אפשר שהוא יהיה בבית כמה שעות, וכמה שעות יצא ללמוד.

בעלי לפעמים לומד בבית וככה הוא מורגש בבית אבל מצד שני כן לומד.

כרגע בין הזמנים התחיל, סיכמנו שיצא ללמוד בבקרים, חוזר קבוע לארוחת צהרים וזמן זוגי, ואז בצהרים מבחינתי שילמד עד שהילד חוזר מהגן ואז נעשה משהו ביחד כמשפחה.

אפשר לנסות כל מיני סידורי שעות עד שתגיעו לאיזון ולמצב שטוב לך וטוב לו.

חושבת שהצורך שלך מאד לגיטימי ואמיתי.

אל תמחקי ותבטלי את הצורך הזה בשם ה"לימוד תורה".

מה שווה התורה אם אין זוגיות ומשפחה.. 

את מקריבה מספיק.

אבל רוצה להגיד לך שזאת מורכבות שיכולה להיות אצל כל הנשים, בין אם הבעל עובד ובין אם הוא לומד. אישה רוצה להרגיש שהיא מקום ראשון אצל בעלה.

אני הייתי מציעה לך להתבונן פנימה:

מה הצורך שאת מרגישה שהוא ימלא לך אם הוא ישאר?

בנוסף, כמה זמן את אחרי הלידה?

להסביר לו שמצד אחד חשוב לך שילמד תורה, מצד שני בשלב הזה בחיים את זקוקה גם לעזרה עם התינוקת וליותר זמן זוגי. לחשוב ביחד איך ומתי אפשר לסדר בצורה יותר מאוזנת ומותאמת למצב החדש.

והקטע שאלו שיחות שצריך לקיים כל הזמן, חשבתם על סדר חדש? לנסות כמה ימים לראות אם באמת עוזר, ואם לא צריך לעדות חשיבה מחודשת.. וזה משתנה כששעת ההשכבה של התינוק משתנה, וכשמחליפים שעון, וכשהשעה של ערבית בכולל משתנה, וכן הלאה. זאת ממש עבודת חיים זוגית.

כשאני עושה שיחות כאלה עם בעלי בהקשר של הלימוד הוא מתלונן שלא ככה רמזתי לו שארצה כשיצאנו. אני מניחה שזה לא תקין שככה הוא עונה אבל זה מאוד קשה לי ואני מרגישה כאילו נכשלתי

ואני קצת מופתעת (לטובה?) לראות שככה את מגיבה בכזו טבעיות ושככה צריך ושכל הזמן ליצור מחדש את השיחות האלה.

הוא כאילו מאוכזב ממני שאני מונעת ממני ללמוד

ושאני אולי הראיתי לו שאני שואפת למשהו אחר (להתאבד על לימוד גם בחסות הנפש?!) כשיצאנו. לא עוזר כשמסבירה לו שהחיים הם דינאמיים.

פשוט זה מאוד מאוד קשה לו

בסוף הוא יעזור אבל בפרצוף חמוץ.

כשאני מבקשת שידבר על זה עם רב הוא אומר שברור שרב יגיד לו לעשות מה שאשתו אומרת כדי לא לפגוע בשלום בית (ולא כי ככה צריך וחשוב לעזור לאישה)

האם את מכירה אולי מאמרים תורניים בנושא?

כשאני כותבת את התגובה אני מרגישה שזה לא תקין

אבל משגרת אותה בכל זאת, עם שינויים תוך כדי ניסוח

לא מטעה אותך

ברור שאם את צריכה את בעלך הוא צריך להתגייס. בסוף ההסדר של תורתו אומנותו הוא התנדבותי מצידך ולא חובה קדושה

ואני חושבת שגם מהצד השני, שלך - חשוב להבין מאיפה הצורך הזה נובע. אם זה חוסר בתחושת שותפות והרגשה שאת במקום הראשון - ייתכן וזה הזמן לטיפול זוגי

אם התחושה היא שאת חשובה ומוערכת ואת צריכה "רק" עזרה - תשלמיי עליה.

יש לי הרגשה שמדובר במקרה הראשון לפי התשובות שהוא עונה לך ולכן הייתי שוקלת טיפול זוגי

חוסר גמישות במצב כזה יכול להיחוות כדבר לא פשוט רגשית עבור אישה

חיבוק♥️

גם אצלנו זה עולה ככה קצת, שהוא לא מבין איך השתניתי, ואיך אני משדרת פתאום שאני ''רוצה שילמד פחות''. אני לא רוצה שילמד פחות, אני פשוט רוצה שהצורך שלי יהיה מובן גם, כמו שמובן לנו שהוא לומד. גם אני מרגישה הרבה פעמים אכזבה מעצמי כאילו באמת השתניתי, אבל במחשבה נכונה יותר, אני חושבת, זה המציאות שהשתנתה. לא היתה זוגיות בתמונה וגם לא ילדים, לא מטלות בית בכמויות כאלה ולא הצורך הזה בזמן שלנו יחד..

תודה לכן על התגובות, אתן נותנות לי פרופורציות והיגיון לדבר על זה וליצור אולי סדר אחר, בלי לגרוע ממנו או ממני

אחר לחלוטין, אני ראיתי שביחס למילואים, יש פער של שמיים וארץ אם בן הזוג הולך אבל נותן לאשתו תחושה שהיא מקום ראשון ואם רק תגיד הוא יבוא, לבין אם המילואים הם המקום הראשון ולה אין אמירה בכלל בעניין.

התוצאה בסוף יכולה להיות אותה תוצאה מבחינת כמות המילואים בפועל, אבל ההתגייסות הזוגית היא אחרת לגמרי.

זה ההבדל בין אישה שמרגישה שרואים אותה לכסות שמרגישה שהיא מקום שני בסדר העדיפויות.

ואולי על זה יושבת התחושה.

אולי אם כשאת מציפה צורך שלך, את מרגישה שאת "מפריעה" או לא מובנית, אז זה גורם לך להרגיש שהוא לא רואה אותך, ואז ממילא הכל יותר קשה.

אבל אם הייתה לך תחושה שיש מקום למה שאת מרגישה, היה לך גם יותר קל להיות "מגוייסת" ללימוד שלו.

אז הייתי מנסה קודם כל לבדוק מול עצמך האם זה יושב על זה, ואם כן לנסות אולי להציף את זה.

זה יכול להשתנות על ידי שני דברים שהם בעצם אחד:

היכולת של כל אחד מכם להסתכל דרך המשקפיים של השני.

אולי את תגלי שזה לא שהוא לא רוצה להיות איתך אלא שהוא רואה אחרת את סדרי העדיפויות? (ואולי לא, אני לא יודעת. לכן צריך להקשיב ולשמוע)

ואולי הוא יבין שבשביל להרגיש "נראית" את צריכה מעבר למסירות שלו בלימוד ויותר שיתוף ושותפות?

וכמובן זה יכול ללכת לאלף כיוונים נוספים, אבל זה נראה לי העיקרון 

מציאות החיים שלכם השתנתה לבלי היכר.

הייתם רווקים, בלי עול פרנסה, בלי זוגיות, בלי תחזוק בית, בלי ילד/ה.

גם אני אמרתי שאני רוצה משפחה גדולה, ובמבחן המציאות אחרי ילד אחד אני רואה שזה כבר לא יקרה, אז מה? זה אומר ששיקרתי? זה אומר שאני צריכה להצמד למה שנאמר בדייטים?

לא ולא.

גם בחיי אברכות, גדולי הרבנים מדריכים את הזוגות לעשות כל חצי שנה - שנה, שיחת "יחסינו לאן" בבחינת האם ממשיך להתאים חיי האברכות או שכבר לא.

בשורה התחתונה, מציעה לך ללכת לטיפול זוגי או לקבוע שיחה משותפת עם רב שמקובל עליו ותציפו את הדברים. 

אין שום קשר לשלום בית. הסיבה שהרב יגיד לו לעשות מה שאת רוצה היא שהוא מחוייב לפרנס ולא את, ומותר לך לחזור בך בכל שלב גם אם בעבר היית בטוחה שתרצי את זה עד 120.

כשהוא ממסגר את זה כשלום בית הוא בעצם אומר שאת מכריחה אותו להתפשר איתך למרות שהרצון שלו לגיטימי באותה מידה. אבל זה לא המצב.. הוא לא ממלא את ההתחייבות שלו ואת מתנדבת כרגע, אתם לא שווים, וזו הסיבה שיגידו לו שהוא חייב לשנות.

