עם כל הפחדים והקשיים,

זה הדבר הנכון לעשות.

בהצלחה!

בעלי גם נלחם לבטל פטור .לקח הרבה זמן אבל הוא בסוף הצליח.ואז חטפתי את הפחדים האלה כמו שתיארת.

מאמינה שהוא יהיה בסדר, ושאנחנו נסתדר.

אבל כן זה מלחיץ מאוד, בעיקר לפני.

בינתיים היה ממש מעט ימים, החשש לפני היה הרבה יותר גדול מאשר מה שהיה בפועל (זה לא היה קלי קלות, אבל גם לא כלכך נורא כמו שדמיינתי ...)

תתפללי שהכל יהיה בסדר, ותאמיני בעצמך שכשיגיע הרגע אתם תסתדרו.

וגם אל תתביישי לבקש עזרה אם צריך!

בהצלחה גדולה גדולה והרבה ס"ד לכם!

אמן! תודה

יש חששות הגיוניות- איך את והילדים תסתדרו, שזה באמת לא פשוט, אבל לרוב לגמרי אפשרי.

ויש חששות קצת מוגזמות בעיניי- כמו משפטים ובלגנים שזה די נדיר.

ואני לא יודעת מאיזו סביבה את- אבל ממה שאני רואה מאוד מעריכים את מי שמתגייס למרות שקיבל פטור.

והאי וודאות באמת קשה❤️‍🩹❤️

כאן אני לא בטוחה שיעריכו אלא יותר שיחשבו שקיבלנו סיבוב.

אבל זה לא באמת מה שישפיע על ההחלטות שלנו

לק"י

מצדיעה לכם!

בעז"ה שיעבור בטוב🫂

אבל מה שלי כל הזמן עובר בראש זה

שאנחנו עוד נרשם בדפי ההיסטוריה

אני באמת מאמינה בזה

להגיד לך שזה לא קשה? זה קשה... (למרות שעכשיו זה תרופה יותר קלה)

וכן..  יש לזה מחירים (מעל 400 יום... אבל מי סופר...)

אבל הלב שלי שלם

ותודה שאתם באים לעזרה

ומבינה את הפחדים

הכי טבעי

במיוחד כשבוחרים בזה

אנחנו ביטלנו את הפטור בשמחת תורה

מי בכלל התלבט היה ברור

איך אפשר לשבת בבית ולא לקחת חלק

היום יותר קשה להתנדב ךזה גם אין את התמיכה וההילה המעריכה

לרוב להפך לפעמים .. תגובות הזויות מקבלת

אל תנסי להבין איך תסתדרי

אין מתכון כזה.כמו שאחך תצליחי להתחתן-ללדת-לגדל 2 ילדים והלאה

תלמדי תוך כדי תנועה

תביני מה עוזר ומקל ומה מפריע

תלמדי לא לחשוב קדימה אלא רק על היום הזה

תלמדי לקבל עזרה

תלמדי שיש בך כוחות יותר משדמיינת

תלמדי שאין דבר כזה כמעט 'לא יכולה' ושאין ברירה מוציא מעצמינו מעבר לכל דמיון

ובתוך כל זה

את תתעצמי,ותבכי,ותתיאשי,ותשברי,ותהי גאה בעצמך,ותפתחי מלא תובנות ויכולות ותכירי את עצמך

ותעברי את זה ותראי שהצלחת

ותתפללי שעם כל זה

שיהיה זמן עד הסבב הבא

מאוד מודה לך ולכם על ההתגייסות

ומעודדת את המתלבטים

צריכים כל אחד

עייפנו מהאינטנסיביות לחיות ככה

ולא סותר ששמחים על הזכות 

יש מחסור בכח אדם במילואים.חסרים אנשים.כל אחד מקל.בסבבי השמירות, בסבבי החופש שיהיו ארוכים יותר. אותי.מרתיח לראות את המשתמטים.

עכשיו זה סופר חשוב. כולם כולם כבר שחוקים אחרי מלא ימי מילואים.

עדיין יש מלא מילואימניקים וצורך מטורף שרבים על כל אחד, לפחות בחלק מהיחידות.

וכל אחד משמעותי.

