יש לי עכשיו 2 ילדים בשחיה בגילאי 7 ו-9. אני רואה במהלך השיעור שיש קטנים גם בני 6 שמרוכזים במורה ומצליחים ללמוד, ויש גדולים בני 9 שנהנים להשפריץ מים ולצוף ובכלל לא נמצאים בשיעור מבחינת הריכוז... כך שלדעתי זה תלוי אופי והרכב קבוצה (בקבוצה קטנה גם ילד יותר מוסח יקבל יחס אישי, בקבוצה של 8 ילדים צריך הרבה ריכוז ורצון מצד הילד בשביל להתקדם היטב).

אם יש לך עוד שאלות בשמחה, אני איתם בבריכה כל שבוע ורואה הרבה...

מהניסיון שלי, ילדים קטנים יותר חוששים יותר ולכן לא מספיק להם קורס אחד אלא צריכים קורס נוסף. אבל זה נטו בגלל ההססנות שלהם. ילד עם ביטחון במים, יעשה את זה מעולה גם בגיל צעיר.

מצד שני, דווקא בגלל החשש שלהם ממים היה לי חשוב לקחת את הקטנים לקורס... כדי לתת להם אומץ וכיף במים, וככה בשנה הבאה כשלקחנו שוב קורס שחיה הם למדו היטב לשחות.

אבל הילדים שלי לא היו בקורס פרטי לגמרי אלא קבוצתי.

בדרך כלל בבריכה גדולה יש חלק מספיק רדוד כדי שגם ילדים די קטנים יוכלו לעמוד. בכל מקרה, את יכולה לשאול את המורה איך הילדים מסתדרים אם הם לא מגיעים לרצפה. מניחה שתהיה לה תשובה לזה. 

ואותי זה מרגיע שהם יודעים לשחות כשאנחנו בסביבת בריכה, כמובן תמיד עם עיניים עליהם אבל עדיין.

לפי המורה שלימדה את ילדיי, צריך שילד לא יפחד מהמים. אז אם ההורה יכול ללכת איתו תקופה לפני החוג, לשחק איתו במים, ללמד אותו לצלול, לקפוץ וכו, שהילד ירגיש בטוח יותר אז הלימוד יהיה יעיל יותר.

בנוסף, גם אחרי שיעורים עם מורה מצוין, כמו בהרבה דברים בחיים, כדי להטמיע צריך תרגול. אז חשוב שהילד ימשיך ללכת לבריכה בתקופה שאחרי, כדי שיתרגל את הטכניקה. 

עוד לא יודע לשחות. יודע לצלול, לקפוץ. לעשות תנועות . יש בננה מצוף למורה שהוא משתמש בשיעור.

פיטריה, גירוי?

יכול להיות שלא מנקים טוב כשמחליפים טיטול?

אפשר לנסות לשים משחה, לראות אם זה עוזר.

ואולי כדאי לבקש הפניה לבדיקת שתן, אולי יש דלקת.

משחה לא עוזרת, אני מורחת קבוע

הרופאה אומרת שבדיקות שתן בגיל כזה זה ממש בלתי אפשרי לבצע טכנית

אן יש דלקת יראו את זה בבדיקות דם גם בלי בדיקת שתן

אצלנו עשו בדיקת שתן מגיל שנה וקצת עם פיפיה

ורק אחרי שהיה חשד לקחו קטטר כדי שתהיה בדיקה סטרילית וישלחו למעבדה. היה דלקות בשתן כמה וכמה פעמים .. זה לא טוב בכלל.

אבל אצלנו היה גם חום. וזה סימן קצת מובהק יותר. 

ולנסות לתפוס את השתן.

ואז לשלוח למעבדה.

עשינו כמה פעמים לצערי גם לילדים רכים יותר.

היא צריכה להדביק מתחת לטיטול על הפיפי שקית סטרילית לשתן.

היא מדביקה את זה סביב הפיפי.

מסתןבבים קצת מחכים שהשקית תתמלא.

אני בהלם שהרופאה לא הציעה את זה מעצמה. 

כשנתת ורמוקס היא קיבלה את כל המנות? הייתה אח"כ הפסקה בבכיות? באמת לא ראיתי שחוזר כ"כ מהר אבל אולי כן?

עזרה. ניסינו לעשות בדיקת שתן ולא הצלחנו..

היא ממש התקפלה כל פעם שעשתה פיפי.. נתנו אנטיביוטיקה ותוך 24 שעות הכל עבר.. כמובן בליווי של הרופאה..

לא הייתי שוללת לנסות לבדוק דלקת בשתן.. 

