שהחשק יגיע (אם אין לחץ הלכתי.. לא יודעת איך אצלכם). אני אחרי שנה לא יכולה לחשוב על עוד ילד. ולפעמים גם עד כמעט שנתיים.

ואחכ פתאום אני כן רוצה…… את בתוך הקושי של ילדים קטנים. זה הגיוני

לא תכננתי בשנים הקרובות אבל בעוד כמה שנים ארצה?

מרגיש לי שהרצון הזה לעולם לא יבוא. 

אני יכולה להגיד לך בוודאות שהזמן עושה את שלו.

לא דומה תינוק בן שנה לילד בן שלוש, מבחינת הצרכים, הטיפול, התלות, (הכסף..) וכו'..

לא הייתי מטרידה את עצמי בשאלה הזאת, זה במילא לא רלוונטי לך לעכשיו, בהתבסס שכתבת שאת עם התקן ולא תהיי מעוניינת בשנים הקרובות.

עוד שנתיים-שלוש תעשי חשיבה מחודשת ותבחני אם יש חשק ורצון או שלא.

וזה גם בסדר לחכות עוד, או לא לרצות בכלל.

בינתיים, באמת אל תטרידי את עצמך בשאלה הזאת כי זה עושה יותר נזק מתועלת. 

לי היו תחושות מאוד קשות אחרי ההריון הרביעי

ובאמת עשיתי הפסקה יותר ארוכה

באיזשהו שלב זה עבר

וזה נהפך לרצון חזק ואמיתי

אין סיבה להילחם במחשבות/הרגשות שלך כרגע.

זה בדיוק הזמן לחיות את ההווה

לעשות הכל כדי שההווה יהיה טוב יותר ונעים

זה לא שאני רוצה אבל כרגע לא..

אני מרגישה חוסר רצון וחשק לזה. חוסר רצון להיכנס לזה עוד פעם.

מרגיש לי הזוי

זה מעסיק אותי בימים האחרונים, מרגישה עוף מוזר בסביבה שכולם כל שנתיים מביאים ילד וחצי מהאנשים בכלל לא מעלים על דעתם את האופציה של מניעה

ומי שכן רק עם ''אישור'' ולפרק זמן מוגדר

אני לא שם. לא שואלת ולא לפרק זמן מוגבל. 

אבל דווקא אני רואה שהיום יש הרבה יותר מודעות לנושא המניעה

אני נמצאת בסביבה חרדית של ספרדים ליטאים וחסידים ונשים מונעות יפה מאוד כשאין כוח וחשק ומסוגלות לעוד הריון. 

בתיאוריה, ברור שיש מלא חרדיות שמונעות

בפועל - אני נתקלת רק במי שלא חחח 

אולי זה קשור לגיל שלך ושהם עדיין מאוד צעירות ועוד לא הגיעו לשלב הזה שרוצות למנוע

אבל אם אנחנו מדברות על הסביבה

נניח תביאי ילד כל שנתיים, ואז מה? יחשבו שאת סופר ומן (כשבעצם את לא, גמורה וממוטטת מבפנים)?

מישהו מהם יבוא לעזרתך כשלא תצליחי להחזיק את הראש מעל המים בגלל העומס שזה מביא לך?

הסביבה גם יכולה להתחלף

אנשים באים והולכים

ואת תשארי להתמודד עם החיים שלך וההשלכות של ההחלטות שלך.

בעז"ה אני מאמינה שתחזרי לכוחות שלך (הייתי שם ויודעת איך זה) ויש מצב שעוד שנה או יותר תרגישי רצון עז לעוד הריון.

מי שמונעת בדרך כלל

זה מי שההריונות יותר קשים לה

או בסיכון 

או צריכה קיסרי וכד'

ואלה שלא מונעות זה אלה שכל ההריונות קלים להן והן לא מרגישות אותם

כי אי אפשר לסכם ילד רק להריון ולידה, זה חיים שלמים.

וה10 חודשים של הריון קשים ככל שיהיו, הם זמניים ושוליים ביחס להשקעה של הגידול.

יש מי שמונעת כי לא רוצה עוד ילדים גם בלי קשר. זה יכול לקרות. לא על הנשים רוצות הרבה ילדים

הממוצע בחברה הכללית הוא 3 ילדים, בלי קשר לקושי. לא לכולן קשה בהכרח

יש מי שעושה שיקול כלכלי

יש מי שקשה לה נפשית

יש נשים עם אתגרי פוריות שממש לא קל להן גם בהריונות, ועדיין

יש היפראמזסיות שלא מונעות

לצמצם את זה להריון קל או לא זה לגמד את ההשפעה של ילד על החיים שלנו

של תפיסה.

יש מי שלא מונעת בדרך כלל, אלא אם כן יש סיבה טובה.

ויש מי שברירת המחדל היא למנוע, אלא אם כן רוצים עוד ילד.

זה שתי הסתכלויות מצדדים שונים של המטבע.

לפותחת @שושנושי, לנו יש שני ילדים, ברווחים יותר גדולים המקובל סביבנו. זו שאלה שמעסיקה גם אותי המון.

בפועל, הרצון לעוד ילד התעורר רק כשהקטן היה בן 3-4, וגם אחרי זה מכל מיני סיבות לקח עוד זמן עד שהוצאתי התקן.

זה כן מעורר בי שאלות לגבי עצמי, למה אני מונעת כל כך הרבה זמן שכולן סביבי כבר עם ארבעה ילדים?

משתדלת להסתכל בנושא הזה פנימה ולא החוצה.

לא בטוחה שהדרך שלי הכי נכונה

כן מאמינה שילד צריך להגיע רק מתוך מסוגלות ורצון, ולא כברירת מחדל. אבל זו ההסתכלות שלי, ואני רואה ערך גם בהסתכלות אחרת.

האם בעוד כמה שנים אתחרט?

יכול להיות.

באופן כללי, חושבת שזה נושאים שטוב להם שיישמרו בן בני זוג, ולא יהפכו לשיח ציבורי.

בכל פעם מתפלאת לשמוע נשים משתפות על זה בכזו פתיחות, וכל אחת יודעת מה המצב אצל השנייה.

היה ראוי וכדאי שכל זוג יעשה את הדיון הזה בפני עצמו, מכל מיני היבטים. (לא מדברת על התביעה שאת העלית כאן, אלא על מקרים ושיחות במציאות).

למרות ההכחשות הרבות, אני חושבת שכמות הילדים זה לגמרי גם עניין בכל השפעה חברתית. זה לא רע, אבל כדאי להיות מודעים לכך.

ובעיניי שיח פתוח בעניין, לא בהכרח תורם ליכולת לבחור בחירה אובייקטיבית ונטולת השפעות זרות.

(משפטים ששמעתי: "עדיף להביא אותם ברצף אחד אחרי השני, כדי שכל התקופה של הקטנים תהיה מרוכזת" - אולי נכון, אולי לא, אבל מה עם הפניות והנחת לגבי הילדים הקיימים? זו אמירה שמתאימה לשיח בין בני זוג, ופחות כשיח ציבורי בעיניי, שלא באמת משקף מורכבות ודיון, אלא בעיקר תורם לסיסמאות בעניין. עוד משפט - "הולך לי בקלות עם הילדים, אז אין לי בעיה להביא עוד אחד" - לא חותמת על הניסוח, אבל זה היה הסגנון. ומה עם מי שלא הולך לה בקלות? מה עם מי שקשה לה? למה זה מועיל חוץ מלעשות כווץ' בבטן?)

בקיצור, חצי פרקתי חצי שיתפתי מהגיגיי.

