בחברה מבינה...
אם אצל רוב הגברים החוש הטכני ריאלי הוא המפותח, אצל בעלי זה הפוך. עולם הרגש וההכלה שלו הם אין סוף, וכל היתר פשוט לא מפותח. זה מדהים וכל כך קל בתור אישה, שמבינים אותי ונותנים לי לגיטימציה, שרגישים ומקשיבים תמיד.
אבל אבל אבל
לפעמים אני יכולה לאבד את עצמי לדעת בגלל שכל היתר תקוע כמו ילד בן 10.
יש לנו 3 ילדים, חלקם במסגרות חלקם בבית. הוא בין עבודות, סטודנט. הרבה בבית, שותפים מנטלית להכל.
בפועל אני אחראית על רוב הדברים בבית, הוא רק זורק זבל ובכותרת אחראי על שטיפת כלים (בפועל לא עומד בקצב הכלים פה, שוטף באיטיות וממצה לפני שמגיע לשטוף חצי. אפילו כשאני נותנת פוש הוא לא ממשיך 🤦♀️).
עם הילדים כנ"ל, אני מניקה מרדימה, מכינה לאכול, לוקחת לגן, לרופאים ובכללי דואגת לרוב קיומם. יש להם העדפה ברורה אלי.
מחרפן אותי שכשאני מבקשת להוציא מהגן או לשמור כי יש לי תור או סידור אז הכל כבד עליו, מרגישה שחיי המשפחה כבדים עליו והיה שמח להינות רק מהפלוסים והרגעי נחת שהם כידוע מאוד מועטים.
יש רגעים שמתמוטטת פיזית ויש רגעים שזה ממוטט אותי נפשית. להיות קרועה בין להיות אישה מבינה ועוזרת ומחזיקה את הבית לבין להתמוטט ולזעום על זה שמרגישה לפרקים שהוא עוד ילד או בייביסיטר ולא אבא איתן ונוכח שמשמש גב לכל המשפחה.
ידעתי למה אני נכנסת כשהתחתנו אבל וואי כמה שזה קשה.
זה לא שרשור של לפרק את החבילה או עצות לזוגיות, סתם מרחב בטוח לשפוך את הלב (לפני שהולכת להתפוצץ עליו 😂).
ועם זאת, הזדהות, שיתופים וחיזוקים יתקבלו באהבה 💗
