נשמע ממש ממש קשה.

אולי הדרכת הורים שתתן לכם דרך וגישה אליו?!

בגדול אני מרגישה שבתור אמא עברתי דברים לא פשוטים עם חלק מהילדים ובנוסף יש לנו גם את הסיפור המשפחתי שלנו

וסה"ב אני יודעת להתמודד עם קושי מול הילדים וכל מיני התנהגויות והתנהלויות שלהם

ואכשהו איתו אני מרגישה שלא עוזר כלום 

נשמעת לא מאד חריגה

קצת מזכיר התנהלות של קש"ר

נשמע מההודעות שלך שיש לך עומס גדול בחיים

והתוספת של הקשיים מולו זה הקש ששובר את גב הגמל

זה לא רק הוא

ולא רק ההתמודדות מולו

זה המכלול

כשיש עומס יתר בחיים גם גפרור קטן יכול להצית שריפה

אז ברור שאש גדולה מציתה אותה

הפתרון מתחיל מהבנה עמוקה של הבעיה

ולא בהכרח שיש פתרון מיידי לעומס יתר אלא תהליך הדרגתי לאורך זמן

כי עלו לנו בעבר מחשבות לגביו על קושי בקשב וריכוז

אולי באמת אנסה לברר את העניין הזה

וגם יכול להיות משהו דומה/ אחר

אבל

לא יעזור רק לחפש את הבעיה שלו (זה אכן טוב להבין בעיה ולטפל בה)

אלא להבין שרוב הבעיה לא נמצאת אצלו/ סביבו 

שני דברים,

דבר ראשון- זה שעכשיו זה ככה לא אומר שזה תמיד יהיה ככה. מכירה מקרוב מאוד מקרה שהילד שכבר לא ככ ילד עכשיו, הוא בחור נדיר זהב מתוק נעים. (וזה לא תמיד היה ככה בכלל בכלל)

דבר שני, נשמע שגם הוא במצוקה. שמשהו קשה לו, אולי למצוא את עצמו במרחבים שונים (כשיש הרבה אחים בבית, כשיש רק את הקטנים, וכו)

אז נראה לי שכן כדאי טיפול כלשהו.

אציין בקצרה שאם הוא במערכת החינוך, את יכולה לדבר עם היועצת והמורה ולבקש פסיכולוג מטעם משרד החינוך (זה קיים וזה בחינם וזה אחלה).

ואז גם הפגישות יכולות להיות בבית הספר וזה פחות השקעה להסיע אחהצ ופה ושם.

אבל לדעתי לפחות הדרכת הורים, אפילו בזום, אפילו אם את ובעלך ביבשות שונות, תצטרפו שניכם. 

אנשים, בטח בקשר של הורים וילדים, מרגישים אנרגיה, כלומר גם בלי להגיד לו שאת מרגישה אליו דברים שליליים, הגיוני שהוא איפשהו מרגיש את זה או מגיב לזה. 

ואז גם את מרגישה אותו וזה מעגל. 

וקשה לצאת מהמעגל וגם לא כיף בו בכלל בכלל. 

ולפעמים צריך התערבות שתעצור רגע את הסחרור ותעזור לחזור למסלול. וגם להתאים את המסלול.

באמת יכול להיות שעוד כמה חודשים את תרגישי שהילד מלאך. באמת. תאמיני בזה. תצעדי לשם. אתם תגיעו!

אני באמת צריכה להזכיר את זה לעצמי יותר

אני כן אוהבת אותו מאוד, הא חשוב ויקר לי ואני משקיע בו המון, בדברים מסוימים הרבה יותר ממה שאני משקיעה בילדים האחרים

אני גם אומרת לו הרבה שאני אוהבת אותו ומקווה מאוד שהוא כן מרגיש ככה

באמת המחשבה שלי כל הזמן היא לכיוון שיום אחד זה ישתפר וכבר עברתי דברים לא קלים עם חלק מהילדים והגדולים עכשיו כולם ילדים מדהימים וטובים

לגבי מערכת החינוך- לצערי אין מענה בבית הספר שלו, ממש שום דבר (מנסיון)

בהדרכת הורים כבר היינו. סה"כ אני מרגישה אנחנו הורים טובים ויודעים בגדול איך להתמודד עם דברים של הילדים ואיכשהו איתו זה עדיין לא הולך

אבל באמת באמת כל ילד כל כך שונה

ומה שהיה הכי טוב בעולם עם ילד אחד יכול להיות קטסטרופה עם אחד שנולד שנה אחריו.

רציני. זה לא קל. לעניות דעתי (הבלתי מקצועית לחלוטין), זה לא שיש ממוצע של כמה אתם הורים טובים סה"כ לכלל ילדיכם.

לדעתי ההפך. עם כל אחד זה שוב מדליה. באמת. (אומרת כמי שבאה מבית שבו כל אחד רץ לכיוון אחר לחלוטין. והיינו טפו חמסה לא מעט)

פסיכולוגים של משרד החינוך, ז"א של בתי הספר הרבה פעמים לא יטפלו בילד בתוך בית הספר מהרבה סיבות, אבל בהחלט יתכן שניתן לקבל טיפול דרך השרות הפסיכולוגי העירוני בחינם לעיתים או במחיר מעט מוזל

ונשמע שהגעת לקצה, אז אולי תרצי משהו אחר ...

