אולי יש דברים שאפשר לעשות אותם שוב כמו שהיית רוצה?

אולי, וכנראה זה מה שנכון

אבל זה לא ירפא לי את הבאסה והפספוס מהברית שהיתה

וזה קשה לי

ואולי תצחקי אבל אפילו עם החתונה שהייתה לפני המווון שנים

אני נזכרת בדברים שיכולתי לעשות אחרת ועולה בי תחושה חמוצה..

החלטתי לא להדחיק.. להיות עם התחושה באותו רגע, להרגיש אותה ואז לומר לעצמי שכך זה היה צריך להיות ומי זוכר בכלל, אותי זה מרגיע ואז עוברת הלאה

אני באמת יכולה להבין אותך... אולי תרצי לשתף מה הפריע לך?

אשתף אותך שגם בברית שלנו - במעמד הברית בעלי החליט שהוא מוסיף שם נוסף 🤦‍♀️

ובתמונות גיליתי שהמאפרת הדביקה לי ריסים בצורה לא מדויקת, בצד אחד היה חסר ריסים. תתארי לך איך זה היה נראה. אז אין מה לדבר על התמונות..

אחרי הברית ישר נכנסתי להניק וכשיצאתי אנשים כבר התחילו ללכת..

אבל גילוי נאות האמת היא שאצלי שלא משנה לי כלום מזה- זה התינוק שאני כלכך אוהבת אמאלה כמה הוא מתוק.. אני פשוט מכורה אליו!

מפריע לי שהבגד של התינוק היה קצת גדול ולא ישב בול

ושלא הייתי עם תכשיטים שרציתי, מרגישה פחות נשית...

וגם אני מאוהבת ברמות בילד אבל זה לא מוריד לי מהבאסה

אבל עם הזמן זה יעבור לך, עד שתפתחי שוב תמונות.
עם התכשיטים- הייתי מטפחת ומפנקת את עצמי לשבת ועונדת את כל התכשיטים שלא שמתי בברית.
 

עוד לא ערכתי אלבום

כי קשה לי עם מה שהיה חסר ולא מושלם

לא כדאי להכניס את עצמך לזה כל יום מחדש... זה סתם לפתוח את הפצע כשאפשר לתת לו להתקרר...

וזה נשמע ממש קשוח ומתיש הצורך שהכל יהיה מושלם🫂 מציעה לך לשקול את הכיוון של טיפול, אפילו כמה מפגשים כדי לאוורר את זה עם עצמך... מניסיוני האישי, זה יכול לשנות חיים🙂

לא מסוגלת להביט בתמונות, עושה לי רע ממש. גם בגלל משהו בי שהתפקשש בתסרוקת ):

כמעט 20 שנה, וזה עדיין מצער אותי כשנזכרת.
אז ממש מבינה לליבך.
אבל מנחמת את עצמי שזה כנראה היה כפרת עוונות, וב"ה יש לי ילדים ובעל, והחתונה הייתה מבאסת, אבל עכשיו טוב לנו.

פשוט אין תמונות.. ביקשנו מהמשפחה שתצלם אבל לא ממישהו מסויים אז תכלס זה לא קרה.

אמא שלי הזכירה לי שאני יכולה לדמיין שהיה בשבת או חג ופשוט אין תמונות (ילדתי באלול, הייתי ממש בלחץ מזה לפני הלידה..)

לי זה עזר

אבל רק אחרי שבכיתי על זה בכי עסיסי כזה.. 🤭

(הייתי יולדת אז היו הרבה הורמונים וזה היה קל..)

אחר כך עשינו קצת תמונות יפות שלנו עם התינוק. והשארתי את זה מאחורה. נזכרת בזה כל פעם שמדברים על תמונות מהברית, וכששואלים אותי מתבאסת, אבל זה לא ברמה של יומיומי..

אגב, באופן כללי ברית זה לא אירוע שנראים בו במיטבנו. שבוע אחרי לידה.. זה שאני נראית בזמן הזה כאילו עברה עלי משאית זה הנורמלי 🤭

בשתי הבריתות הקודמות יש לי תמונות, ואני לא נראית טוב... חיוורת מאוד ועייפה. באחת מהם התמונות אפילו של צלמת מקצועית. זה לא נורא לגמרי אבל כן רואים שאני יולדת חלשה. יש בחינה שזה קצת מובנה באירוע.