כל הכבוד לכם שאתם לוקחים חלק

ממש לא מובן מאליו

את תסתדרי בעזרת ה', גם אם יהיה קשה

תהיי גאה בך ובו

מרגישה כרגע כמו חברת כח אדם שפותרת מחסור באנשים

ולא מגוייסת מאיזה אידאל נשגב כמו בהתחלה

זה לא בעיה רק דל האנשים

אלא גם של הצבא וההתנהלות והבירוקרטיות וכו

אבל ברור שנצאך

כל 3-4 חודשים בעלי נעלם מהבית לזמן ממושך

חלאס

זה בדיוק הזמן...

כשכבר עייפנו

ונשחקנו

ואין כח גם לפינישים

אין לכם מושג כמה אנחנו מודים על כל אחד ואחד

באמת!

מעריכים מאוד ❤️

אין מה לומר, זה קשה.

וכשיש תחושה ש"הבאת את זה על עצמך" זה רק מוסיף לפחד ולקושי.

אבל מחזקת אותך ממש.

אתם בוחרים לגדול ולהיות שותפים עם כלל ישראל.

אתם מקלים במשהו (רעיונית או מעשית) על כל אלה שכבר עייפים מזה.

חיבוק ותודה שאכפת לכם.

אפילו יותר מאיך אסתדר עם הילדים.

מרגיש לי שאם אני מביאה את זה על עצמי אז אין לי זכות להתלונן ושיהיה לי קשה כי נכנסתי לזה כמעט לגמרי מבחירה

אז תדעי שמותר

מותר שיהיה קשה

מותר להתלונן

מותר לפחד

ולכעוס

ולהתחרט לרגעים

הבחירה לא שוללת את הזכות שלך להרגיש

תזכירי לעצמך שלהפך -

את כזאת אלופה שבחרת בדבר שקשה לך

מודה שלפעמים אני שמחה בהרגשה שאין לי בחירה

כי זה באמת מקל

אז לבחור ועוד בשלב כזה שזה כבר לא מגניב

זאת גדלות מטורפת בעיניי!

שהיה עדיף שיגידו לו שחייב לבוא והיה יותר קל.

כשיש בחירה אז יותר קשה לבחור בקושי.

עכשיו אפילו לא יהיה לי את מי להאשים בקושי חוץ מאת עצמי

מבחינת שליחות ותפקידנו בעולם לא בטוחה שיש פטור מסיבות שהצבא נותן כמו גיל וכד'.

אברהם אבינו הצטווה בלך לך בגיל 75 התחיל מהפכה בעולם

משה רבינו בגיל 80 נבחר להנהיג את העם ולהוציא ממצרים משיעבוד.

המחוייבות כלפי עמ"י לא מסתכמת בקטגוריות של הצבא ואפילו חתן מחופתו יוצא.

זה לא באמת בחירה שלכם, זו שליחות. זו מלחמת מצווה. ויאמר הנני.

מותר לבכות ומותר להתלונן ואפילו מותר להתחרט ומותר להרגיש קשת רחבה של רגשות.

אבל לברוח מהשליחות, לסתום את האוזניים לקריאה, זה פחות.

זה נכון שלא כולם יכולים לצאת למלחמת מצווה למשל בשל מצב רפואי/ גופני/ נפשי וגם מסיבות של בירוקרטיה של המערכת. אי אפשר בשביל לקיים מצווה לצורך הדוגמה לגנוב נשק,

צריך לעשות זאת בדרך הטובה והישרה דרך גיוס מסודר למילואים וכך עשיתם.

חזקו ואמצו ויהא ה' עימכם.

למה לאישה בהריון אסור לקטר? וליולדת? ובתחילת עבודה חדשה? 

הרבה דברים אנחנו מביאים על עצמנו

זכותך לקטר לפרוק להתלונן

רק אל תעשי את זה באוזני מי שיגיב - אבל אמרנו לך

זה לא משנה אם התנדבתם/נודבתם

אם אתם בעזה/לבנון/איוש

אם את עם ילדים/בלי ילדים/לפני לידה/אחרי לידה/בין לידות

ואני אגלה לך בסוד...

