המתוק בן חודשיים כבר, רק על הנקה וב"ה שנינו נהנים מאוד מההנקה 
השבוע ושבוע הבא אני אהיה חייבת לצאת לכמה שעות בלעדיו, משהו שאין לי איך לוותר עליו או לקחת אותו איתי..
אז שאבתי ובעלי ניסה לתת לו בקבוק
הקטן בהתחלה חשב שזה משחק ואז כשהבין שזה האוכל נכנס לסטרס וצרח והיה ממש במצוקה מהבקבוק, אז בסוף הנקתי אותו.. כל הלילה גם היה לא רגוע וקם ממש כל פחות משעה לאכול כאילו הוא בודק אם אני עוד פה...
אשמח לעצות, כי יהיה חייב לקחת בקבוק השבוע
ותנסי שזאת תהיה חוויה כמה שיותר נעימה, כשהוא לא שבע ולא רעב, תוך כדי שהוא מכורבל עלייך ואת מדברת איתו, ותחממי לפני את הפטמה של הבקבוק וגם החלב שיהיה חמים. ותנסי למצוא בקבוק עם פטמה כמה שיותר דומה לפטמה שלך. ואם הוא לא שותה לא להיות בלחץ. שמבחינתך המטרה תהיה שהוא יהיה רגוע עם בקבוק בפה ולאט לאט יקלוט איך שותים מזה.
ובלי לחץ, אם זה לא יצליח עד שבוע הבא, אפשר גם לתת חלב במזרק או בכפית.
גם כדי שיהיה כמה שיותר דומה להנקה
וגם שלא יפתח העדפת בקבוק...
יותר התנגד
אולי כי הייתה לו יותר אפשרות לקבל הנקה מאשר אצל אבא🥴
מזרק או כפית זה רעיון! תודה!
אם כן אפשר לנסות לתת בבקבוק שהפטמה שלו מאותה החברה של המוצץ.
עבד לי בעבר.
אופציה נוספת - לתת בבקבוק תיק- תק לאט לאט או בכוס.
זה טוב לתינוקות שנרתעים מהמרקם של הפטמה בבקבוק
כמו לתת עם מזרק.
כל פעם קצת.
אפשר גם לנסות עם כפית.
זה ייקח יותר זמן. אבל יוריד דאגה מהראש שהוא לא אכל כל השעות האלה.
ופעם כתבו כאן לנסות לכסות את הפיטמה של הבקבוק עם חיתול בד.
אפשר גם צריך לנסות רמות חום שונות.
לא דומה 12 שעות ל5 שעות
בכל מקרה- תנסי את הבקבוק של לנסינו. הוא הכי דומה להנקה
לנסות דוקא בזמנים שהוא רגוע ולא רעב
ובנחת
אני מבינה שהסיטואציה מלחיצה
אבל לחץ לא יתרום פה לסיטואציה... להפך
ובסוך בסוף בסוף
אם זה באמת זמן קצר יחסית ולא הרבה שעות
תניקי לפני, תניקי אחרי
תבדקי אופציה שהוא יהיה עם מי שנשאר איתו קרוב אליך כדי לחסוך את זמן הנסיעה ולצמצם את התווך
וברגע האמת הוא יצטרך "לבחור" אם לקחת בקבוק או להשאר רעב...
ואם זה באמת הכרחי- מכמה שעות לא יקרה לו כלום
(אם זה הרבה שעות זה כבר סיפור אחר)
חודש וחצי אחרי לידה שישית. לא מסוגלת בכלל לדמיין עוד הריון כרגע, מותשת ועייפה.
יש לי תור לרופאה באמצע שבוע הבא, בתור הזה היא תכניס לי התקן לא הורמונלי כמו שהיה לי בעבר בתקופות שלא רציתי הריון.
היום לדעתי אני כבר יכולה להתחיל לספור 7 נקיים אבל לא רוצה לטבול לפני שיש לי התקן. בעלי מחכה לזה ממש וכל יום שואל אם אני כבר נקייה ויכולה לספור, אני לא רוצה להגיד לו שכן אם זה יוביל לטבילה לפני שיש התקן.
מעולם לא שיקרתי על זה ומעולם לא דחיתי. לא יודעת אם לעשות זאת בפעם הראשונה כי אני כל כךךך לא יכולה עכשיו עוד הריון.