הבאנו צלם ולקחתי מאפרת שעשתה עבודה טובה ממש ולבשתי שמלה מהממת ומחמיאה

אז בכללי כן הייתי מרוצה מהמראה הכללי שלי

חוץ ממה שלא

והקטע שבמהלך ההריון אמרתי לבעלי שאני לא מוותרת על צלם ומאפרת גם אם הברית בשבת ( נצטלם לפני..)

אז 2 הדברים האלו אכן היו

אז אולי פעם הבאה צריכה להגיד שלא מוותרת על בגד מדוייק לתינוק ותכשיטים לעצמי ואז אולי יהיה 🫣😉

ושהמאפרת עשתה עבודה טובה!

והשמלה החמיאה לך!

אז את בעצם יכולה לבחור להתמקד במה שהיה מעולה בתמונות 😀😀 הנה התחלת...

וברור.. לומדים מטעויות 😉

תהיי קצת יותר רכה איתך 🩷

מותר לטעות, זה אנושי❤️

אצלנו בכל הבריתות ביקשנו ממישהו ספציפי מהמשפחה שיצלם (אפילו במצלמה איכותית) אבל גם זה לא היה מספיק.

בברית אחת אין בכלל תמונות שלי (מי שצילם לא חשב לצלם ואני לא חשבתי לבקש).

ובברית אחרת סבתא שלי הגיעה (הברית היחידה של נין שהיא היתה בה, כמה חודשים אחר כך היא נפטרה), ואין לנו אף תמונה שלה משם... (גם- לא חשבתי לבקש במיוחד, וזה לא היה במודעות של הצלם, שהיה מהצד של בעלי).

הייתי בטוחה שאת כבר יודעת את זה..

וזה ממש מבאס שככה התפספסו אצלכם תמונות 🩷

ההצעה של עריכת תמונות, לעשות צילומי חוץ בגיל שנה וכד'

מטרתם לא למחוק את מה שהיה, אלא לאפשר לבחור להתמקד במשהו אחר.

כשאין משהו אחר לחשוב עליו, החיסרון יותר מורגש מאשר כשיש אלטרנטיבה שאז אפשר לפעמים באופן מודע להתמקד דווקא בה.

כלומר זה משרת את העבודה העצמית, לא מחליף אותה.

כדאי לנסות, מקסימום לא יעבוד.

עברתי שבת קשה

עם המון בכי ותסכול

מקווה לשבוע טוב יותר

מקווה שאת יותר בטוב היום.

האמת שזה כבר מדליק נורה אדומה.

יש להצטער על משהו שקרה לפני שנה, בגלל שלא היה מספיק מקום והבנה לבאסה,

ויש להתבאס על זה עמוקות לאורך כל התקופה.

אולי הכתיבה תשחרר עוד משהו אצלך, אבל לא הייתי בונה רק על זה, ודווקא בזמן שאת מצליחה לתפקד כדאי לקדם טיפול ❤️

את לא אשמה בכלום, אבל מגיע לך חיים פחות מייסרים.

מקווה ממש שתמצאי מזור

חיבוק!

ובאמת קשה לי כשדברים לא הולכים כמו שחולמת

אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ברמות כאלה קשות

התחתנתי בחתונת קורונה, 20 איש בגינה של ההורים.

עד היום, יש לי כווצ' על זה שלא הייתה לי חתונה כמו שחלמתי.

וחתונה אני מקווה ומתפללת שלא תהיה עוד אחת, בניגוד לברית נניח.

ו-וואלה לפעמים הולכת לחתונות ומרגישה את הצביטה הזו בפנים.

אבל בסופו של דבר, יש את החיים והמציאות. וברור לי שאני שמחה בחיי הנישואין שלי ושזה מה שחשוב ולא באיך היה האירוע שפתח אותם.

אז מקווה בשבילך שתצליחי גם להתמקד במה שחשוב- שהוא הילד 

וברגעים השפויים זה מה שאני אומרת לעצמי-

העיקר הבריאות והמתיקות שלו!

והוא באמת תינוק מתוק ממש וחיכינו לו כמה שנים..

ומתפתח מדהים!

אבל... ברגעים שאני מוצפת - זה פשוט לא נשלט!!!

ואז ציפית לאירוע וואו

אבל אולי יעזור לחשוב שאת החלאקה בעז"ה תחגגו לו יפה איך שאת אוהבת?

לא ממש עוזר לי כי זה הרי לא יהיה תחליף לברית

ואני לא מפסיקה להשוות לבריתות אחרות

מתסכל ממש

ה'אפ אנד דאון' הזה הוא רק כשאת חושבת על הברית, או שזה מתבטא בעוד דברים?