עם כל זה, האכזבה והקושי שלו מובנים. מאכזב וקשה לשנות אורח חיים שאתה רגיל אליו וכיף לך בו. בטח אם זה סידור נוח בהרבה ממה שמצופה ממך. אבל עם אכזבה וקושי אפשר להתמודד, בעזרת רב או מטפל אם צריך. 

כולל ייעוץ זוגי. הרב שלהם אפילו עשה להם שיחה בנושא, ועדיין הראש שמסירות לתורה מעל הכל הרבה פעמים יותר חזקה בראש שלו, למרות שלי ברור שאני חייבת להיות קשובה לצרכים שלי כדי שנוכל להמשיך להתמסר למשפחה ולתורה בצורה טובה. ועדיין זאת עבודה תמידית של שנינו.

ולא כל צורך חייב להיות דווקא על חשבון הלימוד, לפעמים אני שואלת אותו אם עדיף שאביא בייביסיטר או שהוא יעזור, אבל יש דברים שאני באמת צריכה אותו. ולפעמים אפשר לשנות את סדרי הדברים בבית כדי שיסתדר יותר טוב עם הלימוד שלו, אבל לא תמיד.

ואם ברור לו שהרב שלו יאמר לו שיקשיב לאשתו- אז ברור שזאת האמת. אם בכל נושא אחר יקבל את דעת הרב, לא סביר שבנושא הזה לא.

שלא שלי

אולי עדיף לפצל?

קוראת כל מילה וזה חשוב לי (וכואב )לשמוע

רובנו פוגשות בחיים דברים ששונים ממה שדמיינו או הכרנו כשנפגשנו וכשרק התחתנו

רובנו או משתנים

או מגלים דברים חדשים בעצמינו

ובשני

או נפגשים עם אתגרים חדשים שלא הכרנו קודם והם משפיעים עלינו

טבעי להבהל

הוא בסה''כ נבהל

כי זה החלום שלו והיתה לו דרך סלולה וברורה ועם תמיכה שלך

וזה מאוד מטלטל להרגיש שהחלום מתערער

בטח אם הוא פנימי

לכולנו יש רגע של בהלה כזה

אם הוא לא מה שחשבתי אז מה יהיה עם החלום שלי,עם הבעל שחשבתי שיהיה לי,עם החיים שחשבתי שיהיו לי...

בעיני ת

צריך להתיחס לאתגר כמרחב הכרות מחודשת ובוגרת יותר

גם את אל תשמיעי סיסמאות גורליות של -לעולם לא.. או אמירות שמדי מפנצ'רות לו את כל החלום

תשתפי במה את מרגישה בהתמודדות החדשה הזאת מול האמהות

אבל תקשיבי גם לו

ספרי מה את זקוקה

אבל תשאלי-ומה אתה זקוק ממני מה יעשה לך טוב

הלב של שניכם מחפש בטחון

אתם תתנו את הבטחון הרגשי אחד לשני

תכירו את המרחב השונה בינכן

אל תבהלו

מממש משם

צומחים ומתרחבים.

ואפשר גם להתייץ עם צריך ולקבל כלים.זה עוסר

לא קראתי הכל אז אולי חוזרת על דברים אבל היה לי חשוב להספיק לכתוב לך-

זה ממש מובן והצורך שלנו משתנה בין תקופות...

פיתרון מיידי זה לנסות שהבעל ילמד בבית (למרות שלא כולם אוהבים, נגיד בעלי לא אוהב וזה באסה)

הייתי מנסה להבין יותר למה נהיה לך קשה יותר עכשיו.

בגלל המלחמה? או מלפני? אולי זה יושב על הרגשת בדידות נגיד או שיעמום (לא שאין לך מה לעשות אלא שמה שאת עושה לא מספיק ממלא או מעניין אותך)?

ואז למצוא דרכים אחרות למלא את הצורך הזה- לא בשבילו אלא בשבילך... יותר מפגשים עם חברות בערבים, לצאת לאיפשהו, שיעור תורה שממלא אותך... 

לפעמים זה נהיה 'לופ' כזה- תמיד כשאחד יותר "רודף" או חושש שהשני לא יהיה לשני זה פתאום פחות דחוף. ואז כשתרגישי שאת פחות חייבת את הנוכחות שלו זה יכול לעזור גם מהצד שלו

בד"כ הדרך להצליח לשחרר זה לא לסבול בשביל התורה אלא לנסות שיהיה לך באמת טוב, כמו שאת אומרת שפעם זה היה לך זמן לעצמך. זה מחזיק יותר לאורך זמן

אשרייך והמון בהצלחה!

את עובדת?

יוצאת? היום שלך מלא בדברים שמעניינים אותך או עושים לך טוב? פוגשת אנשים?

כי אם לא, אולי זה בגלל זה.

כי אם אין לך נפש בוגרת לשיחה יותר מאשר תינוק בן כמה חודשים

ואת בחל"ד ולא יוצאת ופוגשת אנשים

אז אולי יש לך פחות תחושת מלאות בנפש וממילא קשה לך לשחרר

אני מרגישה גם היום וגם פעם כשהייתי אברכית (טוב זה לא כזה מזמן..) שכשהייתי מלאה ושמחה, שיחררתי בכיף

אז לי עשה כיף: עשיה, אנשים ולצאת לשמש, תחשבי אם זה מדבר אליך ואם כן מה עושה לך טוב

אם הייתי חסרה בנושא הזה, גם קינאתי בבעלי שטוב לו (לא במודע, רק בדיעבד הבנתי את זה) והיה לי קשה לשחרר שיהיה לו טוב בעוד לי כל כך רע

היום ממבט של גדולה יותר אני מבינה שזה לא קשור רק לאברכות, גם אדם עובד לא נמצא בבית ולהיפך, כעובד אין לך פריווילגיה אולי להישאר עוד קצת (בד"כ) רק שמשום מה זה קל יותר להבין את זה מאשר אברכות.

עד כאן השנקל שלי

הרבה בהצלחה!!!

רק אגיד שזה מאוד תלוי תקופות וזה בסדר שיהיו זמנים שבהם הוא יותר בבית,בעיניי.

אם מדברים כמובן על מעבר לסדר הרגיל,בעיניי זה בונוס שלא תמיד מתאפשר 

בדיוק היום לא הרגשתי כל כך טוב בבוקר

ורציתי להמשיך לישון קצת אבל הוא ממש רצה לצאת ללמוד אז קמתי

וזה באמת קשה במבחן המציאות

אפילו שאני רואה עליו כמה זה עושה לו טוב

ואיך זה משפיע טוב על כולנו

בפועל זה התגברות יומיומית כמעט

במיוחד בתקופה הזאת

מה שעוזר לי זה להגיד לעצמי כל הזמן

שאם הוא לא היה לומד הוא היה יוצא לעבודה מן הסתם

וכשהוא לומד יש הרגשה כזאת שהוא לא מחוייב אז שישאר איתי קצת

אם היה לו עבודה הוא היה מחוייב בלי יכולת להישאר

אז אני מנסה כמה שיותר לראות את זה כמחויבות

וגם עוזר לי כשהוא משתף אותי בהספקים שלו

לא כדי לוודא שהוא באמת לומד

אלא כדי להיות שותפה

וכשהוא מסיים מסכת או משהו כזה לחגוג לו סיום עם ארוחה שווה

זה ממש מכניס לאווירה ומדרבן

בעיקר להאמין בזה שימוש תורה זו משימה שמחזיקה את עם ישראל. לחשוב על נשים שמגוייסות באותו זמן וכמה הם משחררות את הבעל שלהם, ולהבין שאני גם יכולה להתאמץ קצת בשביל עמ"י.

חוץ מזה יש ביננו אמון שאני עושה את המקסימום שלי כדי לשחרר אותו ללמוד כמה שאפשר, וכשאני אומרת או רומזת שלא אז זה באמת גדול עלי ולא ללחוץ או להתבאס. מידי פעם יוצא שהוא כן לוחץ או עושה פרצוף, ואז אני מזכירה לו שאני צריכה את האמון הזה. זהו.

מתחברת מאוד למה ש@עכבר בלוטוס כתבה. אם את בבית כל היום לבד עם התינוק זה הכי הגיוני בעולם שתרצי שהוא יהיה איתך. אני שמתי לב שבימים שיש לי חופש ואני בבית לבד אני הרבה יותר מחכה לו שיחזור, מאשר ימים שאני עובדת וחודרת לא הרבה לפניו או שיצאתי החוצה ונפגשתי עם אנשים אחרים. זה הכי הגיוני וטבעי בעולם לא לרצות להיות לבד ימים שלמים, ואתם צריכים למצוא את היאזון שלכם, שאולי בתקופה הזאת הוא יהיה קצת יותר בבית או שאת תמצאי לאיפה לצאת שיהיה לך יותר נחמד ולא תרגישי בודדה כשהוא לא נמצא.