מבינה מאוד את התהיות שלך, שותפה להן גם, ובעיקר חושבת שכדאי לנסות כמה שיותר לסנן את הסביבה, ולהיות מודעים להשפעה הגדולה שלה עלינו

אישית ההריונות שלי ממש בסדר

ואפילו נחמד לי בחלק מהזמן

אוהבת את הלידות והגיל הפיצפון

יותר קשה לי אחכ כשהם גדלים ואני עושה רווחים ביניהם כי ככה זה טוב לבית שלנו

כתבתי את זה מתוך עייפות

אז לא ממש הסברתי את עצמי נכון

לא התכוונתי שזה הסיבות היחידות למנוע

התכוונתי להגיד לשושנושי שרואה סביבה שכולן יולדות כל שנתיים

שמי שעושה את זה לא צריכה שמירת הריון

והריונות בסיכון וכו

כי היא כתבה שלא מסוגלת לחשוב על להיכנס לזה שוב

ובאמת כשזה כזה סרט זה סיבה הגיונית לא לרצות שוב כל כך מהר...

ברור שיש מלא סיבות למנוע

אני אישית מביאה עכשיו ילד שני צפוף

ובהחלט מתכוונת להגדיל את ההפרש לפעם הבאה

למרות שההריונות בסדר גמור.....

כתבתי את זה מתוך עייפות

אז לא ממש הסברתי את עצמי נכון

לא התכוונתי שזה הסיבות היחידות למנוע

התכוונתי להגיד לשושנושי שרואה סביבה שכולן יולדות כל שנתיים

שמי שעושה את זה לא צריכה שמירת הריון

והריונות בסיכון וכו

כי היא כתבה שלא מסוגלת לחשוב על להיכנס לזה שוב

ובאמת כשזה כזה סרט זה סיבה הגיונית לא לרצות שוב כל כך מהר...

ברור שיש מלא סיבות למנוע

אני אישית מביאה עכשיו ילד שני צפוף

ובהחלט מתכוונת להגדיל את ההפרש לפעם הבאה

למרות שההריונות בסדר גמור.....

@נעמי28  @המקורית @פרח חדש @אנונימית בהו"ל 

אני עצמי וגם כמה וכמה חברות שלי מונעות רק בכלל שלא כזה באלהם עוד ילד עדיין.

לא מרגישות מוכנות לעוד ילד, או שפשוט לא מרגישות רצון לעוד ילד ולא רוצות להביא ילד לא מתוך רצון ממש בילד.

נכון

הסברתי את עצמי פה וואי - הריון ולידה 

של החרדיות

רוצות להיות כמו כולן ולהביא כמות מקובלת של ילדים (מינימום 5-6)

שזה דבר שלא מאפשר מניעה ארוכת שנים

(3 שנות מניעה זה מעט בעיניי)

ברור שתרגישי שונה בחברה כזו

יש לי חברה חרדית

שהיא בכלל לא בקלאסה

ויחסית עם מחשבות עצמאיות בנושא ילודה

יש לה 4 ילדים

ועדיין שמשהו איים על הפריון שלה טרם הזמן

היא מיהרה לעשות שימור פוריות

למרות שהסיכוי שהיא היתה מממשת אותו אפסי

ככה נראה לחץ חברתי

אני הייתי שם

כעוף מוזר

בין נשים שכל הזמן יולדות

וזה חלק מהסיבה שעזבתי

לא רק בגלל שקשה להיות שונה

בגלל שלא רציתי להיות חלק מזה

זה מאד מובן שקשה להיות שונה

הייתי אומרת שקשה יותר לגדל ילדים שלא רוצים אותם (וזה נכון)

אבל אני לא אגמד את הקושי להיות שונה

כי זה באמת קשה

ומצריך

התמודדות

יכולות נפשיות

ומבזבז אנרגיה 

אני באה משם

לא יודעת באיזה סביבה היית

אבל היום המודעות היא אחרת לגמרי, וכן, יש חרדים חרדים שמביאים "רק" 3 ילדים, ואף אחד לא מסתכל עליהם בביקורת למה הם מונעים,

והפוך, אני נכנסתי להריון מיד אחרי לידה כי עוד לא נסגרתי על איזה מניעה אני רוצה - וממש הרגשתי כאילו 'התפשל' לי, כל מי שאני מכירה לוקחת מניעה אחרי לידה, ואין חברה אחת שלי שאין לה תיאוריות שלמות על כל סוגי המניעה שקיימים והתנסתה בהם (ואני די צעירה....)

היום זה שונה

לא בדרמטיות

בהדרגתיות לאורך השנים

(הנתונים עובדתיים

הפריון בציבור החרדי יציב לאורך כל השנים עם ירידה קלה ביותר)

גם בזמני לקחו מניעה

אני לא מדברת על 'הפסקות' בילודה

אלא על בחירה חופשית כמה ומתי להביא

שעדיין לא קיימת

לא מתקרב אפילו

ולא

3 ילדים זה בכלל לא קלאסה אצל חרדים

פשוט היום יש הרבה יותר מגוון

אז יש נניח מודרנים שיביאו 3 מה שפחות היה פעם

קחי בחשבון את ההתקדמות המטורפת בתחום הפוריות..

פעם היו הרבה יותר אנשים שפשוט לא היו להם ילדים, אצל חרדים אפילו יותר בגלל חוסר מודעות לעקרות הלכתית.

הגיוני שהיום הממוצע הכללי נשאר אותו דבר אבל זה מתפזר מאוזן יותר בין המשפחות, אין כמעט זוגות שלא מצליחים ללדת בכלל ומצד שני יש יותר מודעות למניעה.

ממוצע מעל 6

הוא גבוה

מאד

וטיפולי הפוריות עובדים גם אצל מי שיש לו הרבה ילדים ורוצה עוד

ככה שזה לכל הכיוונים 

שגם אם אישה לוקחת מניעה, זה רק עם היתר מרב

רק לפרק זמן מוגבל - לרוב לפי התוויה רפואית.

נגיד אישה אחרי קיסרי חייבת למנוע שנה - אז היא תקח שנה.

מקסימום שנתיים

מעבר לזה לא יוצא לי לשמוע

מישהי שאלה בשרשור למה משהו אמור לדעת, כי אנחנו צעירות

יושבות בלובי של הבניין בחורף או בגינה בקיץ ויש שיח. אמרתי להן פעם שאני עם התקן ככה שהן יודעות את זה.

האמת, אני מתחרטת שאמרתי ולמדתי לסנן לידן.

הבעיה היא שברגע שאני חיה בתוך קבוצה עם נורמות מסויימות

והנורמה אצלנו זה להביא ילדים, והרבה.

לא כיף להיות חריגה בנוף.

כרגע הילדים שלי עוד קטנים אבל ברור לי שככל שיגדלו זה יהיה יותר תמוה. כדי שזה לא יהיה תמוה אני כבר צריכה להיות בהריון עכשיו אני כזה ''למה אני לא רוצה?''

אני יודעת למה לא

וגם אם אני רוצה - האם זה יקרה בכלל? בקלות?

השאלה מה עושים עם הסביבה כדי שלא תצפה לזה - אני לא חייבת להם חשבון, יודעת. ועדיין.

יצאתי מבולבלת. 

(חוץ מלהחליף אותה 😉)

אגב לא רק בנושא הזה

אלא בכל נושא אחר

כל דבר מחוץ לנורמה יגרור תגובות/ הערות/ התערבות 

אין מה לעשות

רק עם עצמך...

