ממתי ילד ש"לרגע לא מצליח להתמיד בפעולה וזז ממקום למקום" עושה פאזלים של 48 חלקים, מאזין בנחת לסיפור וקורא ספרים?

אוקיי אז הוא לא אוהב יצירה, אז מה?

וברור שאם יש טרמפולינה הוא יעדיף..

אני מבינה שיש לו קושי ואולי באמת יש הפרעת קשב אבל זה לא בהכרח ככ חמור.

לפעמים הורים שחווים קושי עם ילד כבר מאמינים שכל מילה שבעל מקצוע אומר היא תורה מסיני. אם את לא מרגישה שזו רמת הקושי - אז אולי זה לא. ואם את לא רוצה טיפול תרופתי - את לא חייבת.

אני לא נגד טיפול תרופתי כשצריך, אבל נשמע שהיא קצת לקחה את זה רחוק.

אל תפחדי לעמת אותה עם העובדות, אל תפחדי לומר מה שנראה לך.

היא אשת המקצוע אבל את האמא, וזה המון

יש פה הרבה דברים, גם היכולות קשב, הפער בין הבית לגן, הציפיות של המרפאה בעיסוק...

אני אתחיל מהכי חשוב-וועדת אפיון וזכאות לילד. אם יש הרבה אתגרים בגן ובבית הוא אחרת-אז צריך הרבה עזרה בגן.

אני לא יודעת מה יותר מתאים, סל אישי או גן קטן, אבל אם עוד לא עשיתם את זה-הכי חשוב זה להגיש עכשיו את כל הטפסים.

אח''כ צריך לנסות ולמפות מה הקשיים בגן ומה הקשיים בבית, ילד שלא רוצה לגזור כי יש ליד טרמפולינה -סבבה לגמרי, אבל בבית או בגן הוא מסכים לגזור? להתנסות, הוא עוד לא בן 4, הוא לא אמור לדעת לגזור כמו שצריך... כמה טיפולים כבר היה לכם אצלה? הכי טבעי בעולם שילד מגיע לחדר טיפול חדש והוא הכי לא מווסת ורוצה להתנסות בהכל, טבעי לחלוטין.

הוא לא מדבר ליד הרבה אנשים, אבל איך הוא חברתית בגן? איך הוא עם חברים בבית? במה מתבטא הקושי במעברים?

נשמע שהוא ילד חכם ועם מוטיבציה בדברים שחשובים לו, וזה הכי משמעותי, אל תקחי את כל מה שהמרפאה בעיסוק אומרת יותר מדיי ברצינות

בגיל כ"כ צעיר

מעבר לזה, אבחון של מרפאה בעיסוק הוא לא מסמך קביל לוועדת זכאות ואפיון

אין לי כח לחשוב על זה

אני מכירה את הכללים, את הנהלים

מה קביל ומה לא

ברור שאני לא בונה על המלצה של רבע לועדת אפיון לזה יש את הקלינאית ודוח של סדרת טיפולים אצלה.

לא בקטע רע, פשוט כי

אני יודעת שזה לא קביל

ועדת אפיון תהיה עוד נצח, אני בטוחה שיהיו עוד מלא שינויים עד אז

מה הקלינאית חושבת?

הייתי אצל שתי קלינאיות שונות.

הראשונה לא ממש באה בטוב לילד והיא אמרה לי בלי למצמץ שהילד צריך גן שפה.

מאז הטיפול אצלה היו שינויים, הקושי העיקרי באותה תקופה היה ההיגוי וזה דיי מאחורינו. הוא למד, לא יודעת איך להגדיר את זה מבחינה מקצועית - למד לעשות את העיצורים הנכונים, לדבר יותר לאט. להפריד בין הברות והדיבור שלו ממש בסדר.

מה הקטע?

שזה בסדר כשיש לו זמן, כשהוא ממהר כל האותיות הופכות לסלט. צריך לעצור אותו ולהגיד לו לחזור על מה שאמר בנחת - רק אז אני מבינה אותו.

זה מה שהיה אצל הקלינאית הראשונה.

אצל השנייה היא בחרה לטפל בקשיי הבעה, אני מראה לו ציור של ילדה בגינה ואבקש ממנו לתאר מה יש הוא יגיד שיש מגלשה - אם אחפור בשאלות הוא יפרט לפי שאלה תשובה.

אז הקלינאית עובדת על זה ויש שיפור מאוד יפה.

קשה לו לאיית את האות ו, זה ממש בקטנה כי ידוע לנו שיש לו שקד שלישי, נושם עם פה פתוח ואמרו לנו לחכות עם ניתוח עוד קצת.

בקיצור, חלק ראשון לגבי הקלינאיות.

בגן - הכל שונה!

הוא מדבר עם הידיים, צועק צורח

מוציא שאגות כשמשהו לא הולך לו

סף תסכול מאוד נמוך

לוקח משחקים מחברים

זה מה שהגננת מתארת.

כשאני מארחת חברים או שכנים - אני מארחת הרבה כדי לעזור לו כמובן מתוך חוויה ולא מטלה מעצבנת

הוא מאוד נהנה.

אני מתווכת את המשחק והוא בסדר. אני יודעת מהאמהות שהחברים ממש רוצים לבוא לשחק אצלנו. מה יותר שווה מחבר ואמא שיושבת איתם אחד על אחד במשחק?

בקיצור הוא מתנהג בצורה אחת בבית, ילד דבש. כן שובב ופעיל אבל בסה''כ בסדר (חוץ מהימים שהולך לו רע בגן והכל יהיה באותו צהריים  גרוע)

מתנהג בצורה מדהימה אצל הקלינאית - משתף פעולה ומתקדם

אבל בגן נראה שרק הולכים אחורה

עוד משהו, בעלי לוקח אותו לבית כנסת בליל שבת

הוא מאוד אוהב ללכת ומשתולל שם עם ילדים שגדולים ממנו בשנה שנתיים. הם משחקים ביחד בשיתוף פעולה. איך שהבן שלי מגיע קוראים לו מהצד השני שיבוא לשחק איתם.

למה זה ככה? אני רוצה שידע לשחק עם בני גילו - הוא נשאר שנה ומהגדולים בכיתה.

למה נשאר? בגלל הקשיים שהיו לו. אולי לא היה חכם להשאיר, אין לי מושג ולא רוצה להתחרט.

אצל המרפאה הוא לא הפסיק לזוז ולתזז ממקום למקום.

לא הלך לו עם היצירה שהביאה לו, הוא העיף הכל למרחק של מטר ממנו.

היא אומרת לו משהו אחד תוך דקה הילד בצד השני מוציא משחקים מהארון. הוא בכלל לא מקשיב לה.

הייתי מסוחררת. אני מקווה שהוא לא ככה בגן. או אפשר לחיות ככה.

אנחנו בטיפול רבע למשך 4 מפגשים, שלושת הראשונים בעלי הלך. אני הלכתי היום לראשונה וקיבלתי שוק. אני לא מכירה את הילד שלי בצורה כזאת

ולכן לא משתף פעולה או שמשהו גורם לו להיות ממש חסר מנוחה

ובבית את מתארת שהוא ילד אחר לגמרי אם לא היה יום ממש קשה בגן, אז הדינמיקה איתכם נשמעת טובה ובריאה

למה שילד בן 3 לא ירצה לשתף פעולה אצל המרפאה?

אצל הקלינאית אני מבינה כי הוא היה מתוסכל מחוסר ההצלחה (עד שלמד להגיד - אני לא יודע להגיד את זה וזהו נגמרו הבעיות)

אצל המרפאה היא עושה את זה בצורה ממש חווייתית, הוא מעיף את הצבעים כי לא רוצה לצייר והמרפאה מייד עוברת לפעילות אחרת.

זה לא שהוא סובל אצלה.

מצד שני, היום היא ניסתה לעבוד על גזירה במספריים - אצלה הוא לא היה מוכן להתקרב לזה. בבית ישבתי איתו ולמד לגזור ממש יפה (לא בקו ישר כמו שהיא רצתה אבל לפחות למד לתפוס נכון)

בקיצור, יש מצב שאת צודקת.