הקשיים של האחת לא מורידים או מעלים את הקושי של השניה... כך שאין מגבלה לקיטורים

וחוצמזה שלשחרר קיטור עוזר...

ואין כמו לשחרר קיטור בחברת חברות לצרה

(שלא נדבר על הומור שחור...)

ולא... זה שאני מקטרות לא הופך אותנו לממורמרות או מפחית ממה שאנחנו עושות

על החתום

זאת שלא הטילה וטו לבעלה הזקן מידי...

צריך ללמוד את זה, כמובן

גם לי היו תחושות מתח גבוהות מאד לפני הסבב האחרון שלנו, למרות שממש לא היה הראשון...והיו בזמנים הרבה יותר מפחידים.

זה קשה להתמודד עם הכל לבד, ברור.

אבל במבט מלמעלה

אני מאושרת (וגם תוך כדי הסבב) שזכינו להיות מאלה שמגיעים. באמת.

לזכות לעזור קצת, טיפה, בלגלגל את הגלגל של העגלה של הגאולה

החיים לא שוויוניים

אז אין מה לצפות לשוויון

עזרה מאחרים זו פריווילגיה

אז אני לא מצפה לעזרה

אלא דואגת לה בעצמי

(גם בעלי נוסע ותכננתי עזרה לפרטי פרטים למרות שאין פה באמת הרבה עבודה

ובכללי לא מצפה מאף אחד לשום עזרה)

יש איזה חוקר סוציולוגיה אחד בשם דן אריאלי שהוציא הרבה ספרים על פסיכולוגיה התנהגותית או משהו כזה, והוא מדבר על זה שאנחנו משווים את עצמנו בעיקר בעיקר לסביבה שלנו. ולמרבה ההפתעה הוא ממליץ להקיף את עצמנו באנשים שהם "פחות".. פחות חכמים, פחות עשירים, פחות מצליחים.. כדי שלא נרגיש כל הזמן הטיפשים/העניים/הגרועים.

לא יודעת מה אני חושבת על ההמלצה הזאת באופן כללי, אבל נשמע שסביב הקשר עם חמותך והגיסות אולי שווה לנסות את האסטרטגיה הזאת, בחינת מה שלא יודעים לא כואב. הרי עד עכשיו התארגנת והרגשת שאת מאפשרת ומצליחה וזה יהיה קשה אבל אפשרי, ופתאום לראות מישהי קרובה באותה סיטואציה שאפילו לא מנסה להתמודד זה ממש מרפה את הידיים וגורם לזה להרגיש סיטואציה בלתי אפשרית.

לא יודעת אם בעלך מדבר עם חמותך ומספר לך, או שאת מדברת איתה ישירות אבל אולי כדאי סביב תקופות מאתגרות לתת לו לדבר איתה ולבקש שיסנן...

אנחנו כמעט לא בקשר

הזמינה אותנו לשבת הזו ועל הדרך אמרה שתהיה שבת מאוד גדולה כי מתארחים הרבה וגם הגיסה עם הילדים ואז הזכרתי שהוא אמור לטוס (היא יודעת אך לא ידעה תאריך יעד)

עניתי שכל הכבוד שמארחת ועוד מחזירה לה את כל הילדים

אני ממש בוכה מאז

לא מעניין אותי ישירות שהיא לא עוזרת לי

זה פשוט באמת גרם לי מיד להשוואה וקרע לי את הלב

אמא שלי לא יכולה לעזור מבחינה בריאותית גם שזה מוסיף לקושי

ולא מספיק שהוא טס יש גם הכנות ופגישות כל יום עכשיו בכל שעה אפשרית וכמהה שהוא מנסה לעזור לי זה עדיין קשוח

עכשיו למשל אני נגמרת עם הילדים לבד והתינוק לא יורד מהידיים לרגע 

זה באמת ממש מכאיב לראות את החוסר בשיווין אבל מה ששלך שלך...

בעזרת ה' תעברי את זה בטוב ותקיפי את עצמך במי שעושה לך טוב.

לא אכפת לי שתעזור לה לנצח!

