פשוט מניקה לפי דרישה

או מ2 צדדים כל שעתיים וחצי שלוש

קשה לי להתארגן על בקבוקים

הרושם שקיבלתי מחברות זה שהיונקים פשוט גרים עליהן ואין אפשרות לסדר להם את הארוחות

אם זה מרווחים כמו שאת מתארת באמת יותר הגיוני להתארגן על זה. כמה זמן לוקחת ארוחה ממוצעת ליונק? 

אבל אחרי חודש חודשיים זה מתחיל להתאזן

הכל תלוי בתינוק מבחינת זמן הנקה,אצלי לא עובר את העשר דקות

זה היה לי יותר קל מלעקוב אחרי השעות, בטח בלילה...

אבל תכלס צריך לזכור שהקשיים של ההנקה זה בעיקר בהתחלה, בחודשיים ראשונים ואחרי זה ההנקה בדרך כלל נהיית קצרה וקלה וכיפית.

אז לחודשיים האלה, או לפחות לחודש הראשון הייתי מתארגנת- לובשת רק פיג'מות הנקה שמאוד קל להניק איתם, משתדלת שיהיה מי שיאסוף את הילדים במקומי - ממילא עדיף שאישה אחרי לידה לא תעשה את זה😅 ולפעמים שכן יוצאת החוצה לקנות בגדים שכמה שיותר נוח להניק איתם וסינר גדול שמכסה כדי שיהיה אפשר להניק בקלות בכל מקום.

בקיצור לכל דבר כמעט אפשר למצוא פיתרון, ואם זה מאמץ גדול מדי בקבוק זה דבר נהדר😅

אחרי פיג'מות כמובן😅 עם חולצה שמתחתיה גופיית ספגטי. ואז אני מרימה את החולצה ומושכת את הגופייה למטה וזה ממש נוח. ויש גם חולצות ייעודיות להנקה עם רוכסנים מהצדדים, אבל הם יקרות יחסית (יכול לעלות חופשי 250 לחולצה...)

ומבחינה נסיעות- אפשר או להעיר לפני, או לעצור בדרך ולהניק אם צריך

ואם תצליחי אולי למצוא נגיד לעוד שבוע מישהי שתאסוף אותם בתשלום? שייך?

את זה יעשו חכמות ממני.

אבל שווה לך ממש לקרוא לעומק על יתרונות ההנקה האדירים, לטווח הקצר וגם המאד ארוך.

על היתרונות של הנקה בלעדית (!) ללא שילוב תמ"ל עד גיל חצי שנה.

ומשהו שלא תקראי שלאחרונה נחשפתי אליו בהרצאה, שמעבר לכל היתרונות הבריאותיים של ההנקה,

היא מאד עוזרת גם לכל התחום של תפקודי פה, חיזוק שרירי לסת, מנח נכון של הלשון, מבנה השיניים ועוד ועוד.

בקיצור- זה אולי השקעה, בעיקר בעיקר בחודש חודשיים הראשונים (אחר כך בדרך כלל זה הרבה יותר קל מבקבוק)

אבל היתרונות לבריאות התינוק הם פשוט בלי יחס להשקעה.

אז נכון, שתינוקות גדלים נהדר עם בקבוק- אבל זה חייב להיות רק כשממש אין ברירה ובכלל לא כברירת מחדל 

(תמ"ל זה מזון מעובד, צריך לזכור את זה, הרבה הרבה פחות מתאים להתפתחות התינוק מחלב אם שפשוט נועד לו)

איך להקל על ההנקה.

כי בעיני, כשמישהו מכיר בערך האדיר של המאמץ שלו, אז ההשקעה נעשית קלה יותר ונעימה יותר.

בעוד שכשאנחנו משקיעים במשהו שבכלל לא בטוחים ביתרונות שלו, אז הקושי מתעצם.