חשבת לבדוק את הכיוון של דיכאון אחרי לידה?

❤️

ואני יודעת בשכל שהכל שטויות ובקטנה והעיקר הבריאות והשמחה הגדולה שהיתה בברית

אבל ברגש... אוףף

לא כ''כ נשמע הגיוני שזה מה שהכניס אותך לדיכאון, התכשיטים והלבוש זה לא סיבה מספיק טובה כדי להכנס לדיכאון...

גם לי יש באסה גדולה מברית של ילד כבר בן 6 , בברית עצמה הבת שלי שיגעההה אותי, בכתה וכל מי שרצה לעזור לי לקחת אותה רק צרחה יותר ונידבקנ אליי, תוך כדי אמא שלי, ממש במעמד של הברית עצמה בטלפון מדברת בקול עם אחותי המעצבנת שלא הבינה איך מגיעים לברית ורבה איתה ההסברים ואני שומעת את כל העצבים שלהן, הילדה מושכת אותי ואני מרגישה שפשוט הוציאו אותי מהברית של הילד שאני ילדתי!

חירפן אותי! וזה כאב לי עוד המון זמן אח''כ אבל מכאן ועד להיות בגלל זה בדיכאון יש מרחק...

יכול להיות שזה בעצם יושב על משהו אחר? והבאסה היא רק טריגר? 

אני חושבת שזה יכול להיות יושב על הקושי לקבל מציאות שהיא לא בשליטה שלך.

לכאורה זה אירוע שלך, ואת הכי רוצה להיות בו בטוב ושיתנהל כמו שאת רוצה

והכי קשה כשזה לא קורה.

העבודה היא במקביל גם לשחרר ציפיות ולקבל את המציאות שלא הכל קטרה כפי שרוצים, וגם לעשות דברים שיחזירו את השליטה והאמון בעצמך.

אם את לא מצליחה להתחבר ולקבל תשובה שמניחה את דעתך, כדאי לבדוק את זה עם מישהי, גם אם לא דיכאון כדאי להבין מה עובר על הנפש ולמה את מרגישה את זה לאורך זמן. לפעמים להבין את עצמך זה חצי מהפתרון

חיבוק! 🤗

ברגישות ובחכמה!

ואת צודקת, זה סוחט אותי ברמות ומשפיע על החיים שלי מדי

ופשוט חבל

אנחנו צריכים לעבור תהליך של הסתגלות - מעבר בין מה שהיינו רוצים למה שיש במציאות.

זה תהליך של ממש, יש לו שלבים בדומה לאבל

ובסופו אמורה להגיע השלמה, ואחריה אפשר לצמוח חזרה לחיים.

נשמע שאת נתקעת ולא מצליחה להשלים את התהליך.

כדאי להתבונן מה חוסם אותך.

הסתגלות אמיתית מתחילה כשמגיעים לנקודת חוסר התוחלת - למקום שבו אני מבינה שלא משנה כמה אנסה, המציאות לא תשתנה.

זה מקום מאד עדין ופגיע, ומציף רגשות שלא פשוט להרגיש -

חוסר אונים, עצב, יאוש...

לפעמים התהליך נתקע כי אנחנו לא נותנים לעצמנו לעבור דרך הרגשות הללו.

מזמינה אותך להיות רכה עם עצמך ולתת מקום למה שעולה, אפשר בכתיבה, אפשר בשיחה, בהתבודדות...

בלי שיפוטיות

בלי פרופורציות

לאפשר לרגשות להציף

אולי יבוא איתך גם בכי טוב

תזמיני אותו

תני לו לשטוף אותך

אל תפחדי,

אחר כך תגיע הקלה והשלמה.

זה רגש שעולה כשמתעורר הפער

התסכול אמור לגרום לנו לשנות את המציאות

ואם זה לא הולך, והמציאות לא יכולה להשתנות

כשההבנה הזאת מחלחלת

שאי אפשר, אין, לא יהיה

אז מגיע בכי של השלמה

לא בכי של תסכול!

בכי של צער

בכי עמוק

בכי על מה שלא יהיה.

ואחריו נפתחות דלתות חדשות בנפש

לשנות את עצמנו בהתאמה למה שיש.

את עדיין תקועה בשלב התסכול ולא מצליחה להגיע לנקודת חוסר התוחלת

משהו מבפנים לא מאפשר לך להשלים עם המציאות הזאת, לא מאפשר לך להרגיש שזהו זה

שמה שרצית לא יהיה.

