מקום העבודה שלך צריך לשלם לאן שאתה בוחר, בעיקרון. אם אני זוכר הוא גם צריך להשלים אחורה ברגע שתפתח.

לא צופה בחדשות

('צפו בתיעוד הירי' בחילה)

אני מרחמת על אנשים נורמטיביים בחברה הערבית

שצריכים לחיות בתרבות כזו

אף אחד לא שאל אותם לאן להוולד

וקשה מאד לצאת למקום ותרבות אחרת 

יש מספיק כותרות שתופסות לי את הרגש

אלה נדחקות לקצה

לא ממש מזיז לי

הייתי שמחה אם זה לא היה בתוך הארץ שלנו

התגובה הראשונה.

בדרך כלל, כבר התרגלנו לזה. לא חושבת על זה יותר מדי.

זו  ה"תרבות" שלהם. מאוד רוצה לקוות שיש שם באמת

אנשים נורמטיבים (שלא מריעים כשאצלנו קורים

דברים רעים).

ולפעמים אני חושבת "שיהרגו אחד את השני,

העיקר לא אותנו.."

אולי זו מידת אכזריות אבל הם עצמם מביאים

על עצמם את המחשבה הזו עליהם. 

עם מסורת רצחנית והרגלים רצחניים.

אגב, זה לא 'החברה הערבית', אלא כפי שדייק ראש מועצת בענאה בעצמו בסרטון שהסתובב בשבועות האחרונים בכל הוואצפים - החברה הערבית-מוסלמית דווקא.

כמה שיפי הנפש ינסו להרגיש מוסריים לפי הגדרות מערביות, להתעלם מההיסטוריה, מהסוציולוגיה, מהרגלים חברתיים ומהקשרים תרבותיים - זה המצב החברה המוסלמית היא אלימה ורצחנית.

זה המצב בארץ - לולי החברה המוסלמית הרצחנית, היינו אחת מחמשת המדינות האחרונות בעולם בשיעורי הרצח בחברה, הרצח בתוך המשפחה, האלימות במשפחה והפשע בכלל.

אגב, זה גם המצב בעולם כולו. צבי יחזקאלי ניסה לברר בצרפת, כמה אחוז מהפושעים הם מוסלמים. התשובה היתה שאין להם סטטיסטיקות על שאלות גזעניות. אז הוא הגיש בקשת חופש מידע, על כמה אחוזים מהבשר בבתי הכלא הוא 'חלאל' (ה'כשרות' המוסלמית)?

התשובה היתה 90%, כלומר 90% מהפושעים הם מוסלמים!

התגובה השניה היא שחייבים לטפל בזה דחוף, ולו כי נשק שמשמש להם, ביום פקודה יופנה כלפינו.

שמח על כל כלב שעובר לגיהנום

בגדול טוב שהם מחסלים את עצמם במה שאנחנו לא עושים מספיק-זה לא אומר שצריך שכולם ימותו אבל כרגע ככלל ככל שיש פחות ערבים יש יותר סיכוי לשלום ופות פיגועים

אז אין לי מספיק שעות שינה...

לאחרונה משתדלת ללכת לישון מוקדם

אבל בעיקרון יש לי בדרך כלל 5-6 שעות.

לפעמים גם פחות, לפעמים יותר. אבל זה בדרך כלל. 

ומוקדם אני מתכוונת 23:30~, בדרך כלל אחרי…

אבל קמה בלילה מיליון פעם

יש לי שינה קלה מאוד ולא איכותית

אם תבדקי את השעה עכשיו, תביני  לבד...וזו עוד שעה מוקדמת אצלי.

זה יצר הרע נורא גדול, אני צריכה להתפלל על זה יותר.

אגב, איך נהנית מאהרן אפלפלד. כבד ועצוב. נכון?

אם תרצי ספרים "קלים" יותר, אשמח לתת לך רשימה.

לילה טוב!