בנוסף כתבת שאת לא רוצה שהוא ישאיר אותך עכשיו עם כל המטלות, בעיני זה ממש לא סותר. שיעשה בבוקר/בערב, את יכולה בעיני ממש להשאיר לו מטלות שהוא עושה, בין אם קבועות או משתנות כל יום. גם אני משאירה לבעלי מטלות שאני לא רוצה לעשות שיעשה כשהוא חוזר או לפני שהוא יוצא בבוקר, בסוף זה לא שהוא חוזר למיטה ולישון, יש לו קצת זמן בבית

חייבת לומר לך משפט חכם שאמרה לי חברה טובה שהתחתנה לפניי

מדברים עם בחורות על אידאל של בית של תורה,

מדברים על עול של כסף, על פשטות

למה לא מדברים על זה שפשוט ארצה אותו פה לידי ואוותר עליו יום יום, שעה שעה, בשביל הגמרא?

למה לא מדברים על התחרות הבלתי נמנעת הזו ביני לבין התורה?

ואגיד לך למה זה לא דומה לעבודה.

כי החיוב בלימוד תורה הוא להקדיש לה את כל הזמן הפנוי.

בזמן שאוכלים, ישנים, אפילו עובדים, אין ביטול תורה.

זה יוצר מצב שבו מי שמחובר לתורה באמת -

מרגיש שבכל זמן שהוא לא עושה בו 'משהו'- הוא רוצה ללמוד.

ובשביל גבר, להבין שלשבת ליד אשתו על הספה, ולשתוק יחד- זה 'משהו' עצום לזוגיות שלהם-

זה לא מובן מאליו בכלל...

מה שסיכמתם לפני בכלל לא רלוונטי פה. לא היית נשואה לפני.

גם הוא לא.

לא ידעתם מה זה עול של בת מה זה פרנסה ומה זו אהבת איש ואשה.

מהו הצורך של אשה נשואה להיות הדבר הכי חשוב בלב של בעלה..

מה מציעה לך...

להתפלל על זה. זה הבית שלכם. זה כן חשוב. ממש מחזקת ידייך שהצורך שלך לא מיותר!! וחשוב וקדוש לפני ד'.

ולוקח זמן עד שהגבר מבין את זה.. אומרת מנסיוני

מציעה לך גם לקרא ספר פשוט אך מתוק בשם אותה אבקש, שמדבר בדיוק על המקום הזה.

וסבלנות. הרבה אויר. דברים נבנים עם הזמן...

לא להתווכח איתו על זה בכלל.

פשוט ללמוד לספר את הרצון שלך

'ואי כל כך הייתי רוצה שתהיה פה עכשיו'

וכשיש לכם זמן ביחד שממלא אותך לספר במילים פשוטות מה זה נתן לך

אולי זה נשמע מביך הרי זה אמור להיות כיף גם לו- אבל זהו הוא לא מבין בכלל מה זה נותן לו. 

להגיד ביום שהוא כן בבית-

וואי כל כך כיף לי שאתה כאן זה כל כך ממלא אותי אפילו שאנחנו לא עושים כלום.

ממש לפרגן ולהסביר מה זה עושה לך וכמה זה נותן

והוא ילמד..

וכשכן יבחר ללכת ללמוד יעריך את מה שאת מקריבה בשבילו.

אגב מספרים על כמה גדולי תורה שאמרו שהם לא בטוחים שיקבלו עולם הבא על התורה שלמדו כי הם נהנים מכל רגע

אבל האישה שנשארת בבית לבד, היא רק מקריבה מעצמה בלי להרגיש את מתיקות הלימוד- היא תקבל שכר. (כל אחד בסגנונו שלו)

ככה שאת לא משונה בכלל בכלל בקושי שלך...

גרמתן לי לחשוב על דברים חשובים ולשים את האצבע על מה שכנראה מתקשר לזה..

אני עובדת אבל בעבודה שלא ממצה אותי ואני לא נהנית בה, כך שממשיכה לחפש את הזמן שלי גם כשחוזרת הביתה, עם הילד נחמד לי ממש אבל מעייף כמובן, ולכן ממשיכה לחפש את הזמן שלי גם איתו, ובמיוחד עכשיו במלחמה הוא קם איתנו והולך לישון איתנו כך שזמן פנוי אין כלכך. ולעצמי אין לי ממש תחביב שממלא אותי. שמעתי שיעורים, ניסיתי כל מיני דברים ועדיין לא מצאתי את הפינה השקטה שלי לשלווה נפשית. בעקבות השרשור אני חושבת שאמשיך לחפש את זה ואולי ימלא לי את הצורך שכרגע בעלי כנראה ממלא.

ונתתן לי לגיטימציה לדבר עם בעלי ולהעלות לו את העובדה ש@חנוקה כתבה כלכך מדויק, שגם לשבת איתו בלי לעשות כלום וגם בלי לומר משהו זה משמעותי עבורי.. שאני לא צריכה שיעשה משהו אלא רק יבין.

בקיצור, מקווה שנתגבר על זה יחד בע''ה.

תודה רבה לכן!! ❣️ 

בעלי נשוי ל2 נשים

הוא הכיר אותה לפני שהכיר אותי

הוא התאהב בה לפני שהתאהב בי

הוא דלוק עליה

היא מדליקה אותו

הוא נמצא איתה רוב שעות היום

יותר משנמצא איתי

הוא כואב את חסרונה

ומתפלל לקרבתה

כשהוא רחוק ממנה הוא עצוב, מרגיש אבוד וחסר

הוא רוצה להגות בה יומם ולילה

היא יקרה לו מאלפי זהב וכסף

אני גם אוהבת אותה מאד ויקרה לי לאין ארוך

אני גם הכרתי אותה לפניו והתאהבתי בה עד כלות הנשמה

תמיד חלמתי שתיהיה חלק מהבית שלי, שתיהיה בת זוגתו של בן זוגי, תמיד רציתי שזה יהיה העסק שלו, כמה שאפשר, במקום שליבו חפץ, וניהיה כולנו ביחד עד 120 ויעבור גם לדורות הבאים.

אבל לא שיערתי לעצמי את גודל הקונפליקט

כשכל היום אני לבד עם הילדה, משחקת מקלחת משכיבה

כשאני צריכה לשאול שאלה קטנה וחשובה אבל כשהוא איתה הוא לגמרי איתה ולא זמין

כשאני מחכה כל היום שיבוא לעזור לי עם הבית ולהרגיש אותו קצת אבל כשמגיע שואל אם מתאים שיצא לחברותא

כשאני מחכה כל השבוע לדייט השבועי אבל בגגע האחרון מסתבר שהזיזו את השיעור הקבוע לשעה של הדייט או שיש איזה סיום

כשסתם באלי שיאכל איתי ארוחת ערב אבל הם באמצע הסוגיה ושואל אם יתאים שישאר עוד קצת

כשאני חייבת לישון מוקדם כי גמורה ויש מחר עבודה אבל יש את השיעור השבועי עד 23:00 בלילה, ומבאס לשון לבד

אז בכל הקונפליקטים האלה אני נמצאת, כי מצד אחד, ברור שילך, ברור שילמד, הרי רציתי להתמסר לזה, זה החלום שלי

אבל פתאום זה קשה, כי אני צריכה ורוצה אותו גם בבית,

והוא רוצה ממש, וקשה לו לוותר על השיעור או הלימוד עם החבר

והוא אומר שיעשה מה שאני מבקשת, שלא שווה שילמד אם אני לא שמחה, אבל זה קשה, כי הוא באמת רוצה ליהיות איתה ורוצה שאתן לו את הגב והפרגון להשאר..

וזה לא שהוא לא בבית, הוא אוכל איתי צהרים כל יום אבל זה מרגיש תחנה באמצע היום, לשפוך, לנוח, לקבל כוחות ולחזור אליה, זה מהמם שיש לו את הבית בשביל זה אבל זה מרגיש שהבית זה אמצעי ולא העיקר.. שאני צריכה להרגיש שהוא עושה לי טוב שעושה איתי דייט ולקוות ששמח ליהיות איתי ולא חושב על השיעור שמפסיד

אז ה' יתברך, תעזור לי- לנו לכוון את הלב למקומות הנכונים, לעשות החלטות טובות ולשמוח בהם. להצליח לאהוב ולתת מקום להכל.