לגבי התולעים, מצטרפת לדעה שאם ורמוקס כן עזר לחודש זה נשמע מאוד כמו תולעים, שלא מוגרו לגמרי ולכן חזרו שוב. דווקא אופייני 

מהר, היו לנו תקופות כאלה.

העובדה שהוורמוקס עזר תומכת בעובדה שזה תולעים,

העובדה שעכשיו שוב מציק תוך חודש בכלל לא שוללת את העובדה שזה תולעים.

בנרתיק.

תבדקי עם פנס, אם יש הן מיד יוצאות כשמאירים עליהן.

נשמע ממש תולעים

טיטול. הרופאה ממש טועה בנחרצות שלה.

הייתי מנסה לטפל קודם כל בתולעים. 

יש ל @מחי "מתכון" למשחת בסיס עם טיפות של שמן לבנדר ושמן הדס.

ולגבי דלקת בדרכי השתן- בהחלט אפשר לשים שקית שתן ולבדוק. אני לפי התיאור שלך כן הייתי מהמרת שזה תולעים ולא דלקת

כי דלקת כואבת כל היום ואצל ילדים לרוב יהיה חום ותופעות אחרות.

בכי בלילה+שליחת ידיים לטיטול הכי קלאסי תולעים שיש

מאמא מנוסה לילדים מתולעים לצערי....

@מחי

אשמח אם תוכלי לשתף אותי

כשהיא ישנה עמוק ורפויה

תסתכלי בפי הטבעת שלה

אולי תופתעי.

כשהיא צורחת סיכוי נמוך לראות תולעים

וזה ממש צורב

נסי להתסכל עם פנס חזק (אם היא תתן לך)

תולעת נקרת כמו חוט דק שזז (מתפתל כזה)

עוד שיטה, לא נסיתי אבל אומרים שעוזרת- אמבטית סוכר. להושיב אותה באמבטיה שהמיסו בה סוכר. התולעים יוצאות מהגוף לסוכר. תגגלי בטח יהיה הסבר טוב יותר משלי.

שימי לה לפני השינה אחרי המקלחת גוש של חמאת שיאה ממש על פי הטבעת אם אין לך אז שכבה עבה של משחת החתלה..זה מונע מהם לצאת

ותראי מה קורה.  ...

בינתיים, הייתי מפחיתה סוכר

ועוד משהו שהוא ממש קל ולא מזיק.

הייתי טוחנת גרעיני דלעת טבעיים ומערבבת לה כף בכל ארוחה, נגיד ביוגורט או בחביתה.

אצלנו הילדים אוכלים סתם ככה וזה סבבה להם.

תנסי, אולי יעזור. אצלנו זה עושה פלאים

ואנחנו בתקופות היפות מה שנקרא...

מה אתם מקבלים קבוע? 

ברוך השם שרק מגיל 3 התחיל לו ולא מאז שתינוק אחרת בכלל הייתי קורסת.

אבל אני מחכה בקוצר רוח שיפסיק כבר.

מקבל משאף קבוע בוקר וערב.

ובזמני התקף תוספת ונטולין במשאף.

כרגע סיימנו מנה של בטנזול למשך 3 ימים.

ממשיכה איתו בודיקורט על דעת עצמי (לא הצלחתי לתת לו במקביל לבטנזול)

ואני מחזיקה בטנזול בבית וההנחיה של הרופא היא 8 כדורים בבת אחת בזמן התקף סטרידור שמתחיל בפתאומיות ומוגזם.

לא עבר.

הילד נשם ונעזר בשרירי הבטן או מה שזה לא יהיה.

הזמנתי אמבולנס ב3 בלילה😥

בפעם השניה כבר היו לי כדורי בטנזול אז הבאתי והסתובבתי הרבה בקור בחוץ.

בפעם השלישית בשבוע שעבר ההתקף הקשה היה באור יום תודה להשם אלף פעם אז כבר הבאתי בטנזול מהצהריים.

וישר מביאה בטניזול, אצלי הוא כבר התרגל למינון אז מקבל כפול למשקל. הוא שוקל 11 -12 וצריך לקבל 2.5 אז נותנת לו 5 כדורים

יוצא שלוקח 10 כדורים ביום אבל גם זה עוזר לשעות בודדות בלבד

כל שיעול שלו עושה לי התקף לב מהפחד

אבל אצלינו זה מגיל 0 ממש ככה, את מתארת מצב של שנה אחרונה אז לא יודעת

אנחנו מקבלים טיפול מונע של משאף כתום + ארובנט כל יום הוא באי שקט תמידי אבל זה עוזר לו

פעם אחרונה באובך שהיה שבוע שעבר קיבל גם התקף ונתתי לו משהו תחליף של בטניזול ודווקא הופתעתי - קיבל פעמיים מזה וזהו לא היה צריך עוד

