאות מהשגרה, אפילו שמדובר בחופש... אבל מניחה שעם הילדים החשק הזה יעבור

למשהו קבוע יותר עוד אין לי תוכניות. מחכה שבעלי יסיים את המילואים ואז נראה...

יש לך רעיון איפה יש השתלמויות לא יקרות מידי?

בד"כ קבוע מחכה לסדר אלבומים בקיץ

קורס

ימי עיון לנשמה - תנ"ך, בכל לבבך

לקבוע עם חברות/אחים/משפחה

להגיע לסדר דברים שאין לך זמן היומיום

ליצור

וכמובן להאט את הקצב ולהנות מהנחת

משלוח חינם זה בפחות מזה.

נס שלפחות מה שקניתי התאים לנו אחרת היתי מתבאסת ממש

אין סיכוי שיוותרו לי?

להגי שעריןר ניסיתי וזה היה כזה מסובך האתר הרשמי ודורש טפסים ויאללה התיאשתי

ואצלי עוד היתה סיבה כי כשהמזנתי הזמלא היה מפורסם ישרד המכס

הז כבר הופץ ופורסם לפחות שבוע-שבועיים

אני כבר קבלתי את החבילה לשי אפילו

יש לי הזמנה גדולה משם

לק"י

רציתי להזמין בסכום גבוה יחסית. אבל אולי זה יהיה בסדר.

איך אני יודעת מי המוכר?

וניסיתי עם כרטיס אשראי שאני משתמשת בו בשגרה.