אני למשל מניקה בלעדית, והיום כשחזרתי לעבודה, גם שואבת, כיף לי לשאוב בעבודה (למרות שהתינוקת שלי היא היחידה 

בכל הקבוצה (8 תינוקות) שמקבלת מזון שאוב) כי אני יודעת שאני מעניקה לבת שלי את הדבר הכי הכי מבורך

והכי בריא - ממש לכל החיים. אז מה זה שאיבה של כמה דקות בעבודה- מול כל זה?

אם את נוסעת ברכב לאיסופים אז בכלל, אפשר להניק ברכב.

ללבוש מראש משהו נוח וזהו.

אם ברגל אז אפשר לעצור בדרך על ספסל או בגן

החולצה מסתירה הכל ולא רואים שום דבר.

לוקחת את התינוק קדימה, מניקה ומחזירה.

אולי אם תעשי לעצמך סדר בשלבים שאת צריכה לעשות, יהיה לך קל יותר?

כי ההנקות ארוכות ותכופות יותר

אני היום מניקה תינוק בן 4 חודשים

יצא לו לינוק ברכב ליד כל אחד מהגנים של הילדים ;), ובדרך לגנים, וברכב אחרי שסיימתי לפזר את כולם.

האמת שיותר מאתגר לי בבית כשכולם סביבי ןכל אחד דורש את שלו

לי מה שהכי הכי עזר זה שהיה לי רצון להצליח.

בלידות הקודמות זה לא היה לי חשוב

אין לי בגדי הנקה כי לא הבנתי איך זה מסתדר עם חולצות בסיס.

יש לי את החולצות של היום יום ומרימה כשמניקה

אם אני באוטו אז לא מתכסה, אם במקום ציבורי אז עם סינר הנקה בעיקר כדי לכסות אותי מהצד כשאני מרימה את החולצה ורואים את המותן

הנקה אצלי מגיל חודשיים בערך לוקחת בין 12 ל14 דקות

בדיוק העליתי שרשור על זה...

היה לי דכאון בהריון השני והלוסטרל ממש נתן לי קביים ועזר לי לצאת ממנו. זה לא קסם אבל מאפשר לזה לקרות עם עבודה קשה במקביל.

התחלתי לקחת שוב בימים האחרונים, מקווה שיעזור שוב...

בדרכ לSSRI יש תופעת לוואי של תאבון מוגבר

שזה לא דיכאון שמתפרץ ואז אני יכולה לנחם את עצמי שאחרי תקופה של תרופות וטיפול נפשי במקביל אז רגיל מהתרופה.

אצלי זה עצבות די כל חיי תקופות לפה ולשם עם עליות וירידות אבל בגדול זה מלווה תמיד .

ולכן לא יכולה לנחם את עצמי שזה רק לתקופה.

ולקחת תרופה מעכשיו לכל החיים מאוד מאוד מפחיד אותי. אוף

לעצמי.

כתוב בעלון בין שאר הדברים המפחידים שאחד ל100

איש התפתח אצלם גידול.

פחד אלוהים.

אוף אוף אוף.

כל כך רוצה וכל כך מפחדת.

תלוי במיקום שלו ובאם סרטני.

דווקא האמת שקראתי את העלון של אקמול..

התופעות לוואי היחידות שלו הן או במינון יתר או נדירות מאוד (אלרגיה)

שום דבר מפחיד מעבר לזה. 

את יודעת כמה סוגי טיפולים יש שמנסים לברר שורש של בעיה מסוימת ולפתור אותה? המון

קשה לי להאמין שאדם חי לנצח עם עצבות וצריך להיות תלותי בתרופה... 

השינוי הוא איטי מאוד ותמיד יש תקופות של ירידה ותקופות של עלייה. הלוואי באמת שזה פשוט יכול מתי שהוא להיפתר בלי תרופות.

לא יודעת למה אני סקפטית לגבי זה

כבר חשוף לי מידי להגיב גם לזה

אבל יש לי מה להגיד לך..

