שלחתי למייל של משרדים ספציפיים שאני מעוניינת.. 

הרחבתי את המשרדים שאני מעוניינת בהם, 

ואז כשראיתי שלא חוזרים אליי- אז ניסיתי גם דרך דרושים.IL 

מצאתי דרך הפלטפורמה עבודה

ואני לא עוסקת בתחומי ההייטק

לגבי עבודה - נראה לי לא רלוונטי לעבור מקום עבודה בשלב הזה של הריון, גם אם את מוצאת מיר מקום עבודה חדש, (וספק, זה לא ככ אטרקטיבי עובדת שתצא לחל''ד תכף) עד שתסתגלי כבר תצאי לחל''ד, אז לדעתי שווה ''למשוך'', לשרוד את העבודה הזו, ואולי בחל''ד או אחרי לחפש מקום עבודה אחר.

אין מצב שבעלך יתחיל לעבוד/ יעלה הכנסה? זה באמת קשוח מצב כלכלי חונק. זה גם חרדה כזאת של ''מה יהיה'' וגם מקשה ממש על התפקוד, כמו שפירטת .

דווקא לגבי הסתגלות לתינוק חדש ולידה בחופש הגדול - נראה לי לא כדאי להיפרד מזה עכשיו. יש לזה לדעתי יתרון להיות בבית בחופש הגדול, גם אם את לא במיטבך, נוכחות של אמא בבית זה מרגיע לדעתי. ומסתגלים לילד נוסף, אני תמיד בחרדה בהריונות של איך נשרוד עם ילד נוסף, ובדיעבד - כן, יש עומס, אבל זה לא משהו שחונק/ משתק, לפעמים אפילו להפך, זה יוצר אנרגיה חיובית בבית.

(לגבי *תכנון* הריון זה אחרת, אבל עכשיו כשהתינוק כבר בדרך - לנסות להסתכל על זה כחיובי...)

ולגבי אירוח - הייתי מסבירה שקשה לי בהריון ושלום. להוריד את זה מהלחצים... 

זה כ"כ קשה להרגיש שהכל תקוע ומסובך ומלחיץ...

מתפללת שיפתחו דברים ותמצאי רוגע והתקדמויות טובות!

לא יודעת איך להחליט בכל העניינים שהעלית.

אבל אולי לכתוב אותם זאת התחלה טובה.

לנסות להפריד בין מה שלא רלוונטי לעכשו/אין מה לעשות איתו לבין מה שאפשר לפעול. ואז לתכנן בצעדים קטנים מה עושים. ולתעדף. כי באמת המשאבים (זמן, כוח, כסף) מוגבלים.

לפעמים דברים קטנים יחסית שאפשר לעשות יכולים ליצור שינוי.

למשל כן להשקיע בנעליים לעצמך כי אם לא יכאב לך יהיה לך יותר כוח לשאר.

או להחליט שמנשא זו קניה שתשפר את איכות חייך ואפילו לגלות שזאת לא הוצאה גדולה (שלי עלה 150 ש"ח בערך) אז זה אפשרי.

או כל דבר אחר שתבחרי.

אבל באמת לא חושבת שאת צריכה עיצות מעשיות

אלא בעיקר חיבוק גדול בסיטואציה הקשוחה הזאת.

אז קחי.

מכל הכיוונים. איזה קשה.

מעיניים חיצונית מה שהייתי עושה זה דבר ראשון להוריד לחצים ועומס שלא הכרחיים לך והם רק כדי לרצות אנשים אחרים (אנשים שחשובים לך, אבל אולי זה לא הזמן המתאים לשמח אותם)

קשה להתארח, אז לנסוע פחות, בטח שלא לארח.

ומבחינת העבודה זה באמת קשה שמזלזלים, הייתי מתסכלת על זה כתקופת זמן שאני צריכה לעבור את הגל כדי לקבל מענק לידה, ואחרי זה מתפטרת.

ובקשר ללחץ הכלכלי, זה באמת המחנק אולי הכי גדול, זה מצמצם את הנפש.

אני לא יודעת מה ההכנסות והחשבונות שלכם אבל אני בגישה שהלוואות זה לא מילה גסה.

רכב ישפר משמעותית את איכות החיים שלכם, זה לא בזבזנות זה בעיניי הכרחי.

ובעז"ה תמצאי בעתיד עבודה טובה יותר ותגדילו את ההחזרים.

גם מבחינת לבוש, נעליים זה לא בזבזנות, גם להיראות מכובד לא.

מבחינתי זה קו של כבוד עצמי שאני לא יורדת ממנו, נקח הלוואה (לא יצא לנו בשביל כאלה צרכים אבל אם זה היה המצב, אולי)

אגיד לבעלי שזה קו אדום בשבילי ושימצא / נמצא את הדרך להסתדר.

אני חושבת שכבוד ושפע פנימי באמת מובילים לשפע וכבוד חיצוני.

לא ברמה של הזימונים שמאוד נפוץ היום - של תדמייני וזה יגיע.

אבל כשאת לבושה ברמה שמכבדת אותך - גם הבוס שלך יכבד אותך ולא יתן לך העלאה מגוחכת, גם מבחינה חברתית יש יותר כבוד וערך לאדם שמכבד ומעריך את עצמו, וגם בנוגע למקומות עבודה חדשים, הסיכויים להתקבל גבוהים יותר , ואני לא מדברת על הבגד היפה שתלבשי, על התודעה הפנימית שאני מכבדת את עצמי, אני חשובה לעצמי, אני ראויה - אנשים קולטים את זה ומתנהגים אליך בהתאם.

באמת קשה לממש את זה שיש לחץ כלכלי, אולי לראות איך בעלך מגדיל הכנסות או לקחת הלוואה ולהסתכל על זה כמו השקעה לטווח הרחוק.

שכמנהלת שמעתי הרבה פעמים קולגות שלי (חילונים) אומרים על בקשות של עובדים: היא אף פעם לא תעזוב את צריכה את הכסף, הוא יישאר אצלנו אף אחד לא ייקח אותו במקום אחר.

ולכן גם הנראות כן חשובה לדעתי.

שידעו שיש להם משהו עם ערך ביד.

גם אם זה לקחת הלוואה שאני בשגרה ממש לא בעד.

דבר שני, אם תוכלי לתת קצת רקע זה יעזור להבין.

בעלך עובד? מה גובה ההכנסות ובמשכנתא?

במה המקצועות שלכם? רק אם מתאים לך לפרט, כי אולי אפשר לחשוב על הכנסה נוספת מהצד.

וגם, אל תתרגשי שרוצים שתארחי. תתעלמי וזהו. 

שאתם בלופ

יש כאן הרבה דברים שמזינים את עצמם גורמים אחד לשני

אבל אם לא תעשו שינוי מהיסוד, אני חוששת שזה רק ילך ויחמיר😕

סליחה שלא מעודדת

פשוט חושבת שזה לטובתך

לקחת הלוואה, זה אולי משהו שנכון לעשות במקרים ספציפיים (למרות שבגישה שלי גם זה ממש ממש עדיף שלא)  אם יש לך תוכנית ברורה איך להחזיר אותה.