תעשי גוגל ל"קונסטלציה משפחתית"

במצב דומה אך קצת שונה עשה אצלנו פלאים.

גם מוח אחד.

אבל חשוב לבחור מטפלים מעולים עם ניסיון והמלצות.

בגדול, בשתי השיטות אומרים שיש דברים ש"מנהלים" אותנו. לא בהכרח במודע. זה יכול להיות משפט פנימי, משקע מהלידה ואפילו משהו במשפחה לא בדור שלנו.

וכשנותנים לדבר הזה מקום ומענה, הכל משתחרר.

לדוג' שרון ברתל, שהיא מטפלת קונסטלציה ידועה סיפרה שהיה במשפחה שלה בעיית קור רצינית. היא, אמא שלה והאחיות שלה - תמיד קר להן.

ובמהלך הטיפול גילו שהסבא הסתתר בתקופת השואה במקום ביער, הכל היה שלג, הקור היה מאוד חזק

וכשהיא נתנה מקום מודע לחוויה החזקה הזו הפסיק להיות לה קר בצורה קיצונית.

אולי אנסה לבדוק את זה

אני פשוט מרגישה שעם העומס של החיים אני לא מספיקה כלום ואותה ללכת איתו על בטוח

אם זה מרגיש לך כיוון טוב הייתי הולכת.

בקונסטלציה הטיפול הוא חד פעמי, מפגש אחד.

האמת שזה מאד מסקרן אותי. אבל אף פעם לא שמעתי על מטפלות כאלה. מה עלות הטיפול?

אם יש לך המלצה על מטפלת יראת שמים באיזור ירושלים אשמח. סביב ענייני הריון ופוריות בכלל זה טוב. 

אילנה ויילר בירושלים - לא הייתי מטופלת שלה, רק קראתי חומרים שלה ברשת ואהבתי.

למדה הרבה דברים, גם קונסטלציה.

המטפלת שאצלה הייתי עשתה לי טיפול אחד בלבד (בקונסטלציה זה נקרא "סשן") ואמרה לי שההדים יימשכו עוד חודש, לכן היא זמינה לי בטלפון לשאלות וכו'.

וכשעלה נושא אחר, היא אמרה שאפשר לבוא פעם אחרת לטפל בו- אבל היום מתמקדים בבעיה שאתה באתי. ויש בזה משהו שעושה סדר וממקד.

הלכתי למישהי לא דתייה, שמישהי (כן דתייה, מטפלת) המליצה לי עליה בחום. ספציפית לעניין מסויים. והיה מדהים.

אם את מתחברת פשוט כנסי לגוגל ותתחילי לחפש, אני יודעת שהיום יותר ויותר נשים דתיות לומדות את זה.

ואם חשוב בענייני פריון - אני יודעת שאמית בן אליהו, מפתחת השיטה של "אמית לידה" למדה קונסטלציה, לאחרונה היא כותבת על זה מדי פעם

בעיני ממש כדאי לנסות.

העומס של החיים בודאי קשור במידה רבה למתח שנוצר סביב הילד הזה...

הלוואי שתמצאו את הדרך לעזור לו ולכם.

האם הוא עבר אי פעם אבחון מסודר?

כי נשמע די בבירור שהוא במצוקה גדולה שנובעת מקושי גדול כלשהו. וברור שגם אתם במצוקה גדולה, ובטח לא מצליחים לחשוב בהיגיון איך לעזור לו...

הטיפול שהוא היה בו היה אצל פסיכולוג קליני? כי אם לא, אז ממש כדאי להתחיל שם. אפילו כרגע בלי הילד, לתאר בדיוק את כל הקשיים שלו, ולקבל כיוונים לאבחון.

אחרי שיהיה אבחון מדויק בע"ה (וזה יכול לקחת זמן...) תדעו באיזה כיוון לטפל בו ואיך לעזור לו ולעזור לכם.

וחוץ מזה, אם אפשר, תנסו לדאוג לעצמכם לאוורור, זוגי או אישי, כי מן הסתם גם המצב איתו וגם המצב שמסביב שתיארת משפיעים מאוד על הנפש שלכם, ובאמת קשה לצאת ככה מהלופ של התסכול...❤️

חוץ מפגישות אצל המטפלת שאצלה טופל שכמובן היא לא פסיכולוג קליני כי אנחנו גרים במקום די מרוחק שאין בו כמעט שום אפשרויות

איך מתחילים טיפול כזה? למי פונים? דרך קופת חולים?

מבאס שהאפשרויות אצלנו כל כך מעטות

מקווה שיש מענה מספיק טוב ומהיר אצלכם...

מצטרפת לכיוון של לבדוק קשב וריכוז - יחסית זה אבחון קל. אבל גם אם יוצא שאין לו קשיי קשב - אל תרפו, ותמשיכו לנסות לאבחן כיוונים אחרים.

מקווה ממש שתעלו על הקושי ושתצליחו לעזור לו ולכם.

(ואל תאשימי את עצמכם בשום אופן! גם להורים הכי טובים שיש יכול להיות פתאום ילד מאתגר במיוחד שיהפוך את כל המערכת... וזה לא בהכרח קשור לכל מה שמסביב - לא למה שאתם מתמודדים איתו ולא למספר הילדים שלכם❤️)

אתחיל לברר

רופא ילדים זה הכי קל 😀

את נשמעת לי כמו מישהי ללמוד ממנה.