כי היא מזכירה לו מישהו שמעצבן אותו,

כי היא פנתה אליו בצורה שלא נכונה לו,

כי הוא נעלב ממנה באחד המפגשים,

כי הוא רוצה לשחק במשחקים של התנועה ולא לשבת בכיסא ולגזור.

אולי שווה לשאול אותו. לא בטוח שהו יידע לענות, אבל זה יכול לתת לך כיוון

כל מיני סיבות אפשריות..

ממה שאני שומעת מהתיאור שלך, זה נשמע שכם יש קשיים מסויימים שבאמת יש מה לעבוד עליהם.

אבל מה שהיא ניסתה להגדיר כ'קשיי קשב וריכוז מאוד משמעותיים' לא נשמע לי שזו ההגדרה הנכונה. את מכירה את הילד הכי טוב, ואם ההתנהגות שלו שם לא אופיינית לו בכלל, אז כל מה שהיא אומרת על סמך מה שהיא רואה - צריך לקחת בערבון מוגבל. ואם היא מוכנה לשמוע ולדבר באמת - אז להגיד לה בפירוש שזה ממש לא אופייני לו, ולתאר את הדברים שאת רואה.

(אם אין מספיק זמן לדבר איתה כי רוב הזמן מוקדש לטיפול, יכול להיות ששווה לנסות לקבוע איתה מראש שטיפול אחד יהיה רק שיחה איתך במקום מפגש עם הילד, או שתבקשי לקצר לחצי את זמן העבודה עם הילד כי את רוצה שיישאר הפעם יותר זמן לדבר ביחד. ואז אפשר גם לפתוח איתה את הנושא של קשיי הקשב שהיא מתארת, וגם לבקש ממנה הדרכה לעבודה בבית ממוקדת לפי היכולות שלכם).

 שיש גם הפרעה שנקראת odd שקשורה בקושי בקבלת מרות.

אני לא מאבחנת וגם לא יודעת לומר אם זה הכיוון בכלל, אבל שיהיה מונח לך איפשהו מאחורה

ורק אחרי האבחון הוא אמר לאמא שלי שזה כי היה לה שפם.... חחח.. עד היום זה ממש מפריע לו

לתאר לו את ההתנהגות שלו שראית היום ולשאול אם יש לו רעיון מה קרה?

להשתדל להיות כמה שיותר רגועה ומתארת.

אני זוכרת שבשרשור אחר בנושא תיארת שהוא ילד נבון מאוד.

ו

שכתבו כאן על דינמיקה, זה יכול להיות קשור ליכולת להתמודד עם קושי.

יכול להיות שאצל הקלינאית תקשורת לא היה לא מאתגר, אז הוא שיתף פעולה (עכשיו רואה מה כתבת על זה, אז כשנהיה לו פחות מאתגר הוא שיתף פעולה)

בגן מאתגר לו, אז הוא מביע את זה בדרך שלו.

אצל המרפאה בעיסוק מאתגר לו, אז ככה הוא מביע תסכול.
 

לפעמים, צריך ללכת כמה צעדים אחורה ולהגדיר את היכולת להתמודד עם קושי כחלק מהמטרות. עוד לפני המטרות התפקודיות / ביצועיות. לכן אני חושבת שממש חשוב שיח פתוח עם המרפאה בעיסוק (או כל גורם שמטפל בילד) ולא רק שיח פתוח, אלא אמון. שאתם תרגישו שהיא מבינה את הילד, רואה אותו, ומתאימה את הטיפול אליו ואליכם, ולא רק לפי הספר. 

אני עובדת גם מול וועדות, מסמך קביל לוועדה זה רב''ע או קל''ת ...

ואם החוות דעת מספיקה ומציגה את הקשיים-אפשר לקבל זכאות, זה מאוד תלוי רשות, יש רשויות שנותנות יותר בקלות ויש פחות 

מוזמנת לפתוח נספח 9 בחוזר מנכל וועדות מתוקף חוק ולראות שמרפאה בעיסוק (בניגוד לקלינאית) אינה גורם קביל לבד, רק עם פסיכולוג

ואם יש רשויות שעובדות בניגוד לחוזר מנכל התמיהה עליהן.

אני יושבת בוועדות כנותנת האפיון

אם את מעלה שאלה, את תקבלי תשובה מספקת?

כי את כל ההתלבטויות שכתבת כאן, ממש מתאים לשאול אותה.

הייתי אצל כמה וכמה מרפאות בעיסוק עם הילדים

רובן היו ממש טובות

עם כולן היה לי שיח פתוח ממש, ולא היססתי לשאול כלום על שום דבר.

הייתה אחת שאיתה הרגשתי שהטיפול היה פחות טוב, ובאמת היא גם העדיפה שההורים לא יהיו בחדר בזמן הטיפול, והרגשתי שיש פחות שיח.

מה שאני באה להגיד, שבגיל הזה הטיפול הוא ממש משולב יחד עם ההורים.

הייתי מקבלת כלים תוך כדי טיפול וממשחכה לעבוד בבית. ובמקביל גם מציפה שאלות.

אז אם היא טובה ומקצועית, מתאים לשאול אותה את כל זה.

אם את לא מרגישה שהיא מצליחה לקלוע לילד, וגם אין לך מקום להתייעץ ולהבין, אולי שווה לשקול להחליף.

אני הייתי שוקלת הדרכת הורים. אם את מרגישה שזה מציף אותך, או שההתמודדות מול זה זה דבר גדול ומלחיץ, אני חושבת שהדרכת הורים ממש יכולה לעזור.

כי זה כבר מעבר לריפוי בעיסוק ולתהליך מול הילד, חלק זה גם שלכם ואיך אתם מגיבים לזה.

היא הייתה מדהימה אבל בהמשך המליצו לנו לעבור לגישה של קונגפו

אני צריכה לחפש מנחה בגישה הזאת, עוד לא הגעתי לזה. 

היא רוצה שנהיה חלק, אני מרגישה שיש לה ניסיון ויכולה לעזור לנו

אבל מה למשל אמרה - לעשות לו פינה סנסומוטורית בבית, סולם חבלים וערסל מהתקרה

איו לי מקום לזה. אני גרה בדירה קטנה 90 מטר, איפה ממקמים את כל הטוב הזה?

תכננתי לקנות טרמפולינה והגודל הכי קטן יתפוס לי חצי מרפסת. 

להציע לעשות פינה סנסומוטורית זה מהמם לפי הספר. אם היה לך את האמצעים והמקום לזה - בטוח הוא היה מרוויח מזה. אבל אם זה לא מעשי בשבילכם (מובן לגמרי, גם אצלי זה לא היה מעשי) - אז ההדרכה לא יכולה לעצור שם, שאת לא יכולה ליישם את ההדרכה שקיבלת.

בעיני צריך לבקש ממנה לחשוב ביחד מה אפשר לעשות בהתאם למציאות הביתית שלכם.

קודם כל הייתי נותנת לתהליך לעשות את שלו. כל מה שאמרת אפשר לשפר לאט לאט.

את יכולה לקבוע לנוירולוג ילדים במקביל. את תחכי שנה בערך בכל מקרה. וזה ממש לא אומר להתחיל תרופות...

חיבוק. הכי מבאס שנכבה בגן. אולי להפגש עם הגננת לחשוב ביחד איך לעבוד איתו שיהיה יותר בטוב בגן. 

היחס לילדים עם בעית קשב

עלול להיות דרמטי בעיקר בגיל צעיר

קבלתי המון תלונות ועצות דרמטיות על הילד עם בעית הקשב שלי

מגיל שנה פלוס והלאה

תכלס היום הוא מצליח בישיבה

עם ריטלין ומורה פרטי

זה טוב שיש היום

הרבה מודעות

אבחונים

טיפולים

ועזרה

אבל בהחלט יש אובר דרמטיות והלחצה של הורים

נסי לקחת את זה יותר באיזי

בעיות מהותיות נראות מהותיות ולא בפרטים קטנים

בגיל צעיר הגיוני שקשה להתרכז

ובעיית קשב קיימת להרבה אנשים טובים ומוצלחים 

תמיד כל קושי של הילדים תופס אותנו ומכאיב כל כך,

מעלה מלא דאגות וחששות על העתיד...