תנסי ללכת לקבל חוות דעת מרופא נוסף, אנחנו מטופלים בשיבא וכל ביקורת יש לנו מס רופאים איתנו בחדר כך שדנים ביחד, אצלינ אבל זה גם קצת חריג

אה וגם מקבל אזניל כטיפול מונע יום כן יום לא. ובזמן התקף לרוב מביאה גם אזניל ברצף כי זה מה שעוזר לו לצאת מהכל

כמה הוא שוקל? זה נשמע המון 8 במכה 1, איך את מתנהלת איתו אחכ ביום יום עם העצבים והאי שקט שזה עושה? 

הוא שוקל 17. עוד רגע בן 4.

יש לך המלצה על רופא ריאות?

באיזור הדרום.

אני כבר לא יכולה.

לוקחת כדורים בגלל הילד הזה שיהיה בריא.

החרדות שיש לי ממנו אמאלה.

וזה נשמע שהבן שלך מקבל ים תרופות  אז למה אין שיפור?

זה באמת מוציא אותי משלוותי שאין לדבר הזה פיתרון

אמרתי לבעלי שכבר בא לי לשבת לגדל אותו בבית עד שיגדל ויפתח ריאות חזקות.

אני עייפה.

והדרישות בעבודה

באמת הצפה

וגם שוקל הרבה פחות, נראה שגם רזה מאוד לאחרונה

הטיפול החדש נראה שיש הטבה בתדירות ההתקפים. משאפים כתום וארובנט בןקר וערב ואזניל יום כן יום לא.

כמובן מתגברת טיפול שצריך.

עד לפני כ3 חודשים היה מקבל התקף כל שבועיים בערך והחה תחת בטניזול כל הזמן כמעט מהתקף להתקף זה כבר היה בלתי, בחורף שעבר בכללל היה כל 10 ימים

עכשיו זה נרגע קצת,מקווה לאט לאט להתחיל לרדת מכל הטיפול הזה כי כן נכנס למצב מאוזן יחסית.

אנחנו מטופלים בשיבא ומאוד מרוצה

אז אקבע אליו שוב.

למרות שמה כבר יש לו לחדש לי?

הילד הולך לגן אבל באלי שישאר בבית וזהו.

אני האמא היחידה שמחכה למלחמה עם איראן לצערי.

כי ככה הבנים שלי לא חשופים למחלות ויש לי שקט בלילות.

כמה זמן עד שנכנס לאיזון?

אם את מתארת שיש הרבה התקפים אז שיתגבר את הטיפול המונע

גם אני מחכה שיהיה בבית, שישי אני משאירה אותו איתי אבל אין מה לעשות אנחנו חיים סביב זה כבר 3 שנים ולומדים לחיות לצד זה.

אני גם עם חרדות.

בעיקר סביבו וסביב עוד משהו.

התחלתי טיפול תרופתי לפני כמעט חודש. כרגע לא מרגישה הקלה.

אפילו להיפך.

בעיקרון הקושי העיקרי שלי הוא הלילות.

שהלילות הם סיוט אני יכולה להתחרפן

בעיקר כשאני לבד סביב זה ובעלי אין עם מי לדבר בלילה.

אם לא מתאים - תתעלמי.

האנשים הקרובים אלינו מושפעים ממצב רוחנו.

יכול להיות שהילד שלך מגיב לחרדות שלך, נכנס להתקף, מה שמזין את החרדות שלך במעגל קסמים לא נעים...

וזה מובן מאוד למה את חרדה!

אבל לדעתי תמשיכי לטפל בעצמך בכל הכוח. בעיני,  ככל שתתחזקי את עוזרת גם לו

אמרו לי את זה מיליון פעם.

תודה

ממני שכל השבוע האחרון נחנקה לילות שלמים😢

לנו זה לא עזר אז הפסקתי, אסל מתחילים לתת את זה בערך בקיץ כדי שיעזור לחורף

אני טועה? 

שבאסתמה קנה הנשימה מתכווץ.

לילדים גם ככה קנה הנשימה קטן, ולכן יש יותר אסתמה אצל ילדים (והרבה פעמים עובר כשהם גדולים).

אבל

אם הילד / המבוגר רגיש למשהו, אפילו לקרדית האבק, נהיית חגיגה שלמה והתקפים חריפים.

ואני מוסיפה: הרפואה הקונבנציונלית לא ממש יודעת לפתור אלרגיות. לרפואה המשלימה יש מה לתרום בנושא .

לכן ממליצה בחום לשלב בין הרפואה הרגילה למשלימה.