קודם כל בית עם משפחה ברוכה, זה אתגר גדול מאוד, שבעיניי מי שלוקחת את זה על עצמה, כבר מגיעה לה המון הערכה.

דבר שני- זה ממש לא נשמע שמשהו דם חסר אצלכם, מבחינה רגשית או שכלית. נשמע שיש פה שני הורים מודעים וגידים מאוד, שמתמודדים בצורה יפה מאוד עם מציאות של הרבה משתנים והרבה צרכים בבית אחד.

זה וואו גדול מאוד.

אין לי ילדים בגיל הזה. אבל אני מאמינה שלפעמים צריך להיות כנים מול הילד. גם ככה הוא מרגיש את זה.

לא להגיד לו- אנחנו סובלים ממך

אלא להגיד את האמת- ההתנהגות שלך מעייפת אותנו, היא מאתגרת אותנו כל כך שכבר אין לנו כוח. אנחנו מרגישים שאין לנו דרך להגיע אליך, ואנחנו כל כך רוצים.

עצוב לנו לראות שאתה בוחר להציק לאחים שלך, ואנחנו לא מבינים למה.

כשאתה בטוב עם האחים שלך, זה כל כך פותח לנו את הלב, זה נותן לנו אור בנשמה. זה פשוט נותן כוח.

התקווה שלנו היא שיום אחד פשוט תתעורר להבין איך כדאי לך להתנהג,

אבל בינתיים זה ממש לא פשוט לנו הסיפור הזה.

ניסיתם פעם להביא את עצמכם ככה מולו? 

משתדלת מאוד שזה יהיה בצורה מכובדת (וברגעי שבירה לא תמיד מצליחה..)

אבל אני מרגישה (וגם האחים שלו אומרים כך) שאין עם מי לדבר

הוא כאילו לא מקשיב או לא קולט.  כל דבר כמעט שהוא אומר (הכוונה לתלונות) הוא חוזר עליו כמה פעמים, שוב ושוב ושוב.

אני מסבירה לו ששמעתי אותו, משקפת את הדברים שלו, או עונה לו על מה שאומר וכלום לא עוזר, הוא חוזר וחוזר על הדברים (שזה גם יכול להוציא מהדעת)

למשל  אם הוא יציק עם משחק מסויים לאח ואני אגיד לו שאם הוא ממשיך אני אקח לו את המשחק כשאני אקח אותו הוא יצעק שוב ושוב "אבל אתם רק רוצים שאני אסבול!!!"

שום הסברים לפני, אחרי או אפילו הרבה זמן אחרי, כשהוא  כבר רגוע, לא יעזרו

שהוא סובל בחברה בבית הספר/שהוא סובל מאיזה קושי נפשי כמו חרדה?

נשמע שיש לו עולם פנימי סוער, שלאו דווקא מתכתב עם מה שבחוץ. הוא יצירתי במשהו?

האם בעלך יותר חזק מנטלית ממך? לו הוא כן שומע?

כי לי נשמע שהוא שואב ממך הרבה אנרגיה ומחשבות, ואת צריכה כוחות גם בשבילו, גם בשביל האחרים ובעיקר בשביל עצמך.

הייתי מנהלת לי מחברת שבו אני כותבת את המסע הזה מולו ומתעדת. זו כבר הקלה נפשית- לדעת שבסוף היום אני אשפוך את זה למחברת...

הכי חשוב זה שתאמיני שאת לא יכולה לעשות עבורו הכל,

ושגם אם קשה לו עכשיו, ייתכן מאוד שהוא בעצמו ילמד אחף להתגבר

אבל אם אני יושבת ומדברת איתו הוא משתף פעולה סה"כ (לא מדבר ושופך אבל כן יענה לי על מה שאשאל ואם זה לא נושא שנעים לו ינסה לסיים את השיחה כמה שיותר מהר)

אני גם משתדלת לפחות פעם בשבוע כשהקטנים כבר ישנים לשבת עם הגדולים ולדבר איצם על כל מה שבא להם ואת זה הוא מאוד אוהב ומשתף פעולה (אומנם זה תמיד מגיע לתלונות על כמה בית ספר זה דבר נוראי אבל בכל זאת יש דיבור)

בבית ספר הוא מסתדר טוב עם החברים, נחשב בקבוצת ה"מקובלים" ואין לו כישרון ישפצירתי במיוחד אבל הוא כן משקיע בחוג בענף ספורט כלשהו והוא טוב בזה

הוא באמת שואב ממני המון אנרגיה, גם מאבא שלו וגם משאר האחים

נשמע שהוא מאד לא מווסת

הסברים זה הדבר האחרון יכול לעזור במצב כזה

להיפך, זה רק מעמיס

וגם מוריד עוד יותר את הדימוי העצמי הנמוך ממילא

אצל ילדים עם התנהגות מאתגרת.

יכולות ויסות ואינטגרציה שהיית מצפה להן בגיל 11 לא התפתחו אצלו כמצופה, והבשלות הרגשית שלו היא נניח כמו של ילד בן 5.

מה שהייתי עושה (ואכן עושה, גם אצלי יש ילד מאתגר בסגנון הזה)

פועלת בכמה כיוונים:

1. מנהלת את העניינים כדי לצמצם טריגרים בתקופה הקרובה (במילים אחרות, מנגישה את הסביבה למוגבלות שלו כדי לאתגר אותו ואתכם פחות).