אני נכנסתי להריון ממש מהר

לא מנעתי

והרגשתי צורך להתנצל

או לפחות לתרץ תירוצים

עד ששחררתי (לא במאה אחוז אבל משתדלת)
זכותי להביא עוד ילד

גם אם הבת שלי עדיין פיצית

וגם אם זה דופק אותי בלימודים

אבל גם אחרי מיומנות גבוהה של בטחון עצמי ושחרור

השוני מול הסביבה נשאר במידה מסוימת לא נעים

אבל בכל סביבה

אני אהיה שונה במשהו אחר

אז יש לי את הסביבה שמתאימה לי כמה שיותר

ואיפה שלא

צריך לשחרר

ולא להילחץ ממה חושבים או לא חושבים עליי

לדעתי גם הרבה ממה שאני חושבת שחושבים עליי

זה הרבה פעמים דמיונות

אם אני אקבל את עצמי במאה אחוז ואהיה שלמה עם הבחירות שלי

אני פחות ארגיש שאחרים חושבים כך וכך

שאנחנו גם מסכימות לפעמים 😅

זה פלונטר שיביא אותך לתסבוך ללא מוצא.

את גם רוצה להרגיש שייכת ובנורמה, וגם רוצה להקשיב לעצמך ולא להיות בלחץ להביא עוד ילד.

הבעיה היא שהנורמה לוחצת להביא עוד.

אז אין דרך לצאת מזה, חוץ מלהגיד ביושר-

אני מוותרת על הנורמה הזאת, וכנראה שהמחיר הוא שלא ארגיש עד הסוף שייכת.

או- שאני אכן אביא ילד ולא משנה מה אני מרגישה או איך הבית שלי יגיב לזה.

כרגע, בעיניי, את בוחרת בבחירה הנכונה עבורך.

אבל אין אפס- זה גובה ממך מחיר.

הדרך להתמודד עם המחיר זה להיות חזקה בזה שאת שלמה עם עצמך והבחירות שלך.

ואני חושבת שאולי ככה גם תטווי דרך לאחרות... בהצלחה!

שיכול להיות שקל להן יותר, ויכול להיות גם שהן לא מספיק מודעות לעצמן.

יכולה לספר לך על עצמי שהלידות והגידול של שני הראשונים שלי היו קלים יחסית, והייתי בטוחה שאלד תמיד בקצב של שנה וחצי-שנתיים.

אבל אז היה לי דיכאון אחרי לידה, וקיסרי, ואז עוד קיסריים, ובשנים האחרונות גם אתגרים לא פשוטים עם הילדים. ועכשיו אני מבינה שזה לא מובן מאליו...

אז אל תהיי קשה עם עצמך❤️

אחרי שני הראשונים שההפרש ביניהם דומה לשלך,

לא היה על מה לדבר על עוד הריון,

בסוף אחרי 3.5 שנים ילדתי שוב, ואח"כ עוד פעם פער כזה

ועכשיו אחרי 5 שנים אני רוצה וזה לא יקרה,

וזה מוזר לי להיות בסיטואציה שבאמת רוצים את זה.

בשלב שלך אגב בקושי היה לי כוחות לשניים

יש ילדים שהגידול שלהם מאתגר

ונראה לי אמרתי לך את זה פעם, שההכי מאתגר שלי היום הוא ילד נחת את כל האנרגיות שלו משקיע לדברים טובים ב"ה, ממש פיצוי על הילדות שלא נשמתי שניה,

בע"ה גם את תחווי הקלה כשהם יגדלו.

גם ילדים גדולים יש להם טיפולים ועניינים אבל זה אחרת, יש עם מי לעבוד וזה לא נחווה כעומס כמו שהם קטנים.

בקיצור לא הייתי מסיקה מסקנות מכרגע על מה שתרצי בהמשך, אם האתגר פוריות לא קשור לגיל אז אין סיבה שהנושא של אם תרצי בעתיד או לא, לא צריך להטריד אותך.

אם זה כן קשור, אז כדאי לקחת בחשבון שסיכוי גדול שבהמשך כן תרצי, אם זה משפיע על ההחלטות של היום.

כתבת שיש לך שני קטנטנים . אמהות בגינה שואלות ? ולמה את חושבת שזה מעניין אותן מעבר לשיחה קצרצרה?

גננת של הבן שלי אמרה לי שאנחנו צריכים עוד ילד. ולא , היא לא נכנסה לי לרחם , היא פשוט החמיאה , כאילו ילד כזה טוב אז צריך עוד כאלו. אבל אם היו לי שני ילדים ולא הרבה כמו שיש לי , כנראה הייתי מפרשת את האמירה הזאת -למה יש לך כל כך קצת ילדים? אבל לי יש הרבה ילדים לכל הדעות ( גם יותר ממנה) אז אני יודעת שהיא לא התכוונה לזה.

לא בלחץ בכלל, ובעלי איתי, ואין משפחה או חברה לוחצת,

ואני מונעת,

אבל עדיין מוזר לי שאין לי רצון לזה,

וקצת חשש שאולי אני בכלל לא ירצה.

זה לא בבאמת חשש, כי אין לי בעיה להיות עם שני ילדים. זה אחלה ומהמם ומדהים.

אז אני מנסה פשוט להזיז את זה ולחכות שיגיע בזמן שיגיע.

3 בנים

הקטן בן תיכף 4

הגדול בן 8.5

אין לי חשק לעבור את כל זה שוב.

ומבאס אותי שאני מרגישה ככה

והשעון דופק.

אבל אני לא אביא עוד ילד כשאני לא יודעת אם אהיה מסוגלת נפשית להתמודד.

אצלי החשק לא הגיע והקטנה בת 7 תכף

לא כדי להבהיל אותך או משהו. כולן מבטיחות שעוד מעט יהיה קל יותר (שזה נכון במובנים מסוימים) והחשק יגיע. אז לא לכולן הוא מגיע🤷

ומצד שני, קראתי פה על נשים שההחלטה לנסות להרות הגיעה נטו מהשכל

אני כן ממליצה לקחת פרק זמן של הפסקה כי הילדים עוד קטנים ולראות אם את רוצה בשכל ויש מחסום רגשי שצריך לטפל בו.

למרות שיש לי ב"ה ארבעה ילדים,

אבל לפעמים חושבת על זה שלא בטוח שיהיו לי כוחות להביא עוד ילדים במיוחד שההריון האחרון היה לי ממש מאתגר עם כאבים שכנראה היו סימפוזיוליס והקאות וסוכרת.

אני נתתי לעצמי את הזמן וחיכתי שאהיה מוכנה ויש רווח יחסית גדול מהילד הקטן לתינוקת אבל אני שלימה עם זה.

לדעתי תקשיבי לעצמך ותראי מה טוב בשבילך.

בהצלחה רבה!

אם היית אומרת- אני ממש רוצה אבל אני לא רואה איך אצליח, או מפחדת או משהו. אז אפשר לפרק את זה ולנסות למצוא דרך שתתאים.

אם היית אומרת- כרגע אין חשק אבל אני רוצה עקרונות ואני בסוף גיל הפוריות, זו גם מחשבה שכדאי לפרק בעיניי ולהחליט לפי מה שמתאים לך.

אבל אין חשק עכשיו, את לא יודעת אם יגיע חשק, ואין פקטור משמעותי?

לדעתי פשוט לא לחפור בזה יותר מדי. הגיוני שהחשק יגיע. והגיוני שכרגע אין. תגדלי את ילדיך ותשקיעי במשפחתך. אם וכאשר תרצו- תוכלו לחשוב על איך וגם לפעול במציאות.

כאילו, איך זה יעזור לחשוב אם תרצי בעתיד או לא?

זה ישנה את ההחלטה האם להפסיק מניעה עכשיו?

זה ישנה איזושהי התנהלות בהווה?

אם לא, אז אין מה להתבחבש בזה. (קל להגיד קשה לבצע חחח אבל זו דעתי מבחינת ההיגיון).