יש עוד פתרונות שלא חשבתי עליהם?
ואל תגידו לי לשתף אותו בקושי, זה לא רלוונטי מבחינתו... הוא יגיד לטבול כרגיל כי הוא חושב רק על הצרכים של עצמו
אבל לאנשים יש מגוון התמודדויות.
אולי האיש מתמודד גם עם דברים קשים?
לא רוצה לדבר דווקא על פוסט טראומה שהעולם הולך לשם הרבה היום, כי גם קשיים אחרים ויומיומיים יותר יכולים לגרום לאיש לקושי ואולי גם לקרוס.
וכשזה בא ביחד עם צורך לתמוך באישה חלשה פיזית ופחות יציבה כי היא הורמונלית זה לא תמיד פשוט וקל.
ולכן כדאי לארגן מראש עוד לפני הלידה או לפחות להחזיק את זה בראש
שלא כל העול של הבית יהיה על האיש, וזה לא אומר שיהיה על האישה אלא למצוא פתרונות להקלה (חד פעמי, פתרונות של מזון פשוט וקל יותר, נערה שתבוא לעזור או לשמור..)
וכששני בני הזוג דואגים אחד לרווחה של השני ("תנוחי את אחרי לידה", "טוב אבל שלא הכל יפול עליך, נזמין נערה שתנקה..") שניהם מרגישים שרואים אותם בזוגיות ושניהם יכולים לזכות לרווחה נפשית.
שמחה בשבילך שאחרי לידה הבית שלך לא עובר טלטלה. שלי כן ואני לא היחידה.
יש תופעה של דיכאון אחרי לידה גם אצל גברים.
מהו משלוח המנות הטוב ביותר שקיבלת?
(אפשר ברווקות, בילדות, בחיי הנישואין)
ושאלת בונוס:
מהו משלוח המנות הטוב ביותר שנתת?
פשוט מעניין אותי.
זו לא שאלה למעשה, אני שולחת משלוחים קנויים.
אבל אני באמת תוהה לגבי הבנות שאמרו שהן לא אוכלות משלוחי מנות ביתיים - מה הסיבה?
כשרות/ניקיון?
האם אתן לא אוכלות במסעדות?
האם שם יש יותר הקפדה על כשרות וניקיון על פי דעתכן?
לא שואלת כשאלת התרסה - רק מתעניינת ובאמת רק מי שזורם לה לענות 💛
אני כל כך חסרת סבלנות לילדים שלי.
כל הזמן מותשת מהם.
הם רבים מלא, לא מקשיבים, משגעים את השכל כל הזמן.
לא רציתי את הבית שלי ככה.
אין רגע של שמחה.
מהבוקר שהם קמים אני פשוט רק רוצה מהם שקט.
בעלי אותו הדבר.
אני לא מצליחה להיות איתם בנחת, להחמיא להם או לראות את הטוב. לא מרגישה את האהבה אליהם. מרגישה שהם מחרפנים לי את החיים, אני פשוט חסרת סבלנות וזהו.
איזה עצוב.
מתואמתכשהילדים מאתגרים באמת קשה לראות את הטוב שבהם...
יש לי כמה הצעות (מודה שלפעמים הן קשות ליישום):
* ליצור רגעים של אחווה משפחתית - טיולים משפחתיים, פעילויות משותפות, למשל עכשיו בפורים אפשר תחפושת משפחתית, להרים 'פרויקטים' ביחד...
* ביום-יום - לנסות להסתכל במודע על הדברים החמודים שבילדים, גם על הדברים המצחיקים. גם אם הדברים המצחיקים נובעים מהקושי שהילדים מייצרים (למשל, ילד שמתוך טנטרום של כעס צועק "אתם עולים לי על הצבים" במקום "העצבים" - זו כבר בדיחה חמודה שאפשר לצחוק עליה). כשמנסים להתמקד בטוב, במיוחד אם עושים את זה ביחד כזוג, זה כבר מעצים אותו יותר...
* אם יש קשיים מהותיים לילדים, שבגללם הם מחרפנים אתכם, כדאי ללכת להדרכת הורים טובה שתעשה סדר ותעזור לכם לטפל בהם. ברגע שתדעו איך לעזור להם, כבר רמת החרפון קצת תרד...