וכדאי ללכת למטפל או מטפלת שמומחים לתינוקות.

(אצלנו עבד מוח אחד בשילוב הימנעות ממזונות שהמטפלת זיהתה שהילד רגיש להם).

הוא עוד רגע בן 4.

זה שלב שהיה פחות התקפים אצל הגדולים שלי.

ומשומה אצלו מגיל 3 זה ממש החמיר.

הוא עם משאפים מגיל חודש.

אבל מעולם לא חוויתי כזו תדירות וכזו עוצמה עד יוני של שנה שעברה.

לא אצלו ולא אצל אחיו הגדולים.

יש לנו אוגר.

אבל הוא לא חשוף אליו יותר מדי

ההתקף הראשון החזק היה ביוני🤦‍♀️ בגלל זה אני תוהה

בכל מקרה בזמן הקרוב הוא עף מהבית נמאס לי לטפל בו.

לא מכירה את התופעות שתיארת

בהצלחה 

התופעה הזו זכורה לי, לא זוכרת אם מהריונות בנים או מהריונות בנות.

בכל אופן, לא היו אצלי הבדלים בין ההריונות של הבנים לבין ההריונות של הבנות...

למדתי שעמילן ממש מגביר את זה, אז לא אוכלת תפוא.

וצחצוח שיניים ממש עוזר.

בקודם היה לי עם בן, עכשיו עוד לא יודעת😅

ובנים זה הכי כיף שיש!!!😍

גם אצלי לא היה הבדלים בין ההריונות של הבנים לשל הבנות.

אצל הבנות היה לי 2 הריונות שונים לגמרי.

אצל הבנים היה לי דומה לשל אחת הבנות. בשילוב תופעות שהיו אצל השניה.

קיצר, לא חושבת שזה מעיד על משהו,😅

ממש מזדהה עם התחושה
גם לי יש שני בנים בבית, וכולם בטוחים שאני רוצה עכשיו בת

אבל ממש שמחתי לגלות שיש לי עוד בן

ההריון הראשון והשני שלי היו מאד שונים אחד מהשני. בראשון ילדתי בת אז בשני הייתי בטוחה שיש לי בן. נולדה בת.

ההריון השלישי דמה מאד לשני ונולד בן.

לא ראיתי קשר בקיצור

לק"י

מציעה לך לעשות שוב בבוקר.

שרואים כזה פס שקוף

איפה שאמור להיות הפס השני שמראה חיובי

בדיקה שנראתה ככה הייתה אצלי חיובית

אחרי יומיים היה פס ממש ברור

האמת שבזמנו חשבתי שזה שלילי וזרקתי לפח

כשהמשיך לאחר אז בדקתי שוב והפס התחזק....

מקווה בשבילך💕

אחת של בדיקות מעלי אקספרס שכנראה היתה בה תקלה כי בכמה וכמה בדיקות במשך כמה חודשים יצאו לי קווים כאלה וברורים מאלה וזה לא היה הריון ולא כימי בוודאות.. גם יצא כזה יום פס יומיים בלי םס יום עם..משהו לא הגיוני

אז מאז אני יותר נזהרת מלהתלהב על פסים ממש בהירים

זה היה מבאס בטירוף

וגם עשיתי במקביל בדיקת דם והיה שלילי

אבל זה קרה לי רק פעם אחת עם הזמנה מסויימת.

פעמים אחרות פס גם הכי בהיר שיש היה הריון (תקין או כימי)

וגם אצלי בעבר היה פס אך ורק אך ורק אם היה הריון. כשלא היה הריון, גם אחרי שעתיים וגם אחרי יומיים לא היה קו.

וכשהיה קו, אפילו אם הופיע אחרי הרבה זמן, זה היה הריון צעיר. ובדקתי הרבה, היו לי חבילות בדיקות מאליאקספרס ולא התקמצנתי.

ואפילו כתבתי את זה כאן פעם בהחלטיות למישהי שלא משנה מתי הקו יצא כשיש פס זה הריון.

ואז נפלתי על חבילה מוזרה כזו שהוציאה קווים סתם ככה 😵‍💫 😣 😭

במקרה זה גם היה כשעשיתי טיפולי פוריות, ובהתחלה חשבתי שהאוביטרל אולי משבש, ואז קלטתי שבלי שום קשר לאוביטרל הבדיקות מוציאות סתם קווים חלשים... 

בעיני כן רואים פס 🙏

כנראה שכדאי לחכות יומיים ולנסות לבדוק שוב, לא חידשתי לך הרבה...

בשורות טובות, תעדכני

מטריד אותי שזה לא יצא ישר אלא אחרי 10 דק..