עכשיו את אומרת שזה ממש בכי וכאב ממושך על זה.. ועבר כבר הרבה זמן

נשמע שבאמת כדאי טיפול

דמיון מודרך יכול לעזור לחוויה מתקנת

הציעו פה גם emdr

וגם שיח פשוט בעיניי יכול לעזור 

אבל למדתי בתואר שemdr זה טיפול טוב לעיבוד אירועים מהעבר כמו טראומות, אז אולי זה יכול להיות מתאים.

היה יום מעיק ומתיש

לבעלי יש איזה פרויקט מטורף בעבודה אז הוא עבד כמעט 24 שעות ברצף מצאת שבת, חזר באמצע הצהריים ל3 שעות לישון אבל בגדול זהו

כמעט חיכיתי לאזעקות כדי שאראה אותו לחמש דקות.. ולא מספיק הבנתי שזה הולך להיות ככה...

ובמקביל יום ראשון הוא יום שתמיד מורכב לי

מלא אזעקות והתראות ושיבושים

והילדים מחורפנים ואו שהם רבים או שהם בוכים או שהם משתוללים לי על הראש

ולקינוח ניסיתי להכין ארוחת ערב שווה ושיהיה לנו קצת זמן ביחד

והתחרבש לי הלוז

ובעלי הלך לישון(באופן מוצדק, כאמור הוא היה ער מעל 24 שעות ואז ישן 3 שעות...)

ונשארתי לבד עם אוכל שווה אבל חמוץ לי בלב לאכול לבד.....

ואין אופק

ומחר יהיה שוב קשה.

יש פה פרחח קטן שעדיין ער!

אנחנו לא בבית משבת שעברה

הילדים הפוכים

התינוק רק רוצה ידיים

ובנוסף אני תמיד מתחלקת עם בעלי בחופשת הלידה ובגלל שאני יוצאת רק לחודש וחצי לא מביאים לי מחליפה

ואני בעבודה סופר חיונית והייתי אמורה לחזור בעוד שבוע ובעלי מגוייס

אז המנהלת שלי לוחצת בצדק אבל אין לי מה לעשות ומהבוקר אני עצבנית וזה כמובן משפיע על כולם ואז הכח מעצבן

היו פה איזה 4 אזעקות,

חזרנו במוצ"ש אחרי שבוע כמעט אצל המשפחה,

לרדת כל פעם עם ארבעה ילדים ובינהם תינוקת למקלט,

לכבס, לנקות את הבית, לקפל בגדים ועוד.

ילד שמאוד מאתגר אותי וכעסתי עליו הרבה,

וגם להיות איתם לבד בלי בעלי שעובד מחוץ לבית.

היה ממש לא פשוט..

מקווה לימים יותר רגועים 

עשיתי תחרות צרחות עם בת שנתיים

והיה מביך ונורא ואיבדתי שליטה והלקיתי את עצמי וחוזר חלילה

בסוף ישבנו שתינו במיטה וחלקנו שקית דוריטוס דוחה שהיא מצאה והביאה לי

תזכורת למחר - רסקיו סביב השעון 

מציעה אטנט.

גם הטייסים לאיראן אמרו שהם לוקחים את זה 

זה בוסט אנרגיה

לא מתמכרים מפעמים בודדות

ותאמינו לי המשימה שלנו לא פחות מתישה משלהם.

אני לקחתי ראיתי ישועות

לק"י

זו תרופה לקשב וריכוז.

בזמן האחרון מאוד השתדלתי לעשות יותר ספורט

לפחות פעם בשבוע הליכה רצינית ועוד פעם אחת ספורט בבית.

ועכשיו פשוט לא מסוגלת, לצאת להליכה אני קצת חוששת

למרות שאין פה כמעט אזעקות אבל עדיין.

ולעשות ספורט בבית עם הילדים אין לי חשק.

ובא לי ממש לקנות לי ערימה של חבילות שוקולד...

אוףףףףף וזה ממש ממש ממש מבאס אותי

ועדיין לא גורם לי לעשות משהו באופן שונה.

היה יום סביר. למרות שהבעל מגויס והלמידנ מרחוק התחרבשה.

אבל בלילה האחרון היה קשוח אש. הילד בכה איזה 3 שעות (ב2 פעמים) והקטנה גם קמה הרבה. כמעט לא ישנתי.

ועכשיו זה חוזר על עצמו שוב. צרחות עד לב השמיים

חיבוק גדול.

הלוואי שיש משהו שיכול לעזור 

לקרוא עיתון מטופש, קצת לבזבז זמן במחשב.

