מצד אחד מעציב אותי לכתוב את מה שהולכת לכתוב, כי אני נשואה עשור וחצי ומתמודדת עם זה און ואף ותמיד מרגיש כאילו ככה זה יישאר וזהו.
מצד שני, יש לנו ילדים מתוקים ונפלאים תודה לה', אז אולי כן אנחנו עושים משהו טוב?
ואחרי ההקדמה,
אנחנו זוג כזה שלא מדבר רגשות, לא משחנש, אין כזה וואי אני חייבת כבר לפגוש אותו/לדבר איתו דחוף לשמוע מה יש לו להגיד על..
הוא בוודאי כזה מלכתחילה, טיפוס סוליסט כזה, לא באמת חייב אנשים מסביבו. הוא כן יותר נוכח הילדים, הוא כן משתדל לשוחח איתם קצת מעבר ליומיום, מספר להם המון סיפורים צדיקים והם תופסים ממנו. אבל אין לו את שפת הרגש, להיות אמפטי, לפעמים זורק הערות אחרי שהילדים משתפים אותו שזה ממש מצמרר, לא מרוע, פשוט אין לו את זה.
אני גם יחסית לנשים לא מחפשת לדבר הרבה, טיפוס די שקט ומופנם, אבל כן במקומות מסויימים שמרגישה בטוחה שמקשיבים לי, אוהבת לחשוב בקול, להתייעץ לשמוע מה חושבים וכו'...אבל אני לא יודעת ליזום את זה ולדרוש את זה..
סהכ אנחנו די מסתדרים, בתקופה ההתחלה היה הרבה יותר קשה כי היו הרבה יותר אתגרים ולא ידעתי להביע את הקושי, והוא לא ידע לראות אותו לבד.
עכשיו הילדים גדלים ואני מרגישה החמצה שאנחנו כזה בית, שאין בו דיבור על רגשות, שילדים לא באים שואלים שאלות, משתפים, מתייעצים (יש לנו גם ילדים גדולים, דווקא הקטנה בת 4 הכי מבטאת את עצמה יפה מבחינת רגשות).
אני מפחדת שהם יעברו דברים בלי לשתף אותנו או מישהו אחר, איך ידעו מה לחפש בבני זוג שלהם? יש ביננו אהבה אבל כנראה שהחלק הזה פחות נוכח במרחב הציבורי.
היה לי ברור שזו בעיה שיש לי, ועוד לפני שהתחתנתי החלטתי שבבית שלי הכל יהיה פתוח, אפשר יהיה לדבר על הכל, אני אהיה שם בשבילם, אבל מרגישה שנכשלתי..
יודעת שימליצו טיפול, הייתי לא הגעתי לשורש הבעיה, גם טיפול זוגי היינו ולא הרגשתי שזה פותר את הבעיה.
מבינה שהוא לא ישתנה, וגם אני צריכה לקבל את עצמי כמו שאני, אבל איך בכל זאת אפשר לעזור לילדים שלי לא להיות כמונו ולשתף יותר ברגשות?