2. פעולות לעידוד הבשלה.

3. הרבה פעילות אגרסיבית לפריקת תסכולים, עדיף בשיתוף איתך או עם דמות בטוחה אחרת אם יש.

ממליצה מאד שתהיו מלווים ע"י. הדרכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית.

מתחברת להצעה להפחית טריגרים.

האם יש לך רעיונות לפעילויות לעידוד הבשלה? אולי יתאים אצלנו. 

תהליכי הבשלה מתרחשים באופן טבעי כשהילד נמצא במנוחה רגשית, מונח בתוך הקשר (עם ההורה, לרוב).

לכן חשוב מאד לעבוד על הקשר, לצמצם פרידות פיזיות ורגשיות

ע"י כלים כמו איסוף וגישור (ממליצה לההרחיב וללמוד על זה)

להוריד תסכולים -

לבדוק מה קורה במסגרת, שהצוות שם תומך בילד והוא אסוף ומוחזק לפחות רוב היום,

לבדוק איפה עוד קשה ולא עובד לו בחיים, ולעזור ככל שאפשר. בהמשך כשיתרכך טיפה יהיה אפשר לעבוד איתו על הסתגלות.

ובזמנים של יציאה מוויסות - להיות בצד של הילד! לעודד ביטוי רגשי מלא ככל האפשר תוך הגבלת התנהגות הבעייתית.

כדאי להציע חלופה (מלחמת כריות, היאבקות וכו') מתוך הבנה שהתסכול צריך לצאת, אבל חשוב לעשות את זה בתדר האנרגטי המתאים ברגע זה (אם הילד בהתפרצות אני לא אציע לו בנימוס אלא אמשוך אותו לתוך האש)

בכל מקרה להזהר לא ליצור פרידה רגשית (כעס, ביקורת תסכול וכד') ואם קרה ונוצרה פרידה - לאסוף את הילד בחזרה לתוך הקשר ברגע שאפשר.

להחזיק בראש את התהליך, לדעת שאני מניחה את התנאים -זורעת משקה ומדשנת, ולאט לאט זה יקרה. כמו שאי אפשר להאיץ בצמח לפרוח.

המלצה על הספר "ילד פיצוץ"

מהמעט שכתבת נשמע שתוכלי להפיק ממנו הרבה תועלת.

על "הורות והיקשרות"

תבקשי להפנות אותך למדריכות בוגרות שלהם.

(גילוי נאות אני לומדת שם בימים אלו).

ונותן תקווה!

תודה שכתבת.

ומוזמנת לשאול עוד ואשמח לנסות לעזור.

מוספיה שילד לא מווסת זקוק להורה מאד מווסת כדי להיעזר בו.

וזה בעצם מה שאת צריכה לקבל בהדרכת ההורים:

1. הבנה מעמיקה של מה שקורה לילד שלך ולמה הוא זקוק.

2. תמיכה עבורכם כדי שתוכלו להיות כמה שיותר במיטבכם בשביל להחזיק את זה.

אני ממש מרגישה שזה הכיוון

וצריכה לשבת ולקרוא לאט ובנחת את מה שכתבת כדי להבין איך אפשר ליישם את זה בחיים שלנו

ברכת הדרך

מוזמנת בשמחה להיעזר במה שתרצי.

את באמת חושבת שהילד סוחט את אמא שלו בכוונה?

מה יצא לו מזה?

ילד צריך אמא יציבה להשען עליה, זה צורך הישרדותי

להתיש את ההורים זה גול עצמי.

אז למה הוא מתנהג ככה?

כי הוא לא מצליח אחרת.

תארי לך שילד יושב בכסא גלגלים ח"ו,

מה כדאי שישמע מאמא שלו -

הנכות שלך מעייפת אותי, אין לי כח לסחוב אותך יותר?

עצוב לי שאתה לא מתקדם?

אני כל כך אשמח שתדע ללכת, זה יעשה לי אור בעיניים?

או שעדיף שישמע:

מותק שלי, אני רואה כמה אתה רוצה ללכת. אנחנו איתך ונמשיך לעזור לך כמה שצריך. אנחנו מוכנים להתאמץ ולעזור לך ככל שתצטרך. גם אם זה יקח שנים, אנחנו פה בשבילך.

הדבר האחרון שילד צריך לדעת היא שהוא מעייף את ההורים שלו. אם ההורים מתעייפים (והם מתעייפים, בוודאי, וקשה להם, וצריך הרבה תמיכה בהורות) הם צריכים להיתמך במקור אחר, לא ע"י הילדים.

אמנם אין לי ניסיון עם מתבגרים, מלבד הילדים של בעלי

אבל אני בהחלט חושבת שבגיל הזה כבר אין דרך לרמות את הילד. או להסתיר ממנו.

הוא יודע שהוא מתיש אותם, הוא מודע לשנאה שהוא מעורר אצל אחיו. הוא מודע לכך שמכל הילדים הוא הבעייתי מכולם.

זה משהו שכל המשפחה יודעת עליו, וכל ניסיון להסתיר את זה לא עובד.

בעצם אלו הרגשות שרוחשים מתחת לפני השטח.