ניסיתם לחשוב על כיוון של גן קטן ? (חנ"מ) זה תהליך עם אבחונים וכו' בעזרת הגננת. מה היא ממליצה? 

מה שאני יודעת בוודאות שככה זה לא יכול להמשיך.

מפה הכל פתוח חחח

ילד םיקח כזה שיש לו תמיד תשובות להכל.

מסוג הילדים שמעלים חיוך לכל מי שרואה אותם

ילד שעושה חשק לפטפט איתו - כשהוא בטוב.

ילד שאמא שלי אחרי ניתוח לא רוצה לקבל אף אחד מהנכדים ומתחננת שאביא אותו איתי כי הוא פשוט עושה לה טוב

ילד שמח, עליז

רוקד לצלילי הרינגטון בשיחה נכנסת

שואל שאלות מתוקות, מספר סיפורים בצורה תמימה וחמודה מה שעושה לך חשק להקשיב לו בלי סוף.

אם אחד אומר משהו מצחיק הוא כזה - אמרתי ממש בטעות ככה? לא התכוונת? ומרגיע אותו שזה בסדר וזה היה בטעות איזה קורע ובללה

(בעלי סיפר לו לאחרונה איך אפשר לראות יןרת טוב את הכוכבים והירח - הוא חוזר על הסיפור ואומר לי הטלסקופ, לא הסטתוסקופ שהרופא שם על הבטן ומקשיב ושם באוזן שומע את הדופק ותינוקי בוכה אצל הרופא - הטלסקופ ששמים בעין ומסתכלים טוב טוב כדי לראות את הלבנה הירח בצבע לבן שיש בשמיים - תיאורים קורעים על הירח שנראית כמו בננה - הילד פשוט מתוק!!!!)

הוא נעמד בבית כנסת נעצר ליד אבא אומר לו על העניבה - למי עוד יש כזה - בלי להתבלבל הולך ומדבר עם גבר זר באמצע תפילה שכולם עסוקים הולך ואומר לו היייי גם לדוד חיים יש כזה וגם לאבא של ילד מהגן וגם - - -  והילד בעננים שגילה התאמה.

הוא משוגע על נהגי אוטובוס, משאיות ועוד מנפהפף להם לשלום בהתרגשות.

אומר תמיד תודה למוכר בסופר

נעמד בצד במדרגות כדי שאחרים יוכלו לעבור

יש לו נימוסים של ילד ממש בוגר.

זה לא משהו שאני לימדתי, הוא פשוט למד לבד, לא יודעת איך. הוא יודע להתאים בין חולצה למכנס לצבע כיפה גרביים ואיזה זוג נעליים - פעולה שאפילו בעלי עוד לא מצליח לעשות עם הבגדי ילדים. הוא אומר לבעלי איזה תיק אוכל הולך עם הבגד שלובש.

בקיצור ילד מתוק דבש ברמות,

ילד שממש עושה חשק להיות איתו והרבה

שוב, כשהוא בטוב

כשלא - חחחח לא מאחלת לך.

עד כאן לפתק נחת שלנו. 

אולי פשוט הגננת לא מתאימה לו?

לא הבנתי אם הוא כזה מדהים בבית למה ככ לא טוב לו בגן...

ומניסיוני היו לי ילדים שהיו אצל גננות לא משהו אז הם התחילו לתת להם כותרות, בגן אחר הכל הסתדר ואפילו פרחו....

שהוא היה בחופש הרבה זמן וחזר לגן - הפער הזה הרבה יותר בולט לנו.

ברור שגם בבית הוא מתעצבן מידי פעם, מותר לו וזה בסדר

אבל כשהוא חוזר מהגן הוא עצבני פי 109 ברמה שאי אפשר לדבר איתו.

אני מגיעה להפתיע אותו בגן והוא כן שמח

זה לא שהוא סובל שם כל רגע

פשוט הוא כנראה נכנס מאוד מהר לריבים עם חברים

קשה לו להתבטא שם מה שגורם לא לחזור הביתה ולפרוק את התסכול של כל היום 

1. מה לא עשיתי נכון שזה קרה לנו?

נכון בלי אכילה עצמית, ועדיין - למה?

2. מה אני צריכה לעשות אחרת כדי שהקטן לא יחווה את הקשיים האלה?

3. למה רק אצלנו הטיפול בקהילה לא מצליח ואצל אחרים נשמע שממש זורם להם..

הטיפול אצל הקלינאית אפשר להגיד שהצליח, אבל עדיין -מרגיש לי שכל התהליך היה מקרטע ומעצבן. כזה שלא עושה חשק לחזור לטיפול בראשון הקרוב.

אצל המרפאה - היא מראש אמרה לנו שיש צורך בטיפול ארוך טווח, מעבר לסדרת טיפולים אחת. אנחנו עוד ממש בהתחלה ולא רואה איך אפשר להמשיך. זה ממש קשה.

אני חושבת שלטיםולים הבאים בעלי יילך איתו, בחיי שיצאתי מסוחררת היום חחח עדיין מסתובב לי הראש. 

1. עשית הכל מצוין, זה לא קרה "בגללך", יכול להיות שיש דברים בדינמיקה שניתן לשפר ולדייק על מנת לתת את המענה המיטבי לילד בעזרת הדרכת הורים אבל זה ממש לא דברים שעשית לא נכון

2. מי אמר לך שאצל אחרים הכל זורם? שמעתי על מלא שהטיפולים לא היו מוצלחים, או שלקח זמן עד שהילד הסתגל או שהיו קשיים אחרים

ואם זה טוב יותר שבעלך לוקח, מצוין

לגבי שאלה 2,אם הצלחתם, תוך פחות משנה, לקבל מהקופה גם קלינאית תקשורת וגם ריפוי בעיסוק, זאת ההצלחה הכי גדולה שאני שמעתי עליה. אני רק שומעת כמה זמן ההמתנה ארוך וכמה אין תורים זמינים. וחוץ מזה גם כשהולכים פרטי לא תמיד הדברים זורמים, מנסיון. 

לאח שלי הפסיקו טיפולים אצל קלינאית תקשורת ואצל מרפאה בעיסוק כי לא שיתף פעולה. ושמעתי על עוד כמה...

אם זה ממשיך ככה לעוד כמה מפגשים אז אולי כדאי לנסות לעבור למרפאה בעיסוק אחרת.

ומה את צריכה לעשות? יש כל כך הרבה כיוונים, ואת עושה כל כך הרבה בשבילו, גם בטיפולים ואבחונים, גם בהשקעה במשחק עם חברים שאת מזמינה, ובעוד כל כך הרבה דברים... וכל כך קשה לדעת מה יהיה ה-דבר שהכי יעזור. אולי הדרכת הורים? אולי שחייה טיפולית או משהו בסגנון? אולי מרפאה בעיסוק אחרת? אולי גן קטן? באמת אי אפשר לדעת. רק להשתדל ולהתפלל... ❤️ בהצלחה!!

עונה אנונימי בגלל הפירוט.

לא תמיד זה מה שאנחנו עושים או לא עושים. לפעמים זה ככה.

אצלנו יש חלק שהיו צריכים טיפול רגשי בגיל צעיר, ריפוי בעיסוק כמה סשנים. קשיי למידה.

עוד אחד שכבר מגיל כמה חודשים היה בפיזיותרפיה, אחר כך הפסקה, שוב פיזיו, ריפוי בעיסוק, קלינאות, הפסקה ריפוי בעיסוק, קלינאות. ועדיין צריך מעקב ולחזור לריפוי בעיסוק.

