גם בקללות בכי תבוא כתוב "יככה ה' בשחין מצרים" ולא בצרעת.. 

שהמכות מתחלקות לשלוש קבוצות - מכות שממחישות למצרים את הגרות, מכות שממחישות את העבדות ומכות שממחישות את העינוי (כל הדברים שהיוו את השעבוד של ישראל).

שחין נכללת במכות העינוי - אלה היו פצעים מגרדים וכואבים מאוד, לפי התיאור...

פרק תהילים שכתב דוד המלך בשעת צרה מסויימת?

יש נטיה "לברוח" לספרים שמסבירים דברים בצורה יסודית כדי להחדיר לשכל, אבל הרבה פעמים (בפרט בדברים כאלה) הפתרון היעיל יותר הוא החוויה. כשאדם חווה את נוכחות ה' הוא ממילא בוטח. חוויה מזוקקת של נוכחות ה' היא פתרון לעוד הרבה דברים, גם לדברים שלכאורה שכליים כגון איך ללמוד תורה.

אין מצב...

אבל רק בשביל הענווה שלך שלך אכתוב כמה מקורות:

1. הכי קוהרנטי, לוגי, מאורגן - שער הביטחון בספר "חובת הלבבות".

2. יותר רגשי עם עומק, אבל לטעמי קצת פחות לוגי - "אמונה וביטחון" של החזון איש.

3. עומד לי בראש דרשה מאוד יפה עם הרבה מקורות ומשלים וכו, בספר "מאור ישראל - דרושים", של הרב עובדיה (בטח הכותרת שלה קשורה לביטחון/אמונה).

כי הצדיק יודע מה קורה בסביבת קברו, ואם מתפללים שם - הוא רואה בצער המתפלל ומתפלל גם הוא לה'.

תענית כג,ב: 

רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה, אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי. יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה.

תוכנית רדיו - שאלות ותשובות - ערב שבת פרשת שמיני • אתר הרב מרדכי אליהו 

דקה 43:48

מצד שני 1. לא בטוח שדנים אי אפשר מאפשר. 2. לא בטוח שאין בזה שום מעלה

אולי הפתח משתנה לקמץ בסוף פסוק/משפט? כמו שסגול משתנה לקמץ

הנה למשל בבראשית א: יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם

... נכון לא רק למים. גם למילה את בסגול וצרה:

וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל

אבל למה? הרי דיקדוקית זה אותה מילה . אין כאן עניין של הברה פתוחה או סגורה.

חייבת להיות כאן סיבה נסתרת

ייתכן ותופעה דומה מתרחשת כאן

בהרבה מילים משתנה הניקוד של ההברה המוטעמת מפתח/סגול לקמץ כאשר הן מוטעמות במפסיק חזק (אתנחתא, סוף פסוק, לפעמים גם בטעם סגול, ולעיתים נדירות יותר - גם בזקף קטון ואפילו בטיפחא).

כגון: מים, שמים, עבד, מרדכי, פלג, סף, טף.

באופן רחב יותר - בלשון הקודש יש למילים "צורת הפסק" ו"צורת המשך", והרבה מילים משתנה הניקוד שלהן כאשר הן נמצאות בסוף משפט (לדוגמא עַמְּךָ לעומת עַמֶּךָ).

בדוגמא של @נקדימון - זה קשור להברה פתוחה.

אבל הקמץ בסוף משפט - יכול להיות גם בהברה פתוחה (כמו טף וסף) וגם בהברה סגורה (כמו מילת השאלה "מה" בפסוק "ונחנו מה" שהיא בקמץ בגלל סוף המשפט).

מדרשה חדשה לבנות בבית אל

מדרשה של אהבה - בבית אל

בגיגול מהיר עכשיו ראיתי שמצאו עוד הרבה מקורות קדומים, כבר מזמן הגאונים והראשונים

ובעוד ספרים

הם מביאים פסוקים שבהם מופיע גם 'יד' וגם 'ימין', כדי להראות ש'יד' סתם זה לא יד ימין אלא יד שמאל

למשל, את הפסוק 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים' הם מבינים כך: 'אף ביד שמאל יצרתי את הארץ וביד ימין את השמים'. ואת הפסוק על יעל, 'ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים', הם מבינים כך: היא שלחה את ידה השמאלית ליתד ואת ידה הימנית לפטיש

זו שאלה מעניינת, למה אם כן מדרשים אחרים צריכים ללמוד את זה מהדרשה 'ידכה' - 'יד כהה'

(שחלק מהתנאים לא מקבלים את הדרשה הזאת, כי בתורה מופיע הביטוי 'יד ימינו'. אז רואים שלפעמים יד זה ימין. ולכן הם צריכים לדרוש 'ידכה' - 'יד כהה' או דרשות אחרות

ואילו התנאים שכן מקבלים את הדרשה, אומרים שרק כשכתוב במפורש 'יד ימין' ולא סתם 'יד' הכוונה לימין)

… הרי החיזוק לזה מופיע בפרוש בפסוקים.

לא כתוב יד ימין כתוב ימין לבד.

להבנתי, הגמרא אומרת ש'ימין' ו'שמאל' בהלכה הם לא מושגים מוחלטים כמו היום, אלא פשוט כינוי ליד החזקה וליד החלשה, כל אחד לעצמו

"תנו רבנן - אטר מניח תפילין בימינו, שהוא שמאלו". רשי: "ימין של אטר הויא שמאל לדידיה (=יד ימין של איטר נחשבת שמאל עבורו), הואיל ורוב כחו בשמאלו"

כולם מסכימים שמניחים על יד שמאל (ההלכתית), כלומר על היד החלשה

אחד לומד את זה מכך שכתוב ידך/ידכה/ידיכם, ולא 'יד ימין' או 'ימין'

אחד לומד את זה מהדרשה 'ידכה' = 'יד כהה'

ואחד לומד את זה בהיקש: 'וכתבתם... וקשרתם' - בעזרת אותה יד שכותבים גם קושרים

והגמרא מסבירה למה כל אחד לא למד את זה מהדרשות האחרות

או "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" כדימוי לאדם שאת שמאלו שם על הארץ ואת ימינו טופח איתה על השמים לתקנן