ההשוואה וההבדלים כאן קרעו אותי.. כי אני עם הקושי הענק הזה גם ככה שמנסה להתגבר וחחדטב מה לעשות וכו'

לה לא קשה לשלוח בעל לטיסה כי היא יודעת שהיא פשוט אורזת

את עצמה עם הילדים והולכת לאמא שלה

וזה כולל שמירה על הילדים אם צריך אחה"צ,עזרה כל אחה"צ , פיזור ולקיחת הילדים מהגנים ובתי ספר, הכנת סנדוויצ'ים,ארוחות במהלך היום וכמובן שבת. בקיצור פנסיון מלא.

שוב... בכל זמן אחר מפרגנת

אגב זו ממש לא פעם ראשונה ובעלה טס מלאאאא

מקריאה מבחוץ נראה שפשוט כואב לך החוסר שלך והשיתוף מול חמותך לא בדיוק מועיל כי זה מנכיח אותו מאוד

תרשי לעצמך לכאוב את זה. את התחושה של הבדידות בקושי. זה באמת כואב. את זה שאת מתמודדת לבד.

ועם זאת, תחיי את חייך ותצאי מהמצב הקורבני. נכון קשה לשמוע את זה כרגע, אבל אפשר גם וגם. אפשר גם לכאוב את החוסר וגם להתמלא בכוחות שהשם שם אותך בסיטואציה הנתונה ושאת יכולה להתמודד איתה. שאת באמת בחרת להקים את השבט שלך, ילד ילד, בידיעה שזה את ובעלך ותמצאי פתרונות שיקלו למרות שהיית רוצה אחרת..

חיבוק♥️

השאלה אם הסבתא ''אשמה'' בזה

אני מנחשת שהבת פשוט מעמידה עובדה ומגיעה, בלי לשאול ולבקש.

ולך זה פחות זורם להתנהג ככה.

היה אפשר לצפות שהסבתא תהיה רגישה יותר להבדלים האלו, אבל כנראה שלא כולם ניחנו ברגישות עד עדי כך

לא מבינה למה את לוקחת את זה כל כך קשה.למה זה צריך לקרוע אותך??

2.גיסתך זו הבת שלה.מניחה שהן בקשר.יותר קל לארח בת שבוע מאשר כלה שבכלל לא בקשר איתה.מאוד מאוד הגיוני.

3.קחי אויר.תחשבי על נשות המילואים ששבועות וחודשים נמצאות לבד.ובנוסף לקושי של הלבד יש חשש שמא יקרה משו לבעל....בעלך טס לשבוע.נראה לי שאת לוקחת יותר מידי בדרמה.

לק"י

וקשה להתווכח עם רגש, כך שאם היא מרגישה קשה עם זה שאין לה עזרה, אין טעם להוכיח אותה על זה.

חלק מהכיף בפורום זה לקבל אמפטיה, גם אם זה "צרות של עשירים" או שישנן צרות גדולות יותר.

(והאמת שלא רק בפורום. גם בחיים).

זה נכון מה שאת אומרת.יש גם צרות של עשירים.אבל לפעמים צריך להאיר את העינים ולתת קצת פורפורציות.לא תמיד האמפתיה היא זו ו היא זו שתתן את המענה הנכון.לפעמים דווקא שמעמידים מראה מול האדם שישים לב ממה הוא עושה כזה עינין- זה יכול לעזור. ולא רק העצמה של המיסכנות לכאורה.מה גם שמיד אחריה היה שרשור של אישה שבעלה במילואים שכותבת על הקושי.וגם שרשורים של נשים שהבעלים שלהם התנדבו והן תמכו בכך למרות הקושי והזמן הארוך.ואף אחד לא מתווכח עם רגש, אבל הרגש מביא אותה לבכי בלי סוף, לצרות עיין וכעס על חמותה.בעיני זה דרמטי מידי וצריך להאיר לה.כי בדרך הזו היא פוגעת בסוף בעצמה.וחלילה גם אולי תהוא לידי כעסעל בעלה.

אמפתיה לקושי מגבירה את תחושת המסכנות ורק תביא בעיני לאכזבה והעצמת הקושי.

אני ממש לא רוצה שחמותי תבוא לעזור לי  ממש אבל ממש לא!