שיש פס הוא בדרך כלל נראה הרבה יותר

לדעתי כן יש מקום לאופטימיות זהירה.

(מצד שני, יש גם לא מעט הריונות צעירים שנופלים בשלב הזה. שבלי בדיקות לפני האיחור כנראה אפילו לא היינו יודעים עליהם, אבל כשכן בודקים מוקדם ואז זה לא מתפתח זה נקרא הריון כימי. בכל מקרה כדאי להמשיך להתפלל, בעז"ה יש למה לקוות...)

כשהילדים מאתגרים באמת קשה לראות את הטוב שבהם...

יש לי כמה הצעות (מודה שלפעמים הן קשות ליישום):

* ליצור רגעים של אחווה משפחתית - טיולים משפחתיים, פעילויות משותפות, למשל עכשיו בפורים אפשר תחפושת משפחתית, להרים 'פרויקטים' ביחד...

* ביום-יום - לנסות להסתכל במודע על הדברים החמודים שבילדים, גם על הדברים המצחיקים. גם אם הדברים המצחיקים נובעים מהקושי שהילדים מייצרים (למשל, ילד שמתוך טנטרום של כעס צועק "אתם עולים לי על הצבים" במקום "העצבים" - זו כבר בדיחה חמודה שאפשר לצחוק עליה). כשמנסים להתמקד בטוב, במיוחד אם עושים את זה ביחד כזוג, זה כבר מעצים אותו יותר...

* אם יש קשיים מהותיים לילדים, שבגללם הם מחרפנים אתכם, כדאי ללכת להדרכת הורים טובה שתעשה סדר ותעזור לכם לטפל בהם. ברגע שתדעו איך לעזור להם, כבר רמת החרפון קצת תרד...

הרבה כוח!❤️

הזדמנויות להתמלא ולעשות דברים שעושים לך טוב ואת אוהבת.

אישה לא יכולה להיות כל הזמן במצב נותן ועושה בשביל אחרים ולהתמלא מזה

ובמיוחד עם ילדים קטנים שלא יודעים להעריך ולהוקיר את העבודה שאנחנו משקיעים עבורם.

כי אז אנחנו עצבניות, והם מרגישים את זה

מגיבים בהתאם

ואז זה לופ שלא נגמר.

לדעתי ומהניסיון שלי, זאת הנקודה.

למלא את עצמך שיהיה לך כוח לתת.

או עבודה שמחת אותך, תדירות גבוהה יותר של יציאות, ספורט, כל דבר שממלא אותך ולא שם אותך רק במצב של נתינה ושחיקה.

לי.

*גיליתי ששבת אצל ההורים מדי פעם עושה להם ממש טוב, פתאום אני זוכה לקצת נחת מהם.

*לשחק עם הגדולים במשחק של גדולים. הקטנים בד"כ מאבדים עניין ולוקחים משחק לעצמם.

לגמרי הגיוני

ילדים זה סיזיפי

במיוחד כשהם קטנים/ כשיש עומס

הסוד הוא לצמצם עומסים בחיים

לתכנן אותם לטווח ארוך

ככה שהעומס יופחת

ואז אפשר יותר להנות מהחיים/ מהילדים

ולא הולך

וכבר אין לי מוטיבציה

אני כל כך מקנאה בנשים שמחות ואופטימיות שעושות צחוקים ושטויות עם הילדים

מרגישה פסימית ועייפה

פתיל קצר ממש

מתחברת כרגע רק להומור של רביטל ויטלזון

אבל לא בקטע טוב

רק "סתמווווווווו"

דיכאון לגמרי יכול לכבות את הרגשות השמחים ואת הרצון לעשות כיף (עם הילדים ובכלל)...

לפעמים עוזר לי פשוט להרפות (שהחדר ישאר מבולגן, שלא יתקלחו כל יום ויקחו בעצמם אחריות על שיעורי בית).

ולפעמים מאמץ וחשיבה מראש (למרות שאין לי כחחחחח) מונע הרבה בלגאן ובעיות בהמשך (למשל אם אני אשחק עם הגדול משחקי קופסא בשבת (במקום לקרוא עיתון) אז הסיכויים שהוא יריב עם הקטנה מאד יפחתו. ואם אני אזמין לה חברה למרות שאין לי סבלנות לזה, תהיה לה תעסוקה והיא לא תציק.