אבל אמרת לי מראש אז ידעתי 🙃

פלא  (פלסיו)

יהדות מעבר להרי הקרח (לא על רוסיה. ספר שמח חמוד, ישראל ובר)

אילן גדל בברוקלין - בטי סמית

זאת הפעם - תמר וייזר 

בקצה היער - אירית קופר

לבדו ימות אדם (לא עצוב כפי שנשמע)

יד (?) באפילה - אידה נודל

בין שני הרים

אל תיגע בזמיר - הרפר לי

משחקת באש - טובה מורדו

אם את אוהבת בעלי חיים ובני אדם - כל הספרים של ג'ימס הריוט, וטרינר בריטי (מקסים)

חברברי הסוונה -  גראלד דארל   (רק את שני הספרים האלה)

היער השיכור    -     "    "     "   שני הספרים הם על איסוף בעלי חיים במקומות מעניינים, אם את בעניין.

עץ המשי

יריד ההבלים - תומס הארדי

נפשות מתות - גוגול

כל הסדרה של לורה אינגלס ולדר (נוער ומבוגרים, המון טבע. מאוד יפה)

מספיק לבינתיים, נכון?

תיהני!

תודה 👌

בעוד ספר חמוד  - סיפור אמיתי מדהים.  

עריסת הבמבוק - אברהם שוורצברד (?)

קלאסיקה אהובה

פחות מ4 שעות לי לתפקד למחרת

וכן. אני יודע שזה לא בריא.

אני משתדלת להגיע ל6 שעות בלילה

ואם לא אז כותבת פה.
מיד התנצלתי..

יכול להיות שההתנצלות לא היתה ממקום שרואה אותה ואת הפגיעה

"אני מבינה שפגעתי, גם אם לא התכוונתי, עדיין אמרתי משהו שכואב לך"

ויותר ממקום שמסיר אחריות ממך "וואי מה זה לא התכוונתי, מה יש לך, לא הבנת אותי נכון"

ויכול להיות שהתנצלת ממקום שנותן לה מקום והיא עדיין צריכה זמן.

הייתי משאירה הודעה שמתנצלת באמת  ונותנת לה זמן.

היא עדיין שומרת מרחק כדאי לכבד את זה

לפעמים קורים דברים שמרחיקים להרבה זמן/ לתמיד

(לי קרה עם כמה חברות

אני הייתי הצד המתרחק

לפעמים החברוּת כבר לא מתאימה

אחרי טריגר כזה או אחר)

כדאי לקנות לה מתנה מהלב שתשמח אותה עם מכתב של התנצלות כנה בלי להצדיק את עצמך. 

אם אחרי זה היא לא מתרצה תהיי נחמדה גם עם עצמך ותזכרי שאת בן אדם ואנשים עושים טעויות ואין מה לעשות, וכנראה ככה ה' רוצה שיהיה.ויש עוד דגים בים.

בהתאם לחברות שלי

בסוף זה משתנה בין חברויות

אני הייתי נותנת לה כמה ימים בלי לחפור אחרי התנצלות ראשונית כמובן

ואחרי כמה ימים מבקשת להיפגש ויושבת איתה ומתנצלת שוב ומסבירה את עצמי

ואומרת לה כמה הקשר איתה משמעותי לי וכמה היא תורמת לי וכו' 

מכאן זה שלה אם להמשיך להתרחק או לסלוח

לדעתי התנצלות פנים אל פנים ולא בטלפון או בהודעה

היא התנצלות יותר מתקבלת ומהלב

ובאמת צריך ללמוד לשחרר

לפעמים דווקא כשמשחררים מגיעה הישועה

קונה לה טבעת יהלום. או סינר. תלוי במצב הכלכלי

והייתי בטוח שאתה מציע ירוק😅

תכלס מתאים לך

וניסית להפגש שוב והיא פחות בעניין והיא יודעת שאת מודעת לפגיעה וביקשת סליחה יכול להיות שפשוט היא צריכה ספייס

ולנסות בהמשך

וכם יכול להיות שהחברות לא תחזור לכמו שהיא הייתה

זה גם קורה

וכך יש לך מעקב מאוד צמוד על ההוצאות החודשיות

(+ הטבות שנגזרות מהשימוש בכרטיס אשראי, כל חברת אשראי וההטבות שלה). 