הרבה כוח!❤️
הזדמנויות להתמלא ולעשות דברים שעושים לך טוב ואת אוהבת.
אישה לא יכולה להיות כל הזמן במצב נותן ועושה בשביל אחרים ולהתמלא מזה
ובמיוחד עם ילדים קטנים שלא יודעים להעריך ולהוקיר את העבודה שאנחנו משקיעים עבורם.
כי אז אנחנו עצבניות, והם מרגישים את זה
מגיבים בהתאם
ואז זה לופ שלא נגמר.
לדעתי ומהניסיון שלי, זאת הנקודה.
למלא את עצמך שיהיה לך כוח לתת.
או עבודה שמחת אותך, תדירות גבוהה יותר של יציאות, ספורט, כל דבר שממלא אותך ולא שם אותך רק במצב של נתינה ושחיקה.
לי.
*גיליתי ששבת אצל ההורים מדי פעם עושה להם ממש טוב, פתאום אני זוכה לקצת נחת מהם.
*לשחק עם הגדולים במשחק של גדולים. הקטנים בד"כ מאבדים עניין ולוקחים משחק לעצמם.
לגמרי הגיוני
ילדים זה סיזיפי
במיוחד כשהם קטנים/ כשיש עומס
הסוד הוא לצמצם עומסים בחיים
לתכנן אותם לטווח ארוך
ככה שהעומס יופחת
ואז אפשר יותר להנות מהחיים/ מהילדים
ולא הולך
וכבר אין לי מוטיבציה
אני כל כך מקנאה בנשים שמחות ואופטימיות שעושות צחוקים ושטויות עם הילדים
מרגישה פסימית ועייפה
פתיל קצר ממש
מתחברת כרגע רק להומור של רביטל ויטלזון
אבל לא בקטע טוב
רק "סתמווווווווו"
דיכאון לגמרי יכול לכבות את הרגשות השמחים ואת הרצון לעשות כיף (עם הילדים ובכלל)...
לפעמים עוזר לי פשוט להרפות (שהחדר ישאר מבולגן, שלא יתקלחו כל יום ויקחו בעצמם אחריות על שיעורי בית).
ולפעמים מאמץ וחשיבה מראש (למרות שאין לי כחחחחח) מונע הרבה בלגאן ובעיות בהמשך (למשל אם אני אשחק עם הגדול משחקי קופסא בשבת (במקום לקרוא עיתון) אז הסיכויים שהוא יריב עם הקטנה מאד יפחתו. ואם אני אזמין לה חברה למרות שאין לי סבלנות לזה, תהיה לה תעסוקה והיא לא תציק.
אני רוב הזמן משדרת להם שפשוט לא בא לי לשמוע אותם
והם כל כך שואבים אותי
הם אלופים בזה
ואני רק חושבת על כמה אני דופקת אותם עם התחושה שהם מעיקים עליי כל רגע שהם פה
אם הם פחות יריבו כנראה שאת תהי פחות עצבנית ואז יהיו לך קצת יותר כוחות בשבילם ואולי זה יגרום להם קצת פחות לריב וככה לאט לאט המצב ישתפר. זה לא קסם ולא יקרה בבת אחת אבל חייבים לשבור את הלופ הזה. אם את מודעת למצב וחשוב לך לפתור אותו זה כבר צעד ראשון בדרך לשיפור.
אל תתמקדי ב"כמה אני דופקת אותם" אלא ב"איך אני עוברת את הערב הספציפי הזה עם קצת יותר נחת". כל פעם צעד קטן.
הייתי ממש במקום הזה ואני רק יכולה להגיד לך שזה יכול להשתפר (אצלנו היה מעורב בזה ריטלין אבל כל ילד וכל משפחה עם הסיפור שלה…)
הם לוקחים בכח.
אני למדתי כלל ממש חשוב- אם אנחנו נותנים לילד מעצמנו בלי שהוא ביקש עכשיו- הילד מרגיש מלא. הילד מקבל ומתמלא מזה, והצורך שלו התמלא וזהו.
אם הוא מבקש ואת נותנת- הצורך שלו לא נגמר ולא מתמלא...כי הוא לקח ולא את נתת.