אם לא, הצרכים רק הולכים וגדלים, ואם לוקחים הלוואה על משהו אחד, אז למה לא על עוד משהו? ועוד אחד?

וכרגע, לפי מה שאת כותבת, אין תכנון ממשי להגדלת הכנסה. אז מי מבטיח שתוכלו להחזיר את ההלוואה? שלא תיכנסו לבור גדול יותר בגלל זה?

יש כאן שני דברים מרכזיים - המשפחה, שהקשר איתם גורם לכם להכביד על עצמכם יותר ממה שאתם יכולים

והמצב הכלכלי - שההוצאות שלכם גדולות יותר מההכנסות ואין כרגע צפי להגדלת הכנסות.

לגבי המשפחה - זו עבודה שלכם. לדעת לשים גבולות. לא על כל דבר חייב להגיד כן. אם תעשו את הניתוק וההפרדה, יהיה לכם הרבה יותר קל.

לגבי המצב הכלכלי - אהיה קצת יותר חריפה (סליחה).

אולי תפנו לפעמונים? או לארגון שיוכל לעזור לכם לעשות סדר?

הם לא נותנים כסף, הם עוזרים להבין איך להתנהל נכון כלכלית.

אם אני זוכרת נכון, את הסיפור של הלימודים כבר כמה שנים.

בעבר קניתם דירה שהיא מעבר ליכולת הכלכלית.

שניכם עובדים (?)

יכול להיות שחלק משמעותי מהסיפור זה לא כמה מכניסים, אלא איך מנהלים את הכסף. איך חיים בצורה שתואמת ליכולת הכלכלית שלכם.

ואם צריך, אז גם עוברים דירה למשל.

אני באמת לא יודעת, אני לא כותבת כאן בהתחייבות.

אבל פשוט מהשרשורים שלך זה פשוט זועק שאתם צריכים הכוונה חיצונית בעניין.

זה קשור אגב גם ליכולת ליצור ניתוק ממה המשפחה חושבת.

כי לא משנה מה הסטנדרט של המשפחה, משנה מה הסטנדרט שלכם

ואם אתם מנסים לחיות בצורה שלא תואמת את מה שאתם יכולים, אתם אלו שנפגעים מזה. ולא המשפחה.

לגבי זה שקשה לך להניע את עצמך לעשות, זה ממש מובן. כי יש לך כל כך הרבה, ואלו באמת תיקים גדולים להתמודד איתם.

כתבת בסוף שה' עוזר

ואני מאמינה בזה מאוד, אבל אנחנו צריכים בעצמנו לפעול אקטיבית כדי שזה יקרה. וה' יחליט האם הוא גם שולח לנו עוד ברכה.

תתפללי שהוא יראה לכם דרך

אל תסמכי על זה בשביל לא לפעול

ומשה שאין דרך לצאת.מהן זה מתכון לאסון.

בעלי עכשיו מלווה קרוב משפחה בחדלות פירעון בגלל הלוואות מפה ומשם שהתגלגלו ונהפכו לבור בלי תחתית.

לכן באמת כדאי להיות מלווים ע"י ארגון כמו פעמונים או מקימי.

מצד שני, אם ההלוואה היא רק לצורך רכב והרכב הוא במחיר סביר- חושבת שכן כדאי. רכב זה דבר משמעותי מאוד, ואין טעם להיגרר ככה מקום למקום.

וממליצה לך בחום- דברי עם ה'. אני יכולה להגיד לך שהיינו גם ,מצב כלכלי דחוק, ורצינו לקנות רכב אבל גם פחדנו שזה יהיה רכב עם הוצאות כבדות במוסך.

ופשוט ביקשנו מל זה, וב"ה ראינו ישועה.

הוא שומע תפילה, תתפללי אליו

כתבתי למטה על עניין הרכב

שזו טעות בעיניי להסתכל על זה רק כהוצאה חד פעמית

זו הוצאה חודשית משמעותית, שממש חשוב לקחת אותה גם בחשבון.

הביגוד שלך.

לא יתכן שבעלך או אבא שלך כבר רומזים לך שהבגדים לא במצב לבישה. עכשיו את הולכת לקנות לך בגד ונעל ומה שאת צריכה.

את אישה, תכבדי את עצמך, תדאגי לעצמך, כמה שזה יעלה, תאכלו אורז ובצל כל השבוע, הנראות שלך מעל הכל.

את מלכה.

אם את תתייחסי לעצמך ככה בזלזול , זה דבר ראשון משפיע לך על הנפש בצורה נוראית, גם בלי שאת שמה לב,

את נכנסת למוד של קורבנות, למוד של השפלה, למוד של צמצום, במקום לפתוח לך את השפע.

כתוב 'לעולם אדם ימכור קורת ביתו ויקנה מנעלים לרגליו" , מקווה שצוטטתי נכון, את אומנם לא יחפה ב''ה, אבל הנעליים יש להם ערך, זה הבסיס שעליו את הולכת כל היום. 

שיש מצב שזה גם עלול להשפיע על קבלה לעבודה חדשה

ולא לטובה וד"ל

חבל ממש

לכי קודם כל לחנות בגדים יד 2.

אבל גם שם, לא לקחת סמרטוטים אלא רק בגדים עם תווית/ במצב חדש.

אני קונה את רוב הבגדים שלי יד 2 וב"ה לבושה מאוד מכובד ואלגנטי במחירים מצחיקים.

אבל באמת שהעיקר הוא לא להזניח זה מקרין גם עלייך וגם על הסביבה 

ולזה יש פתרון מאוד פשוט בשם חנות יד 2.

שכל פריט עולה שקלים בודדים ויש לרוב אפשרות למצוא דברים במצב חדש/מעולה שנשים אחרות קנו ולא השתמשו הרבה.

אגב גם בגדי ילדים אני קונה כמעט רק בחנויות יד 2.

בבנימין. לא כל כך מרכז..

אם רלוונטי לך להגיע לרבבה שמעתי שיש שם חנות מושקעת ומומלצת.

אין דבר כזה לנסוע הרבה מענייני כבוד.

אם מכביד עליכם ומטריח אתכם, אין לכם מה לנסוע.

תסעו פעם בחודשיים שלושה.

תגידי שכבד לך כרגע עם ההריון ועם עצמך תעשי חושבים מחדש אחרי הלידה.

ולגבי האירוח בחזרה מהצד של בעלך, אם לא תלכו גם לא תהיו חייבים לארח בחזרה.

ובכלל באופן כללי כל החייב הזה לא רלוונטי.

שיהיו בשורות טובות בע"ה.

לגבי עבודה, אם לא חוזרים אלייך לקורות חיים משום מקום, כנראה שהם לא כתובים טוב. את צריכה למצוא מישהו מהתחום שלך, מנהל מגייס, שמוכן להסתכל ולתת לך פידבק הכי קשוח שיש על הקורות חיים ולהבין איך לשפר אותם. אחרת זה לא יעזור גם להגיע למשרד פיזית ולהגיש, כי משהו בקוח שלך לא משווק אותך כמו שצריך.