גם אצלו, גם אצל האחים וגם אצל ההורים.

אני בדעה שככל שההורים ינסו להנדס את המצב, זה לא יצליח להם, כיוון שהם אנושיים והוא יצליח ללחוץ להם תמיד בנקודות הרגישות.

ומהאנושיות הזאת אין דרך לברוח.

הם לא מלאכים ולא אנשי אבן. הם בהכרח מגיבים רגשית אליו.

ואני חושבת שכשילד שומע מההורים שלו שההתנהגות שלו מעייפת אותם, ואולי אפילו מתישה אותם

זה לא גורם לו לתחושת חוסר יציבות

כמו שזה מעורר אותו לראות רגע מה מתרחש אצל הזולת.

זה כאילו עושה לו זום אאוט.

ואני באמת ובתמים חושבת שהורות היא גם תפקיד, אבל גם הבנה שכולנו אנושיים, ואין איזו נוסחת פלא שתגרום לנו לא להרגיש את מה שבטבע אנחנו מרגישים.

לכן, אני אומרת לילדים שלי שלפעמים אני לחוצה בבוקר, ושזה גורם לי לכעוס, או לחלופין שיש דברים שממש קשה לי להתמודד איתם.

ואני לא חושבת שהם גדלים מזה עקומים. בעיניי זה מביא להם מודעות של אמא שגם חווה דברים כמוהם. אמא שלפעמים היא ככה ולפעמים אחרת. שיש לה חולשות וחוזקות.

שהיא מאוד מאוד אוהבת,אבל אנושית בדיוק באותה מידה.

זה תפקיד של ההורים לטפל בעצמם ולהתחזק כדי שיוכלו להחזיק את המערכת,

מתוך הבנה שהילד לא עושה בכוונה, אלא זה מה שהוא מסוגל כרגע.

יש דברים שלא אומרים

כן, אמא לחוצה לפעמים

כן אמא דואגת

כן אמא עצובה

אבל אמא יודעת מה לעשות עם הרגשות שלה, זה אחריות שלה וזה לא קשור לילדים.

ילד לא צריך לדאוג לוויסות הרגשי של ההורים שלו

ובטח ובטח לא ילד שלא יודע לווסת אפילו את הרגשות של עצמו.

זה קשור להוויה שלנו כבני אנוש.

הורות זה לא כל הזמן להיות בשליטה או בתפקיד.

זה להיות אנחנו עצמנו, ולהורות להם את הדרך. וזהו.

וזה שאמא היא אנושית, ולפעמים היא מרגישה ככה ולפעמים אחרת

זה לא באג במערכת.

אני לא אמורה להסתיר מהם את זה. בטח לא בגילאים גדולים שאז גם ככה הם קוראים אותנו כמו קלף פתוח.

אני כן חושבת שלא בכל צריך לשתף, וילדים הם נפש רגישה ועדינה שצריך לתווך לה את המציאות בצורה עדינה ומתחשבת

אבל אני בהחלט מביאה את עצמי מולם

מסבירה להם מה משמח אותי, מרגיז אותי, גורם לי ציפייה, מה החלומות שלי לגביהם

וזה מביא המון שיח רגשי בבית.

הילד שלי נהנה לחבק את העץ בדרך הביתה, ואני מעודדת אותו לזה,ואפילו מספרת לו שהעץ התגעגע אליו

כמה שיותר הבעה רגשית בעיניי.

ואם אני כועסת- אני כועסת. הם יחוו גם את הכעס שלי. ואחר כך אני אגיד להם למה כעסתי, ואגיד להם מה היה חשוב לי

ואני ממש לא חושבת שזה נקרא לא מווסתת. זה נקרא להרגיש את אמא באמת.

אמא שלא מנסה לשלוט ולהיות בתפקיד

אלא מביאה את כל החלקים שבה, והכל טוב. 

בין להביע רגשות כלליים של אכזבה, או להסביר לילדים ציפייה מהם, או להגיד להם ששימחו אותך

לבין להגיד לילד שהוא מאכזב אותך או שאת ןהאחים מרגישים רגשות קשים כלפיו

הראשונים מעודדים שיח רגשי ובהירות במה שמצופה מהילדים, האחרון קשה מאוד מאוד לעיכול, בטח לילד שקשה לו גם ככה ובסוםו של דבר לא רק שיש לילד את הקושי שגורם לו להתנהג ככה, הוא גם מודע לזה שהוא מאכזב גורם לכולם לשנוא אותו...

להתנהל כך

גם אם הילד מרגיש שהוא מתיש את ההורים, אין שום סיבה להביע רגשות באופן חופשי כלפיו ולהגיד לו שאין לנו כח וכו

קודם כל זה יכול ליצור תגובת ריצוי שאיננה נכונה

דבר שני, זה לא נותן לו מענה אמיתי לצורך כי ההתנהלות הזו, יש לה שורש

כהורים יש לנו אחריות על מה שיוצא לנו מהפה, גם אם מדובר ברגשות שליליים כלפי הילדים שלנו. ובמיוחד בתחום הזה

שיתוף רגשות זה כלי נהדר לפיתוח שיח רגשי, אבל לא כל דבר נכון לשתף

אני כותבת היה בעבר, כי היום אנחנו במקום אחר

גם ניסינו הדרכת הורים שלא ממש עזרה

ובסוף מה שחולל אצלנו התחלה של שינוי זה טיפול בשיטת המכלול

אח''כ כן עברנו ועדין הדרכת הורים

אבל קודם כל צריך משהו שיחרר מהשורש

ממליצה לך בחום 

יכול להיות שהוא צריך יותר יחס והכלה מילדים קודמים אליו,

עדיין הכל נשמע לי כמו דבר טבעי ורגיל, כולל זה שאת מרגישה על הקצה לגביו.

