כולם מדברים על זה. ואני בהרגשה שהיום יש איזו הגזמה עם זה.
כשבן אדם נמצא במצב שהוא לא מבין מה בן אדם אחר מולו מרגיש או נמצא בסיטואציה שדורשת את שיח , אז ברור צריכים לדבר רגשות.
גם עם ילדים קטנים. רק שגם בסיטואציה כזאת יש מלכודת . קורה שילד ממש כועס ואמא שלו מתמללת - לא נעים לך . קורה גם הפוך. קצת לא נעים לו ואמא מתמללת כאילו הוא מרגיש רעידת אדמה בפנים.
אבל ביום-יום שיח ישיר על רגשות לא מקרב , הוא מעצבן.
נגיד, אספתי ילדים ברגל ובדיוק התחיל גשם עם ברד. אז אני מצפה ממישהו שאני משתפת לתגובה של הזדהות או סתם להקשיב. אם הוא יגיד לי - נו, פילה , מה הרגשת עם ברד בפרצוף?
אני אחשוב שהוא צוחק עלי . או שהוא לא נורמלי. וזהו.
שלישית , אנשים לא תמיד בנויים לא רק לדבר רגשות אלא גם להקשיב, במיוחד כשמדובר על רגשות פחות חיוביים .
רביעית , הרבה פעמים רגש קשור לאיזה מאורע וסתם דיבור רגשי לא פותר כלום כי בעייה לא נפתרה...