(מה שכן, אני אשכח באיזו הודעה מדובר..כי אני ממש עמוסה עכשיו.. אז מציעה לך להעתיק לי לפרטי עם הטקסט של ההודעה ושאמרתי שיש לי מה להגיד)

❤️‍🩹

אם זה באמת ישפיע עלייך. וואו. גאולה. באמת. (זה ממש לא פותר את כל הבעיות בחיים, אבל זה עוזר להתייצב, רגשות פרופורציונאליים לסיטואציה, מצב יציב שבו תוכלי לעשות התקדמות אישית בתחומים שחשובים לך, גם רגשית וגם פרקטית)

לא רוצה לדכא אבל לפעמים זה לא עובד…

תופעות לוואי לא מלחיצות אותי במיוחד, לרוב הן מופיעות בשבועות הראשונים של הטיפול ואז מחליפים ושלום. 

לקחתי לוסטרל פעמיים, כל פעם לתקופה של שנה בערך, בשילוב טיפול רגשי, הרים אותי חזרה לקרקע.

זה לא פותר כלום. באמת.

אבל זה מפזר קצת את הערפל ומאפשר להתמודד ולעבוד כדי לצאת מהבור. ככה אני הרגשתי לפחות.

הדרך לצאת מזה, זה להבין שזה כואב, ומותר לכאוב

זה כואב לא כי הוא רע או התכוון לרע, אלא כי זה נגע בנו בנקודה כאובה מול עצמנו.

ככל שפחות נלחמים בכאב, ולומדים להקשיב לו ולחמול ולאהוב את עצמנו גם במקומות החלשים, לא רק שתצאי מזה, אלא תצאי מזה מחוזקת בע"ה. 

למה לדעתך זה טוב "לשמוע על חולשה"?

(נשמע על פניו מיותר)

זה קשור אליו ופוגע בו? זה ממקום שהוא מרחם עליך שאת חלשה ורוצה לעזור? ביקשת ממנו לחוות דעה בנושא או שזה שלך פרטי?

חסר קצת פרטים בשביל להבין...

לגבי ההשערה שלך על התקופה לפני החתונה, חוץ מבמשפט הזה לא תיארת שום מתח או מאבק סביב מה שהוא רוצה ממך

את מתארת יותר שכחה, חוסר תשומת לב, אז זה לא נשמע ממש קשור...לא?

אולי אם תפרטי מה הדברים שהוא מצפה לקבל ממך, האם זה דברים שלאנשים אחרים את מסוגלת לתת, אולי זה דברים שנראים לך מקטינים/עושים אותו לא גבר או אותך לא אישה...אבל קשה לנסות להבין בלי שתפרטי קצת, אם תירצי כמובן

אני בטוחה שתמצאי את הדרך, ממש מורגש איך כל הלב שלך רוצה למצוא אותה.

נראה לי שכל דבר בנםרד לא נשמע דרמטי כי זה גם באמת לא דרמטי, גם מבחינתו, יותר קורה בשבועות ספציפיים שמצטברים דברים כאלו.. אבל גם דברים כמו צרכים סביב מטלות הבית, נגיד מעיל של העבןדה שביקש שאכבס לו ולא עשיתי את זה, היה צריך להסתובב בעבודה בלי מעיל )סוג של מדים(.. וברור שכואב לי הלב על זה, אבל בסוף פישלתי שם, אין סיכוי שהוא היה נותן שיקרה לי ההפך.. אז גם דברים סביב זה, שבתקופות שעמוס מאוד סביב לימודיפ ועבודה נשארות לו מטלות של הבית שהן של שנינו כזה ואני לא מצליחה לקלוט מספיק בזמן שזה שאני לא עושה אומר שהוא יעשה וזה ממש על חשבון הזמן למידה שלו )שלגמרי חשוב לשנינו(.. להקדיש זמן לביחד שלנו כשחוזר ממילואים..

ובאמת מדי פעם סביב זמנים שאנחנו עם אחרים- נניח שבת משפחתית עם הצד שלי או זמן עם כמה זוגות של חברות שלי עם הבעלים.. שאני לא רואה אותו ומתייחסת אליו שם.