הוא קורא לך בדרך שהוא יודע, הוא לא יודע להגיד אמא אני זקוק לך, בבקשה תראי אותי כמיוחד. בבקשה שהגדולים לא יעשו לי צל.

אז הוא מוציא את זה בדרך שעוד יותר לא עושה לך חשק לעזור לו.

אבל הוא משיג את מה שהוא זקוק לו. את חושבת עליו, את מוטרדת מההתנהגות שלו, את חיה חיי סבל.

אפשר לצאת מהלופ הזה.

קודם כל להפנים שהוא קורא לך לעזרה בהתנהגות שלו, ואז לטפל.

הוא לא אשם שהחיים עמוסים, והוא מסמן לכם כבר בגיל הזה שהרגיל לא מספיק טוב בשבילו.

כדאי לתת לו מענה עכשיו ולא שבגיל 15 הוא יעשה דברים שבכלל לא תמצאי את עצמך איך לגשת לזה. עדיך כל עוד הוא מוגן בבית והוא בגיל שיש לו הרבה תקשורת איתכם ההורים, לנצל את זה עכשיו כדי לתת מענה למצוקה שלו ושהוא יעלה על דרך המלך.

לא יודעת איזה טיפול ניסיתם, עושה רושם שמשהו שמשלב הדרכת הורים וטיפול רגשי ביחד יכולים לעזור פה.

לגבי הדרכת הורים, גם אם אתם ההורים הכי מנוסים שמכירים את כל ההדרכות,

כשיש קושי ספציפי עם ילד מסויים, בהדרכה לומדים לפתור את הקושי הספציפי. בסוף בדינמיקה של הורה וילד זה לא אובייקטיבי ואנחנו מביאים מטען מסויים לקשר, ובהדרכה חיצונית (עם מישהו שרואה את התמונה מזווית קצת אחרת) לומדים לזהות את הדפוסים שגורמים לקושי באופן נקודתי, ולכן זה יעיל גם כשמכירים את כל ההדרכות ויש לכם ניסיון גדול בהורות.

בהצלחה!

אני משתדלת מאוד לתת לכל ילד את הזמן שלו וראו את מה שהוא צריך בלי קשר לאחרים והוא באמת מקבל הרבה יחסית לעומת האחרים כי אני מרגישה שזה מה שהוא צריך

יש לנו במהלך השבוע זמנים שבהם הגדולים (כולם בחטיבה ומעלה) עוד בבתי הספר וגם הקטנים במסגרות ורק הוא נמצא איתי

ברור לי שהוא זועק לעזרה, אבל אני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות עם זה. הדרכת הורים לא הרגשתי שהועילה יותר מידי (איתו. בעבר הלכנו לגבי ילד אחר ועזר לנו ממש)

כדאי לנסות טיפול והדרכת הורים למרות שניסיתם בעבר ולא הועיל.

האם ההתנהגות אז והיום הייתה חופפת?

גם אם כן, בתקופות שונות בחיים הבשלות משתנה ואולי מה שלא עבד פעם קודמת יעבוד הפעם. לפעמים אין מספיק כימיה עם המטפל.

לפעמים ילד צריך לשמוע מאיתנו משהו מסויים ולכן זה לא רק פונקציה של זמן איתו, אלא מה הוא שומע ולומד על עצמו בזמן הזה.

לכן כדאי שילוב של הדרכת הורים וטיפול כדי לשנות את התפיסה שלו לגבי עצמו ולגבי היחס של הסביבה אליו.

נגיד לפעמים ילד בטוח שיש לו אח יותר מוצלח ממנו ואז לא משנה מה המציאות, כל דבר שקורה מחזק את התפיסה הזאת.

נגיד הם משחקים משחק והאח מנצח- הוכחה שהאח מאפיל עליו,

משחקים שוב והפעם הוא מנצח- האח הפסיד לו בכוונה כדי שירגיש טוב עם עצמו, שוב האח מאפיל עליו.

אוספים אותו הוא קטן.

לא אוספים אותו- לא דואגים לו..

כלומר עד שלא מטפלים לעומק במה שגורם לו להרגיש את מה שהוא מרגיש, כל מציאות ולא משנה מה היא, מחזקת את מה שהוא ממילא מרגיש..

ברור שיש מה שמציק לו

ניסיתי לחשןב על דברים ולדבר איתו ישירות אבל כנראה שבינתיים לא מצאתי

רק על ידי טיפול חיצוני אפשרי?

אפשר לנסות לנתח לפי סימנים של התנהגות ושפת גוף אבל זה מצריך המון קשב ולשים לב לניואנסים וגם ככה לא בריא כמה שהוא מעסיק אתכם במחשבות ולופים

ועם מישהו חיצוני לפעמים יותר מהיר להבין על מה זה יושב.

יכול להיות שעדיף באמת ללכת לפסיכולוג/ פסיכיאטר.