אז ליזום כאלה נתינות, גם של יחס. זה גם נחשב.
למשל- את באה אליהם ואומרת - עכשיו אני מחלקת משהו טעים. הם קיבלו, ולא ירצו עכשיו עוד ועוד ועוד...
או ביחס- תשבי בסלון בצהרים ותזמי שיחה עם אחד הילדים איך היה.
או רעיון אחר- להכין לכולם שתיה נחמדה (תה? או אפילו סתם מים... מה שבא) ומשהו טעים ויושבים כולם יחד בסלון או בפינת אוכל. וככה את יוצרת להם חוויה נחמדה ואפשר לדבר בכיף.
בכלל- להגדיר זמן לדברים האלה ממש ממש עוזר! ככה יש פחות כאוס, הילדים גם בעצמם מגיעים רעבים ועייפים מהמסגרות, צריכים רגע אוזן קשבת או זמן רגוע בבית. אז במקום שיקחו ממך- את נותנת להם, בתנאים שלך וביכולת שלך.
זה באמת שווה את זה כשאני מצליחה וזוכרת לעשות.
לא תמיד הולך ולא תמיד אני על זה...
פעם הרגשנו כמו שאת מתארת, לחץ עומס ואין שמחה ואין סבלנות.
יצאנו, כל המשפחה הגרעינית, לאכסניה לשבת.
שבת שלמה שבעלי ואני לא הגשנו, פינינו, ניקינו.
היה זמן להתפלל בנחת, לצאת עם הילדים לטיול קצר אחרי הארוחה... להיות בנחת.
וגם אמרנו לילדים שנוסעים לשבת לנוח, להתפנק ביחד.
וזה החזיר את הנשימה.
אני קצת חששתי לשלם כל כך הרבה "רק על שבת" והתלבטתי עד שבעלי לקח את ההחלטה והזמין.
אחר כך כבר לא התחרטתי בכלל...
כשאני במוד הישרדותי "רק לעבור את אחה"צ הזה, שנגיע לשלב כבר שילכו לישון" אז אני עצבנית יותר, והן מצליחות לשגע אותי, וכל שניה נוצרת מריבה, או שהן מחפשות מה לעשות או משהו כזה..
וכשאני משנה פאזה והופכת לאקטיבית "בואו נעשה עכשיו ככה וככה" דברים נראים אחרת.
עכשיו אפילו אם אני אקטיבית ל10 דק אז הילדים זכו ל10 דקות של משהו כיף, נעים וחיובי.
רעיונות לדברים שאפשר לעשות-
מוסיקה ולרקוד יחד- לכמה דקות, במיוחד עם ילדים קטנים. חודש אדר זה תירוץ מצויין להתחיל את זה.
לשבת לשחק איתם משחק קצר- לבנות מגדל במגנטים/ להרכיב פאזל לא גדול, סבב אחד של משחק כלשהו
לשתף במטלות הבית בצורה חוויתית- לפרוש את כל הגרביים היחידניות ולעשות תחרות מי מוצא יותר זוגות. או להעביר ביחד כביסה מהמכונה למייבש.
עכשיו שוב, ממש ממש לא תמיד אני מצליחה להכנס למצב הזה. אבל כשאני מצליחה להגיד לעצמי, יאללה עכשיו 10 דק, רבע שעה את עושה משהו ביחד איתם, גם אני בסוף נהנת יותר מהזמן הזה
חיבוק ענק!
את לא מוזרה,
את לא הזויה,
את לא חריגה,
את לא אמא רעה, אישה רעה, אדם רע
חשוב ממש לשמוע את זה ולשהות רגע במציאות הזאת!
לרוב, המציאות טופחת לנו בפנים. אנחנו שומעות מהצד ורוצות בית שמח של תורה קדושה ושמחה יהודית,
כשבפועל זה ילדים שרבים, כביסות כלים מחלות טיטולים ועבודה.
זה הפך הטבע, זה צריך לעבוד ולחפש את השמחה והאושר, לרוב האנשים,
במקום הסזיפי הזה.
יש דרכים לפעול ולבודק, האם את במצב של הנעה לפעולה, או של שיתוף ופריקה?