(למרות שבשלב הזה של 2 היה לי רצון לעוד),

יכולה לשתף אותך שבאחת ההפסקות שעשיתי מישהי קרובה אלי ילדה אחרי שאת הקודם ילדנו יחד, וממש הרגשתי הלם כזה, של מה הקשר ללדת שוב. מה שיש מספיק בהחלט. אחרי כ4 שנים נולד לי ב"ה עוד אחד מתוק.

קודם כל את נורמלית.

בע"ה מקווה בשבילך שהרצון יגיע,

אומרת ככה כי באמת מאמינה וממש מרגישה שהילדים הם ברכה עצומה, בע"ה ברצון והלוואי שכמה שיותר בקלות!

במרחק של כמה שנים וכשמזדקנים כמוני, כן יש חשק.

בהצלחה 😀

חכי
הם יגדלו
את תשכחי את הקשיים
והסיכוי שתרצי עוד אחד, יגדל.
שיכחה זה הסוד...

אהבתי את החילוק לחשק ומסוגלות

בעיני חשק הוא דבר שמגיע. אפשר להתעורר אליו

מנסיון מסוג אחר בחיים (2 הריונות שהגיעו בהפתעה, מס 2 ומס 5 שלי)

ההתחלה והאמצע וחלק מהסוף היו לי קשים אבל לאחר מכן הגיעה הציפייה, החשק, ההתרגשות

ואחרי הלידות, ממש אמרתי תודה לה' בשמחה גדולה שהכריח אותי לקבל את המתנה הזאת

לא היה קל (הריונות לא קלים בכלל, ילדים צפופים, לא הייתי מוכנה לזה נפשית)

אבל היה שווה. במבט לאחור זה חסד עצום.

אז בעיני כדאי לחלק את זה 

מסוגלות- האם אני יכולה? בכוחות?

אם כן, יכול להיות שהחשק יגיע בהמשך. לא פגשתי עד היום אמא שהייתה מוכנה לוותר על ילד שילדה. כנראה החשק והאהבה מגיע, גם אם בלידה או אחרי.

כתבת שעמוס לך, מתיש ומלחיץ

אנחנו באיזהשהו שלב עשינו חושבים והבנו שאני לא מסוגלת הכל נפשית ופיזית, גם לעבוד הרבה, גם לנהל בית וגם הריונות לידות וגידול ילדים. סידרנו את המשוואה אחרת ככה שיתאפשר. לקחנו עזרה, עבדתי פחות. זה היה לנו חשוב. הלכנו גם להנחיית הורים, ימי כיף זוגיים ביחד. השקענו כי ילד זה דבר גבוה בעיננו.

יכול להיות שהקושי והעומס שלך יכולים להיות גם כן פתירים?

וגם, לאן את מכוונת? אני כן חושבת שכדאי שיהיה לנו איזשהו רצון בראש לכיוון של מספר ילדים בתפילה שה' יברך אותנו ובאמת יקרה. אבל זה חשוב כדי לא להגיע לגיל 40 בתחושה שאופס איך עבר הזמן...

יש לי שלושה ילדים, הגדולה בת 6.5.

את שלושתם הבאנו תוך כדי אתגרים רציניים בחיים.

ולא שאלתי את עצמי אם אני רוצה עוד ילד או לא.

פשוט שאלתי את עצמי אם אני אשמח לראות עוד פס על הסטיק.

וזה הספיק.

ודווקא עכשיו כשהאתגרים שלא היו בשליטתנו די נרגעו,

פתאום עכשיו אני פחות שואלת את עצמי פס או לא פס,

אלא יותר בכיוון של ילד או לא ילד.

ואז זה הרבה יותר מפחיד אותי.

כי פתאום, אחרי שנתיים מאז שהקטנצ'יק נולד,

אני מסתכלת אחורה ואומרת- וואו, זאת הייתי אני?

איך עברתי דרך כל הקושי בזה? ואני מעיזה לומר גם- החושך הזה?

ואיך עכשיו שוב אחזור לבחילות?

לחוסר שינה?

למתחים בזוגיות בעקבות הטלטלה?

לא פשוט לי. ואני כבר בת 38.

לא יודעת. מעדיפה לחזור להיות הראש הקטן והלא חושב בגדול של אז.

רק לשמוח בפס בלי לחשוב על אחרי

אין לי מה לומר, רק חושבת.

תודה ממש על התגובות

מעריכה את זה

אתן עוזרות לי לעשות קצת סדר וזה מעולה 

והם עדיין קטנים, תני לעצמך את הזמן, הם יגדלו וזה יראה לך לגמרי אחרת.

הכי חשוב לא להסתכל על אחרות

כל אחת והקצב שלה ומה שמתאים לה 

בשאר היה חשק לתפוח אדמה בכל סוגיו

כל כמה שבועות התחלף ( בהריון השני היה לי פחות שחקים )

קולה

קלמנטינות,

חמוצים ממקום מסוים

תפוחי אדמה,

סלט כרוב  עם הרבה הרבה לימון

אה, ופחמימות תמיד 

כלומר לרוב החשק היה (כמו לא בהיריון) לשוקולד🤭

אבל בהיריון של התאומים נהיה לי פתאום חשק לחמוץ! בעלי היה מכין לי לימונדות, שזה משהו שברגיל אני לא מחבבת...

והיה לי היריון עם חשק חזק לכרסם - לא פחות ולא יותר - עץ... הייתי מסתכלת על עצים בחוץ, ומשתוקקת לקלף מהם קליפות ולכרסם... (בדיעבד הסתבר לי שזה היה קשור למחסור הקשה בברזל שהיה לי אז...)

גם עננים הייתה תקופה שהתחשק לי לאכול🤭

חוץ מזה לא זוכרת חשקים מיוחדים ממושכים...

מתוק ופחממות ריקות תמיד

חלבונים וירקות זה תמיד פחות. אבל משתדלת בכל מקרה.

בהריונות קודמים יותר לאוכל ג'יפה כזה פיצה המבורגר. הפעם טוסט זה סביר לפחות.  

שכנראה החשקים שלנו נובעים מחוסרים בגוף

הריון שחסר בו סוכרים- יהיה חשק למתוק וכו

הריון שחסר הו מלחים- יהיה חשק למלוח

כנל לגבי חוסרים בברזל/מינרלים/אשלגן וכו

או שעליתי על משהו או שזה היה ברור וגיליתי משהו בדיליי רציני חחח

קליפות ביצים, והיא אמרה שזה מכיוון שחסר לה סידן.

לא יודעת אם זה באמת נכון...

בנוכחי בעיקר אפרופו וגבינה לבנה.

היה הריון של טוסטים

היה הריון של מנות חמות 🤮

היה הריון של ירקות חמוצים..

לגמרי מגוון.

קרקרים עם גבינה/טחינה

חטיפים יותר בריאים כמו במבה או חטיפי אנרגיה כאלה

יוגורט עם פירות

תמרים עם אגוזים (או בלי)

פירות עם חמאת בוטנים!

עוגיות ועוגות בגדול דברים שמכינים בבית ואז זה בכל מקרה יותר בריא מהקנוי

זכור לי שבדקתי בעבר, וזה היה נשנוש רציני שלי

הורדתי וירדתי

ועכשיו אני יושבת וכמהה לנישנושים

מפנטזת על שוקולד

אבל לא מכניסה לבית

אז הכל בגדר חלומות. מנשנשת קפה קר, עם קש, כדי שיספיק להרבה זמן.

פריכיות

פתית

גזר

במבה מפוצצת קלוריות

בערך 540 ל100 גרם

זה מלא

והעמילן שבה אולי מרגיש מלוח אבל הוא סוכר לכל דבר

גם אני נפלתי בזה פעם חח

שוקולד 90% מעורבב עם חמאת בטנים

תפוח וחמאת בטנים

בננה וחמאת בטנים וקוקוס

מבשלים עם מעט מלח, ואז לוקחים "תרמיל" אחד בכל פעם, לוחצים קצת ואוכלים את השעועית שיוצאת.

