תשמעו סיפור:
מסופר שרבי בונם ציווה יום אחד לרתום את העגלה כדי לסוע עם חסידיו לוורשה. בדרך ביקש לעצור בבית-מרזח. לאחר שנכנסו והתיישבו, שמעו שני סבלים משוחחים ביניהם. לפתע שאל אחד הסבלים את חברו "האם כבר למדת את פרשת השבוע" ? כשנענה בחיוב, ציין שדבר אחד הפליאו בסיפור על אברהם אבינו הכורת ברית עם אבימלך מלך הפלשתים. כתוב : "'ויכרתו שניהם ברית', שאלתי את עצמי", אמר הסבל הראשון, "למה נאמר 'שניהם' - מילה זו נראית מיותרת." כיצד אתה מסביר את הדבר, שאל חברו. "סבור אני", ענה הסבל הראשון, ש"הם כרתו ברית, אבל לא נעשו לאחד, אלא נשארו שניים."
ואני תוהה לעצמי בעניין: האם זה היה לשבח או לגנאי- האם בעקבות הברית אנחנו צריכים להיהפך ל"ביחד"- אותו הדבר, עם מטרה משותפת- ממש שתיים שהם אחד, באחדות מלאה? (וכנ"ל לגבי ברית נישואים...) או שהכוונה היא לשבח- שלמרות החיבור, למרות הרצון המשותף והמטרה- הם מסוגלים לשמור על הייחודיות שלהם- לדעת שכל אחד מהם הוא עולם מלא בפני עצמו. למרות הכל- הם ידעו להיות הם עצמם
מה אתם אומרים? אני צריכה עוד לחשוב בעניין... שבת שלום ורק טוב- יעל.
)