החיסכון גדול בהרבה מהתשלום

אצלינו יש את הכרטיס שלי ויש את של אשתי ויש דברים שמכל מיני סיבות כן יורדים ישר מהחשבון. (לדוגמא צריך מזומן לתת לילדים).

חוץ מזה שהאפליקציה שאנחנו משתמשים בה, מחשבנת לנו גם את המאזן של ההכנסות (שאצלינו מגיעות ממקורות שונים, לא רק משכורת אחת) מול ההוצאות, כולל חלוקה לקטגרויות ועוד, מה שמאפשר מעכב הרבה יותר מדוייק. יכול להיות שמי שמספיק מסודר, לא זקוק לזה. אצלינו זה ממש שדרג את יכולת המעקב וממילא את ההתנהלות.

אפשר להשתמש בכלי בשם israeli-bank-scappers (קצת דורש הבנה מסביב) שיודע להמיר את המידע מתוך האפליקציות האלה לCSV או לאקסל או לJSON או למה שתרצה כדי לקרוא את המידע הזה.

אבל לא הייתי נותן לשום אפליקציה חינמית להתמשק עם כרטיסי אשראי שלי או עם הבנק

אם זה חינם. אני המוצר

ולא בא לי שהכרטיס אשראי שלי יהיה המוצר

אני משתמשת באקסל

לדעתי יש גם אפליקציה

לנו אין יותר מדי "שורות" כל חודש אז מכניסה ידנית בכיף

לא הכי נאה, אבל עובד מעולה.

תכנס לאתר שלהם תוריד משם 

שאני ואשתי מדווחים זה לזה בזמן אמת הוצאות והכנסות.

פעם בשבוע מעלה הכל למחברת נייר בדו"ח מאזן הוצאות הכנסות.

פעמיים בשנה (לקראת ראש השנה ולקראת השנה האזרחית) מעדכן יעדים, הצהרת הון לעצמי.

בעיקר - כמה זמן אני מנסה לא לסדר או לשטוף רצפה ביחס לזה שזה לוקח לי בדיוק עשר דקות

זו לא תחרות אבל אין לי ספק שאם היתה, אני הייתי זוכה במקום הראשון. בלי ספק!

אולי זה חשש מעשייה (עשיתי טוב או לא), אולי פשוט לא אוהבים את זה וזה משעמם

(לנקות אבק, לסדר את החדר, לסדר עניינים ביוקרטים למיניהם). אולי קושי

עם עשייה בכלל, אולי דמיון מפותח שמשווה לכל עשייה מימדים גדולים וקשים

יותר ממה שזה באמת, אולי עצלות...

זה לגבי דחיינות

במקרה שלך, אשר ברא, אולי הנפש רוצה להרפות קצת מהשליטה הזו,

למרות שאת אולי חושבת שמי יודע מה אז יקרה - התפרקות כללית

ואיבוד גבולות - אולי.

כמה אפשר לקפוץ שפתיים ולעשות? (אלא אם כן זה תחביב אצלך..)

אולי תרפי קצת. לא נורא אם החדר לא מסודר. מבטיחה לך שלא

יקרה שום דבר. תעשי משהו שאת אוהבת ואולי נסי להתעלם

מלראות ולחשוב על הבאלאגן. לכי לטייל קצת, קראי אולי

ספר שאת אוהבת. בלי שום רגשי אשמה ויסורי מצפון.

ואז, אולי תחזרי לסדר, אבל ממקום קצת אחר. פחות

"שומר" בכוח, פחות כפייתי.

אם הבנתי אותך נכון.

תתני לעצמך לחיות ולהרגיש לא מאויימת, למרות הבלאגן (הזמני).

בשל אי ויסות רגשי

אם יש לך בלאגן בראש ובלב - סביר להניח שגם היכולת לסדר בפועל נשחקת

חיפשתי עצות פרקטיות.. ולא ניתוח רגשי..

תפילה?

גם אותך! 🥰

תודה. אשרייך🙏🏻

והכל עובר חביבי. הכל עובר. ויש דברים כל כך יפים. נראה עכשיו

לא, אבל תראה משהו שמח תעשה משהו משמח. זה עוזר.