לגבי נסיעות להורים ואירוח של הצד של בעלך, זה משהו שחוזר הרבה במה שאת כותבת שאתם מוותרים על הנוחות שלכם באופן קיצוני כדי לכבד את ההורים. אני לא יודעת אם הכוונה לכיבוד הורים במובן ההלכתי, או במובן של מה שמקובל אצלכם בסביבה/במשפחה, אבל נשמע שזה כמה וכמה צעדים קדימה מדי. אתם כבר משפחה, ולא משפחה קטנה, והצורך שלכם בשגרה נורמלית וסבירה הוא צורך מהותי ולא מותרות. גם לכם כהורים שלא חסר לכם לחצים, וגם לילדים שצריכים נחת ובסיס יציב בבית ולא כל היום נסיעות בדרכים. בלי קשר להודעה הספציפית הזאת שלך אני חושבת שכדאי לכם ללכת לטיפול זוגי לנסות להגדיר סדרי עדיפויות בחיים, מול עצמכם, מול המשפחות וכו.

ולגבי ביגוד מצטרפת למה שהרבה אמרו לך. מבינה את הלחץ הכלכלי והרצון לוותר על עצמך, אבל זה פוגע לך בהשתכרות, ואולי בקבלת עבודה חדשה, וזה פשוט לא דרך ללכת כבר..

בעיניי אם ה2000 שח שחסרים זה כי בעלך לא עובד אז ברור שילך לעבוד. שוב מבינה גם שזה ענין של סדרי עדיפויות אבל נשמע שזה משהו שכדאי לשקול.

ומהכתיבה שלך את מנסה לרצות את כולם ויוצאת נפסדת בגדול

בעיניים שלי - אני לא מבינה מה זה לנסוע מענייני כבוד מחילה. את בהריון עם 2 קטנים. מי שמצפה שתגיעי לא מכבד אותך, ואת שנכנעת בטוח לא מכבדת את עצמך. בגשם יושבים בבית עם הילדים ואוכלים מרק וישנים מוקדם כדי שיהיה כח לעוד יום עבודה למחרת כשאת בהריון, לא מתרוצצים בתחבצ שעה וחצי במקרה הטוב לכל הכיוון

כנל אירוחים. באיזה קטע?

אירוח זה כסף. נסיעות זה כסף. את נועלת נעליים לא נוחות ומתלבשת בצורה מוזנחת, אבל נוסעת מענייני כבוד ומשלמת על זה במקום לחסוך לבגד שיכבד אותך?

אחותי היקרה, את לא בכיוון.

אני מציעה לך לעשות חושבים שוב על ההחלטות שלך בחיים. ממקום טוב ואכפתי אני אומרת❤️ תני לעצמך מקום

גם עם התגובה הזו

יקרה ממליצה לך להשקיע במה שחשוב באמת

עבורך ועבור הבית שלכם

מגיע לך חיים רגועים וטובים באמת

אולי אפשר, אבל קשה מאוד מאוד.

אם אתם עדיין עם הבית והמשכנתא המטורפת - לשקול אופציה של מכירה, החזרת חובות, אם נשאר מעט בצד אז לשים בשוק ההון בהשקעה סולידית.

אח"כ לעבור לשכירות. אגב, לא חייב להרחיק לכת, בכל עיר במרכז יש את ה"שיכון" שלה. בניינים ישנים מתקופת הצנע וכו. לא תענוג גדול, אבל בהחלט אפשר לחיות שם (ישן, אך אפשרי למגורים) אבל שם את מקבלת את ה2000 ש"ח פער בחודש בכיף. לא יודעת מה גודל הדירה הנוכחית, אבל לשנה הקרובה בוודאות תספיק דירת 2.5-3 חדרים (חדר לכם ולבייבי, חדר לשני הילדים, סלון).

לגבי רכב - לפני שאתם קונים תבדקו גם לגבי עלות ביטוח. זה משתנה בין רכבים, תלוי כמה הרכב "גניב" וכל מיני שטויות. והכי חשוב - תעשו צד ג! לא עולים בלי זה על הכביש. אם הרכב מתקלקל ואין כסף למוסך זאת בעיה קטנה. אם דפקת רכב אחר ואין כסף בשביל המוסך שלו - את בבעיה גדולה.

בגדים ונעליים - ברור שאת צריכה, גם כאלו שנראים נורמלי. אני כבר שנים בקושי קונה, אבל מדי פעם מעיפה מה שכבר נראה בלוי וקונה חדש (מבצעים/מזמינה מחו"ל). בממוצע אני בספק אם הוצאתי בשנים האחרונות יותר מ50 בחודש. והבגדים שלי במצב טוב. איך? חצאיות זה לא בעיה, 2-3 חלקות. כרגע בחורף אז סריגים. 5 יספיקו. אם קר אז שמה חולצת קיץ מתחת. או מביאה סוודר מחמם/מעיל.

נעליים - תקני בחנות עודפים כלשהי. משהו נוח ושמשתלב סה"כ עם כמעט כל בגד.

את רוצה לעבוד במקצוע שלך? את חייבת לעבור את המבחן. ממה שאני מבינה, את שנים גוררת את המבחנים האלו, עובדת במשרה התחלתית ביותר בתחום שלך, שגובה ממך המון זמן ומתגמלת במעט כסף.

אם המטפלת של הבן שלך מרוויחה יותר ממך, אולי שווה ללכת לעבוד בעבודה אחרת, גם אם לא קשורה למה שלמדת, שתכניס לך משהו שמאפשר לחיות. ללמוד רציני למבחן. אם צריך אז לשלם לסטודנטית טובה כמורה פרטית. נשמע הזוי כשאין כסף, אבל אם זה יתן לך את הקפיצה במקצוע שנה קודם, זה בהחלט משתלם כלכלית. 

את הסה"כ הכלכלי

הכנסות-הוצאות

יש מצב שבעלך לא עובד?

נשמע הצפה של הרבה דברים אבל נשמע שאת לחוצה מדברים שעוד ממש רחוקים..

לגבי עבודה- אני חושבת שאין מה לחפש עבודה כשאת בהריון. ממילא את תכף תצטרכי לספר והסיכוי למצוא משהו אחר פוחת. אז תשארי בנתיים ובהמשך יהיה לך זמן למצוא עבודה חדשה לאחר החל"ד. שתהיה הרבה סייעתא דשמיא.

לגבי משאבת חלב- מוכרים בקופות חולים במחיר לא יקר. מצד שני זה גם לא משהו שאת צריכה להתעסק בו עכשיו... אפשר גם להשאיל מיד שרה.

נעליים- אם יש לך כאבים כמו גב וכד' אני ממש ממליצה להשקיע בנעליים!! יותר מכל דבר אחר! זה פשוט משפיע על הגוף ועל כל היום. זה ההבדל בין יום קשה ליום רגוע.  תנסי ותראי ישועות...