כיף שיש מקום לשתף, תודה לכם3>

אצלנו בצד של בעלי הוא היחיד מהאחים (הם שלושה) שאנחנו מגיעים לליל הסדר לחמותי, הגיסים אף פעם לא באים. אנחנו הולכים שנה לפה שנה לפה. אם היינו הולכים תמיד לצד עם פחות אנשים, בחיים לא היינו אצל ההורים שלי בפסח. וגם לא בר"ה וגם תכלס לא בשום חג. לדעתי זה ממש לא פייר.

לדעתי את יכולה לשאול בעדינות אבל ממש ממש לא לקחת קשה אם הוא יסרב, כי באמת זה אומר ששוב לא תהיו אצל הצד שלו.

מתנצלת אם לא הבנתי נכון את הסיטואציה

אצל המשפחה שלך נראה לי יותר הוגן שתהיו אצל המשפחה שלו, לא משנה כמה אנשים יש בכל צד. לדעתי גם אמא שלך תבין את זה...

עם בקשה כזו

כי זה כאילו מטיל את האחריות על זה שהם לבד על בעלך כזה בעקיפין.. בטוחה שהיא לא התכוונה אבל במקומך הייתי אומרת לה : אמא אני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים מול ההורים שלו וכבר הודענו להם שאנחנו מגיעים

הכי הוגן לצד שלו השנה.

והם לא לבד! נכון ששני ילדים זה לא אוירה חגיגית ומיוחדת אבל זה ממש לא כמו להיות לבד באמת.

ומיוחדת. זה בכלל לא עניין של כמות.

לא לכולם יש יותר מ2, כל משפחה וההרכב שלה

הניסוח שלי לא היה מדויק.

התכוונתי שיותר חגיגי אם יש אורחים. גם אנחנו "לבד" השנה (הורים ו3 ילדים) והילדים שלי מבואסים מזה.

אבל אולי יש כאלה שמנסות ורוצות וכן יכולות להרגיש לא בנוח ולכן כתבתי

ואנחנו לפחות הרגשנו שאורחים זה פחות. בליל הסדר עצמו לפחות.

יצא לי לארח כמה פעמים, היה נחמד והילדים שלי באמת תמיד אוהבים אורחים אבל אנחנו מעדיפים את ההרכב שלנו 

אני חושבת שיש פה משהו לא תקין כאילו את צריכה לבחור בין אמא שלך לבין בעלך. אפשר להרגיש ככה וזה שלך (למרות שמומלץ לשנות) אבל עצם זה שאמא שלך משתמשת בזה, אומר שכך היא רואה את זה וזה ממש לא תקין.

בתור התחלה הייתי אומרת לה: אם יש לך משהו לומר לו, מוזמנת להגיד לו בעצמך.

והדגישה שרק אם זה לא עושה בלגאן.

צרם לי הניסוח שלך " מוזמנת להגיד לו בעצמך". לא נראה לי שזה יתרום לשלום בית…

הבקשה של האמא באמת לא הוגנת אבל לא צריך להפוך אותה למפלצת מרושעת…

וגם לא נכון. הזוג צריך להתייחס לעצמו כאל יחידה אחת. האמא אומרת מבין השורות: אני יודעת שאת ילדה טובה שתבוא אליי לחג כי ביקשתי. מי שמפריע זה בעלך ה.... אולי תבקשי ממנו, בבקשה, אם לא קשה לך, שגם הוא יהיה ילד טוב, לשם שינוי.

אבל אולי אני טועה. עצם העובדה שהפותחת מופעלת ומרגישה שזה "קשוח הבחירות האלו" זו נורה אדומה

לק"י

אם מבקשים בעדינות, ויודעים לקבל סירוב.

(במקרה הזה אולי מראש לא הייתי מבקשת, אבל אולי האמא רואה את זה אחרת).

לייצר הפרדה של ברור לי שאת רוצה לבוא לעשות אצלנו,אממה יש לך בעל שמפריע ותוקע את העניין.

יש פער גדול מאודדד בין לומר שאם מתאים לכם נשמח שתבוא אלינו השנה כי לבד לנו, לבין לומר לה לבקש ממנו לוותר. מבקשים מזוג המקבלים תשובה מזוג, לא רלוונטי מה קורה ביניהם באמצע ומי זה שקשה לו.

חושבת שזה מאוד תלוי דינמיקה בינך לבין בעלך.

יש לך אפשרות לשתף אותו באופן פתוח?

בלי שהוא ירגיש מחוייב אלא באמת תשתפי אותו בדילמה כמו ששיתפת אותנו כאן?

אם כן, זה מה שהייתי עושה.

שומע, הורים שלי השנה רק עם שני האחים שלי. אני יודעת שהיינו אצלם כבר בשנתיים האחרונות, ולכן הכי הגיוני שנהיה אצל הורים שלך, אבל זה כן ממש ישמח אותם אם נגיע.

מה אתה חושב?

לא חותמת על הניסוח, אבל משהו כזה.

יותר להתייעץ איתו ולקבל החלטה זוגית מאשר להנחית

אם את חושבת שזה לא ילך, אז לשחרר. כי באמת הוגן שתהיו איתם

דווקא כן הייתי מבקשת מבעלי

לדעתי להשאיר לבד,לא משנה אם הייתם גם עשר שנים שם זה מבאס ממש

ויש מיד אחרי ליל הסדר שבת חוה"מ ואז שביעי של פסח,לא חסרים זמנים להתארח ולאחר ב"ה 

זה ערב משפחתי שונה ואחר. בתור ילדה עשינו שנה שנה וזה היה לי מאוד משמעותי..

וזה החג היחיד שאמרתי לבעלי שבו נעשה שנה שנה כי רוצה שהילדים יחוו גם את הצד שלי וגם את הצד שלו.

והקפדתי על זה וילדתי בשנה כשהיינו אצל ההורים שלי(הייתי אצליהם אחרי הלידה)

זה לא שההורים לבד, הם עם 2 אחים

אולי אמא שלך לא ממש התכוונה שתעשו שינוי בתוכניות אלא יותר לשתף/ לפרוק שחסר לה שלא תהיו איתם?

אני מכירה שאצלנו לפעמים שיתוף מגיע בצורה של בקשה לא ממשית (יש כאלה שלא ממש יודעים להגיד קשה לי ש, או חסר לי ש..)

אולי לא נכון במקרה שלך, מעלה כאפשרות..

שנה שעברה היינו אצל חמותי, השנה רצינו להיות בבית.

כל שנה 2 האחים שלי מתארחים אצל ההורים כך שגם אם אנחנו רוצים- אין לנו מקום.

(לא היינו אצל ההורים שלי 7 שנים בליל הסדר! ואנחנו גרים בניין לידם...)

בכל מקרה השנה 2 האחים שלי החליטו שהם לא באים וההורים שלי היו אמורים להשאר לבד.

במקביל גם אצל חמותי - גיסתי שאמורה להיות שם הולכת השנה לחמותה. בעצם יצא להם שכל הנשואים הלכו לצד השני. והם נשארו עם הקטנה לבד (בת 20).

אז אמרנו שנלך להורים שלי, כי הם באמת לבד.

וחשבנו שחמותי אותי תלך לחמותה, אבל בסוף גם הסבתא מתארחת...

בקיצור יצא לא נעים שכאילו "העדפנו" את ההורים שלי.

אבל! ההורים שלי ידעו מראש להגיד לי שהם יהיו לבד. אצל חמותי יש עוד ילדה...

סתם מבאס הקטע הזה. במיוחד שהשנה רצינו לעשות בבית...

ואני  חוששת שזה יהיה תקדים לכך שהאחים שלי יראו שיש מי שיהיה עם ההורים אז הם קצת מתנערים מלהתארח.

חשוב לי להגיד שגם אצל חמותי וגם אצל אמא שלי אנחנו  מאד נהנים. פשוט רצינו להיות בבית.

וזה שאני הולכת להורים זה בזכות השרשור שהיה כאן בפורום על הכיבוד הורים.

אפשר שתעשי אצל בעלך . שבת אפשר אצל ההורים 

לק"י

אפשר עם שקדי מרק של פסח.

שניצל, פירה וסלט

פנקייקים

כדורי תמרים,

 מרצפן , די פשוט להכין לבד (צריך מטחנה קטנה)

שקשוקה, 

לטקעס, 

חביתת ירק

פשטידה/קיש

לביבות

אורז וקציצות

שניצלים

צ'יפס

ירקות חתוכים

לק"י

אבל כן לפתית.