מעייף? כן, זה מעייף. אני מתזזת מטיפול לטיפול

אבל אני לגמרי רואה את זה כחלק מתפקידי כאמא

זה נותן לנו כלים ולילדים כלים.

ושתביני, אלו ילדים מהממים. אהובים מאוד, סקרנים. הכל. אבל מה נעשה שיש קושי?

השמיים לא נפלו. הכל בסדר. לא ציפיתי שיהיו לי ילדים מושלמים (טוב, אולי בהתחלה קצת כן😅).

ואת האמת, אני לא מרגישה שהילדים שלנו חריגים בטירוף.

הם לא מוגדרים חינוך מיוחד, אני יודעת שיש כאלו עם קשיים פי אלף משלנו. אבל הילדים שלנו צריכים קצת יותר עזרה ודחיפה חיצונית כנראה. אז זה מה שנעשה.

באמת, זה לא מאוד חריג שילד הולך גם לריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת.

מה עשינו לא נכון?

שום דבר. בטח לא בכוונה

חלק זה מולד

חלק קשור לדינמיקות שנוצרות

לא מתעסקת בזה

לא אכפת לי אם הקושי קשור למילואים ממושכים, למשהו שהיה לפני חמש שנים או לא יודעת מה.

מה שרלוונטי לי זה הכאן ועכשיו.

אני לא אעשה שום דבר שונה מהותית עם הילדים הבאים, כי מבחינתי אלו דברים שלא תלויים בנו.

זה שאתם מעורבים ועל זה זה מעולה

לא לפחד לשאול.

אנחנו ממש מגייסים את הצוות המטפל לטובת הילדים

אנחנו ההורים, אנחנו אחראים על הטיפול בילד. אנחנו מציפים שאלות, תוהים אם משהו לא נראה לנו.

לא תמיד זה זורם, צריך לעבוד גם בשביל זה.

לנו היו פעמים ש"נפלנו" על מטפלות ממש טובות, היו פעמים שפחות והטיפול נמרח קצת. עברנו לפרטי אם היו זמנים המתנה ממושכים מידי. אל תפחדי להעלות שאלות על המטפלת, לתהות אם היא טובה לילד.

ומילה נוספת - תנסי להקליל. אוף. אני יודעת שזה טיפ ממש מעצבן. אבל לא הייתי אומרת את זה אם לא הייתי מנסה את זה גם בעצמי.

אל תאבקי במה שחלמת שזה יהיה.

תנסי לקבל את זה שזה חלק מגידול ילדים

כל ילד מזמן את הקושי שלו, ואנחנו כאן בשביל לעזור.

תסתכלי על זה כחלק מהאופי וכהזדמנות לקדם אותו ולבנות אותו.

הבירוקרטיה מעצבנת, זה נכון.

זה לא כיף לראות את הילדים שלנו בקושי שלהם.

אבל לכל ילד יש קשיים

אצל חלק זה קשיים שמתמודדים לבד בבית

אצל חלק זה קשיים שצריך עזרה

תני לו את האפשרות לצמוח מזה

תודי לה' שאתם ממש על זה, שהילד שלכם קיבל הורים שדואגים לו, שהצלחתם לקבל תורים בקופה במהירות.

הילדים ממש זכו בך.

לוקחת לתשומת ליבי כל אות שכתבת

וכן - גם הצורך להקליל. אני מסכימה איתך.  יש לי נטייה ליפול עמוק לבור הזה

תודה לך!

גם אני הייתי נתונה הרבה בהאשמות עצמיות (יחד עם בעלי), אבל מאז שקיבלנו אבחנה ברורה על שניים מהילדים שלנו - השתנתה לי החשיבה (גם בזכות טיפול שעברתי):

אני-לא-אשמה. ה' בחר לתת לי את הילדים האלה, כנראה כי ראה בי כוחות שאני לא מכירה (ואני עדיין מחפשת אחריהם🙈), וזה לא קשור אליי בשום צורה.

כמו שאני לא יכולה לטפוח לעצמי על השכם על ההצלחות של הילדים שלי, שנובעות מהאופי שהם קיבלו, כך אני לא יכולה לדפוק לעצמי על החזה בהאשמה עצמית כשהם נכשלים.

וזה עוזר לי גם מול הילדים ה"רגילים", שגם להם יש קשיים משלהם. אני לא אשמה בקשיים שהם קיבלו, אני רק נמצאת שם כצינור לעזור להם להתקדם בחיים ולמצות את מיטב המתנות שהם קיבלו לצד הקשיים.

עדיין אני נופלת לא מעט להאשמה עצמית... אבל זה הרעיון המרכזי שמנחה אותי.

אני חושבת שאצלך עיקר הקושי הוא שמדובר בילד הראשון שלכם (ועוד ילד שחיכיתם לו הרבה). כל החלומות שלכם כאילו מתרסקים, ואין לכם עדיין ילד "מוצלח" להיתלות בו.

אבל אתם עושים המון בשבילו, באמת. התעייפתי רק מלקרוא את ההודעה הראשונה שלך - כל זה רק בשביל ילד אחד.

ואני מאמינה ובטוחה שאתם תראו פירות מהמאמצים האלה. הוא עדיין קטן, וכל החיים הטובים עוד לפניו.

כבר עכשיו הןא מרווה אתכם נחת. בע"ה כשיגדל, כשתצליחו לטפל בו ולעזור לו, הוא ירווה אתכם נחת בכפליים!❤️

4 ילדים

הראשון עם מוגבלות שכלית פיזית ורפואית

השני עם יכולות קוגניטיביות מעל הממוצע

השלישי עם קשב ובעיות למידה

הרביעי עם יכולות קוגניטיביות ורגשות הרבה מעל הממוצע

אני עושה הרבה דברים בחיים

אבל את זה

את התיאור למעלה

לא אני עשיתי

רובו ככולו מולד

אני עשיתי עם כל הילדים דברים דומים מאד

אז אולי כדאי לך להרפות מהתהיות הללו

(שהן הגיוניות לגמרי וגם אני תהיתי אותן לא מעט

במיוחד שה'בעיות' אצלנו באו לפני המתנות)

ולהבין שזה לא בידיים שלך

את אלופה! הלוואי ואלמד יום אחד.

המון כוחות לזה 💓💓💓

תני לעצמך זמן

את רק בתחילת הדרך

למידה אמיתית מתרחשת רק מניסוי וטעייה 

לא מסוגלת. עוד לא השלמתי עם כלום. מנסה לירות לכל כיוון וכלום לא קורה.

זה ייקח לי זמן, ברור שיש שינוי אבל הוא נורא איטי

בית ספר של החיים בקיצור 

הקושי הגדול מגיע בהתחלה

ועם הזמן מתמתן

זה לא שהחיים שלי תותים היום

אבל בלי השוואה לקשיים של פעם

וכן זה קשוח מאד

אמנם חוויתי את זה לפני שנים ארוכות

אבל אני ממש זוכרת את זה

אתם כל כך משתדלים לעזור לו בכל כך הרבה זירות, וכל פעם נתקלים בקשיים חדשים במקום אחר.

מצטרפת לכל מי שאמרה שאם המליצה על בדיקת קשיי קשב על בסיס מה שראתה בטיפול, ואת בכלל לא מכירה את ההתנהגות הזאת, אז ממש ממש לקחת בעירבון מוגבל. כי זה לא מייצג בכלל. שימי את זה בצד לבינתיים...

ממש מכווצ'ץ' את הלב שכשהולך לגן הוא עצוב ומתוסכל. זה גורם לי לחשוב שגן קטן יעזור לו למרות שהוא נבון וחכם, כי בגן קטן יש יחס יותר אישי, טיפול ספציפי לקשיים הספציפיים שלו, עזרה במעברים, ופחות ילדים שיגרמו להצפה ויקשו על ההבעה.

ובאמת אתם אלופים על כל האבחונים והטיפולים שאתם לוקחים אותו, למרות שזה בכלל לא פשוט!!! כל הכבוד לכם! ובעזרת ה' שתראו בקרוב שיפור והתקדמות בכל התחומים והמקומות!