פשוט הקושי שלי להישאר עם 7 ילדים בלע"ר לבד הוא גדול במיוחד שאני רק חודשיים וחצי אחרי לידה ולי אין עזרה מאף כיוון, זה לא שהייתי רוצה שהיא תבוא

גם אם היא הייתה רוצה לבוא לא הייתי מסכימה, מי צריך את חמותי על הראש?

רק כתבתי שמידת ההשוואה כאן גדולה

שאני צריכה לגייס עזרה בכוח ולה זה בא בקלות

ציפיתי לאמפתיה ולא יותר 

כל אחד מתמודד אחרת עם קשיים

בעיניך זה שטויות, מבחינתי זה קושי 

לק"י

ואמפטיה לא חייבת לגרום לתחושת מסכנות. אפשר להביע אותה בעדינות.

ואם רוצים להוסיף על זה הארה בונה, אז לנסח בזהירות. המינוס בכתיבה שאין את האינטונציה, ולפעמים מבינים לא נכון את הנכתב.

וזו הארה חשובה לכותבות ולקוראות. ייתכן שאני קראתי את ההודעה שלך ביותר "קשיחות" ממה שאת רצית להביע.

יש הרבה פעמים שזה לא מתאים להעמיד בן אדם מול המראה ולתת לו פרופורציות. זה לא התפקיד שלך. את לא מכירה אותה, את לא יודעת מה הסיפור המלא, הרבה פעמים זה עושה יותר נזק מתועלת.

תאמיני לי, עברתי דבר או שניים בחיים ואני יודעת מה זה.

הרבה עשו לי את זה במלחמה בלי בכלל לדעת שזה שבעלי לא במילואים לא אומר שהוא נמצא כל היום בבית, הפוך. בתור איש כוחות ביטחון, מעט האנשים שיודעים במה הוא עובד, מבחינתם הוא לא עושה מילואים אז זהו, אסור לי להתלונן שאני נמצאת ימים שלמים לבד בבית עם ילדה בת פחות מגיל 3 ובהריון, שהילדה בוכה שהיא מתגעגעת לאבא שלה, ואני איתה מתגעגעת אליו גם, ואין מישהו בעולם שמבין אותי, כי 'תגידי תודה שהוא ישן איתך בלילה'..

וכן, נגעת פה בנקודה מאוד רגישה אצלי.

מבטיחה לך שאין צורך להאדיר את הקושי שלך ע"י הקטנת קושי של מישהי אחרת

לק"י

אני רוצה להוסיף ולהגיד שגם לנשות המילואים "אסור" להתלונן, כי הן צריכות להגיד תודה שיש להן בעל בכלל. או בעל בריא שיכול לעשות צבא.

(ציניות כמובן).

תמיד אפשר למצוא מישהו שקשה לו יותר.

לא את כולן זה מעודד.

ובפורום אנחנו רוצות לאפשר לנשים לפרוק ולהתלונן, גם אם יש צרות גדולות יותר.

תסבירי לה שזה לא כזה עניין וכו.
בשבילי זה כן כזה עניין, במראה שאני אציב מולה אראה לה שהיא צודקת וזה ממש מתסכל.
כל אחת זה משהו אחר, לאחת מפריע משהו שלאחרת זה לא מזיז. לכן המראה הזו לא תמיד מדוייקת.

אם היית מקבלת את העזרה מדי פעם, כל פעם היתה צפייה, תקווה ואכזבה, כאן את מקבלת מסר ברור שאת לא יכולה לסמוך על עזרה חיצונית.

עם כל הקושי, ברגע שמשחררים את הציפייה קל יותר להרים את הראש, להתרכז בדברים שאת יכולה לעשות ולהקל על עצמך, ואחכ לטפוח לעצמך על השכם שעמדת בזה. ולא לשכוח לתכנן פינוק או יציאה בשבילך כשיתאפשר

חיבוק גדול 

אבל חד משמעית הייתי מצפה לאמפתיה מינימלית.

אני מבינה שמה שבעיקר קשה זה הידיעה הזאת

כמו לקבל בוקס לפנים

שאת נשארת בלי עזרה

ולמישהי אחרת בסיטואציה דומה

יש מלא עזרה

זה כואב

לא משנה אם זה גיסה או שכנה

זה כזה מראה מול הפנים...