זה די נחמד...

אבל לא תחליף לשוקולד

בכל אופן, משתדלת לאכול את זה כשהצורך שלי הוא נטו נשנוש.

החיסרון הוא שצריך להכין את זה... (לא עבודה קשה בכלל, אבל עדיין דורש הכנה ודורש אחסון במקרר, אחרת זה מסריח נורא🤢)

תודה על החידוש!

(האמת שעכשיו קנינו חבילה שלא כתוב עליה שצריך לבדוק...)

הטעם החזק משקיט לי את.הרצון למתוק

חמוציות ללא סוכר

פופקורן (לא שיא הבריאות אבל יחסית לדברים אחרין הוא ברשימת הסבבה)

לחתוך את הירקות ולטבול במטבל כמו חומוס טחינה או גבינה.

הצורך בנשנושים יורד כי יש פחות תנודות של סוכר בגוף

תנסי להגביר חלבוןעל פני פחמימה, זה אמור להרגיע את הצורך במתוק

והאמת שאם אני כבר רוצה משו מתוק אז באמת אוכלת שוקולד 

נגיד לאכול יותר חביתה מהלחם עצמו?
זה מפחית את תחושת הצורך העז למתוק?

ברמת הסוכר שיוצרות את החשקים זה חלבון שומן ומעט פחמימה

אני למשל כשאוכלת חביתה זה בלי לחם בכלל

מכינה אותה עם חמאה מ3 ביצים, ואוכלת אותה עם סלט אבוקדו/ ירקות חתוכים וגבינת שמנת 27 אחוז ביתית

ושאלה, הארוחה שתיארת זה משביע אותך? למספיק זמן?

בעבר היית רגילה לאכול לחם והורדת או שגם בעבר לא אכלת הרבה?

אני מבחינתי לאכול סנדוויץ' לכל ארוחה 😵‍💫 

2 גביעי גבינת שמנת 27 אחוז וכפית מלח. לערבב לתוך חיתול בד ששמים מעל קערה ולמקרר ללילה

ולגבי השאלה על השובע - מחזיק אותי. לכמה זמן/ אם זה מספיק זה תלוי בך ובסדר היום שלך

אני נגיד רגילה לאכול באזור 9 ארוחת בוקר, וא. צהריים בשעה 12-12.30

ואת מרגישה שבעה אחרי ארוחה כזו?

כי אני הרגלת י את עצמי אי שם הרחק בשנים

לא לאכול כלום בין הארוחות

מבינה שזה נשמע קשוח אבל זה נטו הרגל

הגוף לא באמת צריך את זה אם אוכלים נורמלי בארוחות

אבל מה שבעיני יותר קל וככה נוהגת כבר שנים

שמה שלא רוצה לאכול אני לא קונה

ופשוט אין בבית ואין את הפיתוי

אפשר לקנות נשנושים כמו פירות,גרנולה עוגיות קוואקר,פיצוחים,להכין קרקרים בבית,

מכינה לעצמי קינוחים מקמח כוסמין מלא

במקום לנשנש מכינה לעצמי שתייה חמה

מעדיפה פירות וירקות למשל בננה מורידה לי משמעותית את הרצון לסוכר

מה שעזר לי להוריד בנתיים כמה קילוגרמים

זה שהפסקתי גלוטן וסוכר לגמרי

עד עכשיו עם הגלוטן לא היה לי בעיה.. אבל הסוכר באמת נורא קשה הגמילה. נורא.

לאט לאט. תשימי לב שגם בחטיפי אנרגיה יש מלא קלוריות וסוכר. סודה הבנתי לא הכי בריא, שיתקנו אותי אם אני טועה, אבל גם אני מאוד אוהבת. 

ההתחלה הייתה קה ברמת הדמעות - ואני לא מגזימה!!!

אבל אחרכך וואוו, לא מגרה אותי בכלל לא דחוף לי ולא נצרך.

(אני כבר לא שם חחחח רק אומרת לך מה היה)

אני מכינה עוגיות מקוואקר וקוקוס וכאלה ומפחיתה סוכר. זה טעים וכן מתוק אבל לא בהגזמה

פירות שווים של קיץ

מיץ סחוט טבעי

כדי לאכול פחות שוקולד גם כשאני אוכלת (וגם סתם כי זה נחמד)- אני מכינה פרלינים מצימיקאו מומס בתבניות קטנות. ואז כאילו אכלת פרלין אבל זה פחות מקוביה

זה התנודות של הסוכר - אינסולין

במיוחד אם אוכלים ממנו בבוקר

ברגע שאוכלים יותר חלבון וסיבים אין קפיצות גדולות של אינסולין בגוף ויש פחות חשק למתוק.
 

אז לא מספיק רק להוריד מתוק

תוסיפי אוכל טוב שמזין וממלא את הצורך

והשבועיים הראשונים בערך קשים יותר ואז הצורך במתוק מתאזן

ושלא יהיה בבית

אם יש מאוד קשה לשמור
ותמרים זה ממש מתוק וטעים

אולי גלידות ביתיות (בננה תמר וזהו)

גם חוסר בשינה עושה חשק למתוק - עייפות שדורשת אנרגיה זמינה 

אני משתדלת כמה שפחות דברים מעובדים

וכמה שיותר טבעי

אז לא מדבר אליי גם עוגות קנויות או חטיפים ושוקולדים

אני גם לא קונה כי אין טעם הילדים מחסלים בשניה וגם אחר כך רבים ביניהם וגם השיניים וכאב בטן .. בקיצור מוותרת על התענוג

תנסי לטחון בבלנדר פירות קפואים שאת אוהבת עם יוגורט זה גם בריא וגם טעים ומרענן

אפשר לאפות עוגיות גרנולה בבית מחומרים טבעיים 

קקאו סילאן ושמן קוקוס במקפיא

אפשר להוסיף חמאת בוטנים או טחינה ולשחק עם המינונים לפי מה שאוהבים

אבל אני שותה עם סוכר, כשמתחשק לי לנשנש אני שותה קפה, קפה נטול, שוקו חם, חלב חם, לפעמים גם תה אבל זה פחות מספק אותי

שותה בלי משהו ליד, רק הלגימות הקטנות של השתיה החמה הממותקת, מספק לי את הצורך לנשנש

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

@אפונה @אונמר

אני מנש לא חושבת שצריך להסביר לילד על גיהנום אבל כן על השלכות קונקרטיות זה חלק מהחיים. לא צריך סדנת הפחדה אבל להבין מה התוצאות האפשריות של המעשה זה חשוב מאד.

לפעמים זה יעזור ולפעמים לא,אבל בכל מקרה זה משהו שצריך להסביר

בין הפחדה- של ישימו אותך בכלא ותלך לגיהנום, שזה משהו שהוא לא פרופורציונלי ולא הגיוני או קרוב לילד

לבין הסברה של תוצאות- תיקחי בחשבון שיכול להיות בושות, דחיה חברתית (אם הגניבה קורית בכיתה), עירוב של היועצת או כל תוצאה אחרת שהיא הגיונית לגמרי אם תופסים אותה. וזה נראה לי לגמרי הגיוני להסביר לילדה בכיתה ו שאמורה לפחות להתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלה ומה הם.

חושבת שיש מספיק דרכים להסביר לילדה לא לגנוב חוץ מלאיים שישתפו את היועצת או שהמוכר במכולת יכול לכעוס נורא.

ושגנבים גודלים מסימים בכלא, ושאפשר לפעמים להזמין משטרה. (כמו שכתבה @נעומית  בהודעה הראשונה שדיברו על הפחדה)

אני ממש בהלם שכולם פה סבבה עם להגיד דברים כאלה לילדה בכיתה ו.