סתם.. אני אומרת מניסיון העבר למרות שכרגע גם רנע לא קניתי נעליים הכי טובות אבל בעבר זה השפיע ויש מצב שאלך בקרוב לחפש. בכל מקרה נעלי ספורט עוזרים לי גם.

ובגדים- עכשיו יש סוף עונה וסיילים. תנצלי את זה. תקני לך כמה בגדים מחמיאים. לא חייב הרבה..אבל כמה שתוכלי ללכת איתם בלי להתבייש. זה משפיע על הנפש ועל ההרגשה שלנו. שלא נרגיש מסכנות ולא יפות חלילה...

תצליחו ממש עם רכב! זה שדרוג של החיים. הרבה הרבה תפילות!! 

להתייחס גם לעניין הרכב, שהרבה המליצו כאן לקנות.

רכב זו לא רק הוצאה חד פעמית

זה ביטוחים, דלק, תיקונים

זה יכול גם להיות הוצאה של עוד 1500₪ בחודש

זה נוחות גדולה, אין ספק.

אבל גם ההוצאה החודשית היא משהו שצריך לקחת בחשבון, ולא רק הקנייה החד פעמית

אם יסעו בזה רק את הכמה דקות למסגרות של הילדים, זה לא המון דלק. אפשר ביטוח לפי ק"מ למשל.

טסט זה יקר.

ביטוח צד ג לא תמיד כזה יקר.

אבל ברור שזו הוצאה משמעותית. אנחנו כזוג מוציאים על הרכב לא פחות מעל המזון (אנחנו נוסעים בו המון כי צריך ורחוק. הוא חוסך לנו לפחות 12 שעות בשבוע)

גם אם נוסעים ממש מעט הדלק לא יקר והביטוח לפי קילומטר לא נורא יקר (אגב, גם כנראה אין להם עבר ביטוחי וזה מייקר את הביטוח מאוד), חייבים לקחת בחשבון עוד סכומים של תיקונים כי אחרת אין רכב... וגם אם נוסעים מאוד בזהירות דברים בכב יכולים להתקלקל ויקונים עולים בין כמה מאות לכמה אלפים.

נשמע מאוד מאתגר

תפרקי את הנושאים אחד אחד:

עבודה - לדעתי קשה למצוא עבודה בהריון, זה גם איך מגיעים לראיונות. והידיעה הזו שעוד מעט יוצאים לחל"ד  משפיעה.

אז את יכולה להמשיך לחפש אבל אוטוטו לדעתי זה כבר לא יהיה רלוונטי.

העבודה הנוכחית נשמעת לא טובה בשבילך. את לא אמורה להרגיש ככה במקום עבודה.

תחליטי שאחרי הלידה את לא חוזרת לשם (כמובן אל תגידי כלום לעבודה) ובעז"ה תמצאי עבודה חדשה.

קבלה לעבודה הבאה - 

תחשבי מה יגרום למקום העבודה הבא לקבל אותך?

אילו כישורים חשובים? אילו תוכנות את צריכה לדעת?

האם השלמת המבחנים שלך יעזרו לך להתקבל למקום הבא?

תעשי לעצמך רשימת משימות/ אבני דרך שאת צריכה להשיג כדי למצוא את העבודה הבאה.

יש לך בערך 9 חודשים עד לסיום החופשת לידה, נכון?

תנסי לעשות לעצמך דד ליינים קטנים להשיג כל דבר ודבר שיגרום לך להיות ה- עובדת שמקום העבודה הבא יקבל בשמחה (וישלם עוד כמה אלפים בחודש).

ביגוד - לא הייתי מתחשבת בכלום, את צריכה לחדש דחוף את המלתחה שלך!

אם יש בעיה של כסף, תחשבי איך את משיגה 1,000 ש"ח כדי לקנות לעצמך ביגוד ונעליים חדשים (שעות נוספות בעבודה, שיעורים פרטיים או כל דבר שיעזור לך להשיג כסף באופן חד פעמי)

רכב - אני חושבת שרכב זה השדרוג הכי משמעותי באיכות החיים!

אבללללל לא קונים רכב אם אין איך לממן אותו.

אם הרכב יעזור לכם לעבוד יותר ולהרוויח יותר אז מצוין.

אם אתם לא מצליחים לסגור חודש אז איך תשלמו הוצאה חודשית של אחזקת רכ 1,500-2,000 ש"ח עוד לפני רכישת הרכב?

משפחה - לא כ"כ הבנתי את כל הרגישויות, אבל לפני שאתם רגישים לכל מה שאחרים רוצים ומצפים מכם תהיו רגישים וקשובים לצרכים שלכם.

תודה לכולן על כל התגובות הטובות והאכפתיות! 

היו פה הרבה שאלות שחזרו על עצמן.. אענה כי נראה לי שלא הובנתי טוב. 

ב"ה בעלי עובד ומרוויח מצויין. הרבה יותר ממני ב"ה. 

ב"ה אנחנו סוגרים יפה את החודש. אין מינוסים. באמת תודה לה'. 

הרכב שאנחנו רוצים לקנות הוא לא רכב יקר- מקסימום עד 25K ש"ח. וההלוואה אמורה לכסות את האוטו, הלימודים, ואת הפער של החופשים שאצטרך מהעבודה.. שזה לא עוד הרבה בע"ה. 

הנסיעות להורים לא עולות לנו הרבה כסף- זה חופשי חודשי באזור פריפריה אז זה 300 ש"ח לשנינו- לחודש. 

למה נוסעים הרבה להורים? יש הרבה פעמים שזה מיותר. אבל (!!) היה לי על זה שרשור פעם, אבא שלי לבד בשבתות- וקשה לי להשאיר אותו לבד כמו כ** בשבת כשלבן אדם יש כמה וכמה ילדים. 

אמא שלי עובדת משמרות, גם בשבת, כרגע לאחים הגדולים שלי יש בעיות בשלום בית שלא יכולים להגיע, אז אני מחפה כמה שאני יכולה. ויש לי אחים מגויסים/בישיבה שלא נמצאים בבית..  היו לי מקרים שהשארתי את אבא שלי לבד- והרגשתי שאני/בעלי צריכים את הלבד שלנו בבית.. אבל הרגשתי שהלב שלי לא רגוע. רע לי שאבא שלי חוזר מבי"כ בשבת לבית ריק. לא יודעת ולא מעניין אותי כמה זה מציק/לא מציק לאחים האחרים שלי. לי זה מציק. כשבעלי אומר לי 'סטופ' - אנחנו בבית. ואני מתגברת. 

ברור לי שיש הרבה מקרים שאנחנו כמו מרגמיש.. וזה לא צריך להיות.. אבל זה לגמרי לא קיצוני.. 

נראה לי שעניתי על כל השאלות שעלו.. 

אנחנו עושים קניות ומוציאים כסף בשביל לכבד אותו בשבת.. אז הוא מעדיף לא להגיע קבוע.. 

קודם כל לגבי ההורים, את מתארת שאמא שלך ב"ה בחיים ויש לך גם אחים בתמונה (מי יותר מי פחות)

את לא חושבת שלהורים שלך יש אפשרות בחירה בחיים איך החיים שלהם יראו?