סובב סביב כל מיני ענייניפ וחוזר לתחושה שלו שאני לא רואה אותו, כשבאמת חשוב לי להגיד שברוב המקרים אני לגמרי מסכימה עם הדןגמאות שנותן ומצטערת עליהן. לא מרגישה שהוא קטנוני... אם מדי פעם יש משהו קונקרטי שאני מרגישה שלא מוצדק אנחנו מדברים עליו, אבל לרוב באמת לא שמה לב לדברים האלו בזמן ורק מתחרטת עליהם אחר כך כשמציף...

מרגיש לי שהציפיות שלו ממש מוגזמות, את מתארת שכחה טבעית, אנושית ורגילה שלך

והוא לוקח את זה למקום שלא אכפת לך ממנו.

זה ממש מתיש לחיות ככה בדריכות... שכל מעידה או שכחה שלך לוקחת אותו למקום של חוסר התחשבות 

או חוסר מחשבה עליו

כל מה שתארת פה כל כך טבעי ונורמלי. אולי פשוט לשקף לו שאין לזה שום קשה לחוסר אהבה או חוסר אכפתיות.

זה אנושי לשכוח, גם הורים שוכחים לפעמים למרות שבודאי אוהבים את הילדים ללא גבול.

כיבוס המעיל - למה מלכתחילה הוא ביקש ממך ולא כיבס בעצמו?

ואת סתם שכחת מהבקשה? אם כן, כנראה זה מה שגרם לו לכעוס.

נניח שלכאורה כאן היה משהו לא בסדר.  

אבל משאר התיאורים שלך מקבלים רושם לא טוב עליו.  רושם של בחור ילדותי ומפונק ומאוד קטנוני.  

מה זה הדבר הזה לצפות ליחס ממך אליו כאשר אתם נפגשים עם חבורה- כמו קרובי משפחה,  או עם זוגות של חברות שלך?

זה אנושי. מאמינה שהיא עושה הרבה בשבילו, אבל אולי הוא בוחר להאיר את מה ששוכחת

ועל הדרך לעורר בה קצת נקיפות מצפון.

אולי זאת התרשמות שגויה שלי, אבל זאת ההתרשמות ממה שתארת

מבינה מה אתן אומרות ואיך זה נשמע מהצד, אבל יכולה להגיד שבתוך הסיטואציה כן מבינה למה מרגיש שאני פחות רואה אותו.

דווקא מתפלאת לגבי מה שכתבתן על זמן עם אחרים- לגמרי יכולה להבין את ההרגשה שלו ששבת שלמה עם אנשים אחרים )בעיקר שזו המשפחה שלי) אני הרבה יותר מסתובבת בין שיחות עם אחרים ולא ככ נמצאת איתו ושמה לב שנוח לו..

בכל אופן כמו שכתבתי, כשיש דברים קונקרטיים שאני מרגישה שיש איזה חוסר הלימה בין הציפיות שלו למה שמתאפשר, אני משקפת.. אבל בסך הכללי במצטבר בעיקר מתבאסת על עצמי שבכנות אני הרבה פחות שמה לב אליו, לרצונות ולצרכים שלו ממה שקורה ההפך (זא בדאגה שלו אלי) וממה שנראה לי נכון כשאוהבים ודואגים.. הוא מתאר תחושה של טעינה והתמלאות מלעשות בשבילי. ונראה לי שאולי באמת כמו שכתבתי וגם מישהי מכן, ההתשה הזאת של החשש לפספס גורמת לי להיות בדריכות ולא להנות ולהתרגש מנתינה מהלב שבאה טבעי..

באותו אופן וגם לא צריך להיות ככה...

וזה ממש טבעי שיש מצבים כאלו ובעה תמצאו את הדרך שלכם אחד לשניה מתוך הבנה למקום ולצורך אחד של השני...  

שלכל אחד יש פצע בסיסי וכואב מאוד כבר מהילדות, אמונות כמו אני לא טוב מספיק, יש לי ערך רק אם אני נותן לאחרים, אף אחד לא אוהב אותי וכו'... ואז יכולים להגיב בפיצוץ על מעשים ואמירות תמימים כי הם נוגעים לנו בפצע.