אנחנו בודקים גם ברכיבים ומקפידים שלא יהיה ממשות של קטניות ממש

אבל גם טונה למשל קניתי השנה בשמן זית אבל הכשרות היא לאוכלי קטניות, ברכיבים אין קטניות בכלל ולכן אנחנו כן אוכלים את זה

זה לא כמו חמץ ממש.

לק"י

או שמא "חשש" תערובת😅

לק"י

דאגתי מראש לדייק את עצמי....

תודה שכתבת!!

ניוקינעם פטריות ושמנת

לחמניות שקדים וסלטים מבושלים

בטטות מוקרמות

3 תפוחי אדמה לשים בתנור מכוסה כשעה וחצי לא מקולף. לקרר ולקלף

בפומפיה לגרר את תפוח"א

חלמון ביצה

להוסיף מלח

1/2 כוס ח.פ קמח תפוח"א לערבב לבצק יש להקפיד לא לערבב יותר מידי

אפשר בטטטה

ובתכלס- טפשר בלי מילוי

ולהכין רוטב עשיר

אם כן אז אפשר בלינצ'סים ממולאים בכל מיני דברים (פירה, ירקות, בשרי, חלבי מלוח, חלבי מתוק)

תפו''א מוקרמים

אבל הייתי ממליצה לך לשאול אותה מה היא אוכלת ולא אוכלת כי לכל משפחה יש את המנהגים שלה (ואני מכירה משפחות שאוכלות בפסח רק מה שהכינו בבית שלהן)

וגם עומדת לקבל😬

לק"י

בעיקר אם לא מכירים אותך פה.

אז אפשר להשתפך חופשי כמעט....

אבל בעצמי זה מרגיש לי כ"כ אידיוטי

זהו אבל נראה לי התגברתי חחחח שתיתי קפה זה עזר

שזה בגלל שאת אמורה לקבל חחחח

אצלי זה קבוע ככה בימים שלפני המחזור

אבל תרגישי חופשי לפרוק פה

מותר להתלונן על הכל

ב"ה אחרי הכפתורים שעשינו נראה שיש שיפור קטן, שימשיך כך...

מה גם שכנראה טוב לו בבית ואין מעון אז רואים את זה בהכל

לק"י
 

בן ה-3.5 מסביר לי שהתינוק לא עייף: "הוא לא פתח את הפה" (כלומר לא פיהק) 😅

הייתי די עצבנית היום

בן השנתיים שאל אותי

'אמא מה עובר עליך'

ועניתי לו בזעף 'משהו'

אחר כך הוא הלך איזה עשר דקות ואמר 

משהו עובר עלינו, משהו עובר עלינו (וואי וואי איזה משהו.. באמת כבר בקצה)

ועוד אחד

סיפרנו בבית הרבה לאחרונה את הסיפור 'מוישי רוצה להיות גדול' למי שמכירה

בן השנתיים הנ"ל מזדהה מאדדדד עם גיבור הסיפור

הבאתי לו שקית בייגלה אז הוא מצהיר

'אני אוכל הכל, ואבקש עוד, ואז אני אהיה גדול גדול'

ויש לו עוד באותו כיוון

הוא חולם על אופניים

מה נעשה שזה לא כל כך מתאים לגילו...

ביקש מאחותו את האופניים שלה והוא מדדה איתם בגינה (מחזיק בכידון והולך לידן)

וכשאני מתקרבת כי זה נראה מעורר רחמים, האופניים יותר גדולות ממנו

הוא אומר 'אני מסתדר, אני מסתדר'

לק"י

הבן שלי בן 3.5 וביקש ממני לבוא איתי לסופר ולמאפיה היום, וסירבתי ואמרתי לו מה הסיבה.

הוא: "זאת לא סיבה".

או יום אחד הוא משך לאחותו בשיערות.

ולשאלתי- למה הוא עשה את זה?

הוא אמר, שהיא אמרה שפרעה קטן, ו"זה מה שקורה".

הוא עובד? טוב לו?

לפעמים אנשים מוציאים מרמור עצמי בביקורת ומשליכים על הזולת

מציעה לך לשקף. להגיד שזה לא נעים לך. לבקש שיפסיק

מורה.

אז הוא בבית כבר חודש.

זה דברים שיושבים על העבר שלו.

הוא עם או סי די. שיושב על הזוגיות

כל היום עסוק בזוגיות ואיך אני נראית בעיני הסביבה. כי בעצם אני משליכה על איך שרואים אותו.

זה מתיש ברמות.

והוא מתנצל. אבל כבר לא מצליחה לקבל את הסליחות האלה.

מרגיש כמו אחטא ואשוב

אני כבר עייפה ממש

ונשמע שאתם חייבים טיפול זוגי בנוסף

זה מצב לא תקין! ואת באמת לא צריכה לספוג את זה!

חיבוק!

הוא מטופל

עבר מלא מטפלים בתקופת נישואנו

היינו בטיפול זוגי. ותמיד זה נגמר- אנחנו לא צריכים אותך. אין בהתנהלות שלך שום בעיה.

הוא הבעיה וצריך לפתור את העניין מולו

וממשיך במעקב טיפולי?

זה נשמע חמור

וקשה לספוג את זה.

הפסיק

ועכשיו שנינו חוששים שיתחיל שוב כי התופעות קשות ברמה ששובת במיטה

ואין לי כוחות לתפעל פה הכל

לפעמים לוקח זמן עד שנוצרים את המינון והסוג המתאים

אני חושבת שכדאי לנסות להתייעץ שוב

לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה עם המינון הנכון .

זה בהחלט קשה התאמת הטיפול התרופתי אבל גם האופציה שאת נמצאת בה עכשיו היא לא להיט

אבל הפרעה נפשית מצריכה מעקב רפואי רציף, וטיפול מומלץ אצל פסיכולוג קליני

נשמע שהוא לא במיטבו אבל יש מה לעשות 

ואם אין שיפור, לא רואה סיבה לא לעמוד על זה שיטפל בעצמו אם זה בסוף זה פוגע בך באופן יומיומי

חיבוק♥️

והוא טופל גם בצורה הזו

לא עוזר.

דברים יכולים להישמע כך או אחרת, תלוי מתי ואיך אומרים.

וברור שבסיטואציה שנתת הערות כאלה הן עוד יותר רגישות.

מותר להיעלב, והייתי אומרת לו שאמנם זה משהו שנמצא בשיח שלכם, אבל זה לא היה המקום והזמן להגיד.

חייבים להגיד משהו עכשיו ומיד בלי טאקט

מבינה אותך שנעלבת, גם אני הייתי נעלבת

אבל נשמע שאתם פתוחים אחד עם השניה ומרשים לעצמכם לומר אחד לשניה הכל.

לדעתי זה מבורך🙏

ושמה שמתאים לכם בשגרה יציבה יחסית, עם זמני קירבה רגילים יחסית, פשוט פגע בך בזמן שקשה לייצר קירבה, ושאת על הקצה של המאמצים האפשריים שלך.

ואישה יכולה להגיד את זה לגבר כי הוא יותר מזיע וזה נחשב גברי,

אבל אישה מזיעה זה נחשב לא נשי..

נראה לי שהייתי נמנעת מדיבור ישיר כזה לאיזו תקופה. או לפחות לעדן את זה

משהו בסגנון:

אני יכולה להגיד לך משהו שלא יהיה לך כל כך נעים לשמוע?

הרבה פעמים אתה מריח ממש טוב, אבל עכשיו קצת פחות...

קיצור, יותר עקיפין פחות ישירות

אני הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי גם לא בשגרה...

ודוקא בגלל שאתם בטוב עם שיח כזה בשגרה

קחי את זה לאירוע נסיבתי...

כולנו על הקצה

ממש על הקצה

הכל הרבה יותר רגיש

וכולנו עושים מעל ומעבר

וכל אמירה שיש בה איזשהי שמץ של ביקורת

יכולה להקריס- כי אנחנו כל כך מנסות

מה שלי עוזר בתקופה הזאת זה לשחרר את הנסיון הזה לתפוס את כל הכדורים בגאגלינג הנטורך הזה

כן. אני מסריחה בימים אלו

הבית בלאגן

ההספקים בעבודה  ממש לא גבוהים

וכן... אני בסדר עם זה

בנוניות זה המצוין החדש!

אבל אני קלה להעלב, בלי קשר.