אני רוב הזמן משדרת להם שפשוט לא בא לי לשמוע אותם

והם כל כך שואבים אותי

הם אלופים בזה

ואני רק חושבת על כמה אני דופקת אותם עם התחושה שהם מעיקים עליי כל רגע שהם פה

אם הם פחות יריבו כנראה שאת תהי פחות עצבנית ואז יהיו לך קצת יותר כוחות בשבילם ואולי זה יגרום להם קצת פחות לריב וככה לאט לאט המצב ישתפר. זה לא קסם ולא יקרה בבת אחת אבל חייבים לשבור את הלופ הזה. אם את מודעת למצב וחשוב לך לפתור אותו זה כבר צעד ראשון בדרך לשיפור.

אל תתמקדי ב"כמה אני דופקת אותם" אלא ב"איך אני עוברת את הערב הספציפי הזה עם קצת יותר נחת". כל פעם צעד קטן.

הייתי ממש במקום הזה ואני רק יכולה להגיד לך שזה יכול להשתפר (אצלנו היה מעורב בזה ריטלין אבל כל ילד וכל משפחה עם הסיפור שלה…)

הם לוקחים בכח.

אני למדתי כלל ממש חשוב- אם אנחנו נותנים לילד מעצמנו בלי שהוא ביקש עכשיו- הילד מרגיש מלא. הילד מקבל ומתמלא מזה, והצורך שלו התמלא וזהו.

אם הוא מבקש ואת נותנת- הצורך שלו לא נגמר ולא מתמלא...כי הוא לקח ולא את נתת.

אז ליזום כאלה נתינות, גם של יחס. זה גם נחשב.

למשל- את באה אליהם ואומרת - עכשיו אני מחלקת משהו טעים. הם קיבלו, ולא ירצו עכשיו עוד ועוד ועוד...

או ביחס- תשבי בסלון בצהרים ותזמי שיחה עם אחד הילדים איך היה.

או רעיון אחר- להכין לכולם שתיה נחמדה (תה? או אפילו סתם מים... מה שבא) ומשהו טעים ויושבים כולם יחד בסלון או בפינת אוכל. וככה את יוצרת להם חוויה נחמדה ואפשר לדבר בכיף.

בכלל- להגדיר זמן לדברים האלה ממש ממש עוזר! ככה יש פחות כאוס, הילדים גם בעצמם מגיעים רעבים ועייפים מהמסגרות, צריכים רגע אוזן קשבת או זמן רגוע בבית. אז במקום שיקחו ממך- את נותנת להם, בתנאים שלך וביכולת שלך.

זה באמת שווה את זה כשאני מצליחה וזוכרת לעשות.

לא תמיד הולך ולא תמיד אני על זה... 

פעם הרגשנו כמו שאת מתארת, לחץ עומס ואין שמחה ואין סבלנות.

יצאנו, כל המשפחה הגרעינית, לאכסניה לשבת.

שבת שלמה שבעלי ואני לא הגשנו, פינינו, ניקינו.

היה זמן להתפלל בנחת, לצאת עם הילדים לטיול קצר אחרי הארוחה... להיות בנחת.

וגם אמרנו לילדים שנוסעים לשבת לנוח, להתפנק ביחד.

וזה החזיר את הנשימה.

אני קצת חששתי לשלם כל כך הרבה "רק על שבת" והתלבטתי עד שבעלי לקח את ההחלטה והזמין.

אחר כך כבר לא התחרטתי בכלל...

כשאני במוד הישרדותי "רק לעבור את אחה"צ הזה, שנגיע לשלב כבר שילכו לישון" אז אני עצבנית יותר, והן מצליחות לשגע אותי, וכל שניה נוצרת מריבה, או שהן מחפשות מה לעשות או משהו כזה..

וכשאני משנה פאזה והופכת לאקטיבית "בואו נעשה עכשיו ככה וככה" דברים נראים אחרת.

עכשיו אפילו אם אני אקטיבית ל10 דק אז הילדים זכו ל10 דקות של משהו כיף, נעים וחיובי.

רעיונות לדברים שאפשר לעשות-

מוסיקה ולרקוד יחד- לכמה דקות, במיוחד עם ילדים קטנים. חודש אדר זה תירוץ מצויין להתחיל את זה.

לשבת לשחק איתם משחק קצר- לבנות מגדל במגנטים/ להרכיב פאזל לא גדול, סבב אחד של משחק כלשהו

לשתף במטלות הבית בצורה חוויתית- לפרוש את כל הגרביים היחידניות ולעשות תחרות מי מוצא יותר זוגות. או להעביר ביחד כביסה מהמכונה למייבש.

עכשיו שוב, ממש ממש לא תמיד אני מצליחה להכנס למצב הזה. אבל כשאני מצליחה להגיד לעצמי, יאללה עכשיו 10 דק, רבע שעה את עושה משהו ביחד איתם, גם אני בסוף נהנת יותר מהזמן הזה

חיבוק ענק!
את לא מוזרה,
את לא הזויה,
את לא חריגה,
את לא אמא רעה, אישה רעה, אדם רע
חשוב ממש לשמוע את זה ולשהות רגע במציאות הזאת!