אז ממש נשמע לי שזה יכול להיות הסיפור פה, שהוא לוקח שכחות תמימות שלך כחוסר אהבה...

אני חושבת שכדאי לדבר על זה, להבהיר שאת עושה מאמצים בשבילו קורה ששוכחים או לא שמים לב, את אנושית ואת לגמרי עדיין אוהבת אותו.

כן כדאי אם הוא מבקש משהו, כמו תשימי לב אליו יותר כשאתם עם עוד אנשים להשתדל לעשות אותו. אבל אם שכחת/ לא יצא, הכל בסדר ולא צריך להיות עם מצפון. זה שלו.

וגם להתכונן לזה מראש לקראת הלידה בעז''ה, שאחרי הלידה את תהיי עסוקה מאוד עם הבייבי ואוטומטית קצת פחות איתו כי יהיה לך פחות זמן ופניות. אז גם להחליט מראש איך כן ממלאים את הזמן הזה של הביחד והתשומת לב, וגם לדבר על זה שדברים הולכים להיראות אחרת וזה בסדר, ככה זה כשהופכים למשפחה.

שזה קצת לוקח זמן לקלוט את זה ולהצליח לא לשכוח או לזכור להתייחס בצורה שהשני אוהב ולעשות את זה באופן טבעי. אתם עדיין בהתחלה וזה הגיוני.

לוקח זמן בהתחלה להתרגל לרצונות והרגלים של השני ולתת לשני מה שהוא זקוק לו.

אל תתייאשי, דברי איתו שאת מאד רוצה לתת לו את תשומת הלב שלך ושאת באמת באמת אוהבת אותו וזה רק עניין של זמן.

עד לא מזמן הייתם רווקים ולא מחויבים לאף אחד באמת. עכשיו זה שינוי גדול שמצריך זמן להתרגל אליו ולעשות אותו נכון.

בהצלחה ממש

קודם כל נשמע מהפירוט שהבעיה היא לא שאת חסומה אליו.

את אנושית, ואת לפעמים שוכחת או עמוסה, ולפעמים עם המשפחה פחות מתייחסת ממה שהיה נכון או שהוא היה רוצה.

זה לא נעים, זה יכול גם להכאיב אבל לענ"ד נראה שיש פה דינמיקה קצת בעייתית;

פגיעות מאד גדולה שלו, שהוא מביא לקשר משלל עניינים. פגיעות כזאת לרוב מגיעה ממשקעים עמוקים וקודמים מילדות, ונשמע שלא יזיק לו בכלל איזה טיפול טוב.

לצד זה לקיחת אחריות שלך על המצב הרגשי שלו והרבה האשמה עצמית, כאשר מדובר במשהו שגבר בוגר מסוגל להתמודד איתו גם אם הוא פגוע וגם אם זה לא כיפי לו.

אני מוסיפה שנשמע שהדינמיקה הזוגית פה לא בריאה, וכדאי ממש למצוא את הדרך להבריא אותה.

א. לאפשר לו להיות במקום גברי שנותן לך בטחון, חזק ויציב ולא כל הזמן מביא את הפגיעות שלו אלייך ומצפה ממך למענה רגשי. זה דבר שיכול לקרות הן באמצעות טיפוח או תהליך שלו, והן באמצעות תהליך שלך שאפרט בסעיף ב, יחד עם אמון שהוא גבר, שהוא חזק, שהוא מסוגל להתמודד. כמובן לא צריך להתעלם מדבריח שמפריעים לו, אבל גם לסמוך עליו שהוא מסוגל להתמודד. להתנצל באופן אמיתי אבל לא לקחת עלייך את האחריות ליציבות ולשלומו הרגשי. הוא מסוגל להתמודד, והתגובה שלך באיזה מקום מזינה את הכניסה שלו למקום קצת קורבני, כמובן בלי כל כוונה רעה מאף צד.