הלוואי כולנו נרגיש מחר טוב יותר ונזכה ממש מהר לראות את ביאת הגואל.

(ואז אהיה פנויה לכל העבודה שמחכה לי 😅)

קמנו כולנו מאזעקה ואני שונאת לקום עם הילדים ביחד תמיד קמה לפניהם

צללתי לעבודה במחשב בזמן שהם אוכלים תראש מסכנים

אכלתי מלא שטויות

עד שבאה הישועה - באתי לשים ראש רגע כמעט נרדמת - אזעקה😵‍💫

מפה לשם אני ערה עד עכשיו

הבית ג'וחה, לא הספקתי כלום לפסח, אפילו כביסות לא סיימתי לקפל ואני שוב פה גוללת..מחר יום חדש😑

ניקיונות, לימודים עם הילדים...

בפועל, כאבי תופת בבטן ואני מושבתת במיטה מתה מכאבים. 

אם אני הייתי עם ניו בורן ועוד שני קטנטנים בבית וכולם בסוף יום בחיים אוי ואבוי למי שיעיז לתת לי בראש על משהו, חייו יהיו בסכנה.

את רק ילדת, שום חוברות וקריאה עכשיו😅

אני עם דלקת גרון משבת בצהריים (שארחתי!! אנשים בלי מקלט בסביבה.. לא שיש לנו ממד חלילה)

הילדים הפוכים ומחורפנים

הבייבית נזכרה שאם כולם בוכים היא גם רוצה וכל היום צריכה ידיים

לא אכלתי כלום נורמלי אפילו שהמקרר מלא משבת. קפה ושוקולד וקפה ושוקולד.

ולסיום סיומת- חזרו לנו האזעקות.

בת ה4 בחרדות לא נרדמה עד 11

ומאז לא ישנתי חצי שעה רצוף בגלל התינוקת

עד עכשיו, אמיתי אמיתי.

והיה מלאאאאאא התרעות הלילה, ב"ה כמעט בלי אזעקות אבל אני נגמרת מזה נפשית.

והגדול הלא גדול מפתח פחדים בדרך שלו ועכשיו מזדנב אחריי בכל מקום בבית ואם אני לא צועקת כמה דקות הוא אומר לי שהוא בלחץ מרב שאני שקטה...

אה, ולסיום סיומת בעלי נדבק ממני! וגבר חולה כידוע זה הרבה יותר חמור מאשה יולדת+ חולה.

נכון כיף לנו?

שייך פשוט לכבות אותם? אצלנו גם יש המון התרעות בלי אזעקות ופשוט כיביתי. לא רואה שום עניין מלקום בלילה בלי סיבה...

וחיבוק לך על השאר, נשמע קשוח

צריכים את הזמן להוריד ה4 ילדים אמן שישנים למקלט

תחזיקי מעמד!

לי היה דלקת גרון לפני 3 שבועות חשבתי שאני מתה. 

קיבלתי הודעה מפנגו שיש לי חוב שלא שילמתי עליו ומהלחץ הכנסתי פרטי אשראי ושילמתי. רק אחרי שלא קיבלתי קוד אישור על העסקה לפלאפון קלטתי שכנראה זה פישינג.

מהצד בעלי מתאפק לא להתפוצץ עליי אבל כולו כועס ועצבני למרות שמתאפק.

איזה אנשים רעים שמנצלים את המצב הרעוע של כולנו לגניבת אשראי.

מרגישה פתי ושיצאתי נעל.

אוף

זה לא בעיה לבטל אשראי ולקבל חדש מהר.

אצלי הבן בגיל 4 כל הזמן עסוק עם צבעים ודפים

קניתי לו חוברות צביעה היה בעננים

לפעמים מגוון עם מדבקות מכל הסוגים.

הקטנה בת שנתיים משחקת הרבה במגנטים

עכשיו הזמנו לה במשנת יוסף בימבה, בטח זה גם יעסיק אותה מלא.

אה והגדול שלי ירד היום לשביל ליד הבית עם השכנים

והם ציירו על המדרכה עם גירים, הוא היה מאושר.

חידות עם ציורים במעטפות, כל ציור מראה על המקום בו מוחבאת המעטפה הבאה, ובסוף מקבלים הפתעה כלשהי.

מסלול מכשולים

לנסות לעשות לו"ז שייתן להם עוגן וגם לך יעשה סדר.