אולי תישאר צלקת קטנה, אבל היא תתקטן ותדהה

ועוד יבואו ימים טובים. הכל כל כך גמיש.

מנסיון.

בת, ראיתי בדף שלך, אז  במקום תראה, תראי, כמובן.

לדבר עם חברה טובה, לי זה עוזר.

אמן, בע"ה

תודה

👍🏻 יפה, תודה

מאחל רק טוב.

שבוע מקסים,

ובכיף

אבל לא זה מה שעוזר לי בדרך כלל, לצערי.

זה מוסיף, כמובן, אבל לא רק זה.

אצלי זה מלווה במוזיקה ובשיתוף לאנשים קרובים

זה דבר ששווה לכתוב אותו עד שהמוח והלב מתרוקנים. ממש לכתוב ולהבין מה באמת מכאיב לנו. לא תמיד זה הדבר הראשון שעולה בראש.

לעשות את זה

התנצלות כנה, בלי הצטדקות, הייתה גורמת לי לסלוח בשמחה ובחפץ לב

אבל הבעיה שאני עדיין עצובה וגם כועסת עליהם.

מה אגיד - זה לא כמו שחשבתי? או: סליחה שכתבתי את זה כך? או: סליחה שהתערבתי?

הכי חשוב זה להתפלל על זה. אבל כשאני שם, ורואה את הילדים (מטופחים, חכמים

עם הרבה צעצועים וחוגים - אם הם רוצים)- וההורים עדיין בעבודה (בתפקיד

בכיר) - נקרע לי הלב. ממש.

ולא שאני הייתי אמא טובה. בכלל לא.

אבל הלב נקרע. בכל זאת.

והם לא מוכנים לשמוע. סוג של טיוח. קשה להם לוותר על העיסוק המאוד אהוב עליהם.

הם כן משתדלים, אבל הרבה פחות (?) ממה שצריך.

תודה על התגובה המהירה. ועל העצה הנבונה (שאיני יכולה להשתמש בה. לפחות לא כרגע...)

סבתא צריכה להיות כמו שלושת הקופים:

לא רואה, לא שומעת, לא מדברת.

אם הנכדים מוזנחים ורעבים זה דבר אחד, אבל כל עוד המשפחה מתפקדת פשוט לא בדרך הנכונה בעינייך - כל התערבות מצידך רק תחמיר את המצב ותרחיק את המשפחה שלך ממך

אבל אף פעם לא התלהבתי במיוחד מקופים

ונורא קשה לי לחקות את התכונות שלהם....

אני חושבת שהם כבר התרחקו.

אולי, פשוט כדאי לא לבוא הרבה

או לזמן קצר.

בס"ד

בדיוק בצהריים, לפני שנסעתי אל הבן, התקשרה אלי

אחת מאחיותי וסיפרה לי על הביקור מרומם הנפש

אצל אחד מילדיה; שמח, המון השקעה רגשית

בילדים.....

שיננתי לעצמי בלב: לא לקנא, לא לקנא, לא...

ב"ה, הצלחתי קצת...כלומר, השם עזר.

ומייד אחר כך, הנסיון שלי. 

חושבת שאולי הנסיון הוא קודם כל:

להיות שמחה בחלקי ולהודות

היה יכול להיות גרוע בהרבה יותר.

האחות הזאת היתה אמא נפלאה

סבלנית, אוהבת..

רואה, אני עושה מעשה זמרי

ורוצה שכר כפנחס.....

שוב תודה לך.

הילדים נשמעים בסדר גמור ואם ה' הביא את הנשמות האלה להורים האלה הוא יודע מה הוא עושה וזה מה שהכי נכון עבורם כי אם לא הם היו נולדים בבית אחר.

לא נשמע קורע לב לראות ילדים מושקעים מסודרים ובית מתפקד...

חושבת אבל שפניות רגשית זה מעל הכל;

גם אם יש באלאגן, והבגדים מיד שניה,

הכי חשוב לילדים, זו פניות רגשית.