איזה תכשיט ואיזה נעליים 😭

יש שאלון אונליין של 12 צעדים לבדוק האם אתה מכור.

דבר ראשון תבדקו האם מדובר בהתמכרות או שמדובר בהרגל שיש לו שליטה עליו.

כי הטיפול והיחס שונים לגמרי.

אבל יש משהו באופי שלו שמתמכר ( אימפולסיבי כזה ) מהר

ב"ה לא מעשן או שותה

אבל אני מחורפנת

הוא קם לשירותים הולך לישון

בא לי לצרח עליו, באמת

ואני מנסה להשאר שמחה בשביל הילדים

יש התמכרויות ספציפיות, משחקי מחשב זה לגמרי אחד מהם.

יש תוכנית ייעודית למכורי משחקי מחשב.

אפשר לבדוק את זה בקלות, כדאי באמת אחרי החג.

אם מדובר במכור, תדעי שכל עוד הוא לא מטופל אין לו שליטה על עצמו, כמו מכור לסמים.

זה לא אמור להוריד מהכעס שלך, מהפגיעה בך ומלקיחת אחריות שלו

אבל כן יתן לכם כלים אחרים כי זאת התמודדות אחרת לגמרי, מניסיון❤️

כנסי לחדר

תשתי קפה עם שוקולד, תדאגי רגע לעצמך, את לגמרי צודקת, זה מעצבן וחייב להיפסק.

תעשי את זה בשבילך, לא בשבילו, כדי לשמור על האנרגיה שלך ולדאוג לעצמך.

יש תקופות ( אחרי שאני ממש נשברת וניההית היסטרית ) שהוא מפסיק

אז זה לא שהוא לא יכול לשלוט על עצמו זה פשוט כיף לו

שאלון 20 השאלות של מכורי גיימינג אנונימיים (GAA - Gaming Addicts Anonymous) הוא כלי לבדיקה עצמית שנועד לעזור לך להבין אם הרגלי המשחק שלך חצו את הגבול להתנהגות כפייתית או להתמכרות. [1]

להלן השאלון המלא, מתורגם ומאורגן בצורה מסודרת לפי קטגוריות: [1, 2]

שליטה וניסיונות הפסקה

• הצבת גבולות: האם אי פעם קבעת לעצמך כללים או מגבלות זמן לגבי משחק, ואז הפרת אותם ושיחקת זמן רב מהמתוכנן?

• ניסיונות פרישה: האם אי פעם נשבעת להפסיק לשחק, מחקת משחק, אך חזרת אליו מאוחר יותר?

• החלפת משחקים: האם ניסית להגביל את זמן המשחק שלך על ידי מעבר למשחקים אחרים?

• חוסר שליטה: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר, אך פשוט לא הצלחת?

• חזרה חסרת שליטה: האם לקחת אי פעם הפסקה מגיימינג, וכשחזרת שיחקת בבולמוס חסר שליטה? [1, 2]

השפעה על הבריאות ואורח החיים

• הזנחה עצמית: האם השימוש במשחקים מוביל אותך להזניח את ההיגיינה האישית, התזונה, הבריאות הפיזית או מטלות יומיות חשובות אחרות?

• חוסר שינה: האם אתה מפסיד שעות שינה רבות בגלל גיימינג?

• כאבים פיזיים: האם סבלת מכאבים פיזיים כלשהם (כמו כאבי גב, עיניים או פרקי כפות הידיים) בעקבות משחק אינטנסיבי?

• שינויי משקל: האם עלית או ירדת במשקל באופן משמעותי מאז שהפכת לגיימר? [1, 2]

רגשות ומצב נפשי

• זהות וירטואלית: האם אתה מעדיף את הזהות של הדמות שלך במשחק על פני הזהות שלך בחיים האמיתיים?

• בריחה מהמציאות: כשאשר אתה עצוב, חרד או מדוכא, האם אתה מרגיע את עצמך באמצעות משחקים או תוכניות לשחק?

• אשמה ובושה: האם אתה מרגיש אשמה, חרטה או בושה לאחר בולמוס משחק?

• שעמום מהחיים: האם אתה מוצא את עצמך משועמם מכמעט כל דבר אחר בחיים שאינו קשור לגיימינג?

• תסמיני גמילה: האם אתה מרגיש עצבני, חסר מנוחה או מוסח כאשר אתה רחוק מהמשחקים למשך זמן מה? [1, 2, 3]

מערכות יחסים, חברה ותפקוד

• פגיעה במחויבויות: האם אתה שוכח או מזניח פגישות, משימות או דדליינים בעבודה, בלימודים או במשפחה בגלל הגיימינג?

• הסתרה ושקרים: האם אתה מסתיר או משקר לגבי כמות הזמן שאתה מבלה במשחקים?

• התרחקות חברתית: האם הקשר שלך עם חברים ובני משפחה מהחיים האמיתיים הצטמצם באופן משמעותי מאז שהתחלת לשחק?

• ויתור על תוכניות: האם ביטלת או פספסת תוכניות חברתיות בחיים האמיתיים שציפית להן, רק כדי להמשיך לשחק?

• דאגת הסביבה: האם האנשים הקרובים בחייך הביעו דאגה לגבי כמות המשחק שלך?

• משחק במצבים לא מתאימים: האם שיחקת במצבים לא מתאימים או לא בטוחים (במהלך שיעור, בזמן עבודה, או בזמן נהיגה)? [1, 2, 3]

על חלק מהשאלות כדי להיחשב למכור (כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע)

העניין עם מכור זה - שזה כפייתי.

הוא יכול מאוד לרצות לעזור לך, לשנוא את עצמו שהוא משחק שעות, לשנוא את עצמו שהוא מכאיב לך ולא מצליח לעזור לך ועדיין באופן כפייתי לא להצליח להפסיק.

התוכנית מלמדת לשלוט על המנגנונים האלה.

זה אומר שמבעד לניתוק התגובה הקיצונית שלך כן מצליחה לבקוע שם משהו ולגרום לו להתחבר לכאן ועכשיו.

כמו ששיכור שנוהג גם אם קריאת הסכנות בדרך מטושטשת, עדיין יכול לקלוט שני פנסי משאית דוהרים לקראתו ולהגיב לפני שיש תאונה חזיתית.

זה לא אומר שהוא לא נוהג בשכרות וזה לא אומר שכיף לו "לטייל" בכביש ולנהוג בחוסר זהירות.

הבעיה עם החרפת התגובות הקיצוניות של הסביבה (שלך במקרה הזה)

זה שהוא לומד להסתגל מחדש לתגובה הזאת ואז צריך להעלות ולהעלות את התגובה כדי שתצליח לבקוע מחדש

ואין לזה סוף.

רק שיהיה ברור שאת לשניה לא אשמה במשהו, זה לא פשוט וצריך עזרה. כדאי לך אחרי החג להתייעץ בצורה מסודרת עם אנשי מקצוע איך לגשת לזה.

זה מרגיש כאילו כיף לו

אבל האמת היא שהמשחק הוא הדרך שלו לווסת את עצמו ממשהו במציאות שגדול עליו להרגיש.

הזמן לשיחות עומק עם כל העומס שיש. אם אין זה אחלה

אני כן חושבת אבל שאת צריכה להגיד לו שאת פגועה ממנו ושאת רוצה לדבר על זה אחרי החג

אל תצפי שיבין אותך רק מההתנהגות שלך או שיזכור הבטחות. דברי ברחל בתך הקטנה

חסר לי הזמן איתך. אני רוצה שיהיה לנו זמן רק שלנו בערב בלי מפריעים. אני רוצה מתנה לחג בערב החג ולא אחרי כי זו לא אותה חוויה ואני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אני רוצה שזה יבוא ממך

לא פשוט

חיבוק♥️

אני פשוט לא מסוגלת

זה פשוט קשה לי שהוא ידע שזה מה שיקרה

ובכל זאת בחר

וגם אמרתי לו, חשוב לי שהלך לישון ביחד, חשוב לי שהיום תחוה עם הילדים בבוקר

זה לא ניחושים

רק שהמשחק ניצח במקומי

חגי שיקום ודברי איתו ותגידי לו שאת מאוכזבת ופגועה

שאת מרגישה שאת לא חשובה לו אחרי שתיאמת איתו ציפיות וביקשת שיהיה איתך כדי לקחת חלק בהכנות והוא בכל זאת המשיך. שרצית שיקום ויהיה איתך כי זה חלק מהשותפות בזוגיות.