כן אניח פה דבר אחד שחשוב לדעת,
הרבה פעמים זה משהו טכני, כמו גלולות הורמנליות שמשבש את כל המערכת,
אומרת מנסיון אישי.
ועוד דבר שממש ממש ממש חשוב,
דווקא מהמקום הזה,
לא לחשוב איך לעשות טוב לילדים אלא איך למלא את עצמך.
מה ממלא אותך, מה משמח אותך?
הצפת אותי עם המילים החמות והמכילות
כן אולי אני גם הורמונלית
ובתקופה שפחות אוהבת את העבודה שלי
מנסה למלא את עצמי
לא כל כך מצליחה
לפעמים זו עבודה בפני עצמה
ואין מספיק משאבים
צעד קטן כל פעם.
תניחי לייסורי מצפון ואידיאלים בצד.
תחשבי איך את מפנה לעצמך זמן כל שבוע, זהוא רק שלך וממלא רק אותך והכל מחכה.
שעה או שעתיים או ערב שלם.
את תראי איך רק עם הצעד הזה דברים יתחילו להסתדר.
ואז תהיה לך גם פניות לחשוב לעומק על כל דבר בנפרד
וכמה כנות יש בך.
אני מרגישה ממך שאת רוצה לדעת שאת לא היחידה ככה, שיש עוד איתך בסירה.
אז שולחת לך חיבוק חזק חזק
וגם אני מרגישה לפעמים שקשה לי מאוד.
בעיקר כי האמצעי שלי הוא באמת נכנס לקריזות, בוכה וזועק עד לב השמיים
צאי איתם לגן השעשועים, שיוציאו קצת מרץ
וגם- לראות כל יום בקטן, בקטנטן ממש
לא- בית שמח
אלא- אני יותר רגועה היום.
אני מחפשת משהו נחמד שמישהו עשה (הכי בקטנה שיש)- ואני נותנת נשיקה\אני מודיעה לכולם על המעשה הטוב\אני משבחת אותו בפני בעלי
משהו שלך יש שליטה עליו.
ילדים- טווח שהליטה שלנו עליהם הוא מוגבל
אבל על עצמנו אנחנו יכולות לשלוט
יכולה להגיד לך שלפעמים האמצעי שלי מביא אותי עד הקצה ממש. ממש.
וזה לא פשוט. כי הגדולה צריכה עזרה בש"ב, והקטן גם שובב ומצייק לי על הקירות
בקיצור, שישו ושימחו
ותדעי שבאותו מקום ממש, שבא לך להתפרץ, לצרוח, לבעוט, לברוח
זה גם המקום שבו את יכולה להתהפך ולחזור לשורש
אני מגיבה ברוגע, כי אני מבינה שמרחב השליטה שלי מוגבל
ואני מבינה שזה לא יימשך לנצח
והילד כבר לא יזכור למה הוא בכה, אבל הוא יזכור שאמא היתה רגועה.
וגם זה לא תמיד קורה!!
אנחנו בני אדם, ואנחנו נשים, ואנחנו צריכות בעצמנו ביטחון, הכלה, חיזוק, מילים טובות
כדי שהמיכל שלנו יתמלא ונוכל לתת לילדים.
מבעלך את שומעת מילים טובות? חיזוק והערכה?
זה בהחלט מחזק מאוד
עם בעלי היחסים טובים
והוא כן מפרגן ותומך
אבל לפעמים זה מרגיש כאילו זה רק דוחק הצידה עוד את הילדים
כאילו הם גם מכבידים על הזוגיות ושנינו חסרי סבלנות אליהם ורק רוצים שיתנו לנו להיות לבד
אולי בעלי מושפע קצת מהאנרגיה השלילית שלי בעניין הזה
כי סך הכל רוב הזמן אני איתם
אבל הוא בא וממשיך מאיפה שעצרתי 🤦🏻♀️
כשאני תופסת את עצמי אז המחשבות שלע הן כאלה-
* כשאני עייפה מדי או רעבה- אני ממש חסרת סבלנות ואז אין אווירה רגועה... זה מבאס לילדים , במיוחד לקטנה... אז כדאי לנוח קצת, אפילו בספה לידם, ולאכול!