איך הוא במסגרת?

איך הוא עם חברים?

איך היה בתור ילד?

השאלות האלה חשובות כי הן יכולות לסייע להבדיל בין קושי אישי (קשב וריכוז/ קשיים תקשורתיים/ קשיים רגשיים/ קשיים אישיותיים וכו')

לבין קושי בהתנהלות מולכם (גבולות / מעגל קסמים של גיל ההתבגרות/ המקום שלו בבית) וכו'

כמובן שהרבה פעמים זה גם וגם וגם

בהצלחה

לא פשוט בכלל

במסגרת- במשך השנים היה בסדר, בשנה האחרונה נמאס לו לגמרי מבית ספר והוא גם יכול לדבר די בחוצפה למורים, אבל אני חושבת שהוא לא באמת מבין שזאת חוצפה ושככה לא מדברים למבוגרים

יש לו הרבה חברים, בבית ספר הוא ממש מסתדר עם כולם ותמיד אני שומעת דברים טובים בהקשר הזה מהמורים, מצד שני בצהריים הוא לא יזום הליכה לחברים מעצמו, רק אם יבואו לקרוא לו (מה שלא קורה לעיתים מאוד קרובות) הוא ילך. אבל ככה גם שאר האחים שלו

בתור ילד הכול היה טוב איתו ממש, הוא היה הכי קטן במשך 6 שנים ואהב להיות קטן.. ותמיד היה מאוד מאוד מחובר אלי

כבר שנתיים-שלוש שהתחיל להיות פחות קל איתו וזה הולך ומחריף

מצד שני אני מרגישה שהקשר שלנו עדיין טוב וקרוב, הוא אוהב להיות ולדבר איתי והרבה פעמים כשאני הולכת לסידורים הוא בוחר להצטרף אלי

שיש באמת אולי קשר לקשב וריכוז

אני מכירה אנשים שיש להם אינטואציות ויכולים לספר לי על הנפש שלי או של הילדים ויכולים ממש לדייק ולהראות זוויות אפילו בלי להכיר את הילד, לתת עצות טובות דרך זה...

בעיניי במקרים כאלו צריך להבין את הנפש של הילד לעומק ואת הדינאמיקה שלו מול שאר הילדים וכן גם מול שניכם ההורים.

זה יכול להיות שילוב של אישיות שלו+ דינאמיקה מול אחד ההורים/אחים... וכמובן גם התמודדות בבית ספר

בקיצור הרבה דברים יכולים להפעיל ילד, וצריך דיוק כדי שתוכלו לתת את המענה הנכון.

יש לי בן משפחה קרוב מאוד שמכיר את הילד מעולה

הוא אומר שהוא מרגיש שמשהו בחיבור שלו למציאות לא תקין אבל גם לו קשה להצביע מה בדיוק

כלומר לאבחן את הילד

כי ברור שמשהו לא עובד איתו ולא טוב לו.

הייתי מחפשת איך לעזור לו

יש דרך

ואתם תמצאו אותה בע"ה.

בשביל לדעת איך לעזור לילד - צריך לדעת קודם מה הבעיה...

זה כמו שניקח ילד לטיפול אצל קלינאית תקשורת כי הוא לא מדבר - לפני שעשינו לו בדיקת שמיעה כדי לוודא שהקושי בדיבור לא נובע מקושי בשמיעה...

גם בענייני רגש זה כך (במיוחד שהרבה פעמים הם יכולים לנבוע מעניינים גופניים וקוגנטיביים).

לא בהכרח יעזור לגלות את הבעיה (כמו שאת יודעת מנסיונך)

יותר מזה

אני אכתוב כאן את דעתי ומנסיוני,

(וגם מקצת ידע מקצועי)

למרות שמן הסתם אמשוך אלי הרבה אש.

אבל כדאי שהדברים יאמרו

בהרבה מקרים (אולי בכולם, אולי בחלק לא) אין שום בעיה אורגנית

יש לא מעט הפרעות ואבחנות שונות שהומצאו בעשורים האחרונים, שהם בעצם תמונה של מצב שבו אין למח ולנפש את התנאים שהם זקוקים להם כדי להתפתח ולהבשיל בצורה בריאה.

אם אני רואה שהילד שלי כל הזמן עייף, לדוגמא, אני לא אלך לאבחן אותו ואתן לו תרופות לשמירה על ערנות, נכון? אני קודם כל אבדוק שהוא ישן מספיק שעות ביממה, איך היום שלו נראה, איך הערב והבוקר, ואעשה את ההתאמות שהוא צריך על מנת לספק את צרכי השינה שלו.

אותו כנ"ל.

מאד קשה לספק בעולם המטורף שלנו את הצרכים ההתפתחותיים של הילדים.

במיוחד ילדים רגישים, שהצרכים שלהם אין סופיים, ובפרט ילדים רגישים להורים רגישים שזה מורכב מאד מאד

אבל אם אנחנו מכוונים לזה ואת האנרגיות שלנו אנחנו משקיעים בתמיכה בהבשלה של המח זה עושה את העבודה בסופו של דבר.

אבל אני עדיין חושבת שזה הצעד הראשון בניסיונות לעזור לילד. ושוב, זה מהניסיון שלי...