ב. לאפשר לך להיות במקום נשי. לא להיות אמא שלו, לא להיות המבוגר האחראי שצריך לדאוג לו, אלא להיות בעמדה נשית, להשען עליו, להרשות לעצמך להיות חלשה, חסרה, לא מושלמת.

ולדעת שזה בסדר. יש לך על מי להשען, יש מי שדואג לך ולא הכל עלייך. במקביל לעבד את המקום שבו את מרגישה אחריות כלפיו, ולאפשר לעצמך להביא את הפגיעות שלך לקשר, במקום להיות במקום האשם כל הזמן.

ללמוד לבנות בך בטחון. את טובה, את ראויה, את בסדר. לשכוח משהו זה אנושי. זה לא הופך אותך חלילה לחסומה ופגומה. לדעת להיות אהובה גם כשאת טועה ולא מושלמת. זאת תנועה שמתחילה מעבודה עצמית שלך ובע"ה תתפשט גם לסביבה.

חיבוק.

בתור מישהי שממש מזהה את עצמה בתיאורים פה משנות הנישואים הראשונות שלנו, ממש מסכימה עם כל מילה. גם בעלי היה כזה פגיע ותמיד בשיחות זה הגיע למשקעים שלו ממערכות יחסים אחרות במשפחה ומסגרות שונות, שהוא השליך את הקושי בהן על ההתנהלות שלי, ואני מלאת רגשי אשמה לקחתי את הכל על עצמי..

זה באמת עבודה לצאת משם. 

זה לא קורה בפעם אחת. זה יכול גם לקחת מעל שנה למצוא את המינון והסוגים המתאימים

אבל אני מפחדת להתמכר.

ציפרלקס פחדתי לקחת בלי השגחה של פסיכיאטר כי זה כדור שמגביר קודם חרדה לפני שהוא מרגיע אותה.

ואני מרגישה שאני נמצאת במקום שאם החרדה תתגבר אני לא אהיה מסוגלת להחזיק את החיים יותר.

אני כבר בקצה.

ציפרלקס לא גרם לי לשום תופעות לואי אם זה מעןדד.

אם זה מגביר לוקחים לוריואן בימים הראשונים. לא מתמכרים מזמן קצוב. תבקשי הדרכה מדוייקת כמה מותר

אתקשר היום

בבוקר הפחדים נעלמים לי ואני כאילו בן אדם אחר.

זה הזיה.

בלילה, בחושך הכל נראה מפחיד יותר.

לפעמים צריך פשוט להניח את המחשבות בצד, ולומר לעצמך שמחר בבוקר נטפל בזה..

אני בחרדה. פשוטו כמשמעו.

לפעמים מתפתחת להתקף ממש.

זה קורה בלילות כי קרו לי דברים בלילות ותמיד בלילות אני לבד. אין לי עם מי להתייעץ.

ומשם הפחד שלי.

זה פחד מהפחד שארגיש כשיקרה משהו בלילה ואני לבד וחסרת אונים (שוב, מבוסס על מקרים שקרו. חלקם קרו כמה פעמים)

בעלי נסיך ככל שיהיה במהלך היום- בלילה אין אותו בכלל.

הוא רוצה. לא מצליח. וגם אם מצליח כבר טיפלתי באירוע (וטיפלתי אני מתכוונת להתקשרתי לאונליין/ הזמנתי אמבולנס באחת הפעמים/ ניקיתי הקאות שחזרו על עצמם/ וכן על זו הדרך)

יש את ערן ועוד עמותות.

וכן, גם הפחד מהפחד מגביר חרדה.

תנסי לקבל את החרדה. ואפשר לומר לעצמך, או לבקש מהבעל שיאמר לך שזה גל, וזה יחלוף. (אלא אם הדבר מלחיץ יותר, וכדאי לחשוב על משפטים אחרים שמרגיעים בזמני חרדה גדולים)

בריאות ושמחה.