כשאדם נפטר, השני שנשאר לו הייתה לו אפשרות בחירה אם להישאר לבד או לא.

במקרה שלהם כן יש להם בחירה.

מן הסתם שיש מורכבות בבחירה הזאת (כמו למשל שאולי אי אפשר להוריד משמרות בסופי שבוע או להוריד אחוז משרה באופן כללי, ואולי אם אמא שלך תפסיק לעבוד ייפגעו לה זכויות משמעותיות שהיא כבר צברה לפנסיה וכו')

ועדיין בתוך כל מורכבות יש בחירה. למשל אם היא לא נוסעת במהלך השבץ מטעצי הלכה, הם יכוליח לבחור לגור במרחק הליכה ברגל וככה אבא שלך לא יישאר שבת שלמה לבד. סתם דוגמה לאיך בן אדם יכול באמצעות בחירה להשפיע על החיים שלו גם בתוך מורכבות.

בנוסף לבחירה שלהם לחיות בתוך מציאות של עבודה בשבתות, יש להם בחירה איך וכמה לדרוש/ לבקש מהילדים לבוא אליהם.

גם פה יש מורכבות (שלום בית ועוד)

ועדיין יש פה בחירה של אנשים.

בנוסף לזה, לאבא שלך יש בחירה לבוא אליכם.

בקיצור, נשמע שאת לוקחת קצת רחוק את הדאגה שנובעת ממקום ממש טוב וחיובי, ואני הכי בעד לדאוג למשפחה.

אבל בסוף כדי לשמור על הקן הפרטי, צריך לפעמים לשחרר ולהשאיר לאחרים לשאת את התוצאות של הבחירות שלהם גם כשזה קשה וכואב.

שימי לב שמהצד השני בעלך מבקש לארח וזה קשה לך. את מושקעת במשהו חשוב אחד, ואין לך כוח למשהו חשוב אחר.

לך חשוב לנסוע לבעלך חשוב לארח.

מן הסתם שלנסוע ולארח זו לא אותה כמות אנרגיה, אבל צריך למצוא איזון נכון בין מה שחשוב לך ומה שחשוב לו.

ולגבי זה שכשבעלך אומר סטופ את עוצרת, אז קודם כל, כל הכבוד על עצירה. זה לא ברור מאליו וטוב שאת יודעת גם מתי לעצור.

אבל חשוב ממש ממש שתדעי לעצור מיוזמתך לפני שהוא צריך להגיד לך.

זה לא נכון לנסוע ב100 קמש, לראות כתום ברמזור ולהמשיך לנסוע רגיל כי עדיין אין אדום.

אל תחכי שיגיע האדום מהצד שלו, תאטי עוד קודם.

שיישאר לו טעם טוב מהנסיעות והוא יפרגן לך עליהם בלב שלם ולא שישאר טעם לפגם.

הברירת מחדל של זוג בשלב שלכם צריך להיות לדעתי שנשארים בבית בהרכב של המשפחה הגרעינית.

מי שרוצה לנסוע או לארח צריך לבקש רשות מבן הזוג, ולא שההרגל יהיה לנסוע ובן הזוג צריך לבקש כשהוא רוצה להישאר.. זו דעתי.

ובהצלחה בכל, ושיהיה הריון קל ומשעמם בבריאות ובטוב.

אני לא הכי מבינה למה תוספת של אדם אחד מוסיפה להוצאות הקניות לשבת, אבל גם אם אתם קונים לכבודו נניח בשר יותר יקר…

אז קודם כל אפשר לא. מאמינה שיותר יהיה לו נחמד להיות איתכם, גם אם האוכל לא "משובח". וחוץ מזה זאת בחירה שלו, להישאר לבד או לבוא ולאכול פולקע…

ואם כבררר אז הוא יכול להביא משהו להשתתפות בהוצאות השבת. או לממן את הקניה בחמישי בסופר, או להביא איתו מגש בשר חי ואתם תבשלו אצלכם לכבוד שבת, או פשוט להביא סכום כלשהו שממן את הפער.

סבתא שלי (המושלמת יש לציין) לא אירחה כמעט אף פעם לשבת שלמה כי לא אהבה את ההתעסקות והטרחה. בשבתות גדולות, ליל סדר וכו, היא לפעמים אמרה - עזבו, אל תתעסקו גם אתם, תזמינו מקייטרינג ואני אשלם. (אמנם מדובר על אלפי שקלים בשביל אוכל קנוי איכותי מוכן מראש, ולא על תבשיל נוסף לשבת כשהיא באה, אבל גם הילדים שלה ב"ה לא היו בדוחק כלכלי על מזון)

ומכירה מצב שיש פער בין טיב האוכל שיש אצל ההורים בשבת לבין טיב האוכל אצלנו. אבל בחיי שטעים ומשביע. וזה בסדר, זה לא שהם אוהבים *רק* מדליוני פילה… גם עוף הם אוהבים ואפילו מכינים לפעמים. אז אצלי יש עוף… נו… אז מה?

משקיעה בשבילם בהחלט, פשוט זה לא באמת יותר יקר…

המשכנתא, מסגרות, הוצאות שוטפות של אוכל, תשלומים חשמל וכו' 

ולא אמרתי שאין לי כסף לקנות לי בגדים.. 

אמרתי שאני מתקמצנת על עצמי כדי שיספיק לדברים אחרים.. למשל באלי לקנות מיטת חבר לילדים בע"ה.. רוצה לחסוך כסף לדברים יותר גדולים.. כי מבחינת סדר העדיפויות אצלי בראש- אני והביגוד אחרונים. ובטח שלא מגיעה ללהוציא כסף על לק ג'ל וכו'- שזה מותרות. 

וההוצאות ללידה- כתבתי שאיך אקנה משאבה או דברים אחרים כשנקנה רכב וכשיהיו הוצאות רכב- לא יהיה לי את הכסף לדברים האלו. 

זה מה שכתבתי... 

ממש עשה לי כיווץ בלב לקרוא אותך.

זה נטייה שלנו כנשים וכאמהות לשים את עצמינו בתחתית סדר העדיפויות. 

וזו גישה ממש לא בריאה! כשאת מפרגנת לעצמך, ועושה בשביל עצמך, כל הבית מרויח, 

אשה שיודעת לדאוג לעצמה, מרגישה טוב עם עצמה, וזה מקרין על כולם.

זה ממש לא מותרות!  ולקנות בגדים חדשים. אם הגעת למצב שאת מתארת.

זה בסיסי בשביל להרגיש מטופחת , ועוד יותר בהריון... 

גם לעשות לק ג'ל אם את רגילה זה לא מותרות.

אולי כדאי לך לחשב מסלול מחדש בקשר לתקציב.

בהצלחה ולידה קלה בידיים מלאות.

יעזור אם אגיד לך שאת צריכה להיות במקום הראשון? וזה לא על חשבון הילדים שלך, זה מתוך מחשבה שאם תשקיעי בעצמך יהיו לך כוחות מטורפים לילדייך.

לדעתי רכב זה לא מותרות.