מה קורה לכן.

זה נשמה של ילדה. יש פה נשמה קטנה שתכף תהיה גדולה. למה לצלק אותה ככה עם איומים. וואו.

ובשום אופן לא היתי רוצה שהילדה שלי  לא תגנוב מהסיבות שכתבת.

לא גונבת כי יהיה לי בושות.

לא גונבת כי ידחו אותי חברתית.

לא גונבת כי אם יתפסו אותי יגידו ליועצת.

זה הסיבות שגורמות לך כבן אדם מבוגר לא לגנוב? אז למה היא כן?

מזעזע.

בטח לא כשברור כל כך שאין ילדה שגונבת כי היא רוצה לעשות רע בעולם.

תקראו את התגובה של @אמאשוני על כמה שזה פשוט ילד קשב וכל כך לא כמו שעשיתם את זה.

https://www.inn.co.il/forum/t1438713#15770442

חינוך בסופו של דבר זה לעשות את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, לא כי יש השלכות לעשות את הדבר השגוי

זה שלדעתי צריך להסביר לילד את ההשלכות של בחירה שגויה זה מבחינתי בעיקר כדי שלא יהיה בהלם מוחלט אם זה יפול עליו...

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אני באמת לא מבינה.

אני חושבת שכתבת דברים שמכעיסים אותך בכללי למרות שהם לא קשורים לנושא.

כתבת תחרות עם הרוע??? איך זה קשור?

כתבתי שיש טעם לשתף גם בהשלכות שליליות, אפשר להגזים ולהגיד שאם ילד מודע להשלכה שלילית, הוא מפתח חרדות וחי בתודעת גהנום. וזה ממש ממש לא נכון.

אני יודעת שהילד שלי יכול לאבד אותי ולכן לא אני לא מסמסת למרות שממש בא לי. לא כי אמא שלי קנתה גלידה והסבירה לי.

אני באמת מופתעת שכתבת לנהל את החיים, אין לי מושג איך ולמה הסקת את זה.

חלק מחינוך זה גם הסבר של תוצאה שלילית אפשרית. מסבירים מידי פעם כשצריך, לא כל דקה, ולא כתגובה לכל מעשה. אם כשילד מתקשה להיות ממושמע לגבול כל כך חשוב של גנבה. מסבירים מה יכול לקרות. ובלי כף הקלע, (לאמיתו של דבר גהנום הוא לא חלק מהאמונה שלי).

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️

זה כל כך משמעותי! הכל עלייך הכי טבעי ומובן שאת נכנעת לו, צריך לשמור את הכוח😉... את מלכה ותודה לכם!👸🏻❤️

פרקטית- ממליצה בחום על הספר של הלוחשת לתינוקות "הלוחשת לפעוטות". ספר ממש מוצלח לי אישית מאד עזר בגיל הזה.

חשבת ללכת איתו לאבחון?

כי אמנם את אומרת שזה בעיקר מולך, אבל את כן מתארת משהו קצת חריג, עם כל זה שהוא ב"גיל שנתיים האיום"...

יכול להיות שיש משהו קונקרטי שמציק לו, כגון רגישות תחושתית, ולכן הוא עצבני כל כך... ואולי הוא עצבני בעיקר מולך, כי בתת-מודע הוא מרגיש שאמא אמורה לפתור לו את כל הקשיים, ולכן הוא מוציא הכול עלייך...

מקווה ממש שתמצאי איך להרגיע אותו!

ובהצלחה גדולה עם ההתמודדות לבד כרגע, כשבעלך במילואים...❤️❤️

שווה לפנות להתפתחות הילד, ולנסות לבקש אבחון

וגם אם זה לא הכיוון- הרבה פעמים יש להם הדרכות הורים ודברים בסגנון שיכולים לעזור לך להתמודד איתו...

אז קודם כל חיבוק ענק 🧡

זה יכול להיות המילואים, ויכול להיות הגיל, אבל מציעה בזהירות אולי שווה לאבחן? זה לא ילד ראשון ולמרות שהסיטואציה קשוחה נשמע שבתחושה שלך  את רואה פה משהו חריג. אם לא אז תדלגי, רק משקפת מה קראתי.

תנסי לקרוא את הספר "לא קשור אלייך", התיאור שלך הזכיר לי אותו קצת (לא אומרת שבהכרח המסקנה זהה)

בכל אופן, מקווה שרופא הילדים של הפותחת הוא אדם קשוב, שלא ינפנף אותה ב"ככה זה גיל שנתיים", ושהיא באמת תגיע כמה שיותר מהר לפחות לאבחון ראשוני שייתן לה כיוון ודרך טיפול התחלתית כדי שיהיה לה אוויר לנשימה...

(גם את בעצם לא כתבת ממש ישירות, אשרייך❤️)

בספר באמת הילד מאובחן בסוף עם בעיית תקשורת, אז כתבתי לא בהכרח המסקנה זהה אני סתם אישה זרה בפורום ולא מכירה את הילד והסיטואציה. אבל שווה כן לנסות לדבר עם הרופא, לתאר מה אתם עוברים וכו.

יכולה לומר לך שאני תיארתי לרופא סיטואציות מסוימות על גיל שנתיים וחצי והוא ממש לא אמר לי זה הגיל ולא שאל על קשיים מסביב ישר אמר תקשיבי יש פה ענין רציני וחבל שתסבלו לכו לאבחון. בסוף אצלנו זה דווקא כן היה ענין סביבתי שהשתפר פלאים בהמשך, אבל זה גם בא אצלנו "בהפתעה" ולא משהו שראינו ממש מלידה

זעם

כשברור שהמטרה בסוף היא למכור את הקורס המלא, אבל אולי שווה להרשם למשהו כזה ולראות אם מתחברים לגישה שלהם ואם זה משהו שמדבר אלייך.

כי הם מדברים ממש על זה שילדים שלא מצליחים להביע את הצורך שלהם זה יוצא בצורה כזו של זעם

יש לי בן שבדיוק ככה, מלידה, הוא אחרי לא מעט ילדים, הקטן שלנו.
מיום היוולדו נהייה לי קשה יותר, בשינה, באוכל, בהכל (עם דגש על שינה), אף אחד לא היה כמוהו.
עקשן בצורה בלתי סבירה, וכמו שאמרת, רוצה את האבטיח הזה דווקא ולא מה שהבאתי לו, זורק, כועס, בוכה.
הוא האחרון, גם כי כבר די הזדקנתי, וגם הוא ממש לא עושה לי חשק לעוד (ומזל...חחח)
ילד מהמם, מתוק, חכם ונבון בצורה מיוחדת, אבל קששששההההה
לא אפרט, מה שאת עוברת, זה הוא.
כעת הוא בן 3, הייתי אומרת שמעט התאזן, נרגע יותר. מוציאה אותו מהמעון מוקדם יותר, כדי שישן בשמונה וחצי בלילה (הוא שונא לישון, ודי לא זקוק לשינה, היפר), בעיות בגמילה...לא מכירה שיש דברים כאלה. אבל בבכי מעט השתפר
יש לך גדולים?
הגדולים שלי לפעמים יוצאים איתו, זה מתנה.
בעלך במילואים- אז בכלל יותר קשה כי את לבד, ואולי זה גם משפיע עליו, לכן אולי כדאי הדרכת הורים?
בכל אופן,
אני הרבה גבולות חציתי עם הילד הזה (באוכל, ברצונות, בסדר יום, דברים שאני נגד למשל באוכל, אצלו היתרתי, אין לי כוח למלחמות)
מה שכן!!
כשיש לי פנאי וזמן- והוא דורש משהו שאני לא מרשה
אני אומרת לא, ויודעת שעכשיו יהיה שעת סיוט, אבל חשוב שישמע גם לא, ואז אני מחבקת, ומנחמת, ומרגיעה, והוא צורח, אבל זה שלב שחשוב לפעמים, כי באמת הוא כבר התרגל לקבל כמעט הכל.
והתקופה הקשה תעבור, ותישאר המתיקות בלבד.
ליבי איתך
 

כמעט בכל מה שכתבת..