* כשאני רוצה לתקתק הכל כדי שישנו מוקדם והם לא מקשיבים - לשים לב להתחיל הכל מוקדם כדי שיהיה בנחת. להכניס למקלחות מוקדם לפני האוכל או שחלק ככה חלק ככה ואז לא יהיה עומס וצערות וגערות... אצלי הם לא מסיימים אף פעם לאכול ארוחת ערב אז מעדיפה ככה. עדיין עובדת על זה.
אבל מאז שמגיעים הביתה כבר תחליטי בליבך מתי את מכינה א.ערב ומתי מקלחות כדי שהכל יהיה בנחת ובלי צורך לתקתק. הרצון הזה לתקתק הכל מהר פשוט מוציא את כל האווירה.
* להיות במודעות על זה. כשאנחנו מודעים אז אפשר במקום- לעשות שינוי אפילו קטן. לחייך, לשאול איך היה בגן או בכיתה היום, להתעניין בש"ב או במשהו שהילד הכין.
בהצלחה!!
ונפשית
וכשאת לא בטוב קשה מאוד לייצר סבלנות ורוגע לילדים, ככל שאת תהיי יותר בטוב ויותר שמחה יהיה לך יותר נחת פנימית ואנרגיה לייצר תגובות נינוחות וסבלניות יותר
יש לך זמן לעצמך?
את עובדת?
את מתפנה לדברים שממלאים אותך?
שבועיים אחרי
לא מכירים אותי פה בישוב אז לא יודעים שילדתי למעט כמה בודדות ואני לא מרגישה בנוח לברר מי ועדת יולדות ולפנות
אוכלת בכוח משהו שהכנתי לעצמי אחרי 24 שעות שלא אכלתי רק כי אני יודעת בראש שהגוף צריך את זה להנקה
אין לי תיאבון בכלל! והכנתי משהו שווה שהייתי קונה במסעדה אבל גם אליו אין לי תיאבון. ניסיתי לחשוב מה הייתי רוצה לאכול אם היה לי תיאבון והכנתי אבל בקושי מצליחה לבלוע
לא יודעת אם זה רק וירוס או גם דיכאון
האיש פה כדי כביכול לעזור אבל אנחנו לא בטוב כי שנינו גמורים ומוציאים את העצבים אחד על השני אז מחר ילך לעבודה כי סורי זה לא עוזר לי שהוא פה
למרות שמחר בטח אתחרט
וזהו
בוכה פה כי תוך כדי שכותבת בעלי שוב מציק
אין לי כוח וזהו!!!!
יש משפחה קרובה שיכולה לעזור?
חברה שאפשר לשתף לה?
אנשים בד"כ מאוד אוהבים לעזור ליולדת...
ויש כאלה ששואלים אבל זה נראה כל כך מנימוס ולא מבאמת רצון לעזור בפועל. אז זה לא נותן לי פתח להגיב בחיוב כשגם ככה זה לא משהו קונקרטי אלא "אם תצטרכי משהו תגידי"
המשפחה לא הכי יכולה לעזור ואם כן אז זה טרחה גדולה בשבילם כי זה כמה שעות נסיעה אז בוחרת בקפידה את הבקשות
תודה על החיבוק. מרגישה שכל מה שאני צריכה זה להרגיש שלמישהו אכפת ממני
למישהי אם את צריכה משהו אני כאן
אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות
ואומרת רק כשבאמת יש לי אפשרות לעזור
אולי יש לך מישהי שיכולה להעביר את המידע שילדת לנשים בשכונה?
שזה לא יצא שאת מבקשת עזרה
אלא שמישהי אחרת תפרסם "מזל טוב לפלונית שילדה בשעה טובה מי שרוצה לעזור לה זה המספר:05...."
תזכרי שהכי נורמלי להרגיש ככה… כולל הריבים עם האיש…
שקלתי בכל זאת לנסוע אבל זה לא יתאפשר
ולבד זה יהיה להם קשה מידי
וחיבוק...את לא צריכה להרגיש לבד
וסערת רגשות אחרי לידה זה ממש נורמלי.
יקרה, אחד הדברים שהכי עוזרים להתייצב זה תמיכה והרגשה שאת עטופה.
תנסו רגע לעשות סטופ, תנסי לבקש מבעלך שיפנה אותך למנוחה נורמלית. ותקבלי את הצעות העזרה שמציעים לך..
