היה זה תורה של חדווה, אמא של רותי, להביא לילדים מתנה.
מאז ומתמיד חדווה הייתה ידועה כקמצנית, ולכן זה לא הפתיע אף אחד שהיא קנתה להם את הבלונים הכי זולים שמצאה, מגומי דק שנקרע בקלות.
זו, אגב, הסיבה שאבא של רותי, ציון, התגרש ממנה כמה שנים קודם לכן ובכלל לא מוזכר בספר.
**
היא קנתה בלונים בכל הצבעים ודווקא לבת שלה היא נתנה בלון בצבע של בנים. היא גם תמיד הלבישה אותה באוברול גברי, ובכלל היה קשה מאוד לפספס שהיא בכלל רצתה בן.
**
כל הילדים וכל הבלונים יצאו לטיול.
אורי היה דביל מספיק כדי להתייחס לבלון שלו כאל כדור - וזרק אותו בקרבה של שיח קוצני. ולמרות שזה היה כמו לזרוק כדור בהילוך איטי, איכשהו האינפנטיל הצליח לעשות את הבלתי יאמן ולא לתפוס אותו והוא נחת על שיח קוצני, נדקר והתפוצץ. כפיים אורי.
הילדים שהיו מסביב ושמעו את הפיצוץ, רצו למרחב מוגן. כי הסיפור מתרחש בישראל. ואחרי שהם הבינו שזה לא טילים הם הלכו לנחם את אורי ועשו את זה בצורה בוגרת להחריד, כאילו הם השתתפו בכל מלחמות ישראל וצורת והשקפת העולם שלהם על החיים הייתה של ניצולי שואה. "זה סופו של כל בלון". וואו.
**
פגשו הילדים את אבא של רון.
הסיבה שאבא של רון היה בכלל בבית ולא בעבודה, היא שאבא של רון עבד מהבית. כלומר- מובטל. מיד נבין למה.
רון ביקש מאבא שלו לנפח את הבלון למימדים שלא תואמים את העמידות שלו. על אף שאבא שלו רון היה אדם בוגר, הוא לא השכיל להבין שניפוח יתר יגרום לפיצוץ הבלון והעדיף להשוויץ בגבריותו הרעילה אל מול ילדים תמימים שלא מבינים בזה. אגב, זאת מבלי להתייחס לעובדה שלפי האיור בעמוד הראשון - אמא של רותי הביאה את הבלונים כשהם כבר מנופחים.
טוב, אוויר לא עלה לה כסף.
ואז אבא של רון המשיך לנפח את הבלון, שבשלב די מוקדם כבר היה עם יותר נפח מהמוח שלו, והוא התפוצץ. שוק.
הילדים הלכו לנחם את רון, כי היה להם ניסיון בלנחם. הם היו נחמנים מאומנים.
בשום שלב, אגב, לא מוזכר שאבא של רון התנצל או הציע לקנות בלון אחר למרות שברור שהייתה כאן טעות בשיקול הדעת שלו. הוא בטח חזר לאבטלה.
**
מאוחר יותר פגשו הילדים את מיצי, החתולה של סיגלית. (שבאופן מדי נוח הבלון שלה היה סגול. מה קרה? צהובית היה תפוס?)
מיצי הצליחה איכשהו לחטוף את הבלון מידיה של סיגלית בלי לפוצץ אותו במהלך פעולת החטיפה, ורק בסוף אחרי שהיא שיחקה איתו יפה (גלגלה ותפסה) החליטה פתאום לשרוט אותו עד כדי פיצוץ.
הילדים ניחמו אותה שזה קרה גם לרון, מה שגרם לו להיזכר בבלון שלו ולבכות. וגם באביו המובטל שזייף שיחת טלפון ונעלם מיד אחרי שהבלון התפוצץ.
**
נותרו רק 2 בלונים. בלון בצבע גברי לרותי ובלון בצבע נשי לאלון.
רותי פחדה שהבלון שלה יתפוצץ. למה? פשוט אל תביאי אותו לאדם מבוגר עם שיקול דעת של מצנם, ותיזהרי מחתולות.
אבל היא בחרה בטקטיקה של לחבק אותו חזק. כמו בן. "כמו שמחבקים את אמא". זה יכול להסביר למה אין שם יותר מדי אהבה. לרותי, שגדלה להיות אלופת ישראל בהיאבקות חופשית, לא הייתה מודעות לכוח שלה באותה תקופה - והבלון שלה התפוצץ. חדי העין ישימו לב שבניגוד לשאר הילדים, לא מוזכר שרותי בכתה. כיוון שהיא לא. למעשה, לא סתם היא דמיינה את אמא שלה כשהיא מחצה אותו בקהות חושים. היו להן המון בעיות.
**
נותר רק בלון אחד. הבלון של אלון.
ומכיוון שאלון היה חסר אינטליגנציה רגשית, הוא דילג עם הבלון שלו כששאר החבורה עם הפנים ברצפה, כועסים על אמא של רותי הקמצנית.
כשהבלון שלו עף סוף סוף, הילדים שמחו שלאף אחד לא נותר בלון, וסיגלית אפילו החזירה את המאוורר התעשייתי שהיא לקחה מהמחסן של אבא שלה כדי להעיף את הבלון של אלון לשמים. זה לא היה הליום. אין הסבר אחר.
**
כל הכבוד, משמים מעריכים את המאמץ