ולגבי ציוד ללידה ולבית, אני קניתי הכל ביד 2 או קיבלתי. לא מעפן בכלל, אלא ציוד כחדש! חוץ מביגוד שפחות אוהבת, כל השאר לא קניתי מתוך עקרון שאין למה לשלם מחיר מלא אם אפשר להשיג אותו הדבר בפחות.

בקיצור, נראה לי ששינוי סדרי עדיפויות זה הכי נצרך עכשיו..

שתחושת הצמצום הכלכלי שאת מרגישה (או שלפחות עלתה מההודעה שלך) היא כי את מצמצמת את הצרכים שלך.

זה הגיוני שיש סדרי עדיפויות, רובנו לא יכולים להרשות לעצמנו כל דבר שנרצה אבל לבוש שמכבד אותך זה צורך בסיסי.

נעליים שמציקות בהרגשה או בנראות כל היום יכולות לשבש את הדעת, ולתת תחושת צמצום נוראית, הרבה יותר ממיטת חבר יד שניה או בכלל לא.
 

מכירה את זה שאנחנו מרגישות מוזנחות ואחרי לק ג'ל או שגרת טיפוח אנחנו מרגישות מלכת אנגליה(;
 

לילדים זה לא משנה הרבה לך הנראות תשנה בהרגשה המון.

רק החודש הזה ראיתי בקבוצה המקומית שלנו כמה וכמה.

אנשים מנסים להפטר ממשהו- תעזרי להם...וזה יעזור לך.

ולדעתי האישית- בגדים קודמים למיטה במידה ויש לכולם על מה לישון כרגע... 

במחשבה.

את מכירה את המשל על המטוס?

שאם יש בעיה של אוויר/ נחיתת אונס

אז קודם האמא שמה על עצמה את המסכה כדי שיהיה לה אויר ואז תוכל לעזור לילדים שלה?

אז זה נראלי בערך ככה.

כשלך יהיה "אויר"= בגדים יפים , טיפוח

וזה ממש לא דברים שאמורים לעלות יקר אם יודעים איפה לחפש

יהיה לך יותר כיף בלב בתור אישה,

ממילא הילדים והבית יקבלו אמא שמחה, מוארת, שייזכו בה מחדש 😃😃

וגם כל מטלות הבית השגרתיות (כמו טיפול בילדים, תשלומים, נסיעות )  

והלא שגרתיות (כמו ההריון החדש ב"ה)

ייתבצעו הרבה יותר טוב כי יהיה להן מנוע חזק יותר עם יכולות טובות יותר.
 

האישה היא עקרת הבית= עיקר הבית שמשפיע על הסובב, איך שלא נהפוך את זה.

והעיקר צריך להיות בטוב וששמח לו תמיד.

ככה נראה לי...

מברכת אותך ואת כולנו בבית בריא, יציב, נאמן,  שמח ופורח תמיד! 

קודם כל, זה שכתבת את הדברים זה מעולה.

כבר עושה סדר בכל המחשבות והדאגות שרצות בראש.

עכשיו הייתי לוקחת את הרשימה ומחלקת קודם כל לתלוי בי/ לא תלוי בי.

מה שלא תלוי בי נותר בעיקר להתפלל. אבל אין עניין לדוש בו עוד ועוד.

זה זולל אנרגיה שאין מה לעשות איתה,

זה כמו לחבר לחשמל גוף תאורה ללא נורה.

חבל על המאמץ.

מתוך מה שכן תלוי בי:

יש הכרחי ויש רצוי.

קודם מקצים משאבים ואנרגיה עבור מה שהכרחי.

אח"כ מתחילים לסדר את הרצוי לפי סדר עדיפות לפי הכוחות שיש.

הדרך הזו היא שיטה טובה לנהל את כל המעמסה באופן שחלוקת המשאבים תהיה אפקטיבית ולא תתבזבז על דברים שממילא אין לנו שליטה עליהם או שנשקיע במשהו שהוא רצוי אבל לא הכרחי ואז נתעורר יום אחד ונגלה שפספסנו משהו הכרחי.

ה' יעזור זה נכון, אבל גם אנחנו צריכים לעזור לעצמנו, בשביל זה קיבלנו תבונה ובחירה חופשית.

בהצלחה!

לא הייתי מחפשת כרגע מקום אחר בשלב ההריון שלך

גם בגלל המעסיק שזה לא יראה ממש טוב

וגם בגלל דמי לידה שלהם לא תהי זכאית במלואם כי אין לך מקום עבודה מסודרת מעל 9 חודשים או שנה כמדומני.

בהחלט לא נעים ,אבל לדעתי לא הזמן הנכון לשינויים.

חכי לאחרי הלידה. תגישי התפטרות בשל טיפול בילד וכך תהי זכאית גם כן לפיצויים ותוכלי לחתום אבטלה ולקבל עוד קצת כסף לאחר שתסיים חופשת הלידה .

בהצלחה ובשורות טובות 

הם לא בודקים שיש לך מקום עבודה קבוע אלא ששילמת בט"ל במספר חודשים מסויים אחורה.

ממש לא משנה להם אם חצי שנה עבדת במשכורת של 100 שקל ואז עוד חצי שנה במשכורת נורמלית עדיין מקבלים דמי לידה מלאים לפי החודשים האחרונים 

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

רק מה שרלוונטי לך, ואולי סתם מפורטים שם דברים שמבחינתך הם חלק מובנה ממקלחת ולא צריך שיהיו מפורטים בכלל.

או שתוותרי על הרשימה ופשוט תעברי לעצמך על הגוף.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

שאני אומרת לעצמי כשאני מתחילה להיכנס ללופ של ו'מה אם איך שאני עושה לא מספיק' (אצלי זה קורה סביב ניקיון לפסח).

ברגע שעשית מאמץ סביר (פירטו לך פה בכמה הודעות מה זה נחשב), אין שום סיבה שתצוץ לך חציצה יש מאין שתפסול יותר מאשר אם היית טובלת במים לא צלולים- וזו אופציה קיימת וכשרה.

מזל טוב! 🥳 כלה בשנה ראשונה זה שלב מרגש (וכן, יש בו גם דברים מלחיצים שצריך ללמוד לנהל)🤍

זה לעבור עם בעלי קודם.. על כל מה שאני עלולה להתקע:

אני מתחילה לפני את ההתארגנויות גוזרת ציפורניים עור יבש וכו

ואז מבקשת שיסתכל על הציפורניים ויגיד לי אצבע אצבע שזה בסדר

ואז על עור יבש

ואם יש פצעים

וכל דבר שאני עלולה להיתקע עליו שעות במקווה אח"כ

. והוא עובר איתי ואומר לי דבר דבר שהוא בסדר.

ואז במקווה אני ממש מחזיקה בראש שעברתי על הכל ועשיתי הכל ואני רק עושה סקירה אחרונה של מעבר רציף על כל הגוף - אני כן מתקלחת שוב אבל זה עניין של מה נח לך.