לחילופין את יכולה לבקש ממנו לקום לעזור

אגב זה נשמע קלאסי לקשב. גם לבעלי היה קושי בלראות קדימה/ לאמוד השלכות. אימפולסיביות. משיכה אינסופית למסך. גם הוא פרפר לילה

כי לא הייתי חושבת קשב אבל שאר הדברים דומים לפי מה שאמרת

הוא לא פרפר לילה. זה רק הזמן שהוא בבית ויכול לשחק

אם יש לו זמן בבוקר זה שם

בלילות הוא גמור ולא עושה כלום זה לא שיש לו אנרגיות

אבל מסכים יוצרים פעילות מוחית כמו של קשב לפי מחקרים

מכל מקום אני לא חושבת שהתפקיד שלך לאבחן, אלא להציף מה את מרגישה ולבקש ממנו שיטפל בעצמו ויעשה מה שצריך כדי שיהיה לך בעל מתפקד בבית

ואז תביני שהפרשנות שלך שגויה

ואז לא תתעצבני על הדברים הלא נכונים

ואז לא תעשי טעויות שיחריפו את המצב

ואז תוכלו לגשת לטיפול מסודר

ואז אולי זה יצליח ואולי לא

אבל תהיה לך וודאות ובהירות בחיים.

ההתמכרות הזאת לא אומרת שאת בעדיפות תחתונה, זה אומר שהוא חייב את זה בשביל להשיג שקט נפשי.

זה מורעב ולא באמת אפשר להסביר (וגם לא חושבת אני מבינה מספיק בשביל להסביר)

אבל תדמייני שיש לו לחץ פנימי, או מחשבות טורדניות או משהו בתוך הראש שלו שלא מאפשר לו להיות נוכח.

צריך לפרק את זה בזהירות ובהדרגה.

כרגע את פועלת כדי לעצור את הדבר היחיד שנותן לו שקט.

נכון הוא לא רואה אותך ולא מתנה, ולא הכנות לחג.

תארי לך שהיית סובלת מבחילות איומות, והייתה לך תרופה בהישג יד רק שהייתה גורמת לך לא להיות נוכחת 4 שעות, ובעלך היה מנסה לדבר לשכל שלך ומדבר על ההשלכות (ספויילר הוא יודע הכל, את לא מחדשת לו כלום)

כשהדבר היחיד שאת רואה זה את הגוף שלו שחוסם אותך מלהגיע לתרופה שאת זקוקה לה בכאן ועכשיו.

אל תהיי במקום המטיף הזה, אל תתפוצצי עליו, הוא לא יקשיב לך הוא רק יראה בך מפלצת שמפריעה לו בדרכו.

לא כי הוא לא אוהב אותך, לא כי הוא חושב שהוא צודק, אלא כי הוא לא מצליח לנהל את זה.

אני בטוחה שהוא אדם טוב. ויש לו מצפון שהוא פוגע בך ובמדפחה ובגללו דברים נדפקים, המצפון הזה לא עוזר לו להתגבר. הוא צריך כלים להתמודד וזה לא פשוט.

במקום לבזבז על זה אנרגיות,

תתמקדי במה שאת יכולה לעשות ולהכין. מה שאת יכולה, מצויין.

מה שלא, להרפות.

מה היית עושה אם היה מחליק ומתפנה באמבולנס? תעשי אותו דבר.

זה שאין ביטוי פיזי לקושי לא אומר שהוא לא קיים.

קחי בחשבון שיומיים חג בלי מחשב עלולים לגרום לו ליותר עצבנות.

זה יכול מצד שני להיות הזמן להתקרבות. אי אפשר לדעת.

תחבקי ותפנקי את עצמך על המקום הזה שנשארת לד במערכה על ההכנות לחג!

את מלכה וזו התמודדות סופר לא פשוטה!

❤️❤️

אחרי שהוא הודה לפני כמה שנים שהיה צופה בפורנו שהיינו בטיפול

המטפל טען שהוא לא מכור וזה פשוט דחף וכו'

מרגישה שזה אותו דבר כאן

ואני יודעת שברגע שאני יעלה את זה אני מתפוצץ

יצאתי מהבית עם הילדים

מאתמול בבוקר חשבתי על מכתב לכתוב לו לראש השנה על הדברים שאני מעריכה בו ואיך שהוא המשענת שלי ואני פשוט לא מסוגלת

וזה עצוב לי

ואני גם כועסת

חוץ מזה שאני על גלולות שנראה לי עושים לי רע ומסלימים את התגובה שלי

ואני לא מושלמת

וגם נשאבת למסך אבל לא באות צורה בכלל

יש לי את הבעיות שלי ואני מודעת והייתי בטיפול

אבל אני עצבנית

ואחרי הרבה עוגמת נפש של שניםם והרבה כסף ואנרגיה שהלכו למטפלים שונים שלא ידעו לאבחן.

לכו למטפל שמתמחה במכורים!

אם הוא מכור, הוא לא חייב להיות מכור לעוד דברים כמו פורנו, כמו שמכור לסמים לא בהכרח מכור לאלכוהול.

קשה לפעמים לקבל את זה כי זה "מסיר מעליו אחריות " כי זה לא הם זאת ההתמכרות.

ולנפגעים יותר קל להישאר בעמדת המאשים והקורבן ולא לקבל את זה שגם הוא קורבן וחולה (זה באמת מעצבן בטירוף, שהוא גם הפוגע וגם הקורבן)

אבל אם הוא מכור ונשמע ככה (אבל מי אני, תבדקו באופן מבוקר)

תהיו חייבים לעשות סוויצ' בראש ולהסתכל על התמונה אחרת.

זה לא מסיר מעליו אחריות בשום שלב ולא מצמצם את הפגיעה בך בשום שלב.

לאבחן כדי לדייק את הטיפול.

בעיני זה לא משנה אם זה התמכרות או דחף,

בשניהם יש קושי עצום להתגבר (תקראי לזה יצר הרע אם זה יותר מקובל בעינייך)

זה לא עוזר להגיד לבן אדם שעושה פעם אחר פעם את אותה הטעות שהוא טועה.

צריך להבין מה מניע אותו, איך לטפל בזה מבפנים.

ובשביל זה צריך טיפול.

אם זה היה משהו שבידיים שלך לשנות, זה היה קורה מזמן.

גם אם צריך לעבוד על קבלת אחריות ובחירה, זה מול מטפל.

תראי גם בכל נושא של אשה מוכה או כתות וכד'

יש את האבחנה המקצועית אבל יש גם סקאלה של איפה אדם מונח והאם יש לו באמת בחירה חופשית בכל רגע נתון או שלא, וצריך לעזור לו לקחת שליטה על הנושא.

למשל בטיפול באשה שסובלת מאלימות ברמה כזו או אחרת, עושים איתה המון סימולציות אז על איך להגיב.

יכול להיות שהוא צריך תרגול איך להתגבר.

מאוד קשה לי להאמין שהוא עושה את זה שוב ושוב ושוב כי לא אכפת לו או כי הוא לא מודע להשלכות או חושב שיהיה בסדר.

ויודעת מה, גם אם זה זה, עדיין עדיף שתשמעו את זה ממישהו מקצועי מאשר נקודת ההנחה שזה רק זה וסה"כ רק אם נסביר ונדבר על זה, ההתנהגות תשתנה.