ואני מאד רגישה לריחות,אז כנראה שהייתי מחליםה בגדים, מצחצחת שיניים, שוטפת ומחדשת דאודורנט

וממשיכה להעליב מבפנים.

ומצד שני, הרבה פעמים מפריע לי ריחות מצד בעלי ואין לי מושג איך ומה לומר, כי אצלנו זה לא בשיח, אז מעניין אותי איך זה עובד אצלכם

את אומרת לו "אתה מסריח לך להתקלח?", ואם זה באמת במקום ובזמן שאין אופציה לעשות עם זה משהו, מבליגים?

מבחינתו אין מציאות שיש לי ריח לא נעים 😅 ואני באמת בעצמי מאוד רגישה לריחות ואם אני מרגישה שאני לא מריחה טוב או מזיעה אני בכלל לא מתקרבת אליו או נותנת לו להתקרב אליי

יוצא לי להגיד לו אם יש לו ריח של זיעה או ריח לא נעים אבל הוא מקבל ושמח בזה כי הוא גם נח מאוד ב"ה וגם הוא עובד עם אנשים אז זה חשוב לו

מסייגת שכמובן זה תלוי בנימה שזה נאמר, אבל יכול להיות שהוא סתם העיר לתשומת ליבך שאחכ תטפלי בזה. לא התכוון להעליב פשוט באותו רגע הרגיש אז אמר, גם מן הסתם הוא מבין שזה מהנקיונות, אבל רצה שתהיי מודעת כדי שאם נגיד תצאי אחכ אז תדעי להתקלח לפני.

אם אומרים את זה ברגיל אז באמת אפשר להבין למה הוא לא ראה את ההבדל

בעלי יכול להגיד לי וואי את צריכה מקלחת

ובאותה שניה להמשיך לחבק אותי ולהיות איתי

כנ"ל הפוך

אני יכולה להגיד לו אתה דביקי מזיעה

ובכל זאת להישאר צמודה אליו....

כי זה לא מפריע לנו בדרך כלל

רק יותר כיף כשנקיים

אבל אם כשהוא אמר את זה הוא התכוון תתרחקי ממני אז זה כבר פחות נעים ומעליב

הרופא משפחה אמר לקחת תוסף.

הבי 12 נמוך. גם אם הוא בתוך הטווח, אבל בחלק התחתון שלו, זה לא מספיק.

כדאי לקחת כדורים.

עשיתי את הבדיקות של הריון כמובן שהרופאה הביא ואין בתשובות גלוקוז. מה שבודקים בצום. (הייתי בצום)

יכוליות שהאח לא סימן את זה גם במחשב? איך יכוליות

.. בהפניה יש בדקתי.

אין לי כח ללכת שןב בשביל זה. גם כך דחיתי ודחיתי את הבדיקות האלה. בגלל הצום והקימה המוקדמת בכל המצב הזה

עד היום שנתיים אחרי לידה הפריטין שלי ממש נמוך אבל ההמוגלובין שלי גבוה מאוד, 16

הרופאה אמרה לי שפריטין נמוך עושה חולשה

בפועל לא הרגשתי ולא מרגישה את זה.

ויטמין די 50

הפריטין 22

והבי12 216

מנסה להבין אם אלה יכולים לגרום לנשירה החזקה שיש לי

בכל אופן, צריכה לקחת כנראה תוספים. לוקחת רק חומצה פולית 

לי היה פריטין 20

בי12 180

הייתה לי חולשה מטורפת, דפיקות לב מהירות,עייפות

אבל לא נשירה

קיבלתי זריקות בי12

אבל המוגלובין היה 10 אז גם עירוי ברזל

ל

להתאוורר מהמלחמות,לתת לילדים קצת מנוחה מכל זה ולאפשר להם להיבנות בלי חרדות, ואז תמיד אפשר לחזור.

את לא רוצה להתרחק בגלל משהו ספציפי? ההורים שלך יוכלו לראות את הילדים אונליין? אם זה נגיד באירופה ולא באוסטרליה אז גם להפגש פעם פעמיים בשנה פיזית זה לא כזה מופרך

כמו פחד מחטיפת ילדים

מוציאים הון על הבריאות

לדעתי הדשא של השני סתם נראה ירוק יותר

פי כמה מפה בארץ

ולא להשוות בפחדים שחיים פה לעומת שם..

ואני יודעת על מה אני מדברת בתור עולה מחו"ל

אני חושבת שאם אפשר לעבור ולא להחליט עכשיו אפ זה יהיה זמני או קבוע אז שווה.

לא פשוטה המציאות כאן מהרבה מאוד בחינות 

אישית אני בוחרת במודע לחיות פה למרות הכל 

אבל יכולה להבין מאוד את אלו שיוצאים לחול 

עם הקלות שבה את ככה בהינף מקלדת מעודדת אנשים לרדת מהארץ

לא שאומרת שזה לא הגיוני במצבים מסויימים

אישית חושבת שאיכות החיים שלנו פה מצויינת ולא כל הנוצץ זהב הוא

אני ויתרתי על הרבה דברים נוצצים בשביל לחיות פה בארץ ישראל

אני שמחה ושלימה עם הבחירות שלי

אבל לא לכל אחד זה מתאים.

זה שנולדת למציאות הזאת ואת לא מכירה מציאות אחרת זה לגמרי עושה את ההבדל

שחו"ל יכול להיות טוב

אבל גם בארץ יכול להיות טוב

תלוי איך מתנהלים

(אצלנו טוב גם במלחמות)

ואני לא גרה פה בגלל אידאולוגיה אלא בגלל שזה הבית שלי ואף אחד לא יפחיד או יזיז אותי (עד כה)

היא הבעיה.
 

יוקר המחיה ביחס לרמת חיים, חינוך (אחת הבעיות הקשות), פוליטיקה קשה שגם אם את לא רואה אותה, היא פוגעת לך בכיס, לשלוח את הילדים בגיל 18 להחזיק נשק במקום לבלות כמו ילדים, שרק תתפללי שלא ישלמו בגוף או בנפש (למרות שעצם זה שהם מחזיקים בנשק בגילם פוגע בנפש).
 

ואני לא אומרת את זה כדי לעודד הגירה או כדי ללכלך על הארץ, ברור שהכל שווה בשביל הארץ,

אבל עם כזאת סתגלנות לבעיות ועצימת עיניים בטענה ש"שם גרוע יותר" , לא יקרו שום שינויים.

להמשיך?

זה רק בארה"ב ומדובר על חינוך פרטי ולא ציבורי,

והעולם גדול, באירופה זה לא ככה למשל, לא הרפואה ולא החינוך.

אמנם טיפה יותר יקר מהארץ אבל התנאים משמעותית טובים יותר (למשל גג 20 ילדים בכיתה)

דבר שני , צריך לראות יחס של

הכנסות - הוצאות - איכות חיים.

גם ההכנסות בסדרי גודל שונים.

יש תנאי רווחה יותר טובים מארה"ב. אגב מה שאמרת על בית ספר פרטי מול ציבורי בארה"ב, גם ציבורי אצלם מתחיל מגיל 5 ככה שלפני זה כולם צריכים לשלם פרטי או להישאר עם הילד בבית.

ולגבי אירופה, יש שם עכשיו כמות אדירה של מוסלמים ואנטישמיות גואה, שככה שלא בטוח "שווה" שם יותר למרות הרווחה הטובה

חופשת לידה במדינות מסוימות באירופה היא 3 שנים כי אין נשים שיולדות. מספיק.

כבר כתבתי שהבעיה בחינוך הציבורי היא התבוללות. (וזה בלי להזכיר בעיות מודרניות יותר כמו האפשרות לבית ספר ציבורי לתת לילד הורמוני המין השני ללא ידיעת ההורים אם הוא "מזדהה" כמין השני. תקראי את הספר נזק בלתי הפיך של אביגיל שייר)

שוב, למרות הכל ישראל עדיין בטופ 10 במדד האושר העולמי, הרבה יותר ממדינות עם מערכות בריאות וחינוך שהם לכאורה יותר מתקדמות משלנו.

פשוט לא נכון.

אני מכירה אישית כמה בתי ספר בארצות שונות עם 3/4/5 כיתות בכל שכבה כשכל אחת גג 20 תלמידים.

ושכר הלימוד סביר, טיפה יותר מהארץ אבל לא עשרות אלפים כמו בארה"ב.

מה ההיסטוריה של מעמד המורה והחינוך באופן כללי במדינות האלו?

לכל מדינה יש בעיות והיסטוריה ספציפית ושיצרה את הבעיות האלו וכן פתרונות ספציפיים.

