נשואים יותר מ15 שנים, עם כמה ילדים ממש טובים.. הזוגיות קשוחה לי וכבדה, אני חייבת לחזור לחיות את החיים שלי לא רק דרך העיניים של מישהו אחר.. לא רוצה לצפות מאף אחד לשום דבר ולא שיצפו ממני, לא לאכזב ולא להתאכזב, רוצה שהעולם שלי יהיה שלם גם בפני עצמי, רוצה מרחב ושקט, לחזור לרצון העצמי ולשאיפות הגדולות שלי בלי שמישהו יסתכל עליי בעיניים חיצוניות.
זה באמת כבר נהייה ממש קשוח, למה מאז החתונה מישהו חייב להיות נוכח כל הזמן בכל מעשה שאני עושה? זה מחניק ולוחץ ואין לי אוויר.
ואם אני רומזת שאני צריכה זמן לעצמי נהייה פיצוץ אדיר כמובן, והוא נעלב, אין לי כח לזה, באמת.
יש עוד מלא דברים קטנים שממש קשה לי איתם- אני מרגישה שלבעלי יש מנטליות של איש מבוגר- כל הזמן מעיר לילדים כמה הכל מסוכן ואסור לגעת, ואתה עוד תהיה חולה.. וגם מתעטש ומשתעל כמו איש מבוגר, בדיחות שחוזרות על עצמם, ובכלל החיים לצידו מאד חד-גוניים ואפרוריים.. יש תחושה של כבדות. וכללללללל הזמן אני צריכה להסביר את עצמי, בכל דבר! וגם אחרי 5 פעמים הוא פשוט לא מבין. (לא נעים, אבל הבן שלי הגדול יודע להיות הרבה יותר אמפטי וזורם, ולמעשה הרבה יותר כיף לי לדבר איתו...).
אני מרגישה שאנחנו חיים בתוך איזו מערבולת אחד בתוך השני וזה מתיש לגמרי.
כשהוא יוצא מהבית אני מרגישה איך כל הגוף שלי נהייה רפוי יותר.
זהו, רק פורקת.
)
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)