ראיתי את זה במשך חיי .

וקשה לי עם : אם השם נתן ...

זה אמנם צריך לנחם, אבל כמה פעמים "השם נתן את הילדים האלה להורים האלה, אז..."

ויוצאים אנשים כואבים ופגועים (למרות שמתפקדים נהדר)?

לא?

אז מכאן אפשר לגלגל את זה הלאה:

כי זה התיקון שלהם...

וכו' וכו'

אני כנראה צריכה להתחזק בהשקפה הזו, כי קצת...

קשה לי עם זה. עדיין.

תודה שטרחת להגיב. זה באמת מחמם את הלב -

כל התגובות המעודדות.  זכו למצוות!

שבת שלום!

תשלימי שעשית הכי טוב שיכולת כשגידלת אותם, שהם עושים את הכי טוב שלהם כדי לגדל את הילדים שלהם.

ובראש ובראשונה שהקב"ה עושה את הכי טוב בשבילם ובשביל הילדים שלהם.

לא הייתי מפסיקה ביקורים או ממעטת בהם, להפך.. זה יגרום למרמור גדול יותר

תודה!

אני חוששת שהם יפסיקו את הביקורים .....שלי.

טוב. אני אלך ללמוד על פסנתר, אצייר, אסע לחו"ל (אין כל כך לאן מפאת המצב), אוכל מלא גלידות (מאוד מנחם)

אקרא קומיקס....בקיצור אעשה סוף סוף משהו לעצמי ולא אדאג יותר....לעולם!

לא היתה תגובה צינית. אהבתי מאוד מה שכתבת. היתה בזה נחמה.

הייתי מדפיסה את זה ותולה על הפריג'ידר . באמת. ולא רק למקרה

הזה. כל יום ולעתים כל היום יש נסיונות הדורשים תגובה יפה

ואמיתית ונכונה, כמו שלך.

זכי למצוות!

הרב הראשי של חולון, בכל יום שישי ברדיו קול חי, ובה הוא היה עונה לשאלות מאזינים.

אהבתי להאזין לתוכנית בגלל 3 סיבות:

א. רציתי ללמוד עוד ועוד הלכות בנושאים שונים

ב. הוא הנגיש את ההלכה בצורה מאוד אדיבה וברורה

ג. הקול שלו היה כמו קול של סבא בסרטים... רגוע, שליו, נעים וסבלני.

זה היה לפני למעלה מ-20 שנים, ובכל זאת יש שאלה אחת שאני לא יכול לשכוח:

שלום הרב,

הבן שלי גדל בבית חם, בית עם הורים אוהבים, בית שבו השקיעו בילדים.

כשאני מגיעה לבית שהוא בנה, אני מתחלחלת לראות איך הילדים חוזרים מבית הספר והאמא לא מקבלת אותם בבית. במקום שהיא תכין להם אוכל חם וביתי, הם מחממים לארוחת צהריים מוצרים קפואים במיקרו.

מה לעשות?

(את השאלה אני כותב מהזיכרון, זה כמובן לא ציטוט מילה במילה. אולם את תשובת הרב אני מצטט מילה במילה, עשרות שנים והיא חקוקה בזכרוני בדיוק מושלם).

כך ענה הרב, בקולו העדין שלראשונה נשמע כועס:

באמת חוצפה גדולה,

באמת לא בסדר בכלל.

מה את דוחפת את האף שלך לעניינים לא שלך?

מה את מתערבת באוכל שהם אוכלים או לא אוכלים?

יש להם מה לאכול?

יש!

יש להם הורים שאוהבים אותם?

יש!

אז כל מה שקורה שם - אינו עניינך כלל וכלל.

ע''כ.

בחיי, המילים ''מה את דוחפת את האף'', דווקא מרב שתמיד מדבר בצורה כ''כ נעימה, נצברו בי עמוק והבהירו לי כמה בנפשו הדבר. כמה חשוב שהסבים והסבתות לא ידחפו את האף, כלשונו, אלא רק במקרי חירום.