הייתי מנסה לשנן לעצמי שמה ששלי שלי

ולי יש דברים אחרים טובים

את כנראה מלאך אם את עצמך לא צועקת וזה מביך אותך לשמוע שהשכנות כן.. אבל רובינו כנראה צועקות מידי פעפ ואומרות דברים מתוך לחץ.. 

זה נשמע שמידי פעם את שומעת אמהות כועסות וזה לא נשמע משהו קיצוני ..

רוב האנשים לפעמים נופלים בכעס ובצעקות ..

שוב, אם מדובר על משהו נורמלי ולא קיצוני שאז כן לא אמורים להתעלם.

אני אישית הייתי מאוד מובכת אם שכנה שלי הייתה פונה אליי בהצעת עזרה כזו .

כן הייתי מנסה לעזור אם יש סיטואציה שאתן לדוגמא בחוץ יחד ואת רואה שהחברה קצת בעומס אז אפשר להציע לה לשמור כמה דקות על הילדים שתעשה לעצמה לשתות/תאכל בנחת או אם את פנויה וזה בכיף ליותר זמן שתנוח

כאן את לא "תופסת" את החברה בנפילה שלה וזה יכול להתפרש בצורה יותר חברית.

אבל אם את רואה שמישהי במצוקה ויש לךאיך לעזור בלי להסגיר (נגיד להזמין את הילדים אלייך מדי פעם אחהצ להקל על עומס, או אם הם במילואים/אחרי לידה וכד'אז לשלוח ארוחות) - זה מבורך

את אף פעם לא כועסת על בעלך ועל הילדים?

תמיד מדברת בנחת?

אף פעם לא צורחת עליהם שיכבו את הטלוויזיה? יכנסו למקלחת? יאספו את הצעצועים?

שומעים, אז מה.

אם זו לא אלימות או לא משהו חריג באופן מיוחד.

ממשיכים הלאה. 

התכוונתי שלדעתי הן לא צריכות עזרה, כמו שאת לא צריכה עזרה.

אף פעם לא שמעת את עצמך מהצד.

אולי מהצד את נשמעת לא כמו שאת חושבת.

ואני גם לא נשמעת כמו שאני מדמיינת.

פעם שמעתי שכנה צועקת לבעלה שהיא לא טובלת יותר.

קצת דאגתי, אבל בינתיים נולדה לה תינוקת, אז כנראה הכל טוב 😄

לעזור לאנשים כועסים ולחוצים

רק הם יכולים לעזור לעצמם

אם מישהו צריך להיות מובך זה מי שצעק ולא מי ששמע 

קורה לכולנו שאומרות דברים מתוך לחץ
ושצועקות פתאום.
לא?
אנושי לגמרי...ברור שצריך עבודת המידות, אבל יש נפילות.

כל עוד הן בריאות בנפשן ורגילות, בטוחה שזה מציק להן והן עובדות על זה כפי יכולתן.
לא שמעתי על אמא שאיננה צועקת, או על אמא שלא אומרת דברים מתוך לחץ.

את לא צועקת אף פעם?
יפה שכואב לך את כנראה מאוד רגישה, אבל אין מה לעשות עם זה...

כאילו כשאני בלחץ עם כל הילדים בבוקר, שכנה עם חיוך ברוגע ומילים של: את רוצה עזרה?
יכולה עוד יותר לעצבן אותי...חחח

מה שכן אפשר בנחת אם את רואה את השכנה, ובאמת רוצה לעזור לה, למשל להציע לקחת את הילד להסעה בבוקר.
או להיות רגע עם התינוק בידיים כשהיא מארגנת את הגדולים יותר.
בסוף מה שיוצר לחץ וצעקות זה העומס, אם רלוונטי לך להוריד להן בעומס זה באמת עזרה. אבל מן הסתם יש לך את העומס של החיים שלך.

או יושב על משהו שקשה לך לשמוע צעקות?

בהרבה בתים צעקות זה נורמטיבי לגמרי...