אולי נוכל אנחנו לעזור?
לפעמים הגדולה זה להתגבר על הבושה... למרות שזה קשה.. ויש נשים שבאמת רוצות לעזור.
מוזמנת ממש אלי, אני לא מכירה אותך, אולי נוכל לקשר למישהי ויקל עלייך מאוד!
מההיכרות שלי מכמה מקומות עם ועדת יולדות, ממממששש ישמחו לעזור במה שצריך, באמת ולא רק מתוך נימוס❤️
שכואב לה מתחת לטיטול, מכניסה הרבה פעמים ידיים לשם.
קיבלה ורמוקס וגם אחים שלה קיבלו בהוראת הרופאה למרות שמעולם לא ראיתי תולעים.
בכל אופן עבר פחות מחודש וזה חזר.
רק נורופן עוזר ואני משתגעת, מתחילה לחשוב על תסריטים שאולי עושים לה משהו במעון 
אני לא יודעת מה לעשות והרופאה טוענת שזה לא יכול להיות שוב תולעים אם יש לה טיטול ושהילדה לא יכולה להסביר איפה באמת כואב לה
וזה לא נכון!!!!
היא יודעת בדיוק איפה כואב לה ואני משתגעת מזה שלא יכולה לעזור לה.
מה דעתכן?
פיטריה, גירוי?
יכול להיות שלא מנקים טוב כשמחליפים טיטול?
אפשר לנסות לשים משחה, לראות אם זה עוזר.
ואולי כדאי לבקש הפניה לבדיקת שתן, אולי יש דלקת.
משחה לא עוזרת, אני מורחת קבוע
הרופאה אומרת שבדיקות שתן בגיל כזה זה ממש בלתי אפשרי לבצע טכנית
אן יש דלקת יראו את זה בבדיקות דם גם בלי בדיקת שתן
אצלנו עשו בדיקת שתן מגיל שנה וקצת עם פיפיה
ורק אחרי שהיה חשד לקחו קטטר כדי שתהיה בדיקה סטרילית וישלחו למעבדה. היה דלקות בשתן כמה וכמה פעמים .. זה לא טוב בכלל.
אבל אצלנו היה גם חום. וזה סימן קצת מובהק יותר.
ולנסות לתפוס את השתן.
ואז לשלוח למעבדה.
עשינו כמה פעמים לצערי גם לילדים רכים יותר.
היא צריכה להדביק מתחת לטיטול על הפיפי שקית סטרילית לשתן.
היא מדביקה את זה סביב הפיפי.
מסתןבבים קצת מחכים שהשקית תתמלא.
אני בהלם שהרופאה לא הציעה את זה מעצמה.
כשנתת ורמוקס היא קיבלה את כל המנות? הייתה אח"כ הפסקה בבכיות? באמת לא ראיתי שחוזר כ"כ מהר אבל אולי כן?
עזרה. ניסינו לעשות בדיקת שתן ולא הצלחנו..
היא ממש התקפלה כל פעם שעשתה פיפי.. נתנו אנטיביוטיקה ותוך 24 שעות הכל עבר.. כמובן בליווי של הרופאה..
לא הייתי שוללת לנסות לבדוק דלקת בשתן..
לגבי התולעים, מצטרפת לדעה שאם ורמוקס כן עזר לחודש זה נשמע מאוד כמו תולעים, שלא מוגרו לגמרי ולכן חזרו שוב. דווקא אופייני
בנרתיק.
תבדקי עם פנס, אם יש הן מיד יוצאות כשמאירים עליהן.
נשמע ממש תולעים
קניתי מהמקס מברשת חשמלית עם 9 ראשים מתחלפים
היא נטענת ומגיעה עם מוט הארכה וכל הטוב הזה ב59 שח בלבד!
ניקיתי איתה קירות קודם וגם את הכיריים ואני ממש מרוצה
אז למי שאוהבת לנקות ואין לה כח לשפשף - זה פתרון מעולה
קישור למוצר
מברשת ניקוי עם ידית ארוכה - מקס - כאן קונים בכיף
נטו המלצה מניסיון אישי כמובן
ראיתי אותה לפני תקופה באליאקספרס וממש התלבטתי אם להזמין.