אבל ברור שרק את מכירה את המצב אצלכם, אולי זה לא כמו שנשמע.

בכל אופן הרבה כוחות 🤗

נכון שאנחנו לא רוצות לכעוס בערב ראש השנה, ובטח שלא בחג, תנסי לנשום עמוק כמה שאפשר, מה שעוזר לי במצבים כאלה לדמיין שאני לבד בבית והוא במילואים/ בעבודה/ בטיול או ווטאבר , שלמעשה זה עוזר לי כי אז אני לא מצפה לכלום ממש.

גם אם לא יהיה ממש נקי ולא ממש מאכלים, תנשמי עמוק.

אבל כשיהיה לך זמן פנוי, אני אגיד לך את האמת לפעמים צריך בזוגיות לשתוק ולוותר אבל יש מצבים, כמו זה למשל, לדעתי, שאת ממש לא אמורה להבליג. לא צריך לצרוח עליו, אבל תחשבי טוב מה יכול להניע אותו לפעולה להתעורר על עצמו כי זה ממש אבל ממש לא לעניין להתנהג ככה כשיש לך אישה, בית, ילדים. לא מגיע לך חיים כאלו ולא יחס כזה. אני בטוחה שהוא לא עושה זאת מכוונה רעה , אבל את חייבת לעשות צעד שיאלץ לעשות סטופ. את מכירה אותו ואת חכמה מספיק לחשוב מה יעזור, להכנס לשתיקה ולהתעלמות זה כלי אכזרי אבל תשקלי לפעמים צריך להשתמש בכלי הזה. או להעמיד אותו בגבול שאו שהוא מוחק את המשחקים או שנרשם לטיפול ועד אז... כך וכך.

שולחת לך ים כוחות, זה ניסיון קשה מאוד בערב חג ומעליב ביותר, אני איתך❤️

חזרתי לבית והוא היה ער אמרתי לו שאני הולכת לנוח

נכנסתי לחדר ופשוט התפרקתי והוא נכנס אחרי

הוא אמר שהוא לא הלך לישון ב3 רק ב1:30 ואז קם שוב לשעה כי לא הצליח להירדם אז זה לא ששיחק עד 3 בלה בלה ( זה דפוס חוסר שלפעמים קשה לו להרדם אחר 20 דק' קם לשחק ואז ברור שלא יירדם, לא הבנתי )

הוא אמר שהוא מבקש סליחה והאם אני עדיין עצבנית

אמרתי לו אני, עצבנית ? למה ? בגלל שחשבתי שאני יקום מאוחר יותר הולך לקנות תכשיט ובמקום זה הייתי ערה מ5 ותפעלתי את כולם כשאני מנסה להשאר חזקה ושמחה ( טוב, לא הצלחתי להשאר שמחה אבל לפחות הייתי רגועה עם הילדים )

אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החג הוא יילך לאבחון. הרי הוא בן אדם טוב יודע כמה המשחקים פוגעים בי ובזוגיות שלנו ואני חוששת שזה התמכרות כי אם לא למה הוא היה ממשיך

הוא ממש התנצל ואמר שאם זה מה שאני רוצה זה בסדר ואני יכולה להשים סיסמא למחשב כדי שאני אצטרך לאשר ( לא תודה, יש לי ילדים אני לא אמא שלך )

הציע ששבוע הבא נקנה משהו

אבל אני עדיין פגועה

והבית מסריח ואני השלמתי עם זה

יש לי אשכרה ערמות של בגדים על הרצפה,שירותים מלוכלכים וכיורות מלאים ואין בי טיפת אנרגיה

לפחות אני שומעת אותו עושה כלים עכשיו

הוא בעל טוב עוזר עם הילדים, בישולים וכו' אבל הדבר הזה גומר אותי

תזכרי במשך החג שהחיים ימשיכו אחרי

לא נגמר העולם היום.

ואחרי החג הוא יעשה איבחון ובעז''ה תגיע ישועה.

ותהיי גאה בעצמך שהובלת לזה.

ותמשיכי להיות קשובה לעצמך. זה באמת לא נעים בכלל

זה נשמע ממש התמכרות

ודבר החשוב בעיני

זה להבין

שהוא לא אוהב את זה. לא עף על זה.

יותר נשמע כמו לא ממש שולט בזה.

אז בעז''ה ילמד לשלוט.

חג שמח יקרה ♥️

הלוואי שהצער והבדידות שאת חווה יהיו לכפרת עוונות, תחל שנה וברכותיה.

אתם נמצאים בלופ שבו לכל אחד מכם יש תפקיד קבוע, הסוף ידוע מראש ומסבב לסבב המצב מסלים.

משחקי המחשב ומטלות הבית הם רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא שלכל אחד מכם יש אסטרטגיה הפוכה להתמודדות עם הטריגר - שבאופן טרגי דוחקת את בן הזוג עמוק יותר לאסטרגיית ההתגוננות שלו.

בעלך בתפקיד הנמנע (נסוג) - כשהוא מוצף הוא נסוג מהסיטואציה לתוך משחקי המחשב, וזה עוזר לו לווסת את עצמו. הוא רגיש מאד לביקורת ממך, וכשהוא מרגיש שאת מצפה ממנו או כל דבר אחר שמטרגר אותו הוא חייב לווסת את עצמו - כמובן דרך התרחקות (ונסיגה לתוך משחקי המחשב). הוא לא כל כך טוב בלהבין את מצב הרוח שלך או מה את מרגישה וצריכה.

את בתפקיד הרודפת - רגישה מאד להתקרבות והתרחקות שלו, ולמצבי הרוח שלו. כשאת מרגישה שהוא לא איתך את חייבת לרדוף אחריו כדי להחזיר אותו שלא תישארי לבד.

יכול להיות שהוא כבר מכור בהגדרה, אני לא יודעת ובעיני זה לא מאד משנה. בעיני המפתח לשבור את הלופ הוא להתחיל להבין באיזה צורה כל אחד מאיתנו מטורגר ומדוע, ולתקשר דרך הלב ולא דרך ההתנהגות.

זה להפסיק להתייחס להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - להעז לדבר על הבדידות שאת חווה. אבל רק מעומק הלב, מהמקום העמוק והפגיע ביותר, לא מהרציונל - מה שישר יקבל גוון של ביקורת ויחזיר אתכם ללופ.

מאד קשה ואפילו בלתי אפשרי בתוך קשר לא מספיק בטוח לפתוח את העומק הזה, שהרבה פעמים אפילו לעצמי אין מערכת יחסים איתו..

לכן ממליצה מאד על טיפול זוגי EFT.

אם הוא מכור זה משנה את כל התמונה.

למכור באופן נוירולוגי אין שליטה. מי שחווה יבין.

טיפולים למיניהם רק יגבירו את התסכול.

בדיוק כמו ילד עם קושי פיזי או מוחי שמכריחים אותו לבצע משהו שאין לו את היכולת הזאת.

כמובן אין מה לרתום את הסוסים לפני העגלה יכול להיות שהוא בכלל לא.

אבל כתבת שזה לא משנה בעינייך.

אז זה משנה מאוד.

כי זה ערב חג האנשים בחופש ולא נוסעים על הבוקר.

התור בשעה של פקקים?

שיהיה בהצלחה!!

הקטע שבעלי במאוחדת ואני כללית.

אם נלך למעבדת גבריאל הם מקבלים ישר? הם מבינים את הדחיפות?

מניחה שנגיע בזמן בסוף אבל לא רוצה שזה יפול על זה..

אבל שתדעי שכם למצוא בשערי צדק חניה זה לא פשוט...

זה בסדר גם אם לוקח קצת יותר זמן. אפילו שעתיים כנראה שיקבלו..

אין לנו תור. אמרו לנו לבוא כמה שיותר מוקדם בבוקר. זה היה די מהרגע להרגע כי טבלתי אתמול עשיתי היום בדיקת דם ואולטרסאונד והביוץ מחר כנראה אז לא רצינו לפספס..