(ואם ואם פתאום מגלה איזה עוד פעם משהו אני למרות הבושה מצלצלת לבלנית ושואלת אותה אם להתעכב על זה או לא)

אני מרגישה שזה ממש נתן לי עוגן שאני יודעת שזה בסדר ואם לא התחדש שום דבר אז כבר עברנו על זה

דברים אחרים לא עזרו לי וזה ממש כן

אולי יעזור גם לך❤️

גם כשהייתי מקיאה קבוע בנסיעות. ותמיד היה לי מוזר שלא עלו עליי לפני שסיפרתי.

בהריונות האחרונים לוקחת בונג'סטה אז מתפקדת רגיל ללא הקאות.

אם יש חום ואז זה כן עדיף להוריד.

לגבי הכדורים לבחילות באמת לא חפרתי כי לא הייתי צריכה ב''ה. אבל תבדקי על זה קצת, אולי תופתעי שזה לא דרמטי (שוב, אין לי מושג). וגם לסבל ולהקאות יש משמעות, בסופו של דבר הכל משפיע. תרגישי טוב!! 

זה תגובה נורמלית וטבעית של הגוף

הרופא של הילדים שלנו אומר לתת אקמול רק אם כואב ומתלוננים

אם למשל זה חום והילד לא סובל אז לא לתת

כמה שמנסה להעביר תבחילות..

לא מסוגלת לשתות מים ועוד

אבל האמת שבדר"כ ההקאות לא מפתיעות אותי

אני סוחבת את הבחילה כמה שעות ורק אז מקיאה.

בהריון הראשון שהקאתי בטירוף בלי הפסקה אז לגמרי פגע בעבודה

לא הייתי מסוגלת לצאת לעבוד אחרי שהקאתי את הנשמה על הבוקר.

ובאמת סיפרתי למנהל שלי על ההריון נורא מוקדם.

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

אז הייתי מחכה לרופא שאני סומכת עליו.

היה לי אותו סיפור, עם חום מתמשך שלא נגמר, מרוב לחץ הלכתי לרופאה הראשונה שהיה לה תור.

היא נתנה אנטיביוטיקה  - סתם שיהיה, כי היא דאגה שהחום מתמשך.

האנטיביוטיקה גמרה על הילדה, בחילות ושלשולים, ממש מסכנה.

הלכתי למחרת לרופא הותיק והמוכר, אמר להפסיק ושזה ויראלי.

וכן, קרה לי אחכ כמה פעמים שהילדים תפסו את הוירוס הזה, וזה באמת ארוווווווווך

אבל מאז אני לא מוותרת על רופא שאני סומכת עליו (זה רק סיפור אחד מתוך רשימה ארוכה)

יש לנו תור לרופא הבוקר.

נראה מה יגיד.

@אוזן הפיל כן, היא ערנית, שותה ואוכלת. עם אקמול נראית 100% בסדר.

בגלל זה אני לא כל כך דואגת.

אבל נלך לרופא בכל זאת.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

לגבי היחס של הילדים למשפחה הגדולה שלהם-

כותבת מהחוויה שלי:

בסוף, כל אחד צריך להרגיש שיש לו מקום.

כל אחד צריך להרגיש שרואים אותו.

ואצל כל אחד הצורך הזה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.

אני באמת מאמינה שכשילד מקבל את המקום הזה לפי הצורך שלו,

זה יהיה רפואה ללב שלו.

וצריך חכמת הלב לעניין.

לדוג'-

נניח משפחה שהבנות רגילות להיות בשותף בבגדים, להחליף ולקחת אחת מהשניה,

ויש בת אחת שזה לא מתאים לה.

היחס יכול להיות: צריך לחנך אותה לחלוק, היא צריכה לעבוד על המידות (ואז להכריח/ לעשות מצפון/ לשכנע וכו')

והיחס יכול להיות: צריך לכבד את הצורך שלה ברכוש אישי משלה, בנפרדות (ואז לתת לה את המקום הזה ולאפשר לה בגדים רק שלה).

מאמינה שכאשר ילד מקבל את המקום,

שהוא מרגיש שרואים אותו (גם את הטוב והמיוחד שבו וגם את הצרכים שלו)

הוא לא יהיה בעמדה מתריסה מול המציאות.

זו אמת שנכונה לכל ילד בכל גיל ובכל משפחה.

במשפחה גדולה, יש התכנות קצת יותר גדולה שהמקום האישי יכול לפעמים להתפספס (בגלל גודל, בגלל אחים אחרים שדורשים יותר תשומת לב)

ויכול להיות שילד יוציא תסכול בצורת קיטורים על המשפחה כשבעצם זו דרך שלו לומר שהוא מחפש שיראו אותו בתוך המרחב המשפחתי.

וכשהצורך הזה יתמלא, גם בתוך משפחה קטנטנה וגם בתוך משפחה ענקית-יהיה לו טוב.

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

לא הייתי חלילה שפחת הבית(;

היו תחביבים, חברות (באתי והזמנתי), הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער, היו כמה שנים גם של חוגים..

ההורים שלי השקיעו בנו

ונתנו לנו הרבה.

ויש לי הכרת הטוב והערכה על הרבה דברים.

הבית שלנו היה גם מלא בצחוק וביצירתיות, בדמיון ובפיתוח כשרונות,

כן קבלנו הערכה ומילים טובות על מידות ועל הצלחות.. היה לנו המון הווי משפחתי והרבה השקעה בכל מיני תחומים.
 

אני חושבת שהבעיה בכל מה שתיארתי נוגעת בתחומים הבאים:

- מינון (רמת העזרה של הילדים בבית)

- מי אחראי (על הבית..)

- הכרת תודה

- היכולת של הילד לסרב (ועדיין להחשב ילד טוב)

- והוגנות- כשזה תחום מאוד דק ומאוד עדין וצריך להיות כנים ועם אצבע על הדופק.

לדוג'-: הבן מגיע לשבת הביתה. ההורים רוצים לפנק אותו אחרי שהיה בפנימייה של הישיבה שבועיים ולכן כשהוא מגיע הוא לא עוזר כלום. אחותו שבכל השבועיים נמצאת בתורנויות הקבועות  רק מחכה שהוא יגיע ויעשה סופסוף את אחד ממטלות יום שישי, נניח שירותים ומקלחת. ואז מגלה שהוא על תקן אורח נח והיא ממשיכה לעבוד.

או למשל דוג' אחרת באותו הקשר- אחד הילדים שהוא על תקן המרדן, עושה בית ספר להורים והם מחליטים להמנע מעימותים איתו ולאוורר את העזרה שלו בבית.

בעקבות כך התפקיד שלו נופל על אח אחר.

באמת תוהה האם זה פייר. האם ההשפעה של החלטת ההורים צריכה לגבות מחיר מהילדים.

וגם מה הגבול?

אם אמא רוצה ששולחן שבת יפואר בכלים יפים ולא להשתמש בחד'פ גם לא בתבניות וההשלכה של זה-אלו ערימות בלתי נגמרות של כלים שהילדים שוטפים..

לגיטימי? לא לגיטימי?