להגיד "בחו"ל החינוך יותר טוב" מתעלם מהמון גורמים שגרמו לתנאים שלהם ובכך גם לפתרונות שיכולים לעבוד אצלינו.

אין מדינה מושלמת, אם הם לא מתמודדים עם הבעיות שלנו יש להם בעיות אחרות.

בתחום הזה באמת אנחנו מתקדמים יותר מאקצות אחרות

אבל החינוך הרגיל לאו דווקא

בחו"ל זה אומר לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר פרטי, או ללכת לבית ספר ציבורי ולסכן אווירה שהיא לא רק חילונית אלא מלאה בגויים נחמדים להתחתן איתם.

את יודעת למה כל האמריקאים עשירים? כי רק מי שיש לו כסף נשאר יהודי.

חברה שלי שעלתה לארץ אמרה שהגן שהיא הלכה אליו באמריקה עלה להורים שלה 40 אלף דולר בשנה. כנראה שבית ספר עולה יותר. (אני לא מכירה את המספרים המדויקים.)

גם האנטישמיות בחו"ל עולה ועולה ויש הרבה מאוד מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה בלשון המעטה.

את יודעת שלבתי כנסת בחו"ל יש מאבטח חמוש? וכבר היו הרבה מקרים שהם היו צריכים לפעול. מי שמע על דבר כזה אצלינו במדינת היהודים.

כל בעיות הביטחון שרואים אצלנו במוקדם באו במאוחר מגיעות לאירופה ואמריקה בגלל ההגירה ההמונית של ערבים מוסלמים שמצביעים בסקרים שהם רוצים להפוך את המדינות האלו למוסלמיות ולהחיל בהם את חוקי השריעה. ובאזורים שאין ערבים את מסתכנת בפרו פלסטינים שמאלנים ובנוצרים אנטישמים ימנים ששניהם לא מתים עלינו במיוחד. 

ונכון בני 18 לא צריכים להחזיק נשק, הם צריכים ללמוד קודם כמה שנים בישיבה.

וברצינות, בני 18 הם לא כאלו ילדים קטנים. במדינות אחרות צעירים בגילאים האלו מבזבזים את הזמן במסיבות הוללות בקולג', הצבא מאוד מבגר אנשים, מה שבמיוחד מבגר זה להחזיק נשק כדי להציל את העם שלך. המסגור עושה את כל ההבדל.

למרות כל הבעיות ואפילו במלחמה הנוכחית, ישראל נמצאת במד האושר בטופ 10 המדינות המאושרות בעולם.

יש הרבה דברים בעייתיים במדינה, אבל לברוח ולחשוב שבמקומות אחרים אין את הבעיות שלנו גם כן לא עוזר.

חו"ל זה לא רק ארצות הברית.

וישיבות גם בארץ עולות לא מעט.

ועם כל האנטישמיות בחו"ל, אחוז היהודים שמתו בארץ בעשורים האחרונים גבוהה לא השוואה ביחס לאנטישמיות.

ואין פחד להסתובב ברחובות, גם עם כיפה, זה פחד שהתקשורת מייצרת.

אני לא אומרת לעזוב, ממש לא, אבל אפשר לפחות להיות מודעים למחיר שמשלמים עבור המדינה .

ולא מסכימה עם תרבות ה"הכל הכי טוב וכל העולם גרוע"

גם לא להתלונן תמיד, אבל בסוף הנפש משלמת על עצימת העיניים הזאת, במיוחד כשיש מה לשפר, למשל בתחום החינוך.

יש מספיק עולים חדשים שאפשר לשאול אותם ממקור ראשון על האם אפשר להסתובב בכל מקום בחו"ל עם כיפה. זה בהחלט קורה גם באירופה.

יותר יהודים מתו בארץ כי מדינת ישראל היא הריכוז הגדול ביותר של יהודים. (אחרי ארצות הברית, שרובם מתבוללים, וגם כן לא נהנים מיחס מצויין במיוחד)

והשאלה היותר מעניינת היא כמה יהודים היו מתים אילולי הייתה מדינה (עיינו ערך מה שקרה ליהודים לפני הקמת המדינה)

אני לא מדברת על ישיבות אלא על על מסגרות חינוך יהודי לילדים. בחו"ל גם באירופה, הן עולות הון תועפות.

אני לא מסכימה עם תרבות ה"תראו איזה דפוק במדינה הזאת". שזה משפט שהרבה אנשים אוהבים לומר. אפשר לדבר על בעיות ולפתור אותן בלי לדמיין שיש איזו מדינה נפלאה שבה אין אף בעיה וכל מה שאנחנו צריכים לשפר כבר נפתר. מדינות שבאמת אין להן בעית אלימות חריפה כמו יפן הן מדינות הומוגניות שלא מכניסות מהגרים וסובלות מתרבות עבודה קשוחה ובדידות שמביאה אנשים להתאבד, וגם כן חוסר ילודה. המדינה האידאלית שאין לה אף בעיה לא קיימת, והיא בהחלט לא נמצאת באירופה או באמריקה. וכיהודים, המדינה שהכי טובה לנו היא בהחלט מדינת ישראל.

באירופה

וגרתי בארץ ואחזור לארץ.

ושלחתי את הילדים לכמה מוסדות

לימודים שונים, אז אני יכולה לענות לך יותר טוב מגוגל או מהצאט.
 

אני לא משלמת הון תועפות, הילדים שלי יכולים להתסובב עם כיפה ואני עם שרשרת של מגן דוד גלויה, ולא רק בעיר שלי, הייתי בערים וארצות שונות באירופה.
 

יש הפגנות, אבל גם יש הפגנות בארץ בקפלן, האם זה אומר שכל המדינה שמאלנית? ממש לא, זה אומר שהתקשורת נותנת להם הרבה מקום וזהו.
 

וגם אם תשווי מוות של יהודים בעשורים האחרונים באחוזים, בארץ עדין גבוהה בהרבה, כך שאין קשר לצפיפות.
 

אני לא חושבת שיש מקום טוב יותר מהארץ, זה חד משמעית המקום הכי טוב ליהודים.

אבל לא מהסיבה *שהתנאים* יותר טובים יותר, אלא כי זאת הארץ שלנו בכל מחיר.

כל הטענות שלי כאן הן לתגובות שמנסות ליפות את כל הקושי בארץ,  אפשר להגיד שלמרות הכל אנחנו בוחרים בארץ, אבל לא לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הארץ לא טובה על חו"ל בכל הפרמטרים.

ואני מכירה לא מעט משפחות צעירות יהודיות שלא עושות עלייה בגלל התנאים האלה -חינוך ויוקר המחיה בעיקר.

בתי הספר המדוברים הם בתי ספר יהודים פרטים או בתי ספר ציבוריים כללים?

בתי הספר האלו ממוקמים באזור עם אוכלוסיה גדולה כמו עיר של מיליונים או באזור פרברי?

יש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול אבל אין צורך לעשות לך אאוטינג. המטרה היא רק להגיד שיש הרבה פרמטרים משתנים שמשפיעים על נתון כמו מספר ילדים בכיתה.

ואת המידע שלי לא בססתי מגוגל ובהחלט לא מהצ'אט, אלא משיחה עם חברות שהן עולות שגרו בחו"ל. כתבתי את זה.

ברור שיש קשר לצפיפות, אי אפשר השוות לארץ כמות יהודים נרצחים בעיירה קטנה שגם ככה אין בה הרבה יהודים. אבל מה שיותר מעניין זה כמה יהודים מתו כשלא הייתה מדינה יהודית, אני אכתוב את זה בצורה מפורשת: השואה.

לא טענתי שישראל טובה יותר מכל הארצות בכל הפרמטרים, אלא שבכל מדינה קיימות בעיות, ואין מדינה שבה כל הבעיות של ישראל נפתרו בלי מחירים אחרים שצריך לשלם.

ובהחלט יש הרבה תנאים שבהם אנחנו עוקפים הרבה מדינות אחרות, ומה שצריך אצלנו שיפור לא יקרה אם פשוט נגיד "בחו"ל זה יותר טוב".