לרוב, המציאות טופחת לנו בפנים. אנחנו שומעות מהצד ורוצות בית שמח של תורה קדושה ושמחה יהודית,
כשבפועל זה ילדים שרבים, כביסות כלים מחלות טיטולים ועבודה.
זה הפך הטבע, זה צריך לעבוד ולחפש את השמחה והאושר, לרוב האנשים,
במקום הסזיפי הזה.

יש דרכים לפעול ולבודק, האם את במצב של הנעה לפעולה, או של שיתוף ופריקה?

כן אניח פה דבר אחד שחשוב לדעת,
הרבה פעמים זה משהו טכני, כמו גלולות הורמנליות שמשבש את כל המערכת,
אומרת מנסיון אישי.

ועוד דבר שממש ממש ממש חשוב,
דווקא מהמקום הזה,
לא לחשוב איך לעשות טוב לילדים אלא איך למלא את עצמך.
מה ממלא אותך, מה משמח אותך?

הצפת אותי עם המילים החמות והמכילות

כן אולי אני גם הורמונלית

ובתקופה שפחות אוהבת את העבודה שלי

מנסה למלא את עצמי

לא כל כך מצליחה

לפעמים זו עבודה בפני עצמה

ואין מספיק משאבים

צעד קטן כל פעם.
תניחי לייסורי מצפון ואידיאלים בצד.
תחשבי איך את מפנה לעצמך זמן כל שבוע, זהוא רק שלך וממלא רק אותך והכל מחכה.
שעה או שעתיים או ערב שלם.
את תראי איך רק עם הצעד הזה דברים יתחילו להסתדר.
ואז תהיה לך גם פניות לחשוב לעומק על כל דבר בנפרד

וכמה כנות יש בך.
אני מרגישה ממך שאת רוצה לדעת שאת לא היחידה ככה, שיש עוד איתך בסירה.
אז שולחת לך חיבוק חזק חזק
וגם אני מרגישה לפעמים שקשה לי מאוד.
בעיקר כי האמצעי שלי הוא באמת נכנס לקריזות, בוכה וזועק עד לב השמיים

צאי איתם לגן השעשועים, שיוציאו קצת מרץ
וגם- לראות כל יום בקטן, בקטנטן ממש

לא- בית שמח
אלא- אני יותר רגועה היום.
אני מחפשת משהו נחמד שמישהו עשה (הכי בקטנה שיש)- ואני נותנת נשיקה\אני מודיעה לכולם על המעשה הטוב\אני משבחת אותו בפני בעלי

משהו שלך יש שליטה עליו.
ילדים- טווח שהליטה שלנו עליהם הוא מוגבל
אבל על עצמנו אנחנו יכולות לשלוט

יכולה להגיד לך שלפעמים האמצעי שלי מביא אותי עד הקצה ממש. ממש.
וזה לא פשוט. כי הגדולה צריכה עזרה בש"ב, והקטן גם שובב ומצייק לי על הקירות
בקיצור, שישו ושימחו

ותדעי שבאותו מקום ממש, שבא לך להתפרץ, לצרוח, לבעוט, לברוח
זה גם המקום שבו את יכולה להתהפך ולחזור לשורש
אני מגיבה ברוגע, כי אני מבינה שמרחב השליטה שלי מוגבל
ואני מבינה שזה לא יימשך לנצח
והילד כבר לא יזכור למה הוא בכה, אבל הוא יזכור שאמא היתה רגועה.

וגם זה לא תמיד קורה!!
אנחנו בני אדם, ואנחנו נשים, ואנחנו צריכות בעצמנו ביטחון, הכלה, חיזוק, מילים טובות
כדי שהמיכל שלנו יתמלא ונוכל לתת לילדים.

מבעלך את שומעת מילים טובות? חיזוק והערכה?

זה בהחלט מחזק מאוד

עם בעלי היחסים טובים

והוא כן מפרגן ותומך

אבל לפעמים זה מרגיש כאילו זה רק דוחק הצידה עוד את הילדים

כאילו הם גם מכבידים על הזוגיות ושנינו חסרי סבלנות אליהם ורק רוצים שיתנו לנו להיות לבד

אולי בעלי מושפע קצת מהאנרגיה השלילית שלי בעניין הזה

כי סך הכל רוב הזמן אני איתם

אבל הוא בא וממשיך מאיפה שעצרתי 🤦🏻‍♀️

כשאני תופסת את עצמי אז המחשבות שלע הן כאלה-

* כשאני עייפה מדי או רעבה- אני ממש חסרת סבלנות ואז אין אווירה רגועה... זה מבאס לילדים , במיוחד לקטנה... אז כדאי לנוח קצת, אפילו בספה לידם, ולאכול!