בן שנתיים וחצי

כנראה שהעקשנים חווים יותר חזק את גיל שנתיים…

אצלנו כבר חודשיים ככה, אולי יותר

אבל רואים ממש שינוי לטובה! למרות שיש ימים יותר קשוחים

באמת שאני חוצה אתו גבולות בלהרשות דברים שלא הרשיתי לגדולים, משתדלת לזרום עם הרוב ולעמוד על מה שממש חשוב לי.

כשהוא בוכה לפעמים עוזר להסיח את דעתו (לתת לו משהו שהוא אוהב לאכול/משחק אהוב/להחליף נושא)

ביחד עם מילואים זה באמת קשוח ממש…

אבל שוב, אני רואה שיש הטבה עם הזמן

מקווה שגם אצלך תהיה

בהצלחה ענקית וחיבוק!!!!

לא פשוט בכלל..

מהלידה.

אני מקשרת את זה להריון שבו חוויתי סטרס גדול כשפרצה המלחמה.

יצא לי גם לשמוע מעוד כמה שהשכבה הזאת לא פשוטה.

ואני רואה שזה כן משתפר כשהיא מתפתחת יותר ויותר

אבל זה כל כך קשה

ילדים עם רגישות גבוהה הם ממש ילדים עם צרכים מיוחדים.

החדשות הטובות הן שבהינתן התנאים הספציפיים שהילד צריך, או לפחות רובם - הם פורחים, ויש להם יכולות הרבה מעבר לממוצע.

החדשות הקשות הן ובכן, שיש לך ילד עם צרכים מיוחדים וזה לא פשוט בכלל.

אני רוצה למסגר מחדש רגע - הילד שלך עמוס תסכולים וממוגן, ולכן מתקשה להסתגל. ואת יודעת את זה ובוחרת לצמצם את התסכולים שעומדים בפניו גם המשמעות היא לאפשר לו דברים שהיית מעדה להימנע מהם.

מחזקת את ידייך לפנות להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית התפתחותית, שתתן לך קודם כל תמיכה וגם תעזור לך לדייק את הצרכים הספציים של הילד שלך כדי שתוכלו להתפתח יחד בטוב.

אולי לשחרר קצת. לא לחשוב על רגשות? פשוט לחיות. הוא לא אוהב בקבוק , שיצרח , לא רוצה משולש , שיצרח. את לא חייבת להרגיע אותו. אם ילד מתרגל שאמא מפחדת מבכי שלו ובוחרת בפינצטה על מה היא מתעקשת , אז הוא מתרגל לבכות על כל דבר. פעם כשבת שלי הייתה בת שנתיים  (עכשיו סיימה בית ספר) רצתה מיץ מסוים. והוא נגמר. אז היא צרחה שעתיים רצוף. והיא לא על הרצף ולא כלום. היא מתנדבת במד"א , עובדת , ציונים טובים.

ילדים גם מרגישים לחץ. אם יש לחץ באוויר , הם מאוד נלחצים. גם אם את לפי הספר , לא מרימה קול , מדברת בצורה יפה. הם עדיין מרגישים לחץ.

זו לא אמא מפחדת. זו אמא מובילה.

יש מצבים של אמהות מפחדות והולכות על הביצים, אבל זה לא הכרח

זה לא או לפחד או לתת לו לצרוח שעתיים.

אפשר לעזור לו לווסת את עצמו במגוון דרכים. לא תמיד הכל עובד אבל אם מנסים בסוף מזהים מה עוזר לאותו ילד.

למה אם מתייחסים לילד מבחינתך זה אומר לחץ?

לא אומרת שאסור לילד לבכות, גם בכי עוזר לפורקן וויסות. אבל בכי זה לא אמצעי היחיד. ואם אפשר לתת לילד הרגשה שאנחנו איתו גם כשהוא בוכה וצורח ולא מצליח להירגע בדרך אחרת, בעיני זה עדיף על פני גישה של תצרח כל יום, כל היום, בסוף תגדל.

ההזדהות מאוד עוזרת לי (נחמת טיפשים 😌 ).

כתבנו פה על כיוון תקשורתי, אני לא חושבת בכלל.

הוא מתקשר מהמם. כשהוא רגוע ונינוח, וכן, זה קורה מידי פעם, תודה לה ' , הוא ילד מעלף, מתקשר, שר ורוקד, כשאחים שלו רבים הוא "כועס עליהם " בג'יבריש , או כשמישהו בוכה הוא מיד ניגש לנחם אותו ואני שלולית ממנו.

הציעו פה הדרכות הורים שונות ואני מאוד פתוחה לשמוע אבל לא מבינה בזה כ"כ, העולם הזה מלא במטפלים ואין לי סבלנות וזמן לניסוי וטעיה . אשמח להמלצה ספציפית.

עכשיו, דיברתי עם משהי מהמשפחה והיא מכירה אותו, תיארתי לה הכל והיא טוענת על קושי בוויסות חושי. שזה מאוד נשמע לי הגיוני. אבל מה עושים עם המידע היפה הזה? התפתחות הילד זה אומר טיפול שיתחיל עוד שנה בערך עם כל הטפסת...

זה גם קושי בויסות חושי אבל גם ויסות רגשי,

הם סובלים/נהנים מעיבוד עמוק מאד של חוויות חושיות וגם רגשיות.

מוזמנת בפרטי אנסה לעזור לך עם מדריכה מתאימה.

2. לריסה גינת (אני עוקבת אחרי התכנים שלה כבר די הרבה זמן ומאוד נהנית)

ומחזקת אותך לקחת הדרכה מסודרת, גם כשיש ניסיון בהורות, זה מאוד עוזר כשיש אירוע מסויים אז שעושים לך סדר ואיפוס.

חיבוק גדול על המילואים!

מקווה שיהיה קל יותר בהמשך.

1.

כתבת שאצל הגננת הוא מתנהג שונה

אני חושבת שחשוב לבדוק איך הוא מתנהג בסביבות שונות עם אנשים שונים, מטפלת, אמא, אבא, סבא, ומקומות שונים: בית, גינה, בזמנים שונים, בוקר, ערב, שינוי, עייפות וכו'.

אם יש שוני דרמטי בין הסביבות, ייתכן שהקושי הוא בחלקו סביבתי.

2.

תארי לך את עולמו של ילד בן שנתיים, הוא קיבל אבטיח מלבן והוא רצה משולש, הוא כועס, אח''כ מרגיש את הפאניקה של אמא מהכעס שלו, הוא נבהל, אמא נבהלת חזק יותר, הוא בפאניקה, אמא מבוהלת, היא מתקשה להיות רגועה וכך להרגיע אותו. אז הוא לא נרגע.

מציעה (אני יודעת שקל לכתוב וקשה מאוד ליישם), לשים לב איך את מרגישה כשזה קורה, לשים לב לחרדה. (אני מגישה אבטיח ואני פוחדת מהתגובה שלו), הוא בוכה (הוא לא יפסיק לבכות שעה, איזו אמא רעה אני).

ולנסות להתמודד עם זה (אני פוחדת, אבל אני יכולה להתמודד), הוא בוכה, וזה בסדר, הוא ירגע אח''כ.

אני חושבת שאחרי שתהיי רגועה ומקבלת יותר יהיה לך קל יותר למצוא פתרונות.

3.