ארוחת בוקר

תפילה וקצת שירים

פעילות תנועה

משחק לבד

ארוחת עשר

סרט / משחק במחשב

יצירה

ארוחת צהריים

משחק לבד

הפעלה שלך (חפש ת'מטמון, חבילה עוברת, מסלול מכשולים וכו')

מקלחת ארוכה (אמבטיית משחקים משותפת, צבעי ידיים במקלחת וכו')

ארוחת ערב

משחק לבד

סיפור לפני השינה

לישון

אבל באמת הארת את עיני שאין לנו סדר יום מסודר

כי אין יום ולילה .. אבל אולי צריך באמת לעשות משהו כמו לו"ז יומי שכן אפשרי

יש מצב שהוא חוזר יום אחד יותר מוקדם?

כדי באמת ללכת להביא קצת תעסוקה (אותי זה מציל פה)

האמת שאפשר לנקות איתם ביחד לפסח

שלי מגיל 3 מרוקנים מגירות ומנגבים, מביאים לי דברים

שימי להם מוזיקה קצת

הכל חוץ מזה. יש עוד מגירות בבית

את המגירות שלהם עושה כשהם ישנים 

אנחנו עושים הרבה משחקי ספורט

חלק מול יוטיוב- רועיקי מצחיקי וכאלה

היום בנינו מסלולי מכשולים וקפצנו בינהם

זה כל מה שלוקח את הזמן

אחלה תעסוקה 

אנחנו עשינו לקראת פורים -

הדפסתי הרבה 'ציפורים' (זה יכול להיות כל דבר שמחליטים, אצלנו זה מה שבחרנו), והחברתי בכל מיני מקומות בבית. כל פעם כשמוצאים ציפור - כולם מקבלים שוקולד צ'יפס.

אצלנו זה ממש יצא חמוד, מרים את המצב רוח כל פעם כשמישהו מוצא ציפור... (ואפשר גם להחביא מחדש ציפורים שנמצאו קודם).

בעצם זה לא ממשש עונה על השאלה הפותחת כי זה לא לגמרי תעסוקה. זה יותר משהו שמלווה לאורך הימים ומוסיף קצת עניין ומצב רוח טוב.

אולי יש שכנים שיש להם חומרי יצירה להשאיל לך?

להוציא גיגית מים גדולה ולתת להם להתחיל לנקות משחקים לפסח.

כלי מטבח, לגו, דברים שלא מתקלקלים משהות ממושכת במים וסבון.

לשמוע סיפורים מהטלפון.

לחפש עיתונים ולתת להם לגזור לפי נושא (חיות, מאכלים, מוצרי חשמל... לפי מה שיש בעיתון).

לבנות אחד לשני מסלול (מכריות, כסאות, מכשולים להנאתם).

להשאיל חיית מחמד משכנים (אוגר, תוכי). מעביר יופי חצי יום.

בכלל, להחליף משחקים עם שכנים זה להיט.

עבודות בית- לעשות ממש ממש בנחת איתם יחד. גם אם לא מתקדם כמעט בכלל (כי המטרה היא התעסוקה, לא הניקיון...)

נגיד, להפוך אותם לשליחים על בימבה, והם ככה מסדרים כל פעם חפץ אחד למקום.

או הכנסת בגדים למכונה- תביא לי רק מה שבצבע שחור. ועכשיו רק כחול וכו'.

משחקים איתך כשאת מבשלת/עושה משהו עם הידיים שהם לא יכולים להצטרף-

משחק אסוציאציות. אצלי שיחקו בזה מלא. פשוט כל אחד אומר את המילה הראשונה שקופצת לו לראש.

או- כמה שיותר דברים ירוקים. או שמתחילים ב-אות מסוימת (תלוי בגיל).

עכשיו בן ה-8 שלי המציא משחק- כל אחד חושב על מאכל, אומרים '3, 4, ו-' ואומרים בו זמנית מה כל אחד חשב ומנסים להרכיב מזה מאכל. בטוחה שאפשר למצוא גרסה גם לקטנים יותר. 

לא מתכוונת שיעילה לנקיון

אבל הם אוהבים לרוב להוציא ספרים מהמדך להעביר ניגוב ולהחזיר

לרוקן קוביות מהקופסא לנקות אותה

או אפילו אותן אחת אחת אם הז מעסיק אותם

אם רוצים יותר הרפתקני

לתת עם מטלית רטובה לנקות כיסאות כתר או כל מיני מחשקים מפלסטיק

פשוט כתעסוקה

חלק מזה גם אולי חעזור לך לפסח

אני עישתי עם כל הקטנים אתמול את כל המשחקים

מייני יחד מחשקים הם ניקו סלסילות

ומדפים

היה ממ שמועיל בסוף

וברוררר שזה לא נח וכיף ומהיר כמו לנקות לבד

וברור שהיו מריבות וכו

אבל העסיק את כולנו

בר בצק

אחלה תעסוקה לגדול (בן 3) האמצעי קצת פחות מעסיק. 