יש לפעמים פתרונות פשוטים כמו מדיח(;

אבל השאלה במקומה עומדת-עד איפה ועד כמה נכון לקבל את ההחלטות שלנו כהורים, שהשלכותיהן נוגעות באופן ישיר בילדים..

אני חושבת שזה קורה לפעמים באופן טבעי (יצא לי לתפוס את עצמי פונה שוב ושוב לעזרה לילד שנענה בשמחה במקום לזה שעושה פרצופים ומוציא ת'נשמה עד שזז. אבל כשתפסתי את עצמי עושה את זה-השתדלתי לתקן)

מה שאני באה לומר זה

שיש עלינו כהורים הרבה אחריות עדינה ורגישה

וגם מקום לטעות כי אנחנו בני אדם

אבל כל עוד אנחנו כנים והוגנים ומשתדלים להיות ללכת עם האמת ועם הטוב ולתקן-

אז בע'ה נפעל טוב

נגיד ניקיון. אני לא יכולה להשתלט על זה לבד. ולגרום להם לעזור עם תורנויות ובדיקות כללים נוקשים כמו אמא שלך אני לא יודעת , בשבילי זו תהיה עוד משימה מעצבנת. בקיצור יוצא שהבית הרבה פעמים מלוכלך. ואז ילדים באים בטענות למה מלוכלך או למה מבולגן. ואם אני אומרת להם שהם יכולים גם לנקות אז מקבלת תשובה שזה הבית שלי , אני אחראית עליו, אני צריכה לארגן אותם לנקות.

זה לא עובד ככה. אם הם לא יקחו אחריות , אני לא ארדוף אחריהם .

גם כלכלי . בחורף נכנסתי כמה פעמים בבוקר לחדר של מתבגרת כשהיא כבר יצאה לבית ספר. גיליתי מחמם דלוק . חשבתי שהיא שוכחת. התברר שלא. לא שוכחת. היא משאירה בכוונה. עכשיו , הייתה בר מצווה שזה הוצאות , כן? אבל לא מפריע להם לדרוש טלפון חדש או עוד משהו בסגנון. זה לא ברור שבגיל גדול צריך קצת לפתוח עיניים ולהתחשב ולא להתנהג כמו ילד בן שנתיים שרוצה בימבה עכשיו?

רעש. תמיד טענה , מה את רוצה, אנחנו הרבה , מותר לנו לשמוח, הייתם צריכים לבנות ארמון שיהיה מספיק מקום ולא יפריע.

וכמובן -אתם חינכתם אותנו ככה, אתם הורים אז תתמודדו , זה הבית שלכם.

זה יפה תיאורטית . בפועל אם אחריות רק עלי על הכל , זה לא עובד. וגם אם היה ילד אחד , לא היה עובד. היה אפילו יותר גרוע. כי במשפחה קטנה הורים כן יכולים טכנית לטפל בכל דבר בעצמם , לצ'פר על כל הזזת אצבע ולהיות על כל קושי. 

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

היינו גם נוסעים לטייל ולנפוש כמשפחה

והיו לנו הרבה חוויות משפחתיות.

אבל כשהם נסעו לבד ומגיל מסויים אני שמרתי זה היה סיוט.

התחתנתי מאוחר אז שמרתי באמת המון שנים.

אפילו אחרי החתונה..

חושבת שאחד מהדברים שהכי קשה לי זה שלא כ''כ חוויתי הדדיות (בכל מיני מצבי עזרה שביקשתי ולא נענתי. אפשר כמובן לומר שהם נתנו לי את החיים שלי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כל ותמיד בעלת חוב כלפיהם..

ועם זאת, בהקשר של העזרה הייתי בטוחה שיום יבוא ואקבל בחזרה בתחומים מסוימים והתבדתי.)

מאמינה שהעניין קשור גם למבנה נפשי ויכולת רגשית.

באזני שמעתי את אחותי אומרת לאבא שלי אחרי שארחה את הרווקים כשההורים נפשו-שהיא תשמח לשמוע ממנו ומאמא שלי תודה..

אני לא הייתי מעזה, כשניסיתי פעם לגעת בנושא- זה היה נפיץ. היא, עושה את זה בקלילות ובחצי צחוק וזה עובר..

לגבי ההצפה של העניין-היו פעמים שזה היה מתפוצץ בינינו. אף פעם לא הצלחנו לפתוח את זה רגוע ומרפא.

עם השנים הבנתי שאמא שלי ישר לוקחת את זה למקום של האשמה ולא מסוגלת להתמודד מול זה.

בכלל להבין שגם לה יש את הפצעים שלה שכנראה גרמו לה לפעול כפי שפעלה, לראות אותה כאדם ולא כאמא זה היה חתיכת לימוד.

עם השנים גם למדתי לא לצפות ולא להתאכזב.

ואז הקשר שלנו יחסית על מי מנוחות.

כשמוצף לי מדי (הרבה פעמים שהצרכים שלי נדחים מפני צרכים זהים של אחים שלי. כבר זיהינו איזשהו דפוס שכבכורה איכשהו אני נתפסת כלא צריכה תמיכה)

אז טיפה מתרחקת עד שיותר רגוע לי..

מה שעברתי קודם כל הוציא אותי לחיים בלבוסטע חבל על הזמן

בכל תחומי תפעול הבית

כמעט כולנו בלע'הר יודעים לבשל, לנקות, לגהץ, לתקן, לצבוע.. גם הבנים וגם הבנות.

שזה גם לזכות ההורים שלנו.

המצחיק הוא שבעלי מגיע גם ממשפחה ברוכה. אבל שם הילדים לא נקפו אצבע.

כשהתחתנו הוא לא ידע לעשות כלום ושוב מצאתי את עצמי עם העול עלי..

עם השנים וההריונות המצב תוקן והרבה מאוד עליו.

היום יש בי איזשהו מקום תגובתי של אין לי כח לעזור ולא בא לי להושיט יד כאילו שבעתי מזה בחיים שלי.

מאמינה ומקווה שאחרי שאקבל את זה אותן לזה מקום- זה יתאזן בע'ה.

מה שעברתי בנה בי הרבה את ההורות שלי

וגם יצר בי פצע גדול שאני מתמודדת איתו בכל מיני הקשרים.

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

זה המצב שיש לך כרגע ויש לך ילד מדהים שעוזר לך,

פשוט תתני לו תחושה שאת מעריכה את זה מאד.

בסוף לא באמת משנה אם ילד גדל במשפחה ברוכה, או קטנה, או עזר או לא.

משנה אם העריכו את מה שהוא כן עשה ושיקפו לו את זה.

בטוחה שיכול להיות ילד שעזר ממש מינימום ויצא עם אותה תחושה של 'שמים עלי פס'.

זה לא באמת קשור לכמות העזרה.

אם תשקפי לו את ההערכה שלך בצורות שלך, יציאה או צ'יפור או מלא מילות תודה הוא רק יגדל מיזה ויעריך אותך.

חיבוק ❤️ הרגשתי את הכאב שלך מהמילים. וזה בסדר שילד עוזר. לא צריך לכאוב על זה. ❤️

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...