הכל נכון (כנראה). אשתדל. אין ברירה. הפתרון הוא מן הסתם באמת רק לבקש מהקב"ה. שיהיו כמה שפחות שריטות...

אבל חכו חכו עד שתהיו סבתא!....

אם אמא שלי הייתה מעירה לי על משהו בהתנהלות שלי מול הילדים

לא הייתי רוצה לדבר איתה תקופה

אין הורה מושלם

אמא שלי לא הייתה מושלמת 

ואני לא מושלמת

וכל אחד עושה לפי היכולות, הרצונות ותפיסת העולם שלו

מאמא קשה לקבל. אלא אם כן היו ויש יחסים יוצאים מן הכלל מכבדים וכנים.

אבל....חכי חכי עד שתהיי סבתא!

תודה רבה לך על התגובה. מקווה שאצליח להתגבר.

שבוע שמח!

מאמא קשה לקבל

ביקורת זה דבר שקשה לקבל

מכל אחד

ובמיוחד מאמא, שבדרך כלל יש משקעים מולה

ראשית, אני לא יודעת מה זה מבחינתך נוכחות הורית. אם הם חוזרים מהמסגרות והורה מגיע בערך איתם ואין ארוחה מוכנה זה ליפול בין הכיסאות? או שזה בייביסיטר כל יום כי שני ההורים חוזרים בשש וצפונה?

בכל מקום הציפייה ה"בסיסית" שונה.

אני מגיל יסודי הייתי מגיעה הביתה כחצי שעה לפני אמא. חזרנו האחים יחד, עד שאמא באה אכלנו בגדול טוסטים ושניצלים מהמקפיא (במיקרוגל! תנור לא עלה על דעתנו).

אני חייבת להגיד שזה היה לי קסום. איך נהנינו בחצי שעה הזאת. שום ארוחת צהריים מוכנה לא הייתה.

שנית, אני מרגישה שדווקא לבני/בנות משפחה שהם לא ההורים (סבתא, דודה) יותר קל. גם ככה החינוך הראשי לא ממך אלא מההורים של הילדים. ולמה שלא תבקרי ובביקורייך תעניקי לנכדים חוויה אחרת? של מבוגר (סבתא במקרה הזה) שלגמרי עם קשב אליהם. בלי עבודה באמצע או טלפונים.

סבתא שלי עליה השלום הייתה אישה אגדית. אמא מהממת ומסורה. כשהילדים שלה גדלו היא בהחלט היתה מעורבת. אבל לא התערבה בחינוך שלהם את ילדיהם.

מתוך עיקרון. כשגדלנו הנכדים, גם אלינו התייחסה כך. איך היא אמרה? אני וסבא החלטנו שלא מתערבים ולא שואלים שאלות. מקבלים כל אחד כמו שהוא בא, ואם רוצה לשתף מקשיבים בנחת.

ולא שעשו לה חיים קלים. הנכדים מאוד שונים, גם אחד מהשני וגם מדרך החיים שלה. אבל היא למדה לצחוק מזה ועדיין לאהוב, לפעמים אפילו להעריך מאוד על תכונות ששונות ממנה.

(והיו לה דעות. אוהו איך היו. ועקרונות. אבל ידעה לשחרר איפה שלא מקומה)

הורית זה שהילד ירגיש שנותנים לו זמן והקשבה. מספיק.  לא תוך כדי שיחות בפל'.

תודה לך על התגובה.  אני טיפוס שנורא קשה לו לא להתערב ולהתעלם. נורא.

אבל חייבת להשתדל. רק להתפלל .

שבוע טוב!

כי נראה שחד משמעית לא. ואפילו להפך.

מעבר לזה שאולי הילדים כן מרגישים שמקשיבים להם, ההתערבות שלך מרחיקה את הבן שלך ממך, ולא משנה את דעתו.

ולכן אני אומרת, מצד היעילות, של טובת הילדים שיהיה מי שמקשיב להם, כדאי שתבואי ולא תעירי על החינוך של הוריהם.

במקום זאת- תקשיבי להם, תשבי איתם, תשחקי איתם, תלמדי איתם, מה שהם ירצו. בנחת.