כלומר ברמת ממ"ד (אם לא יותר) כניסה רק ליהודים, תפילות, תלבושת יהודית, אווירה יהודית, מורים יהודים, צביון יהודי לכל דבר, הם חצי פרטים בכך שלומדים גם מקצועות חול ונגשים לבגרויות כמו כולם, ולכן לא משלמים מחירים הזויים

ואני חושבת להיפך, לא נשפר שום דבר אם נגיד "שבחו"ל יותר גרוע" 

לא יקר לי פה

אני יודעת שאומרים שיקר ואולי גם יש נתונים שתומכים

אבל אני מרוויחה מספיק כדי לחיות בנוח (ואני לא עשירה בכלל)

מתרחקת מפוליטיקה (נראה לי בכל מקום יש)

לא רואה בעיה לשלוח לצבא בגיל 18

זה לא הורס את האפשרות לבלות בחיים ולחיות חיים מאושרים

האושר והשלווה נמצאים פנימה ולא תלויים בדברים חיצוניים

(אלא אם יש תנאים קיצוניים

פה בארץ התנאים סבירים עד טובים)

בס"ד

אני חושבת שהחינוך פה מעולה. באמת!!!

ובלי קשר לאיכות ההוראה, העובדה שהם מתחנכים בין יהודים, כולל ברמת ההשכלה הגבוהה לרוב, זה כבר פלוס ענק בעיניי.

הייתי שמחה מאד שתהיה גאולה כבר (באמת!) ושלא נצטרך נשקים וחיילים אבל בעיניי לשרת זאת זכות והיא הופכת את הנוער שלנו לאחראי ובוגר הרבה יותר ממה שקורה בחו"ל, שם בגילאים האלה בעיקר לומדים ומבלים בלי הרבה תחומי אחריות.

ויוקר המחייה הוא בעוד הרבה מקומות.

זה כל-כך מעניין איך שתינו רואות את אותה המציאות בצורה כל-כך שונה 🙂❤️

קודם כל אני אומרת את האמת. יש בחול מקומות מצויינים.

ואמרתי ללכת לחול לתקופה כי המצב לא קל עכשיו.

כמו לצאת לחופשה ארוכה של שנה שנתיים.

אין בזה שום בעיה עקרונית. אף אחד לא חייב להישאר בישראל.

אני בוחרת להישאר כי אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אבל לא להגיד שמי שבוחר לרדת עושה דבר לא נכון

ולגבי לא כל הנוצץ זהב הוא

זה לא לגמרי נכון

אבל אני חושבת שרק חוצנימים יכולים להבין מה שאני אומרת 

באמת יש מקומות מאוד טובים בחול. שהחיסרון הכמעט יחיד שלהם זה שזה לא בארץ ישראל. קהילה רוחניות פרנסה איכות חיים מזג אויר רוגע ידידודית ליהודים וכו

אני ישראלית לגמרי וממש חושבת ככה, גם אם לא יודעת להצביע על הקהילה "המושלמת" שבה מתקיים כל מה שציינת..

אני חושבת שפשוט בציבור הדתי לאומי ששם ערך דתי על מגורים בארץ מאד קשה לאנשים להכיל את זה, וגם אצל הרבה מסורתיים. אבל זה קיים.

אישית אני הייתי עוברת אם היתה לי האפשרות, ואני מאד מאד חריגה בנוף שלי. אבל לחברים שלנו חילוניים זה נורמלי לגמרי והרבה מהם רוצים או כבר עברו.

יש בזה הרבה דעות וגישות

אני יודעת שיש פה ציבור גדול שגדל בגישה כזאת שאין לצאת מהארץ לכן אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה לעומק ואני מאוד מעריכה את זה!

אבל בגדול - אם יש סיבה וצורך אין בעיה

(דוגמא לצורך, עובד אצלינו בחברה שאף פעם לא יצא מהארץ כעיקרון, קיבל היתר לצאת לנסיעה לחול להתאווררות אחרי מילואים ארוכים וקשים) 

גם אם יש כל מיני דעות ומותר לצאת במצבים שונים, זה לא הופך את זה ל"שום בעיה עקרונית".

לגור בארץ זו מצווה גדולה ויקרה מאוד מאוד ואשרי מי שמוותר על הנוחות והיתרונות שבחו"ל ומתאמץ על ארץ ישראל.

(כמובן שיש מצבים בהם צריך או מותר לצאת).

הבחירה לגור בארץ ישראל היא למרות שזה ממש לא פשוט

לנסות לצייר את זה במשקפיים וררודות זה קצת כמו שמנסים להגיד על אוכל לא כשר שהוא לא טעים

ולפותחת

בעיני את מערבבת פה שני נושאים שונים

יש את הסיבה לעזוב את הארץ כי קשה פה

ויש לעזוב את הארץ לצורף שליחות

תנסי לחדד לעצמך מה מוביל אותך יוצר וזה נראה לי יעזור לך לקבל החלטה

(אם לא ברור- אני ממש לא שופטת!! שיהיה החלטות טובות)

המדינה היחידה בעולם שכשאת חיה בה את מקיימת מצווה. מצוות יישוב הארץ.

ילדות נוחה בעיר יפיפיה.

אבל היינו מסתירים כיפה ומגן דוד.

בתור ילדים היינו מעבירים בראש את השמות של השכנים והחברים הלא יהודים שלנו וחושבים "במקרה של תרחיש כמו השואה, מי מהם יעזור לנו להסתתר ומי מהם ילשין עלינו?".

רוב המשפחה שלנו יהודים שהתבוללו והתחתנו נישואי תערובת.

כשפרצה האינטיפדה השנייה פתאום כל האנטישמיות יצאה החוצה. היינו מתעוררים כל בוקר עם חדשות על עוד בית כנסת שהוצת ועוד יהודים שהותקפו ברחוב. לצערי עברו 20 שנה והמצב לא השתפר. חברה שלי שעדיין שם סיפרה לי שכשאנחנו עושים תרגילים על ירידה למקלטים בבתי הספר שלנו בישראל, הם עושים תרגילים של להסתתר מתחת לשלוחנות בכיתה ולהיות בשקט למקרה ש"גנבים" יגיעו..........

ההורים שלי שיש להם היכרות קרובה עם ארה"ב כל הזמן סיפרו לנו שלעומת אירופה (איפה שגדלתי) בארה"ב יש קבלה אמיתית של היהודים, ושם אפשר ללכת לעבודה עם כיפה או כובע חרדי בלי בעיה. והנה אנחנו רואים בשנים האחרונות שגם זה מתהפך...

מהסתכלות שלי, פה לפחות זה שווה. אנחנו מקדמים תהליכים אדירים. אנחנו נוסעים ברכבת ההסיטוריה, אנחנו חלק מהחזרה לארצנו. אנחנו מגשימים חלום בן אלפי שנים. זה נותן כל-כך הרבה משמעות. אנחנו חיים את החיים היהודיים בצורה חופשיה, לא צריך להצניע שום דבר. חיים באופן גדול ומלא, לא עם מיליון הסתרות. ופה כשבאים ושוחטים אותנו לצערינו, יש פה צבא שנלחם. אנחנו לא נתונים לחסדים של אומה אחרת שיום אחד מוכנה להגן עלינו ולמחרת עלולה להתהפך עלינו.

לרגע לא התחרטתי על הבחירה לעלות לארץ. גם אם לא קל, פה זה הבית, השורשים, המשפחה (עם ישראל) והמשך הסיפור שהולך ונכתב.

חיבוק על התחושות. באמת לא פשוט הכל.

לא משנה מה ההורים שלו עושים שם, ברור שלגור בארץ ישראל מעל זה...

אבל לא נראה לי שאת רוצה את זה באמת

באופן אישי יכולה לומר שבעלי רצה בשנה הראשונה שנייה לנישואין לעשות רילוקיישן ושמתי ווטו רציני. אם הייתי זורמת סביר להניח שהיינו בחול

אני חושבת באופן אישי שאם נניח את העניין ההלכתי בצד (והוא שיקול גם עבורי, היום גם עבור בעלי) - ארץ ישראל זה בית

אז הקהילות היהודיות שם מאוד מגובשות אבל אם נסתכל רגע מהצד - אנחנו העם היחיד שחוזר לארצו מהגולה כשיש מלחמה דווקא

להיות פה,להרגיש חלק, להתגייס למילואים

יש בזה משו חזק שמעיד על המקום הזה בלב של האנשים

ולדעתי זה חלק ממה שמייחד אותנו.

בנוסף, לעבור לארץ אחרת בלי להיות במרחק נסיעה סביר מההורים וסגירות שמיים וכו' - בעיניי זה בלתי

אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה למרות שבאמת לא קל פה אבל מצד שני, מבינה את מי שכן

וגם, תארי לך שיתברר שקשה לחיות ליד המשפחה שלו..? חלילה כן? אבל מבאס ממש😅

החלטות טובות בכל אופן,♥️