מושלם

מה שכן סיוט לנקות אותו😂😂

לא מכירה נינג'ה טיגון. אבל בעלי פעם הכין צ'יפס בנינג'ה שלנו. יש בו אופציה של טיגון ללא שמן.

מרוצה

קניתי באושר עד. 

זה מלכלך פחות (גמני עושה את זה)

אם מקפידים לנקות אחרי כל שימוש הוא נשמר אבל זה עקב אכילס של הרבה מאיתנו😬

גם יום אחרי יום

האוכל יוצא כ"כ טעים אמאלה ואבאלה.

כמו מנגל 😂 רק בלי פחמים.

מיני קיטשן

אנשים מכינים בזה הכל כולל הכל

חוץ מחלות בערך

וזה לא מתלכלך כמעט

שמים נייר אפייה וקצת שמן 

ואז מגלגלים את הנייר אפיה לפח ומנגבים עם נייר סופג

חמותי מכינה עם זה כמויות דברים ויוצא טעים ממש

שניצלים, צ'יפס, קציצות....

לי יש חלבי ואני פחות משתמשת

אבל גיסתי גם בחלבי מכינה הרבה דברים

דגים, תפו"א מוקרמים

יש לו תכנית כזו ויצא לי פעם להכין בו

במיני קיטשן אפשר נגיד פיתות ופוקצ'ות וכזה

יוצא אחלה

היתרון הגדול שלו זה הניקיון

וגם הוא לא יקר

הוא ממש קטן.. נראה כמו טוסטר. או שלא רואים טוב בתמונה

ממש הבדל בינו לבין הנינג'ה

הנינג'ה מגיע עם 3 תבניות ו9 תכניות שונות (הדגם שלי יש) והוא עמוק גם

יש לי מכשיר דומה להכנת פיצות, יותר גבוה, קניתי מאושר עד ב99 

לא טוסטר אבל גודל של מגש פיצה גדול

אבל תכלס חמותי מכינה עם זה הכלללל ויוצא ממש טעים וחוסך ניקיון

שואלת את עצמי במקרים כאלה זה "איך ארגיש אם חלילה יקרה משהו לאחד הילדים שלי בגלל שלא עשיתי א, ב, ג?". התשובה היא המצפון שלי.

שולחת כוחות!!!

היום יש לי ממד אז הילדים ישנים בממד ואני קמה אליו

לפני כן היה לי מקלט בבניין, וכנל - ירדנו עם שניהם ( אם זו היתה רק אני, סביר להניח שלא הולכת כל פעם)

עד לפני שהתחתנתי 25 שנה לא היה ממד ולא רצנו לאף מקלט באף מצב

אין לי מסקנות ככ  חוץ מלהגיד שכאמא זה שונה מאשר כרווקה וההתלבטות הזו פשוט קשה..♥️

אני חושבת שעוד כמה ימים לעשות את המאמץ.. זה באמת קשה אבל הסכנה היא גדולה ומוחשית.

ביום הגדול הולך לבד

אבל בלילה אנחנו(כלומר בעלי, הוא כבר גדול וכבד) מרימים אותו, וכמובן שגם את הקטנה.

ויש הרבה אזעקות.. ועדיין כל פעם רצים למקלט למרות שזה קשה ולא נעים ודיי סיוט

מבחינתי הגבול של ונשמרתם עומד על אפשרי.

כל עוד זה אפשרי, גם אם מאוד מאוד קשה וגם אם גובה מחירים נפשיים ופיזיים, יש לנו חובה לשמור על עצמנו ויש לנו אחריות על הילדים שלנו.

בנקודה שבה זה כבר לא אפשרי בכלל, זה השלב של השלך על ה יהבך.

אבל צריך להיות מאוד ישרים לא לוותר מוקדם מידי. התפקיד שלנו זה לעשות את המקסימום האפשרי.

כל הגוף שלי תפוס מהסחיבה של הילדים בריצה

זה באמת סבל

והדריכות גם. אני מבינה אותך ממש ממש

וגם פה יש הרבה שלא הולכים למקלט מכל מיני סיבות, טובות יותר ופחות...