הייתי בודקת עם עצמי למה זה כל כך נוגע בי

לא לשפוט

ובטח ובטח לא להתערב

מסייגת כמובן שאם ישנם סימנים לאלימות מכל סוג צריך וחשוב לדווח

אני יכולה לצעוק הרבה פעמים

בעלי תמיד מתפדח שאולי שומעים אותי

אבל לא אכפת לי

בדרך כלל לא צעקות של עצבים

אני יכולה לצעוק פתאום "אבאאאא אין לי כוחחחח"

או לצעוק על הילדה שלי "את מתוקההההההההה"

לא חושבת שזה בעיה

יצא לשמוע גם שכנות צועקות

לא ריחמתי עליהם

ומבחינתי זה היה לא במקום אם מישהי היתה אומרת לי משהו.

גם לא עזרה.

אני לא צריכה עזרה. אני מסתדרת מצוין.

כשיש כמה ילדים צעירים בבית ועומס ולחץ של החיים- *מבחינתי* הגיוני שמדי פעם יהיו צעקות.

הם מקבלים טונה של אהבה שמכסה בפער על הצעקות שלי.

ואני גם שומעת את השכנות שלי. וממש לא חשבתי מעולם להציע עזרה.

או לחשוב על זה בכלל.

היא צועקת סבבה הגיוני.

שמעתי אחת בשלוש בלילה נטרפת מהצרחות של הילדה שלה. נו ו?

הילדים שלה מחונכים מטופחים ואהובים.

מותר לה לפעמים לצאת קצת משליטה וזה לא המקום שלי להציע עזרה.

סליחה שאני אומרת - לטעמי זה אפילו טיפה טיפה מתנשא.

ואם מישהי היתה מציעה לי עזרה הייתי מציעה לה עזרה בלהבין איפה לא המקום שלה.

המליצו כאן בימים האחרונים על ניצוצות ענבר..

נשמע לי שכדאי בהחלט ליווי רפואי ורגשי איכותי...

חיבוק גדול

וישהיו לכם בשורות טובות בקרוב!!

ושהתהליך יעבור בקלות ממש...

אני חושבת שלא זכאים בשבוע כזה לחופשת "לידה" אבל קחי חופשת מחלה משמעותית.. זה לא דבר פשוט לגוף.., ולנפש..

שה' ימלא חסרונכם

מוסיפה ברמה הטכנית שאם ההריון ימשיך עד שבוע 22, החל משם זה נחשב לידה ולא הפלה ואת זכאית לזכויות כמו חופשת לידה להתאוששות וכו

רבקי וצלר היא הפדולה, ואולי גם יכולה להפנות אותך למקומות כמו קבוצות תמיכה וכו'

‏‪+972 54-684-4049‬‏

גם אני עברתי לידה שקטה בעקבות מום חמור בעובר.

אשמח לסייע פה או בפרטי...

אני אישית עשיתי הפסקת הריון, וגם לא השתמשתי בדולה, מה שלי עזר היה לקבל כמה שיותר מידע.

וסליחה שאני שואלת שאלה ממש קשה, האם בהכרח ההריון יסתיים בלידה שקטה או שיש סיכוי שהועבר ישרוד את ההריון?

ראיתי כמה בגוגל פליי

אם יש מישהי שמכירה אחת שאפשר להעלות את התוכנית של הבית ובאופן חינמי זה מעביר אותה לאפליקציה (ולא מבקש ממני למתוח קווים) אשמח לשמוע

אני השתמשתי בג'ימיני 

והוא פשוט מצוין!!!

שמר על כל הפרטים ברקע ורק הוסיף פריטים שמייפים את החלל

מסייגת שעשיתי על 3 חדרים וחדר אחד כן שיבש אותו

אבל 2 חדרים סלון וחדר שינה עשה לי מצוין

וחשוב מאוד לכתוב הוראות סופר ברורות.

גם במה לא לגעת

אני נעזרת בגיפיטי לכתוב את זה ככה שיהיה ברור בדיוק מה לעשות (ומה לא לעשות).

מברכות לפני ההדלקה.

כמו שמברכים לפני שאוכלים,

מברכות לפני שטובלות - מה שנקרא "עובר לעשייתן."

אשכנזיות מדליקות ומכסות את העיניים, ואז הן מברכות וכך הן בעצם נהנות מאור הנרות רק לאחר הברכה. 