כמה זמן עבודה יש לה אחרי טעינה מלאה?
ניקיתי איתה לפחות 20 דקות ועוד עבדה. הסוללה ירדה בנקודה אחת רק
עכשיו החזרתי לטעינה כדי להעיף את הילדים לישון😅
חוץ ממה שכתבתי
שולחן אוכל יסודי
קירות מקלחת
מקלחון
מקרר
חזית מטבח
זה מתאים גם לחלונות אגב
ורוצה לנסות לנקות איתה מזרנים לפני שאני מזמינה שואב ייעודי לזה
לדעתי כל מה שמשפשפים - היא מיועדת לו
המקוריתלא ניסיתי האמת כי את המסילות שלי אני שואבת ומנקה עם קיטורית
בכלל מנקה שם.
בכל ימי חיי (ואני ממש לא צעירה) מעולם לא ניקיתי את המסילות בכל דירה בה הייתי (אני שוכרת והחלפתי כמה וכמה).
באמת שאם מישהי מנקה שם היא ממש חייבת לקבל מדליה.
ואיזה מחיר שווה
במחיר הזה
כל מה שמעבר - בונוס מבחינתי
אבל הוא באמת נראה איכותי, חייבת לומר
שכל הבית הפווךך עדיין משבת, מליון כביסות לקיפול, ואני מנקה קירות🤣
אין לי תקנה חחח
הייתי שופכת עליו מים עם קומקום משפריצה אקונומיקה ומנסה
הכי הרבה תשתמשי במברשת לדברים אחרים גם. והיא יותר זולה מתיקון קיר נראה לי
אשמח לעזרה....
זכור לי שפעם מישהי כתבה על מגן מזרן שעוזר לא להרגיש את הרווח בין שני המזרונים. אולי מישהי זוכרת? זה היה די מזמן.. אני לא מצליחה למצוא...
כמו T מתלבש בין במזרונים.
בהתחלה היה ממש נח אבל בגלל שהמזרונים זזו זה עשה יותר רווח אז הפסקנו להשתמש.
שהתרחק עם המיטה?
בן 8 חודשים
שכחתי שהוא התחיל להתהפך וכששמעתי אותו בוכה בהיסטריה הבנתי שכנראה הוא נפל על נרצפה 🤦🏻♀️🤦🏻♀️🤦🏻♀️
כמה זמן הוא צריך להיות ער עכשיו? הוא עייףףףף
הוא נרדם פחות משעה אחרי זה בסדר?
הגיב כרגיל כמובן בכה בהיסטריה ונרגע כשבאתי
כשהתינוקת שלי נפלה והייתה צריכנ להתאשפז - היא לא הפסיקה לבכות גם כשניסיתי להיניק אותה... (והיא גם התחילה להקיא, שזה מה שסימן לנו שאנחנו צריכים לעוף למיון)
תעקבי אחריו בשעתיים הקרובות. אולי אל תתני לו לישון יותר מדי, כדי שתוכלי לעקוב אחר התגובות שלו.
וחיבוק
אבל תחשבי על זה שזו פעם ראשונה בכל שנות הורותינו שהיינו צריכים להתאשפז עם תינוק - וזו לא הייתה פעם ראשונה שתינוק אצלנו נפל...
אז צריך להיות מאוד-מאוד זהירים, אבל לזכור שב"ה ברוב הפעמים הנפילה לא חזקה מאוד...
לק"י
לא זוכרת כמה בדיוק.
הוא נפל על הפנים או אחורה?
אחורה זה יותר בעייתי.
וחיבוק. כי זה מלחיץ שזה קורה
מצאתי אותו על הגב בוכה
וזה לא גובה פי 2 זה מהמיטה היא קצתת יותר ממנו
בכל אופן הוא הפסיק לבכות מיד שבאתי והיה נראה רגיל נרדם כי היה עייף ממש
נראה כרגע בסדר גמור ב"ה
אני עוד בשוק שזה קרה לי!!!
גם אחרי שמתעורר ולוודא שאין תופעות מוזרות או לא רגילות. שהוא מגיב כמו שאת מכירה.
אם עד מחר הכל כרגיל סביר להניח שעבר בשלום.
וחיבוק בשבילך על החוויה המטלטלת..