אבל מבחינתי ללכת עם הילדים למקלט זו האחריות שלי ואני חייבת להתאמץ על זה.

האם אין מצב של פגיעה ישירה במקלט שגובה מחירים? לצערנו אנחנו יודעים שיש. אבל זה באמת השלב שכבר אחריות של הקב"ה.

שכשהתינוקת ישנה אנחנו לרוב לא הולכים

אי אפשר, גם שפיות זה חשוב

שזה תלוי איפה אתם גרים

וכמה ההשתדלות היא בגדר הנורמלית

לנו רב אמר שלנסוע למקלט זה הרבה מעבר לחובה ההלכתית של השתדלות

אם גרים באזור עם סיכון גבוה לנפילות החובת השתדלות תהיה גבוהה יותר בהתאם

יש אזורים עם יותר אזעקות ויש פחות

נגיד במרכז יש הרבה יותר נפילות

גם של שברי יירוט וגם פגיעות ישירות

אזור ירושלים יש פחות (יש! אבל פחות...)

אצלנו הסכנה היא בעיקר שברי יירוט ולא פגיעות ישירות

שזה כבר מוריד מהסיכון

בגדול הייתי מחלקת לשתי סכנות עיקריות:

1. פגיעה בסמיכות לבית

2. שברי יירוט/ טילי מצרר

פגיעה בסמוך לבית היא מסוכנת ממש ולכן כל הריצות למקלטים

שברי ירוט זה ממש תלוי איך הבית בנוי ואיזה קומה אתם.

בכל מקרה אם מחליטים להישאר בבית יש אמצעי הגנה שכדאי לנקוט

למשל לא לישון בקיר צמוד לחלון

ובאופן כללי לשים משהו על החלונות/ להוציא את החלונות כדי להימנע מפגיעה מזכוכיות.

למה לא לישון במקלט?

ממילא חלק מהשכנים לא יורדים בלילה, אז יהיה קצת יותר מקום וקצת יותר נעים.

מציעה להסתכל על כל 48 שעות בנפרד ולקבל החלטות בהתאם.

כולל להתארח אצל משפחה. נניח נוסעים לשבת, ישנים מוצ"ש וראשון על הבוקר חוזרים הביתה.

ככה זה מרחיב את העוגנים ומפחית את הסיכון.

נניח לילה אחד לא יורדים, לילה אחד יורדים ובקושי ישנים, 2 לילות מתארחים

עוד לילה יורדים, ואז לילה לא יורדים

יוצא שרוב הלילות אתם נשמרים, ורוב הלילות אתם גם ישנים.

לק"י

לנו יש מקלט בבניין.

אני מארגנת לפני השינה את הנעליים/ קפוצ'ונים/ שמיכה/ מה שצריך.

במקלט השארנו תיק עם ציוד.

כשיש התרעה- קמים, מעירים את כולם, נועלים נעליים. אם התינוק ישן, אני שמה אותו במנשא.

ויורדים.

לפני שבוע נפל פה טיל במרחק של כמה רחובות, ומההדף נשברו חלונות. לא רוצה לחשוב מה קורה כשזה קרוב.

התרעות בלי אזעקות

אבל אצלינו לרוב יש גם אזעקות, אז יורדים אחרי ההתרעה.

גרים רחוק מאוד מכל אזור מוגן

אם יוצאים ברכב בהתרעה אולי מגיעים בדיוק כשמתחילה האזעקה ואולי היא תופסת אותנו ברכב עדיין

לעשות את זה כל פעם שיש התרעה ועוד באמצע הלילה

כשרוב ההתרעות הן בלי אזעקה פה

זה טירוף

אז נשארים בבית ואומרים פרק תהילים

להם באמת יש את הגישה שהמעשים שלהם לא משנים כלום והכל מכתוב

ביהדות זו לא הגישה ויש לנו חובת השתדלות

ובעיניי אישית כשבוחרים איפה לגור משקללים גם את העניין הזה של ממד/מקלט .. ומבחינתי לגור במקום בלי אופציה למיגון ובלי אופציה להתארח איפשהוא כשיש תקופת מתילות זה להכניס את כעצמך לסכנה במודע ובמיוחד כשיש ילדים שאנחנו אחראים לשלומם

ואני לא אומרת את זה בתור פריווילגית עם ממד בתוך הבית אלא כמי שיש לה מקלט בבניין וכחלק מהשיקולים כשראינו דירות חשבנו על הסיטואציה של לרוץ עם הילדים למקלט