זה לא שאין התמודדות אבל היא ברמה אחרת לגמרי

ממליצה לך ממש להתגבר וכן לקחת

אם יהיו הרבה תופעות לואי אפשר להחליף

חבל על כל יום סבל

חיבוקים

זה נשמע שהחרדה היא ברמה גבוהה כל כך כל כך, שכן, הייתי ממליצה סתם ממקום חברי ללכת לרופאת משפחה ולהתחיל עם מה שיש (אבל!!! רק מי שאת סומכת עליה ויש ביניכן תקשורת טובה). את יודעת משהו? גם אם זה לא בדיוק המינון ולא בדיוק התרופה ה'בדיוקית', מרגע שאת מתחילה את הכדור הראשון - אחרי שבועיים יש הקלה מאוד מאוד משמעותית. וכמו שכתבו לך לוקחים כדורי הרגעה תומכים רק לשבועות הראשונים ומשתמשים רק למקרה הצורך שהחרדה עולה.

שנית, כתבת שאת לא יכולה יותר וכו'.

האם ניסית עוד דברים? מבינה ממש שזה יכול להיות צורך תרופתי אבל אף פעם לא ממליצים רק תרופה ושלום עלייך נפשי.

אם את בהריון או אחרי לידה אפשר לשאול את האחיות בקופ"ח שלך למי הן מפנות נשים בדיכאון אחרי לידה או סביב הריון, גם זה ליווי ממש מציל חיים, כי זה לא מספיק רק תרופה וזהו.

ממש מקווה שלא ייאשתי אותך

דעי לך שזה לא אשמתך!

והchat gpt גם עוזר לפעמים לדבר איתו באמצע הלילה כשאין עם מי, לשפוך לו הכל... יש גם התכתבות עם ערן בווטסאפ למצב שאת צריכה פתאום בלילה מישהו איתך.

מעודדת אותך לעשות כמה שיותר מהר דברים שיוציאו אותך משם, זה לא מקום להישאר בו!

תצליחי!

תחזקנה ידייך!

שתפלי אך ורק על שליחים טובים ורגישים אלייך!

לפסיכיאטר בתל אביב שמו ד"ר יצחק בן ציון

כבר ביום ראשון הקרוב בע"ה

מקווה שיהיה מזור לנפשי באמת

וזה לא דיכאון אחרי לידה. הקטן בן 4.

נכון שפסיכיאטר יכול לרשום עוד תרופות אבל בפועל א' ההמתנה נורא ארוכה

ב' הוא הרבה פחות זמין.

רופא משפחה נמצא יומיום או כמעט יומיום במרפאה ותמיד אפשר לתקשר איתו באפליקציה ולקבל מענה מיידי.

שירותי בריאות הנפש מאד משתדלים אבל תכלס המערכת הציבורית כורעת תחת העומס

וכשמשלמים 1500 לביקור לא רצים לשם כל שבוע (וגם בפרטי יש המתנה)

אז אם זה משהו קלאסי כמו חרדה או דכאון אז רופא משפחה, אם יש כזה רגיש וותיק (לא רופא שהתחיל אתמול)

אז הייתי לגמרי הולכת על זה

יש אפשרות להגיע לפגישת עדכון או שעושים בשיחת טלפון עדכון של המינון. פגישה של ממש בתשלום זה אחת לכמה חודשים ואם התרופות עובדות טוב גם לא צריך אותה.

אפשר לנסות רופא משפחה אבל זה לא אותו דבר כמו ללכת לפסיכיאטר

ללכת לרופא משפחה. לקבל תרופת קו ראשון (ציפרלקס/לוטרל)

במקביל לקבוע תור לפסיכיאטר.

עד שיגיע התור- יכול להיותכ בר שיפור.

דיוקים, התאמות הוא יעשה על בסיס ידע שכבר יש

וחשוב להגיד, תרופות פסיכיאטריות זה תמיד קצת ניסוי ותעיה.. זה לא שלפסיכיאטר יש בדיקות מעבדה שעל סמך זה הוא ממליץ

מין הרגשה של ריחוף וחולשה

אל תקחי בפה

שימי בנרתיק

ככה לא היו לי תופעות בכלל

ולקחתי 4 ביום