* כשאני רוצה לתקתק הכל כדי שישנו מוקדם והם לא מקשיבים - לשים לב להתחיל הכל מוקדם כדי שיהיה בנחת. להכניס למקלחות מוקדם לפני האוכל או שחלק ככה חלק ככה ואז לא יהיה עומס וצערות וגערות... אצלי הם לא מסיימים אף פעם לאכול ארוחת ערב אז מעדיפה ככה. עדיין עובדת על זה.

אבל מאז שמגיעים הביתה כבר תחליטי בליבך מתי את מכינה א.ערב ומתי מקלחות כדי שהכל יהיה בנחת ובלי צורך לתקתק. הרצון הזה לתקתק הכל מהר פשוט מוציא את כל האווירה.

* להיות במודעות על זה. כשאנחנו מודעים אז אפשר במקום- לעשות שינוי אפילו קטן. לחייך, לשאול איך היה בגן או בכיתה היום, להתעניין בש"ב או במשהו שהילד הכין.  

בהצלחה!! 

ונפשית

וכשאת לא בטוב קשה מאוד לייצר סבלנות ורוגע לילדים, ככל שאת תהיי יותר בטוב ויותר שמחה יהיה לך יותר נחת פנימית ואנרגיה לייצר תגובות נינוחות וסבלניות יותר

יש לך זמן לעצמך?

את עובדת?

את מתפנה לדברים שממלאים אותך?

דבר כזה הרבה פעמים קורה כשאנחנו כאמהות לא בפניות אל עצמנו, עמוסות טכנית ובעיקר רגשית.

ממליצה לך קודם כל לראות שטכנית יש לך את צרכייך: שינה, אוכל, זמן לעצמך

ומשם זה הרבה אנרגיות רגשיות שזה לימוד עמוק לדעת לנהל אותם. ככל שצוברים כעס אכזבה ותסכולים

עלול להווצר מעגל כזה של רוגז וחוסר סבלנות,

הילדים מגגישים את זה ומגיבים ואז נוצר עוד יותר חוסר סבלנות וחוזר חלילה.

רוצה לעודד אותך שזה בר שינוי.

ללמוד לתת לעצמך את מה שאת זקוקה כדי שתהיי פנויה ושמחה, פיזית ורגשית, עם ילדייך. 

היו לי תקופות כאלה וודאי שבמצב כזה אין לך חשק ליזום ואת רק רוצה שיעזבו אותך בשקט.

המפתח הוא לשבת עם עצמך ולחשוב מה הצרכים שלך וכיצד הם מתמלאים. מה עושה לך טוב?

כנ"ל בעלך, תפתחו על זה שיח ותחשבו איך אתם עוזרים אחד לשני למלא את הצרכים, אם זה יום שהוא איתם שעתיים ואת יוצאת לסךורט/ ערב שאת בחוג.

אם יש יום חופשי ואת יכולה ללכת למקום שעושה לך טןב, מה טוב

אם זה לקום חצי שעה לפניהם, להתאפס ולכתוב לעצמך, לאוורר קצת, להיפגש עם עצמך.

ברגע שלך יהיה אוויר הכל יזרום ותמצאי חשק ועיניים טובות לראות את הטוב שבילדים.

עוד משהו מאוד נכון שכתבו לך זה לגבי הלחת ולתת של הילדים, כשאת יוזמת זה נראה אחרת, את פשוט לא במצב ליזום.

את המפתח, תדאגי שיהיה לך טוב!

ועוד עצה אחרונה, אבל היא סתם פלסטר. תעיפי את הפלאפון לאחרי הצהריים ותאמרי לעצמך, היום הזה מיקדש להם, אין לי שום תוכניות או שאיפות להספיק לזמן שקט עם עצמי, וברגע שתשחררי, תראי שאת הרבה יותר מגוייסת אליהם. וככה כל יום מחדש, העניין הוא שאם לא תטפלי בעצמך במקביל, את פשוט לא תצליחי לתחזק את זה.

בהצלחה!

אותי לימודי ימימה ממש הרימו

עכשיו לצערי לא יוצא אבל כן עושה טוב לשמוע פודקאסטים ערכיים וממלאים

וטיפול אם צריך זה לא מילה גסה. אם את מרגישה שאת לא אוהבת את הילדים שלך כנראה הנפש שלך מותשת ממש וצריכה כוחות.