ועוד משהו, איך השפה שלו? יש מילים? חיבור של שתי מילים? במידה ולא, כדאי לבדוק בהתפתחות הילד. קושי שפתי לפעמים יוצר תסכול רגשי משמעותי.

בהצלחה! יצא ארוך

העולם לש הילד והתכונות שלו בכל גיל אז יותר מקבלים כלים איך להתנהל מולו ואיך להגיב נכון יותר

ובעיקר איך לשמור על רוגע פנימי 

זה יוצא בעצם שאצלי בוא הכי בוכה ומתעקש, אח''כ אצל בעלי ואצל האחים שלו. אצל אחרים הוא יותר זורם. אני הרבה פעמים נשארת רגועה בבכי ומכילה כמו כל ילד בן שנתיים אבל מהר מאוד זה מסלים ואני לאט לאט נגמרת לי הסוללה של הכלה...

יש לו חיבורים של 2 מילים, הוא לומד המון מילים בתקופה האחרונה ב"ה, קוף קטן חוזר אחרינו בהכל, אבל עוד לא ממש מדבר. 

פורקים תסכול במקום בו הם מונחים טוב יותר.

זה בסה"כ אומר שמולך יש לו פחות הגנות, שהוא מרשה לעצמו להרגיש את מה שבגן אי אפשר.

מנסה להביא רעיונות שהורידו אצל הילדים שלי התנגדויות בגיל הזה, יכול להיות שכבר ניסית או שפחות מתאים לילד שלך-

1. לתת כמה שיותר בחירה- כל דבר שעושה איתו לחשוב, מה הוא יכול לבחור מבין 2 אופציות שאני קובעת. אתה רוצה צלחת כחולה או אדומה? אמבטיה או מקלחת? וכו'

2. סדר יום וכללים כמה שיותר ברורים וקבועים- נגיד הייתה תקופה שהיה לילד שלי נורא קשה להפסיק לשחק וללכת למקלחת אז השתמשתי בטיימר, הודעתי לו וכשהטיימר מצפצף נגמר זמן משחק וזה ממש הפחית התנגדות. נגיד בהשכבות לו"ז מאוד קבוע ומסודר, עם ציורים מתאימים שהוא יכול להסתכל ולראות מה הסדר, שכולל גם דברים שהוא נהנה מהם והוא יכול לבחור כמו סיפור. הבן שלי פחות היה צריך באחר הצהריים בשגרה, אבל בשבת ובימי חופש זה היה לו ממש משמעותי.

3. לשקף רגשות קשים במילים- אתה ממש עצוב כי רצית אבטיחים בצורת ריבוע וקיבלת בצורת משולש, אני רואה שאתה ממש עצוב. אתה רוצה חיבוק? לתת לו לבכות ומדי פעם לשקף לו שוב.

4. למצוא כלים שעוזרים להרגע- אפשר לדבר על זה בזמן רגוע, מה עוזר לנו להרגע כשאנחנו מאוד עצובים? חיבוק, לשתות, מוצץ, לשכב על הספה, לקפוץ על טרמפולינה.... אפשר להכין דף עם ציורים מתאימים. ואז כשהוא בוכה, אחרי שאני משקפת את הרגשות אני מנסה לשאול אותו מה יעזור לו, ואם אין לו רעיונות אז אני מציעה.

5. לזהות טריגרים- נגיד רעב או עייפות יכולים להיות טריגרים ממש משמעותיים להתפרצויות.

כשאת מוציאה אותו ב15:00 תעברי בפארק. תשתו ביחד מים קרים, אולי שלוק. אבטיח. ביסקוויט.

תני לו קצת לזוז, אולי בימבה. חיבוקים, נשיקות.

אולי גם מוזיקה.

לעזור לו עם המעבר בין מעון לבית עם כל האחים.

כדאי להיעזר בבייביסיטרית לילדים האחרים לאיזה שעה אחרי שהוא חוזר,

שתעשה פעילות כיפית עם שאר הילדים, ככה תהיי רגועה שמישהו איתם ותהיי פנויה להתמודד עם המשך היום.

מציעה לקלח אותו בשעות מוקדמות יחסית. במיוחד אם הוא ילד שאוהב לשבת במים.

מים גם עוזרים להירגע מסטרס.

ורק צריך לסובב את העגיל או הנזם בזמן שאת מתחת למים.

אבל אני חושבת שראיתי את זה בתגובה של יועצת הלכה בקבוצה סגורה בפייסבוק.

זה מותר לכתחילה

אומרת את זה בכזאת ודאות?

אמנם ייתכן ויש מקרים שאכן אפשרי

אבל ממה שאני מכירה זה ממש לא לכתחילה, בטח לא לרוב הדעות ( גם אם בדיעבד כן מתירים)

למדתי את הנושא מכל הכיוונים,

זה נקרא מיעוט שאינו מקפיד,יותר מיזה ההקפדה היא שזה כן יהיה עליה,ומאחר שהיא לא מורידה את הנזם כלל,יש כלל בהלכה שיותר מ30 יום זה נחשב לחלק מהגוף,ולכן אין עם זה בעיה.

משום ש:א.נחשב חלק מהגוף

ב.מיעוט שאינו מקפיד

ג.לא רק שתצא כך לרשות הרבים אלא חשוב לה שזה יהיה עליה.

נכון שלפי הרמא לכתחילה מורידים הכל,אבל גם הוא סובר שאם אי אפשר להוריד וזה חלק מין הגוף הטבילה כשרה לכתחילה.

יהיה עלייך.

אם את רוצה רב, את יכולה לשאול בבית ההוראה של הרב זכריה בן שלמה

לשאלות בשיחה:

0528465585

למענה בוואצפ:

0515465585

גילוי נאות: אני יועצת הלכה.

אם הנזם קבוע עלייך ואת לא הולכת להוריד אותו בטווח הקרוב. כמו שכבר כתבו לך - מותר לך לטבול איתו כי זה בטל לגוף שלך.

אבל- אם זה עלייך רק כמה ימים ואת הולכת להוריד ממש בימים הקרובים אז זו בעיה.

אני בכוונה לא כותבת את הטווח הברור של הימים כי יש מחלוקות בזה וכדאי לברר מה השיטה של הרב לפיו אתם נוהגים. 

עליי תמיד, גם לשה איתה אז נוטלת איתה ידיים.

כנ"ל טבעת אירוסין.

או שצריך/כדאי מאוד להוריד?

יש לי טבעת שקצת קטנה עלי עם השנים ומאוד קשה להוריד אותה

ואני עושה הכל איתה, גם בצק

ולכן לא מורידה לנטילת ידיים

למקווה כן מורידה כי זה לא שבילתי אפשרי להוריד אבל זה מאמץ, אז פעם ב.. לא נורא ומעדיפה ככה לטבול בלי זה 

שלא ישתמע שבוודאות בטבילה אפשר להשאיר את הטבעת (יתכן וכן, אני לא יודעת)

האשכנזים מחמירים יותר אבל גם לדעתם אם סןבבת את הטבעת במים ולא הןרדת אותה ונכנסו מים תחתיה,הטבילה עלתה.

אבל- למעשה אני רואה שרוב ככל הנשים מקפידות להוריד במקוה. 

יש תקופות שהאצבעות שלי יותר שמנמנות וזה קשה מאוד להוציא

ואני לא מוציאה את הטבעת בכלל, לא בלישת בצק, לא בניקיון, לא אף פעם…

אם אפשר להשאיר כשקשה להוריד זה יועיל מאוד…

כדאי לנסות להוריד.

אם יש לך בעיה פרטית והטבעת לא יורדת  כדאי לפנות לייעוץ הלכתי אישי. 

אני קיבלתי.

הייתי צריכה אלף מסמכים כמו תמיד ולקראת סוף שנה קיבלתי על החודש הראשון בשנה