במקביל לזה צריך לנסות להגיע לילד בדרכים עוקפות (בדרך כלל בעזרת הדרכת הורים, כי לבד קשה להתיר את עצמנו מבית האסורים), ולהשקיע בכך, אבל לדעת שזה תהליך ארוך, ולפעמים צריך לירות להרבה מאוד כיוונים לפני שמצליחים להגיע לנקודה... (ואבחון טוב ומדויק יכול לקצר קצת את התהליך)

גמה עשיתם ואתם עושים למענו!!

אלופים!!!!

והאמת שמזדהה איתך לגבי הבת שלי..

זה לא ברמה הזו כי היא בגן אבל ממש הזכירה לי את התיאורים שלך ...

זמנים שמלאך וזמנים שמתחרפנת ורואים שזה מתוך קושי עמוקקק

זכיתי שיש לה צוות שמאוהב בה בגן וכמה זה עושה לה טוב!!!

אני מרגישה שהיא זקוקה לאהבה בכמויות עצומות עצומות עצומות בלי צנאים בלי חשבונות ורק אז - נרגעת.

לא ידועת אם אני צודקת..

אני לא מצליחה לתת לה ככה האמת

מנסה לחשוב מה יכול לעזור לזה

לכל מי שהשקיעה מזמנה וענתה לי

גם נתתן לי רעיונות טובים וגם כיווני חשיבה

וגם עצם האפשרות לפרוק עזרה לי להירגע ולהרגיש שוב כמה אני אוהבת את הילד הזה

אתם הרגלתם אותו שהוא תינוק של הבית, מותר לו הכל. הוא מציק ואחים מפנקים אותו. הוא לא הולך לבית ספר ומקבל זמן איכות. הוא מתעלל , אתם נשבעים באהבה.

הגיוני שזאת התוצאה.

קודם כול - היא כתבה שיש עוד ילדים תחתיו, אז הוא ממש לא התינוק של הבית.

שנית - היא לא כתבה שהם מפנקים אותו, היא כתבה שהוא דורש פינוק. זה שונה לחלוטין.

ושלישית - מאחלת לך שלא תתנסי, אבל באמת יש ילדים כאלה שמסוגלים לשגע את כל המערכת של הבית, גם אם הבית יהיה הכי טוב שיש וההורים יודעים לחנך בצורה נהדרת. זו לא אשמתם כמובן, אבל זו גם ממש לא אשמת ההורים או האחים. אלה ילדים עם קושי ממשי, וצריך למצוא את הדרך לאבחן מה הקושי ואז לטפל בו. אבל הדרך לשם ארוכה ומייגעת והרבה פעמים מייאשת...

היה לי חשוב לכתוב את כל זה, כי יש לי הרגשה שהפותחת המקסימה תרגיש נבוכה לענות לך...

אבל באמת, כדאי לחשוב היטב לפני שכותבים תגובה כזו...

לא אומרת שהורים אשמים. אבל בפועל הם חלק מהדינמיקה. אז עכשיו אני מבינה שלא הצלחנו לשים גבולות כמו שצריך , בלי עצבים אבל גם בלי רחמים.

לא נתנו טיפול שהיה צריך בזמן.

ילד מתרגל שמותר לו. אם הוא היה של שכנים , האם היו מקבלים ממנו את ההתנהגות כזאת? לא. אז למה בבית מותר?

היא כותבת בהודעה ראשונה שאחים שלו מפנקים עושים בשבילו כל מה שצריך.

במצב נורמלי הם היו יוצאים מהחדר ונותנים לו על הראש. אני נגד אלימות . אבל אם מישהו מתעלל בכוונה , כדאי לו לחוות את זה חזרה.

שנית, היא כתבה שהוא היה הכי קטן בבית עד גיל שש. הגיוני שהוא התרגל למעמד הזה.

שלישית , היא לא כותבת שהם עושים לו משהו חוץ מהסבר כמה לא נעים להם.

רבעית , גם אם יש קושי מוגדר , זה לא אומר שכל התנהגות נובעת מהקושי הזה.

חמישית, בלי קשר לפותחת. איך את יודעת על משפחה מסויימת האם היא משפחה טובה? על איזה קריטריונים? אולי הם לא.

האחים שלו אוהבים אותו אבל ברור שכשהוא מציק להם הם כועסים עליו, צועקים ואפילו מרביצים לו

בקשר לזה שהוא היה כמה שנים הכי קטן, אין לי כל כך מה לעשות עם זה.. מאז נוספו עוד שלושה אחים כך שהוא מזמן לא הכי קטן אבל באמת שנראה לי שהוא היה כן שמח להיות הכי קטן

אנחנו כועסים עליו כשהוא לא מתנהג יפה, לפעמים נותנים עונשים קשורים, אבל זאת בעצם השאלה שלי, מה בדיוק אפשר לעשות איתו? כי מה שאנחנו עושים לא עזור

צריך לרדת לשורש של הדברים כדי לדעת מה נכון לעשות איתו. ילד לא סתם מתנהג ככה, וגם הפינוק הכי גדול שיקבל לא אמור לגרום לו להתנהג ברמה כזו.

בכל אופן, הדרך לטפל בילד כזה היא לא בהאשמת ההורים והאחים שלו, גם אם הם באמת טעו, אלא במציאת שורש הבעיה שלו עצמו...

אבל אני מרגישה שאצלו זה משהו שונה ולא רגיל

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).