אם מגיעים עד השעה 9 אז יחסית עוד פנוי בחניון. אחכ יותר עמוס

ושישי, מקווה שיהיה בסדר

תבדקי גם שיש לך את כל ההתחיבויות הנדרשות

כי בעלי שם.

כן

והאמת שברוב המעבדות יש גם חדר שאפשר להשתמש בו...

וחניה בטוח תמצאי בחניון התת קרקעי..

בהצלחה רבה!!

לנו אמרו שאומרים להביא תוך שעה כדי שזה יהיה בסדר שיבאו תוך שעה וחצי ואפילו שעתיים.

גם אחרי שמטפלים בזרע במעבדה יש 4 שעות שאפשר להשתמש בו. זה הרבה פחות לחוץ.

בהצלחה. ותזכרו שבסופו של דבר עם כל ההשתדלות, הסיכויים של הזרעה לא באמת גבוהים משמעותית מיחסים רגילים בהנחה שאין בעיה ידועה.

בזרע אני מניחה שזה כן מועיל..

יודעת לאיזה מחלקה בכלל מגיעים שם?

איך היה?

אני מקווה שעכשיו אתם אחרי.

חג שמח!

אחי וגיסתי נקלטו בהזרעה ראשונה

הבעיה היתה לא ידועה אצלהם הכל היה תקין 😊 בקרוב אצלך שהשנה החדשה תביא לך הריון תקין 🙏

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

זה הרבה פעמים, אולי ברוב מוחלט של המקרים, תסמין של מערכת עצבים שתקועה בבהלה גבוהה.

הבהלה לא מתבטאת כפי שהיא אמורה להתבטא - ולכן אינה מורגשת, אבל התפקוד של הגוף תקוע במצב הישרדותי וכישורי ארגון וניהול וכמובן קשב נמצאים בתחתית הרשימה, כי הגוף כרגע מצפה לתקיפת אריה בג'ונגל ולא פנוי להתרכז בכתיבת קוד..

הרבה פעמים אפשר לזהות עוד דרכים שבהן המח מנסה לשחרר את הסטרס: כסיסת ציפרניים, תנועות חוזרניות (למשל התעסקות בשיער), טיקים, תנועתיות מוגברת, הידוק לסתות ועוד ועוד.

זה מתחבר לחוויית החיים שלך?

אם כן, הפתרון לא יהיה בכיוונים התנהגותיים (ללמוד מיומנויות, להתחיל בקטן וכו'),

אלא ביצירת סביבת חיים בטוחה שתאפשר למח לאט לאט להוריד בהלה: להפחית עומס, להשקיע ביצירת מערכות יחסים בטוחות, להוסיף הנאה פעילה לחיים שלך, הרבה יציאה לטבע.

לשים לב למצב של הגוף, מתי הוא מתוח ואיפה, ולהרפות במודע. לשים לב מה בחיים שלך מעורר מתח ולנקות אותו.

מיינדפולנס מאד עוזר!

כל אלה יכולים מאד לעזור, ואולי תרצי גם לשקול טיפול טוב שיעזור לך לרדת לשורש הבהלה התקועה ולשחרר אותה.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

רק כותבת שאני מצאתי פודקאסט שקצת התכתב עם זה, קוראים לו אנשי הקשב ..

ועוד משהו קטן, אני רואה את זה על עצמי כמו התמכרות, ואני יודעת שלהתנקות מהדופמין שזה מייצר לוקח לפחןת שבועיים, אני גם במאבק תמידי על זה , ומחפשת פתרון. מחזקת אותך!! ושתדעי שהאשמה זה חלק מהמעגל הזה ... בזבוז זמן, אשמה ,חוסר הצלחה

הדחיינות הזאת מתבטאת בעוד נושאים בחיים?

ושרשרת אליי בטעות?

מה שעזר לי -

להיות סלחנית כלפי עצמך. זו את כרגע, רגשי אשמה ויסורי מצפון על כל יום ויום לא מקדמים. מותר לפעמים להימרח ולהיות פחות יעילים. מותר לטעות ומותר להודות שאנחנו לא יודעים משהו. זו עבודה בשינוי החשיבה, אבל זה אפשרי.

למצוא מה הזמנים היעילים שלך. כשאת כן יעילה, באיזו שעה ביום זה קורה? אצלי זה ב10-15. אני מראש לא מתחילה לשבת על דברים קשים לפני וברגע שאני רואה שעברתי את שלב היעילות אני נותנת לעצמי הפסקה ארוכה. אחר כך לפעמים יש עוד זמן יעיל, אם נחים מספיק.

לכתוב על דף את המשימות שצריך לעשות היום ולהרים לעצמך על כל משימה שסיימת. גם אם היו 20 משימות וסיימת 5, זו הצלחה. לאט לאט תלמדי את עצמך לסיים יותר משימות וגם להיות ריאלית בכמות שאפשר להספיק ביום.

לזהות מתי הגלישה היא התחמקות ממשימה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמך "אני מתחמקת מלהתקשר לשמוליק ולכן מוסחת" ולבצע את המשימה שהתחמקת ממנה. אפילו דבר קטן כמו לנסח טיוטה לבקשה משמוליק. העיקר להפסיק להתחמק

לא מכניסה את זה הביתה בשיגרה ולכן תקוע לי בראש שזה ממש ממש לא בריא

מכירה הרבה שבהריון לא מסתדרות עם מים ומיץ כן עובד להם. נכון שזה לא בריא אבל בהריון זורמים עם מה שהגוף דורש🙂

שתיתי כל יום 3 ליטר פטל,

ואחרי תקופה נהיו לי שיניים ורודות....

יתן לך ויטמין סי

אפשר גם סודה, חלב, בירה שחורה

חליטות של תה ללא קפאין (לואיזה, אפרסק, תפוח מה שאת אוהבת) ולשתות קר.

אפשר גם לקנות תפוזים סחוט

או סיידר תפוחים - תרכיז טבעי ללא תוספת סוכר

אפ אין סכרת הריון עדיף לשתות ממותק, זה מסוכן להתייבש!

כדאי למצות עוד אפשרויות -

תה קר

חליטות

מים עם לימון

ואת עם מניעה?

קטעים שלא תכננת

אחלה מתנה לשנה החדשה

תודה על הנקודת מבט!! הייתי צריכה את זה מאוד ❤️

נכנסתי גם להריון עם התקן לא הורמונלי..

מונעת עם דיאפרגמה 😉

חשוב לעקוב שההריון בתוך הרחם ולא חוץ רחמי

הריון חוץ רחמי שכיח עם התקן

רק טוב

כאמור, דיאפרגמה 😅

אם אפשר לשאול

איך מנעת עם הדיאפרגמה?

הלכת למתאמת? השתמשת בקוטל יחד?

כי אני גם עם דיאפרגמה ורוצה לדעת מה הסיכויים שזה יקרה לי 🙃

מוציאה רק 6 שעות אחרי...

ממש מקפידה וזה עובד לי מעולה כבר כמה שנים 😉

פירטתי למטה מה השתנה הפעם 🙈

ולי בדיקות של לייף היו אמינות.

אם את אומרת שיומיים לפני איחור היה שלילי ועכשיו חיובי, זה אומר שכנראה היה ביוץ מאוחר, ואז יכול להיות שלא השתמשת מתישהן בדיאפרגמה כי חשבת שאת כבר אחרי ביוץ?

בכל מקרה, בהחלט הפתעה. בהצלחה בעיכול🩷

משתמשת בדיאפרגמה בדרך כלל עד שבוע אחרי המקווה - ואז מפסיקה

(מהיכרותי עם המחזוריות שלי, הביוץ תמיד יום יומיים לפני/אחרי המקווה)

במחזור שעבר השתמשתי בפרימולט לכמה ימים

ובמבט לאחור זה כנראה שיבש לי גם את הביוץ הבא...

קיצר טיפשי שלא חשבתי על זה מראש

אבל כנראה שזה מה שקרה 🙈