משום שלשיטתן מי שמברכת על הדלקת נרות שבת בעצם כבר קיבלה שבת ואם תדליק את הנרות תחלל את השבת. 

ואף פעם לא אמרו לי שצריך לכסות את העיניים

חידשת לי ממש!!!

כן מכירה שמברכים אחרי ההדלקה.

אז מה שזורם לי משם, לפעמים את כל התפילות ולפעמים רק חלק.

או סתם את התפילה שיש בסידור, אחרי הברכה

או סתם שותקת ואחר כך מבקשת מהלב מה שאני רוצה. 

זה ממש מרגש לברך את התינוק בשבת הראשונה. (אצל 3 מתוך 4 זה היה בבית חולים).

ובעלי שלא נשאר איתנו בשבת, בירך ביום שישי, כולל את התינוק שנולד בשישי בצהריים.

קורה שהתינוק בדיוק ישן בזמן שמברכים, ואז לא תמיד אנחנו מברכים.

זו התפילה שאני אומרת:

(אני חושבת שזה הכי נפוץ)

הדלקת נרות שבת – הנוסח המלא

אחרי התפילה הזו אומרת תפילה לשלום חיילי צה"ל וזהו.

לברך את הילדים זה מנהג מאוד יפה, לצערי זה לא במסורת של בעלי אז לא עושים.

דבר ראשון אחרי הברכה אני מתפללת תפילות אישיות על בני ביתי ועל עם ישראל, ואז את הנוסח הרגיל ועוד תפילה על גישול ילדים.

את הילדים אני מברכת ביחד עם בעלי לפני קידוש, קודם בעלי מברך ילד ואז אני. אצל ההורים שלי רק האבא מברך, אבל אני ראיתי פעם באיזה מקום שהתארחתי שגם האמא ברכה ומאוד אהבתי, אז אני גם מברכת, בעיני זה רגע מרגש כל שבוע

אבל תמיד שורף לי בלב שאין לי פניות לעמוד ולהתפלל בנחת אז..

כל כך לא מגיעה להתפלל ביומיום.

אוהבת להתפלל המקווה גם, אבל בלחץ שעוד מישהי תכנס פתאום או לא יודעת מה..

מזל שהפרשת חלה אני עושה כשמתאים לי.

אבל זה גם לא קורה לי אפעם כי אנחנו עמוסים נורא אז מצמצמים באפייה, וגם משתדלים לא לאכול באמצע שבוע

אומרת יהי רצון

ומסדרת תוך כדי את השיש ועפה להתאפר

וכל פעם מחדש התפילה העיקרית היא ששבוע הבא נכניס שבת יותר בנחת 🤭

הייתי אומרת גם נוסח כתוב אבל מאז שעברנו דירה עוד לא תלינו אותו ואני לא יודעת בע"פ 😅

אז פשוט מדברת מהלב את מה שיושב לי באותו רגע, תודה על הטוב, בקשות על מה שצריך...

אנחנו מברכים את הילדים לפני הקידוש. זה מנהג של המשפחה האשכנזית שלי (אם כי לא יודעת אם הוא אשכנזי) שבעלי הספרדי אהב אז אימצנו גם לבית שלנו.

ואומרת את היהי רצון הרגיל

שתחונן אותי ואת בעלי וכו...

לא מכסה את העיניים ואני אשכנזיה

לא מברכת את הילדים ובעלי גם לא

ככלה צעירה אמרתי אלף ברכות, תפילות, סגולות.
היום כבר לא מפוקסת בשלב הזה, בע"ה עוד אחזור לזה.
מברכת את ילדיי באופן כללי בלאחר ההדלקה
בעלי מברך כל אחד לאחר הקידוש "ישימך..."

על העם שלנו, על אנשים שאני מכירה (רפואה, זיווג, הריון, ישועות...) ועל המשפחה.

מברכים את הילדים בין שלום עליכם ואשת חיל לקידוש.

אני אומרת את ביבי רצון הרגיל.

אני ובעלי מברכים את הילדים אחרי קידוש.

אצל ההורים שלי, רק אבא שלי מברך כשהוא חוזר מבית הכנסת.